היסטוריה גדולה, בקטנה # 13 – הצעקה של מונק

אמנות ועיצוב

קטגוריה אמנות ועיצוב | תאריך פרסום 13 ינואר, 2017 | ע"י פוסט אורח

1

בגיל 13 החלו התקפי החולשה שפקדו את אדוארד מונק בכל חורף להחמיר: קודח מחום ויורק דם מצא את עצמו הנער מתעורר באמצע הלילה בבהלה ושואל את עצמו: “האם מתתי? האם אני בגהנום?” הוא אמנם לא התעורר בגהנום ממנו הזהיר אותו אביו הקלוויניסט בכל הזדמנות, אבל כשאחותו הבכורה מתה זמן לא רב לאחר מכן משחפת – אותה המחלה שהרגה את אמו לפניה, זה בהחלט הרגיש כך.

מונק הצעיר מצא נחמות מעטות בחיי העוני והאובדן שבנורווגיה, אחת מהן הייתה הציור. ללא שמץ של הכשרה רשמית, העביר את זמנו בציור החזיונות שהטרידו את מחשבותיו במעט הגירים השחורים שהצליח לשים עליהם את ידיו. כשסיפר לאביו על תוכניותיו להירשם לבית ספר לאמנות, הוקע על ידו כמי שמעדיף לבלות בחברת בוהמיינים חסרי אמונה במקום לחפש פרנסה בתור מהנדס או רופא. קשה להגיד שהוא שגה לחלוטין.

את שנותיו הסוערות ב”מכון לאומנות נורווגית” העביר מונק בשתייה, רומן עם אישה נשואה, התחברות לקבוצת אמנים שקראו ניטשה ודיברו בשבחי ההתאבדות, ובציור. בשנת 1885 התחיל את יצירת המופת שלו, לה קרא “הילדה החולה”. הייתה זו סצנה שזכר היטב: אחותו סופי על ערש דווי, קודחת משחפת ומאבדת אט אט קשר עם המציאות. כשהציג את היצירה המוגמרת באוקטובר 1886, זכה ללעג ולזלזול מצד המבקרים בתערוכה ובעיתונות יחדיו.

למרות הכשלון הקולוקסאלי הזה, זכה במלגת סטודנט לפריז. שם נודע לו לראשונה על התפרצות הסכיזופרנה של לאורה, אחותו הצעירה. בנובמבר 1889 הלך אביו לעולמו. “אני חי עם המתים”, כתב ביומנו. התאבדות תפסה מקום מרכזי במחשבותיו.

ארבע שנים לאחר הגעתו לפריז, אנחנו מוצאים את מונק בגרמניה, מעורר מחלוקת חדשה. אחרי שכשלה תערוכת היחיד שהעמיד, התארגנה קבוצת אמנים צעירים במחאה על הורדת התערוכה. “זה היה הדבר הטוב ביותר שיכול היה לקרות לי”, הכריז בשמחה – לא בדיוק הרגש שאפיין את חייו עד כה.

מהר מאוד חזר מונק אל רגש שדווקא הכיר היטב: הסבל. אולם הפעם היה זה מתוך רצון מודע לתעל אותו. הוא פצח בעבודה על היצירה המוכרת והמוערכת ביותר שלו. ביומנו נזכר במקרה שאירע שנים קודם לכן, בעודו בנורווגיה:

“הלכתי בדרך עם שני חברים – השמש שקעה, לפתע הפכו השמיים לדם – והרגשתי משב של עצבות. עצרתי – נשענתי על הגדר – מותש כולי. העננים מעל טפטפו דם מצחין. חבריי המשיכו הלאה. רעדתי בעמידה עם פצע פתוח בחזה. שמעתי צעקה אדירה חותכת דרך הטבע.”

חוקרי אמנות זיהו את המיקום המדויק בו הלך מונק עם שני חבריו – המקום שהיווה השראה לאחת הסצנות המוכרות ביותר בתולדות האמנות: בשטחה של אקנברג, פרוור אפרורי בצפון אוסלו, מוקמו שני מוסדות – בית מטבחיים ומוסד ל”חולי נפש” בו אושפזה אחותו לאורה. מהיכן הגיעה אותה “צעקה אדירה” שחתכה דרך הטבע? את זה אף חוקר לא הצליח לגלות.

——————————————————————————————————

הפוסט מתוך דף האינטרנט הקסום “היסטוריה גדולה, בקטנה” עליו תוכלו לקרוא כאן



קטגוריות

תאריך פרסום 13 ינואר, 2017 | ע"י פוסט אורח

1

Tags: , , , , ,



על המחבר

Profile photo of פוסט אורח



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

תגובה אחת להיסטוריה גדולה, בקטנה # 13 – הצעקה של מונק

  1. ארטיסט

    כאן יש השערה שהתפרצות הר הגעש קרקטואה צבעה את השמיים באדום, והיא הסיבה לציור