יוזמות חופשיותצדק חברתי

הבית העגול מקדים תרופה למכה

[יסמין הלוי בשם הורי, מורי וצוות הבית העגול]

כ-120 ילדים מאושרים לומדים היום בבית העגול. הם לומדים מה שהם רוצים, כאשר הם רוצים. לא אומרים להם מה לחשוב; מלמדים אותם להקשיב לעצמם. אין תוכנית לימודים אחת שמחייבת את כולם. בבית העגול לא מצפים מאף ילד להתאים את עצמו למערכת או להיות "נורמלי". בבית העגול סכסוכים וכעס נתפסים כהזדמנות ללמידה עמוקה ומשמעותית. הילדים נכנסים לשיעורים ומוצאים מה מעניין אותם. אף אחד לא מכריח אותם. ואם זה לא מעניין אותם – הם לא באים.

הם לומדים קריאה וכתיבה. הם לומדים אנגלית. הם לומדים חשבון. הם לומדים טבע. הם לומדים לצפות בסרטים ולנתח אותם. הם לומדים על מוסכמות חברתיות בנושאים כמו זהות מינית ומגדרית או מלחמות, לאומיות ודת. הם לומדים על תרבויות שנכחדו, על מגלי ארצות, על סכסוכים ופתרונם. הם לומדים על צמחים מרפאים והם לומדים לנשום ולעשות מדיטציה. הם לומדים להתפלל – כל אחד בדרכו – כדי לקוות, להמשיך לקוות. הם גם לומדים פה ושם על משחקי מחשב וקללות ובתי סוהר וסרטים. אבל לא תמצאו שם בריונים גדולים. די שיעבור לידם ילד קטן במצוקה, ומיד ירוצו כל הגברברים-בהתהוות להבין מה הבעיה שלו ולנסות לעזור לו. בבית העגול אין אלימות, נקודה.

הבית העגול צחוקים

לפעמים כמעט קשה לנו שלא לפרוץ בבכי כאשר אנחנו רואים איזה כיף להם שם, לילדים שלנו, ונזכרים בילדותנו בבית הספר. כמה השתעממנו, ולפעמים גם נענשו בגלל חוסר עניין. כמה סבלנו אם לא היינו כמו כולם. ומי, בעצם, כמו כולם? אבל לבית העגול מגיעים תלמידים מכל הסוגים, ביניהם רבים שבאו אליו אחרי שחיו על דיאטה של בדידות, ריטלין, סייעות, תעודות גרועות ותחושת כישלון בבתי ספר "רגילים". בבית העגול הם לא טועמים דבר מכל אלה, ועד מהרה הם משילים מעצמם את הדימוי הזה וגדלים ממנו והלאה.

אבל אליה וקוץ בה: היחידים שנאלצים להתאים את עצמם למערכת זה אנחנו ההורים. הבית העגול, כיאה למסגרת חינוכית רדיקלית וחדשנית, הוא בית ספר בלתי מוכר. המשמעות היא שמצד אחד אנחנו ההורים נדרשים לשלם, ולא מעט, על החינוך של ילדינו, ומצד שני עדיין מאיימים עלינו בצווי סגירה ומנהלים איתנו מלחמת התשה מתישה ויקרה, מלווה בהתנכלויות מלוכלכות, איומים ושאר תעלולים. שנה אחרי שנה אנחנו מבקשים רישיון ועמדנו כבר בכל הדרישות ההגיוניות של משרד החינוך (מבנה, בטיחות, תברואה, לימודי ליבה וכו'), אבל זה עדיין לא מספיק. משרד החינוך רוצה שנהיה כמו כולם, עם כסאות, שורות, מבחנים, ציונים ועונשים, ולא רוצה להבין שאי אפשר להיות הבית העגול עם כל אלה. במילים אחרות, כל הסימנים מראים שצו הסגירה הבא (השלישי במספר!) כבר בדרך.

ההוצאות המשפטיות הן עצומות, וכבר מזמן כילו את הרזרבות, אפילו בתוספת שכר הלימוד ההולך ומאמיר משנה לשנה כדי להחזיק את הראש מעל למים.

אולי משרד החינוך מרגיש שבבית העגול לא מגדלים אזרחים צייתנים, ואולי הם פשוט חוששים, כי הם מרגישים שהעתיד כבר כאן, ושאבד הכלח על המסגרות החינוכיות שעדיין פועלות כפי שהגו אותן אי שם במאה ה-18.

אז לסיבוב הבא של צו סגירה, עורכי דין, בתי משפט, מכתבים, הגשות, נסיעות, עותקים, יועצים וקנסות אנחנו מוכנים טוב יותר מאי פעם, חוץ מאשר בדבר אחד – הכסף. הכסף נגמר, אזל, התנדף לכל רוח. בשנה שעברה הוצאנו יותר מ-150 אלף שקל על מעבר מקום, בקשה לרישיון, דרישות בטיחות, משכורת למנהל פדגוגי, וכמובן עורכי דין. משרד החינוך בונה בין היתר על השחיקה הכספית שלנו. וכשנישחק כספית עד דק – הבית העגול לא יחזיק מעמד.

אנא עזרו לנו: היכנסו לקמפיין גיוס הכספים שלנו, שהולך בינתיים מצוין ואפילו מעולה (77% מיעד הגיוס ויותר מ-200 תומכים בתוך 8 ימים), הדרוש לנו כמו אוויר לנשימה. תרמו ביד רחבה ככל שתוכלו והפיצו. עזרו לנו לצלוח את המאבק הזה, ליצור תקדים, לשנות משהו ביחסו של משרד החינוך למסגרות אלטרנטיביות ולהמשיך לפעול. כמו שאומרים עכשיו ברדיו: למען עתיד ילדינו. וילדיכם. ונכדינו. כל עזרה חשובה.

תודה!

הראה עוד

כתיבת תגובה

Close