בילוייםזוגיות ומשפחהטורים אישייםיוזמות חופשיות

הודו בפעם הראשונה

[שלי מרקוס]

מי שמכיר אותי לא היה מאמין שעדיין לא הייתי בהודו.
איך אישה בת 36 מפרדס חנה, מהדור שלי לא היתה בהודו?
איך מי שגר בפרדס חנה לא היה בהודו….?
טוב, אז הנה הודו ממבט של בחורה אחרי הצבא + 16 שנים נוספות.
האמת היא שחיפשתי סיבה טובה להגיע להודו.
רוחניות? תודה , יש לי בפרדס.
אוכל הודי טוב ? יש בשפע בפרדס.
יוגה? נו באמת…יש בפרדס!
ואז מצאתי.

עמותת "אדם לאדם", עמותה חברתית נטו חיפשה זוג שיוביל פרוייקט התנדבות בהודו.
וזה כבר דיבר אליי ברמה אחרת לגמריי. בשביל פרוייקט התנדבות אני מוכנה לצאת משער הבית ברחוב הדסים ולהטלטל למדינת עולם שלישי.
רציתי מסע. קיבלתי מסע:
אם מסתכלים על המפה , אפשר לצייר בטוש את המסלול הנחמד הזה שמתפתל מפוקרה, דרך מעבר סונלי ועולה הצידה לאורך צפון מזרח הודו עד להארידואר.
זה נראה על המפה כמו נחש מתפתל , דק, העושה את דרכו בעצלתיים.
את הדרך הזאת עשינו אנחנו, עם שלושה ילדים ויותר מדיי תיקים.
והרי זה כל העניין של מסע: לנסוע, עם מטלטלינו, לעבור ממקום למקום, להצמיד את אפינו לשמשת האוטובוס ולהביט בנוף שהופך להיות קו מהיר ומטושטש.
יצאנו ברבע לתשע בבוקר מפוקרה, באוטובוס תיירים, בנסיעה מדהימה בה נפתחה מולינו כל יופייה של נפאל. דרך צוקים גבוהים ומפלים, בכביש צר שעוברות בו באורח פלא שתי מכוניות בכיוונים מנוגדים. דרך כפרים, דרך מסעדות קטנות עשויות פח, האוטובוס קפץ וטרטר, דרך חתחתים.

בסופו של ההר חיכה לנו הגבול.
המולה של כלי רכב, ריקשות ואוטובוס, תיירים ומקומיים, פרות וחיות אחרות מקדמים את פנינו.
ילד אחד על המנשא, שני ילדים אחרים אוחזים ידיים חזק- חזק. הפסטורליות נגמרה עם ההר.
אנחנו צועדים ומחתימים דרכונים בצד הנפאלי ומולינו שער ועליו כתוב: welcome to india, עשינו שני צעדים לתןך השער ונכנסנו להודו.
.סונלי בורדר, מה לא אמרו על הגבול הזה. שהוא סצנה מתוך אקספרס של חצות, שהוא נוראי ואיום, שלא נעיז להגיע לשם, בטח שלא עם ילדים. מזל שאנחנו לא מקשיבים אף פעם לאף אחד…המעבר היה חלק, הגבול שוקק חיים, דוכני אוכל ושתייה וחנויות בדים ססגוניים. זה בעצם רחוב אחד ארוך, כמו שוק הודי רועש. קבלת פנים מצויינת.
עלינו על ג'יפ בדרך לגורקפור, עוד 3 שעות של קפיצות הוציאו ממני בחילה וחולשה. בהתחשב בכך שאכלנו עוגיות ולחמניות כל היום זה לא היה מפתיע.
והנה, הגענו לגורקפור, עיר הודית ואנחנו התיירים המערביים היחידים. היחידים.
מפגש ראשון עם תחנת הרכבת. אנשים ישנים על שמיכות פרושות (במקרה הטוב) על הרצפה, ילדים מושכים לנו בבגדים מבקשים נדבה, המוני משפחות עם מטלטליהן יושבות בהמתנה ברציף, כולם נועצים בנו עיניים, מסתכלים עמוק לתוך הנשמה. לא מורידים מבט.אנחנו אטרקצייה.
הזמנו מקומות בקרון, הרכבת מגיעה, ארוכה, ארוכה, איך נדע מה הקרון שלנו? איך נדע לאן עולים?!
אף אחד לא עוזר לנו, הם בקושי מבינים אנגלית. וולקאם טו אינדיה.
ואז מגיע לידנו בחור שנראה יותר מלומד, ואנחנו שואלים אותו איפה הקרון שלנו. אני אומרת לו שזה היום הראשון שלי בהודו וזה נכנס לו ללב.
מאותו רגע הוא לוקח אותנו תחת חסותו. הוא מעמיס ביחד עם דני את התיקים לקרון הנכון, הוא עוזר לי עם הילדים. מסתבר שהמקומות שלנו לא ביחד וההודים לא מוכנים להחליף מקומות. הוא עובר אחד , אחד ומשדל, מדבר יפה, מחייך, משכנע ובסופו של דבר אנחנו זוכים לישון ביחד (עם הודי אחד בלבד שלא שייך למשפחה).
הוא מלאך וקוראים לו סינג.
והוא המפגש הראשון שלי עם הודו ובזכותו המפגש טוב.
הנסיעה ברכבת אורכת 14 שעות, אנחנו ישנים רוב הלילה.

הילדים ברכבת בהודו

הבוקר עולה והודו נגלית לי בחלון הרכבת.
אנשים, אנשים, אנשים צועדים בשדות, עם תאואים ופרות ושאר בהמות. חזירים מתפלשים בבוץ ואנשים מתפלשים בתחנת רכבת. הרבה גרים שם.
הילדים גילו את הצ'אי. בכל תחנה (ויש הרבה) עולים מוכרי צ'אי ואנחנו קונים כמעט בכל פעם, הוא ערב לנו לחיך ומנעים את הנסיעה המעייפת.
ההודי שישן איתנו בקרון משוחח איתנו, על הודו, ישראל, על הבדלי תרבות, על העולם. הוא מתפלא כשאני מספרת לו שמצפון ישראל עד דרום ישראל נוסעים 8 שעות. זהו? הוא שואל ולא מאמין.
סינג המלאך מגיע לבדוק שהכל בסדר ולקראת הירידה מהרכבת הוא עוזר להתכונן. אנחנו מגיעים להרידואר והוא מוריד איתנו את התיקים, מייעץ ומסביר, נותן את מספר הטלפון שלו ומפציר שנתקשר אם יש בעייה.
אנחנו נפרדים בתחנה בחיבוקים.
הסבלים מעמיסים את הכבודה שלנו על ראשיהם וסינג נשאר מאחור, עומד ליד הרכבת. אחרי כמה צעדים אני עוד מביטה לעברו, הוא עדיין מנופף לשלום. אני מנופפת בחזרה ונצבט לי הלב.
סינג, יש לך בטוח קארמה טובה. תודה אחי ההודי.

הארידואר האותנטית, ההודית, עם השוק והגנגס והקבצנים והפרות והטוקטוקים. אין מקום אחד עם אינטרנט. אף לא אחד (בעצם מצאנו איזה חדרון שהיה כתוב עליו אינטרנט קפה, אבל קפה בטוח לא היה שם וכנראה גם לא אינטרנט…).
מצאנו מלון, רצנו לאכול אוכל הודי משובח ופיקנטי, זללנו צ'אפאטים חמות שיצאו זה עתה מהבילות מהתנור וליקקנו פאלאק פניר נהדר.
כמובן ששתינו עוד צ'אי.
בערב ירדנו לגנגס, לחוות קצת פו'גה ואת האוירה.
ואז הודו התחילה לנשוב לי על הפנים חזק מדיי. המבטים שהם נועצים (פתאום שני הודים ביקשו להצטלם איתנו, כבר אמרתי שאנחנו אטרקצייה), הילדה הקבצנית שקיבלה 100 (!) רופי ורצתה עוד ועוד, האמא עם התינוק בן יומו שהתחננה, העייפות מהמסע והאופנועים שכמעט דורסים- כל אלה הוליכו אותנו בחזרה למלון. גם היתה בו טלוויזיה עם ערוצי ילדים בהינדית, לוקסוס שהילדים לא ויתרו עליו.
היום הראשון בהודו הביא איתו רכבת שינה, הודים עקשנים, קבצנים לרוב, צ'אי, פרות, סבלים שמנסים לרמות, נהר אחד שוצף, טוקטוקים ודוכני אוכל ומלאך אחד שלא אשכח לעולם.

ואנחנו בדרך לכפר קטן בשם קותירדיפאלאם במדינת אנדרה פראדש. כפר בו גרות 300 משפחות מבני אפריים, השבטים האבודים. כפר שנמצא מחוץ למערך הקאסטות וחי חיי השרדות.
שם נלמד עם הילדים בבית הספר, נבשל , נבנה, נקים חוות באפלואים (שזה בעצם העסק הראשון של הכפר שיוכל לפרנס אותם בכבוד) ונחייה חיים הודים של שבט עתיק שפעם חי ונשם במקום הזה שגדלתי בו אני.
אני מוצאת את עצמי מקדישה את כל זמני להצלחת הפרוייקט הזה , מדברת עם מטיילים בדרך, קוראת להם לבוא איתנו, מתכננת סדנאות ומעגלים…
חשוב לי שהפרוייקט יהיה חופשי. שכל מי שמגיע להתנדב יעשה את מה שהוא אוהב.
אז יש לנו כבר כמה שליבם במוזיקה וכמה שידם באומנות ויש לנו בשלנים ופרמקלצ'רים וכולם מוזמנים להעשיר את הקהילה ולתת מהלב.
אבל לפני שהכל מתחיל, אנחנו עוצרים בגואה…
(ועל כך בפוסט הבא, כי קורים כאן דברים מאווווד מעניינים).

לאתר של הטיול: www.nodedim.com
לפרטים על פרוייקט ההתנדבות: www.adamleadam.org

הראה עוד

כתיבת תגובה

Close