התפתחות האתרטורים אישייםכלליסביבה וקהילה

אהבה חופשית – הרומן שלי עם היהדות (7): הטור של איתי אשכנזי

אז אלוהים רוצה אותך קטן?

[לטור השישי: שבט הגעגוע]

 

היה היה פעם גן עדן. והיה בו שפע. היו בו עצים נפלאים. והעצים הכי נפלאים היו עץ החיים ועץ הדעת טוב ורע. והנה, בעוד האדם שהונח בגן עדן מסתכל על העצים ומתלבט מאיזה עץ נפלא לאכול קודם, פתאום הוא פוגש איסור וגם איום. לא תאכל מעץ הדעת ואם תאכל תמות. מפה לשם, הוא בכל זאת אכל. הוא ואשתו. אז ה' קילל אותם. ואז הם גורשו. קללות ועונשים.
זו פחות או יותר תמצית הסיפור, או לפחות מה שאנחנו נוטים לזכור ממנו. יש מתנגדים אליו או לפחות מסרבים לאמץ אותו כתשתית לקיומם. ויש שמאמצים אותו לחיקם. בין אלו ובין אלו לא יכולים להתעלם מסיפור שהשפיע כל כך על תולדות האנושות. הוא מצייר את תמצית מערכת היחסים של האדם עם עצמו, עם בוראו, ועם הסובבים אותו.
לכן סיפור גן העדן הוא סיפור שחשוב מאד להתעכב עליו. האם אכן הבנו היטב מה כתוב בו? איזה השפעות יש לסיפור הזה חיינו? לבירור הזה קורא רבי נחמן מברסלב – "בירור אמונות כוזביות". האם האמונות שבנינו לעצמנו על בסיס הסיפור הזה (בין כמתנגדים אליו, ובין כמאמצים אותו) הן אכן האמונות שהסיפור מנסה למסור? האם ייתכן שנכון מאד להתנגד לסיפור הזה, אם כך הוא מצטייר? האם אמונות שבנינו על בסיס הבנה כזו, הן אמונות שראוי להיפרד מהן?

אני מזמין אתכם להיכנס איתי רגע לתוך הסיפור, מבט מבפנים. זה יהיה תהליך של ריפוי. וכמו תהליך טוב של ריפוי, הוא מתחיל במפגש פשוט גם עם נקודות של כאב. אני מתפלל יחד אתכם שכשהמסע הזה יסתיים משהו ישתנה לטובה בחיינו.

סיפור גן עדן – גרסא א'

בוקר טוב. תחילת הסרט. אנחנו יוצאים לסיור ראשון בגן שהצמיח אלוהים מן האדמה. המצלמה קולטת עצים נפלאים בשפע. העצים הנפלאים מכולם מצולמים בקלוז – אפ:
עץ החיים, ועץ הדעת טוב ורע.

"וַיַּצְמַח ה' אֱלֹהִים מִן־הָאֲדָמָה כָּל־עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה וְטוֹב לְמַאֲכָל וְעֵץ הַחַיִּים בְּתוֹךְ הַגָּן וְעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע".

עץ החיים הוא מאכל נפלא שמי שאוכל ממנו זוכה לחיים אמיתיים, שוקקים, תוססים, מלאי מגע ואהבה ואפילו לחיים נצחיים כמו שעוד מעט נגלה. ועץ הדעת, הוא עץ שמזכה אותך בדעת אלוהית. לדעת מה טוב ומה רע. לדעת בעצמך.
מי לא רוצה?
בגן יש לפחות דמות אחת שרוצה בהחלט. האדם. הרי הוא סומך על העולם ועל הבורא שלו. הוא מאמין שהעולם הוא מקום שנועד בשבילו, מקום נהדר מלא בשפע והוא מזמין את עצמו ליהנות במלאות ובנדיבות מן השפע שניתן לו. כמובן, אם הוא יטעם מפרי העץ, ויגלה שהפרי הזה לא שייך לו, הוא סומך על עצמו שמאותו רגע והלאה לא יאכל יותר מן הפרי הזה. כך גם הטעימה הזו תהיה לימוד חשוב דרך החוויה של החיים.
אבל כנראה שאלוהים לא רוצה:

"וַיְצַו ה' אֱלֹוהִים עַל־הָאָדָם לֵאמֹר מִכֹּל עֵץ־הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל: וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת".

בוודאי שאלוהים רוצה שתאכל. הוא אפילו רוצה שתאכל מכל. חוץ… מעץ אחד. עץ ששמו דווקא מפתה ביותר, אלא שהוא מורעל או משהו בדומה לזה, כי לפי מה שהבורא אמר, מי שאוכל ממנו מת מיד. טוב. זהו בכל זאת עניין מעט מטריד. אלוהים מצווה לא לאכול ממשהו שנשמע נפלא. "אבל אני מאמין לו", אומר לעצמו האדם, "מכיוון שאני סמוך ובטוח שהוא אוהב אותי, ולכן אם הוא מצווה עלי שלא לאכול מהעץ הזה, כנראה שזהו עץ שאינו טוב עבורי".
"בכל זאת", האדם חושב לעצמו – "בריאת עץ רעיל בתוך הגן היא מעשה מוזר ללא ספק. מדוע שהבורא ירצה לעשות דבר כזה?" אבל בינתיים השאלה הזו לא מאד מטרידה אותו כי יש ביניהם אמון. זו בהחלט חידה אבל היא נותרת לא מאד מאיימת.
עד שפוגשים עוד מישהו שנמצא בגן. חבר. ואני מזמין אותנו לפגוש אותו לעת עתה בלי דעות קדומות.

"וַיֹּאמֶר הַנָּחָשׁ אֶל־הָאִשָּׁה לֹא־מוֹת תְּמֻתוּן: כִּי יֹדֵעַ אֱלֹהִים כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע".

"הי. יש עוד מישהו בגן. נפגשנו והתחלנו לשוחח מעניין לעניין עד שהגענו לנושא שהוא העלה בו הסתכלות מפתיעה, שלא לומר מטרידה ומערערת תפיסת עולם. הוא אמר שבעצם, גם אם נאכל מן העץ, לא נמות".
"מה זאת אומרת? הרי אלוהים אמר שכן! מספיק לדבר שטויות. אתה מוזר".
אבל הנחש לא מפסיק.
"האמת היא, שלא רק שלא תמותו מן העץ אלא שביום שתאכלו ממנו ייפקחו עיניכם. אתם תהיו אלוהיים. יודעי טוב ורע".
"רגע רגע, הקטע הזה של "להיות אלוהיים", את זה אלוהים לא אמר. מאיפה הבאת את זה? גם את הקטע של "פקיחת העיניים". אני לא מבינה מה אתה אומר. מה זאת אומרת? אז למה שאלוהים לא ירצה שנאכל ממנו? מה יותר נפלא מזה שהבנים שלך יהיו כמוך? גדולים, מוארים, יודעים. אלוהיים. יודעים לא פחות ממך מה טוב ומה רע. אני לא מבינה. אתה מדבר שטויות. הרי אם מה שאתה אומר על העץ הזה נכון, אז אלוהים היה מעודד אותי לאכול מן העץ הזה כמה שיותר מהר, ובטח שלא מצווה עלי שלא לאכול ממנו".
"תראי, אני רק נותן לך חומר למחשבה. תעשי עם זה מה שאת רוצה. אני רק מספר לך מה באמת יקרה כשתאכלי מהעץ. אני מרגיש אותך מתחילה קצת להתגונן. לא התכוונתי להלחיץ אותך. אולי יותר טוב שנפסיק את השיחה ונמשיך את הטיול".
והטיול ממשיך. אבל משהו מתחיל להטריד את האישה פחות או יותר במרכז הבטן. היא באמת מתחילה להתגונן בשיחה דמיונית שהיא מנהלת עם עצמה.
"זה לא נכון. הוא סתם חסר אמון. זה ממש לא יפה. לא מדברים ככה. אבל מי יודע? אם הוא צודק? אולי מי שיאכל מהעץ לא ימות? אפשר קצת להפליג בדמיון – אני אוכלת מן העץ. אני אלוהית. אני מבינה. אני גדולה, חכמה ומוארת. יהיה לי אופנוע מגניב, בגדים יפים, וכסף. אני אהנה מהחיים עד הסוף. משוחררת. חופשייה. אמיצה. טועמת מהכל" הדמיון הזה דווקא נעים, והיא נותנת לו להתרקם בנעימות.

"רגע, רגע". בתוך הלב מתערבלת לה שאלה: "אם ככה, אז למה אלוהים לא רוצה שנאכל?!" שקט. שאלה. אל תבואי. אבל היא באה שוב. ואיתה התשובות המתבקשות. "אם זה נכון, אז אלוהים הוא לא מי שחשבתי". גם פה אפשר לצייר בצבעים חדים: "אלוהים מפחד ממתחרים. אלוהים לא רוצה שנהיה גדולים כמוהו. הוא לא סיפר לנו שאם נאכל מהעץ הזה נהייה אלוהיים, ואפילו שיקר לנו ואמר שנמות. או שהוא לא שיקר, אלא איים שאם נאכל מהעץ הוא יהרוג אותנו. אמאל'ה, מפחיד אפילו לחשוב ככה. זאת אומרת שאם ננסה להשתחרר ולא נהיה סתם נבראים קטנים וצייתנים אז הוא יהרוג אותנו? איזה מין אלוהים זה? נשמע רע מאד".
"טוב, רגע, אולי הוא בכל זאת טוב, והוא רוצה אותנו גדולים, ונהנים, אבל עד גבול מסוים. עד שזה נעשה מוגזם. שלא נעוף על עצמנו. שלא נחשוב עד הסוף שאנחנו יודעים משהו. משהו כמו – תעשו מה שאתם רוצים כל עוד אתם נותנים לי כבוד ולא מערערים לי על המעמד. בקיצור, לאלוהים יש איזה עניין עם שליטה. ואלוהים לא ממש ממש אוהב אותנו. הוא אוהב אותנו עד חצי המלכות. רק הכסא יגדל ממך. אוהב עד גבול מסוים. עד שתעצבן אותו. טוב, התבלבלתי לגמרי."

מי צודק פה בסיפור? האישה מבולבלת. הנחש לא לבוש באדום ולא אוחז קלשון בידו. הוא נראה חבר טוב. יש לו כמה תכונות שהלוואי והיו לה. הוא חופשי. אמיתי. אומר דברים לפרצוף. הוא אומר דברים שגם היא כבר חושבת קצת. והאמת, שהדברים של הבורא נשמעים לא טוב, עכשיו שחושבים על זה. זה נראה לא טוב, כל הסיפור.
האישה מחליטה משהו שנראה מאד סביר במצב הזה. היא פשוט תלך להסתכל רגע על העץ הזה, אולי לגעת, אולי לאכול. העיקר לצאת מעולם התיאוריות, הדיונים והמחשבות האינסופיות. "בוא נראה. הרי העץ פה. זה לא כל כך מסובך ללכת ולהתבונן בו לרגע. להאמין לבורא? להאמין לנחש? נראה שהרבה יותר טוב להאמין לעצמי".

"וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה־הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל וַתִּתֵּן גַּם־לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל: וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת".

"איפה העץ? הנה הוא. האמת היא שהוא לא נראה מפחיד כמו שמספרים. נראה טוב למאכל. יפה. מביא דעת. די! אני לא יודעת מה יהיה. אבל נמאס לי לשמוע תיאוריות מכולם. אוכל וסוף סוף אדע".

והנה…

"אנחנו מתים? לא נראה ככה. הנה נפקחות עינינו כמו שאמר הנחש. הנה הדעת המובטחת".
הרגשות מעורבים. שמחה. גם קצת כעס. האמון באלוהים נשבר. האשה לא יודעת מה לעשות עם ההרגשה הזו. לא היכה בה שום ברק. להיפך.
עבר היום, נטו צללי בין ערביים. וקולו של אלוהים מתהלך בגן. הם עומדים להיפגש שוב. אבל הפעם, אחרי שקרו כמה וכמה דברים. זה לא המפגש מלא האמון של ההתחלה. יש בו אפילו פחד ממשי. הלוא אם המוות לא הגיע מהעץ עצמו, אז כנראה שמה שאמר הבורא היה איום. ואם זה איום, אז מה שאלוהים עומד לעשות כשהוא יגלה מה קרה זה להרוג אותנו. כך הוא אמר בעצמו.

"וַיִּשְׁמְעוּ אֶת־קוֹל ה' אֱלֹהִים מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן לְרוּחַ הַיּוֹם וַיִּתְחַבֵּא הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ מִפְּנֵי ה' אֱלֹהִים בְּתוֹךְ עֵץ הַגָּן: וַיִּקְרָא ה' אֱלֹהִים אֶל־הָאָדָם וַיֹּאמֶר לוֹ אַיֶּכָּה: וַיֹּאמֶר אֶת־קֹלְךָ שָׁמַעְתִּי בַּגָּן וָאִירָא כִּי־עֵירֹם אָנֹכִי וָאֵחָבֵא: וַיֹּאמֶר מִי הִגִּיד לְךָ כִּי עֵירֹם אָתָּה הֲמִן־הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָל־מִמֶּנּוּ אָכָלְתָּ: וַיֹּאמֶר הָאָדָם הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי הִוא נָתְנָה־לִּי מִן־הָעֵץ וָאֹכֵל: וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹהִים לָאִשָּׁה מַה־זֹּאת עָשִׂית וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הַנָּחָשׁ הִשִּׁיאַנִי וָאֹכֵל".

כשאדם ואשתו שומעים את קול ה' הם עושים את הדבר הסביר ביותר – בורחים ומתחבאים. אבל אלוהים מחפש אותם. קורא להם. באיזה טון אנחנו מדמיינים לעצמנו שהוא קרא להם? כנראה שאדם ואשתו לא חשבו שהוא היה טון מאד מזמין – "אנחנו חוששים ממך, אנחנו מתביישים ויראים מהעירום שלנו. ולכן רצנו להתחבא".
אחרי כל רצף השאלות, הנה התגובה של אלוהים – "אפשר לומר שזהו רגע של מבחן", חושבת האישה לעצמה. "הרי אם הוא רצה שאני אוכל מהעץ הזה, או אם הוא רוצה בטובתי, אז הוא אמור לחייך אליי ולומר לי, וואוו, כמה גדלת. את חכמה. יש לך דעת. אני כל כך שמח בך!"
ופה לצערנו, הנבואות הגרועות התגשמו, לפחות כך נדמה – הבורא מטיל על כולם רצף של קללות נוראיות:

"וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹהִים אֶל־הַנָּחָשׁ כִּי עָשִׂיתָ זֹּאת אָרוּר אַתָּה מִכָּל־הַבְּהֵמָה וּמִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה עַל־ גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ וְעָפָר תֹּאכַל כָּל־יְמֵי חַיֶּיךָ: וְאֵיבָה אָשִׁית בֵּינְךָ וּבֵין הָאִשָּׁה וּבֵין זַרְעֲךָ וּבֵין זַרְעָהּ הוּא יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב: אֶל־הָאִשָּׁה אָמַר הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים וְאֶל־אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשָׁל־בָּךְ: ס וּלְאָדָם אָמַר כִּי־שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ וַתֹּאכַל מִן־הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לֵאמֹר לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ בְּעִצָּבוֹן תֹּאכֲלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ: וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ וְאָכַלְתָּ אֶת־עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה: בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם עַד שׁוּבְךָ אֶל־הָאֲדָמָה כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ כִּי־עָפָר אַתָּה וְאֶל־עָפָר תָּשׁוּב: וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁם אִשְׁתּוֹ חַוָּה כִּי הִוא הָיְתָה אֵם כָּל־חָי: וַיַּעַשׂ ה' אֱלֹהִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּשֵׁם".

ארור. סבל. עצב. קוצים. הנה העונש למי שלא מציית. למי שרוצה להיות גדול כמו אלוהים. אוי.

"וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹהִים הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ לָדַעַת טוֹב וָרָע וְעַתָּה פֶּן־יִשְׁלַח יָדוֹ וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים וְאָכַל וָחַי לְעֹלָם: וַיְשַׁלְּחֵהוּ ה' אֱלֹהִים מִגַּן־עֵדֶן לַעֲבֹד אֶת־הָאֲדָמָה אֲשֶׁר לֻקַּח מִשָּׁם: וַיְגָרֶשׁ אֶת־הָאָדָם וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן־עֵדֶן אֶת־הַכְּרֻבִים וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת לִשְׁמֹר אֶת־דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים".

"אבל מי יודע? אולי יש לו משהו להגיד להגנתו? אולי לא הבנתי פה משהו. אולי פספסתי." אך כשאלוהים מדבר בפעם הבאה, הדברים לא מוסיפים נחת:
"האדם היה כאחד ממנו", דהיינו כאלוהים. או בקיצור, הנחש צדק בעניין האלוהיות.

"מה בעניין המוות? זה נראה שה' לא צופה לנו מוות, לפחות לא ממה שהוא אומר באופן ישיר. ואפילו אם כן, מסתבר שיש לזה תרופה: "וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים וְאָכַל וָחַי לְעֹלָם". לאכול מעץ החיים ולחיות לעולם. אז מה הבעיה בעצם? זה טוב, לא? למה הוא לא רוצה שנאכל גם מהעץ הזה ונחיה לעולם?".

אז עכשיו שהתגלה הסוד, ה' עושה בדיוק את מה שחששנו ממנו. הוא מגרש אותנו! אנחנו מורחקים. כבר לא אהובים. כבר אין לנו מקום. אולי גדולים. אולי בוגרים. אולי אלוהיים. אבל כבר לא ביחד. כבר לא חברים. מגורשים. אנחנו כבר לא מהטובים. עברנו צד.
יותר מזה. נעשינו אפילו אויבים. בדרך העולם, מי שלא משלנו הוא נגדנו. אז יש עכשיו מערכות הגנה ושומרים שיגרשו אותנו מכאן, וידאגו שלא נוכל להתקרב. יש פה חרב. אם ננסה גם לאכול מעץ החיים באמת נמות. עכשיו זה ברור. יש פה חרב.
למה? כי אם נאכל ממנו, נהיה גם אלוהיים וגם בעלי חיי נצח. לא רק שאנחנו לא מתים, יש גם אפשרות לחיות לנצח. ואת זה אלוהים ממש לא רוצה. למה? לא יודעים. אבל לפי כל מה שקרה עד עכשיו, אפשר רק לנחש, וזה לא נשמע טוב. "פן ישלח ידו". לא נעים לומר, אבל זה בהחלט נשמע כאילו מישהו מפחד.

אז מה בעצם המסקנות מכל זה? קשה לאדם שלא להגיע למסקנות המתבקשות:

בסופו של דבר, אלוהים לא רוצה שאני ארים את הראש יותר מדי. שלא אתגאה. שלא אעוף על עצמי. בטח לא שאני אהיה אלוהי. אלוהים לא רוצה מתחרים. הוא רוצה להיות המנהל הבלעדי של העולם.

הנה למשל, הוא ממש אל קנא כשאלילים אחרים מתחרים בו. הוא רוצה להשמיד אותם. הוא הכי טוב והכי חשוב. הוא צריך שיהללו אותו ויעשו לו כבוד. הוא צריך שכולם ידעו שהוא האלוהים הכי טוב ושכל האלוהים של האחרים גרועים.

מגיעים ליום הכיפורים, ומרגישים שצריכים להתנצל לה' על ש"לא עשינו מה שהוא רוצה". מרגישים, למרות הכל, שאלוהים רוצה שהדברים יקרו כמו שהוא חושב שהם צריכים לקרות, ואם לא, בסוף הוא מקלל, מביא מבול או מחלות. בסוף, הוא די מפחיד. ודי רוצה שליטה. ודי מחטיף כשלא עושים מה שהוא רוצה.
וגם העסק הזה של המצוות. למה הוא מצווה אותן? האם הוא באמת רוצה בטובתי? או שהוא רוצה אותי קצת קטן? קצת מצומצם? שאוותר על כל מיני דברים טובים בשם ה"קדושה" שזה שם אחר ל"לא ממש ליהנות מהחיים". כמו שהרב קרליבך אמר:
"People think God is anti pleasure".

אלוהים פשוט לא רוצה שאוכל מעץ הדעת, שאהיה אלוהי. הוא גם לא רוצה שאהנה ממש מאוכל. מגוף. מכסף. קצת תרגע. קצת תפחית. ומה אם אני בכל זאת רוצה? אם לא אעשה מה שהוא אומר הוא יהרוג אותי. כי הוא בכל זאת המנהל כאן. ונבראים צריכים לציית. ככה זה בין אלוהים לנבראים.

אלו פחות או יותר הטענות של הנחש. ואלו לא טענות עתיקות. הן רובצות בלב של כל רבים מאתנו ברמה כזו אחרת, בין אם אימצנו את הסיפור הזה ובין אם לאו. השאלות הללו מעיבות על הקשר שלנו עם עצמנו ועם הבורא. מי בסוף באמת יכול לאהוב את אלוהים ככה? "ואהבת ה' אלוהיך"? אם אני מבין שה' רוצה לצמצם אותי קצת, רוצה שאוותר על החיים בשבילו אז יש שתי אפשרויות לא כל כך מלהיבות: לוותר על החיים בשביל אלוהים או לוותר על אלוהים, לפחות זה שמצטייר מתוך הסיפור הזה, בשביל לחיות טוב.
זהו לעת עתה.

אז מה אתם אומרים?

______________________________________________________________________________

איתי אשכנזי, מורה לפנימיות התורה ולתפילה, מנחה קבוצות ימימה לגברים ולנשים, טיפול אישי וזוגי, מלווה עסקי, בעלים של "אידרא – קהילת לומדים" (www.idraraba.com). האתר של איתי: www.nigunpnimi.com   www.idraraba.com/itai
שיעור פרשת שבוע מלווה בניגונים, ימי שני 20:45 פרדס חנה, לפרטים 0545362226

תגיות
הראה עוד

כתיבת תגובה

Close