התפתחות האתרזוגיות ומשפחהטורים אישייםכלליכתיבה פרטית

הנקודה הקטנה שבבטן / רודי סעדה

החלק השישי – יא ווא-רא-די – סיפור על בלהות

[רודי סעדה]

באמת שחשבתי שהטלנובלה שנסחפתי אליה תסתיים בטוב.

אז חשבתי.

***

לפני שבוע, ביום שישי, בארוחה המשפחתית, אח שלי יאיר קם על רגליו ובקול רועד הודיע לכולנו שהוא ואשתו בהריון, עוד ילד נוסף למשפחה, כולם התרגשו, אפילו אבא שלי שכבול לכיסא גלגלים, התרומם פתאום באיטיות וחיבק אותו, ראיתי את עיניו נוצצות מהתרגשות. כולם התרגשו, גם אני, אבל להתרגשות שלי נוסף עוד משהו, כיווץ קטן בבטן, אני מכיר את הכיווץ הזה. מכיר אותו טוב מאוד.

מתוך ארבעה בנים שאימא שלי גידלה, שלושה מהם עשו לה נכדים "מה איתך רודי לא תביא לי נכדים?" היא שואלת אותי בעיני הדבש שלה.

אז זהו אימא, יש לי משהו לספר לך.

***

זה כבר תקופה ארוכה שאני מלווה את החיים שלי במילים, תומכות בי המילים הללו, דגלי אזהרה היו לעיתים, כמו באו מהשמיים הריקים, אם רק הייתי קשוב למילים מאשר לכתוב אותם, הייתה המציאות פחות עגומה כפי שהשתקפה בפניי. כתבתי דפי בוקר במשך שעה, ואז עוד שעה של כתיבה בצהריים, ובערב שעה, נפלתי למלאכת הכתיבה עד שלא הבחנתי בכלל מה אני כותב.

הסיפור שאפרוס לפניכם הוא הפרק השני של 'טלנובלת 912 ימים' שחוויתי, שאת חלקה הראשון סיפרתי בסיפור 'תשעה ימים'.

לסיפור הזה אני קורא "הנקודה הקטנה שבבטן"

***

אמצע יוני 2015, יום שני בבוקר, שעה אחרי הזריחה, אני יושב בישיבה מזרחית, כבר 42 דקות שאני קפוא ככה, אני מתרגל ויפאסנה, אני בדיוק מטייל עם המודעות שלי על שכם ימין כשהשיעולים שלה מחדר השינה חודרים לי להכרה.

ואז אני שומע אותה, את הצעדים שלה מטופפים במהירות על הרצפה, אני שומע דלת נפתחת, ואז חריקה, אני מכיר את החריקה הזו, זו הדלת של השירותים, ואז 'בעעעעעעע' אחד גדול יוצא לה מהפה.

גומלת בתוכי ההחלטה לפקוח עיניים ולסיים את התרגול, זה כבר שלושה ימים שהיא מקיאה ככה, הריון זה הדבר האחרון שחשבנו עליו, אני לא ילד אני, אני יודע לגמור בחוץ כמו שצריך, גומר מהר, אבל בחוץ, אין טעם לקנות בדיקת הריון זה בטוח משהו שהיא אכלה בעבודה.

בכל זאת לבוש בטרנינג שזרקתי על עצמי, אני חוזר אחרי עשרים דקות ובידי שתי חפיסות של בדיקת הריון, משתי חברות שונות, ככה שיהיה, בשביל האחריות. חרדה מטפסת לי בבטן שאני חוצה את דלת הכניסה, והיא עדיין בשירותים, יושבת בתחתונים מופשלים, מספר צעדים מתוחים ואני מתקרב אליה, אני מגיש לה את המקל, היא מכניסה תחת האגן ואחרי מספר טפטופים היא שולפת אותו בחזרה.

הכלל הוא ידוע קו אחד אין הריון שני קווים יש הריון. פשוט.

אנחנו ממתינים. מהר מאוד הטכנולוגיה הזו עובדת, תוך מספר שניות מופיע קו, אני מתפלל שיישאר רק קו אחד, אבל מופיע עוד קו.

אוי ואבוי.

אני מיד שולף את המקל מהחפיסה של החברה השנייה.

"מה?" היא מביטה בי בעיניים תמוהות.

"בואי נבדוק שוב".

"אין לי פיפי רודי".

"לא יודע, לא סומך עליהם, זה מקל".

"אין לי פיפי אני אומרת לך" היא מפצירה בי.

"אז תתאמצי".

היא התאמצה, המאמץ מביא איתו עוד כמה טיפות, היא מגישה לי את המקלון, גם אצלו הופיעו שני קווים, אף פעם לא האמנתי למקלות, אבל במקרה הזה שהמקל אמר את דברו אני הקשבתי.

ואז זה יצא לי בלי שום הכנה מוקדמת "אני לא רוצה את הילד".

השתררה דממה.

"מה?" היא שברה אותה.

ואז זה הגיע, אני מכיר אותו, האוֹל אִין "אני לא רוצה את הילד, אנחנו עושים הפלה, אני לא רוצה את הילד".

אוֹל אִין.

"אני עוד יושבת על האסלה רודי, אפילו לא הרמתי את התחתונים" העיניים שלה התמלאו בדמעות, היא קברה את פניה בתוך כפות ידיה ופרצה בבכי.

הבנתי אותה.

"אתה יודע גם לי יש עניין בזה" היא פלטה מגרונה.

הבטן שלי כאבה פתאום, חזק ממש, כמו סכיני גילוח שפוצעים לי עכשיו איברים פנימיים.

"בַאבַא" זה הכינוי שאני קורא לה "אני לא יודע מה זה, אבל אני לא רוצה את הילד, כל הבטן בוערת לי פתאום, זו פעם ראשונה שאני מרגיש את הגוף שלי כל כך נסער, אני לא רוצה את הילד".

"זה כי אני בהריון ברור שאתה נסער".

היא צדקה היא בהריון ובגלל זה אני נסער. אבל זה היה לי גם מוזר, חלק ממסע החיים היה שמתישהו ילד יצטרף למשפחה, אני עובד, אני מתפרנס, התחתנו לפני שנה וחצי, עברנו משברים גדולים, מה זה גדולים, ענקיים, ויצאנו מהם כמו מסוּפה, הכרנו סליחה גדולה, התאוששנו, אנחנו אוהבים יותר, מן הסתם השלב הבא זה כבר ילד לתוך משפחה. אבל לא במקרה הזה, לא יודע, במקום להיות מאושר כמו רוב הזוגות שמחכים לשני קווים על המקל, הבטן שלי צעקה 'לא'. ארבעה סנטימטרים מתחת לפופיק, שמה בתוך האגן שכבה לה איזו נקודה, כמו כדור קטנטן חם שפמפם לי בעוצמה, ממש בעט בי להפיל את הילד הזה מהחיים. לא יכולתי להתכחש לנקודה הזו. היא הייתה חזקה ממני.

"אנחנו עושים הפלה" המשכתי.

"אנחנו לא".

"תקשיבי לי טוב" נעצתי בה עיניים חדות "אנחנו עושים הפלה". חד משמעי הייתי, כמו גנרל, זה הפתיע אותי, גם אותה, היא הביטה בי מופתעת.

"אתה חוצפן רודי, רק לפני שתי דקות גילית שאתה אבא וכבר אתה מוכן להרוג את הילד שלך".

המילה 'להרוג' ננעצה לי בלב, קישטה עצמה בקליידוסקופ של סכינים, את המחשבות שלי צבעה בהרהוריי חיים, ובצדק, מי אני בכלל שאחליט מי ראוי לחיים ומי ראוי למות, באיזה זכות אני לוקח שליטה על החיים, אבל הנקודה הזו בבטן שלי בערה 'אוֹל אִין' היא צעקה 'אוֹל אִין'.

שאלוהים יעזור הסיוט רק מתחיל.

לא ירדתי מההחלטה להפיל את הילד, אין מצב, גם שהחלטנו שלא נדבר על זה, שנישן על זה כמה לילות, שננשום באיזון ובבגרות את האירוע המפתיע שהגיע לחיים שלנו, ההחלטה בתוכי כבר התקבלה, הכפתור נלחץ, אין דרך חזרה.

זה מה שנקרא אצלי אוֹל אִין.

עברנו יום דוחה, כל אחד משנינו, מה שהתחיל אצלי בוויפאסנה על הבוקר, המשיך למחשבות שטרפו אותי כמו קן צרעות שמישהו חבט עם מחבט בייסבול ועיצבן אותן נורא, מבלבלות היו המחשבות האלה ובכמויות. אומרים שהמוח מסוגל לחשוב מחשבה אחת כל פעם, נשבע לכם, באותו יום הייתי אוטוסטרדה מחשבתית מהלכת.

אחר הצהריים יש לי 'קופיקו', בטבריה, יום חמסין היום, והמוח שלי ברקים ורעמים, השמש ליוותה אותי לנקודת האיסוף בתחנת הרכבת ארלוזורוב ועם כאבים חדים בבטן התחתונה התיישבתי בספסל האחורי של ההסעה. כולם הבחינו שמשהו אינו כשורה "אתה בסדר?" הם שאלו אותי מהקדימה של הרכב, אפילו דרך המראה קלטו שאני לא באמת נוכח.

"כן" אמרתי. שיקרתי.

לא הייתי בסדר, המוח שלי התפוצץ, שלפוחיות ענקיות נוצרו מהצרעות שהשתוללו לי שם.

הייתה הצגה מדהימה, התפוצצתי על הבמה. איכשהו שהחיים עוברים עליי בגסות, אני עף בחלקלקות בהצגות, לא יודע, זה כנראה חלק של היקום לאזן את מה שאני עובר.

באותו היום הלכנו לישון. חרא שינה, אבל נרדמנו.

***

בבוקר שוב ויפאסנה, כבר שנה וחצי שאני מתרגל בלי הפסקה. גם בתקופות קשות בחיים, אני דואג להיצמד לנשימה, אבל אז שיעולים, ואז רגליים מטופפות, ואז חריקת דלת, ואז הקאה.

שנאתי אותה, שנאתי את הנקודה הזו בבטן שלה.

קמתי על רגליי, פסעתי באיטיות לשירותים וליטפתי אותה "יהיה בסדר" אמרתי "באמת יהיה בסדר". לא שיקרתי.

"מה יהיה בסדר?" היא צעקה בתוך הקונכייה הזו והקול שלה הדהד, החתולים קיפצו והסתתרו מאחורי הספה "אתה רוצה לעשות הפלה, אתה רוצה להרוג את הילד, וכמו שאני מכירה אותך רודי, אתה לא תוותר, אתה עקשן אתה, אימפולסיבי".

היא צדקה, אבל זה היה אז, השתניתי, וואלה אני עובד על עצמי, אבל הפעם יש משהו הרבה יותר עמוק, באמת שקשה לי להסביר, זו הנקודה הזאת, כמה אצבעות מתחת לטבור, זה האוֹל אִין, איך תסביר לה עכשיו מה זה אוֹל אִין.

"אנחנו לא עושים את הילד" אני מצהיר בפניה.

"לך מפה" היא צרחה, שלחה יד קטנטנה, אחזה בידית האלומיניום וטרקה את דלת השירותים בעצבנות, איכשהו החריקה עכשיו לא נשמעה, שום דבר לא נשמע, למעט הצרחות שלה שהדהדו מתוך הקונכייה, ובכי שהצטרף מיד אחר כך.

וזו שגרת היום שלנו, חריקת דלת, הקאה, דלת נטרקת, ובכי, ואז עוד בכי, וצרחה מצמיתה, וחתולים מבוהלים, וחריקת דלת, ובכי, ודלת נטרקת שוב, ואז כן, ואז לא, וריב, הוו הרבה ריבים של כן ולא.

עם הימים ההקאות חדלו ואני התחלתי בדיוק חזרות לסדרה ג'ינג'י. רק חיווטים של ילדים בשיקוף המציאות שלי, אולי היקום מנסה לאותת לי שאני טוב עם ילדים, לא יודע, כי האמת שאני טוב עם ילדים, אבל לא עם הילד הזה, הילד הזה לא בא לי טוב בכלל.

שלושה שבועות שלמים אנחנו סוחבים הריון, היא סחבה את זה בבטן שלה, אני סחבתי במחשבות. היו ימים שלא דיברנו על זה בכלל, כמו כאב כרוני התרגלנו אליו, למדנו לחיות איתו, התכחשנו, כאילו שכחנו שאנחנו סוחבים שם עובר בתוך הבטן, אבל לא שכחנו באמת, אפילו לא לרגע, כל פעם שהיא השתעלה, כל פעם שראיתי עגלת ילדים, כל פעם שבכי של תינוק חדר לעור התוף שלי, כל פעם ששמתי את הראש על הכרית לישון הייתי יכול לשמוע את העובר הזה מדבר מהבטן שלה. אני בטוח שגם לה הוא דיבר.

אין לי ספק.

***

"מה קורה מאמי? מה אנחנו עושים?".

"רודי מה אתה רוצה שאני אגיד לך?".

"שאת רוצה לעשות הפלה".

"אני לא הולכת להגיד לך את זה".

"אז מה עושים?".

"אני רוצה את הילד".

הסתכלתי לה בעיניים, אולי לראשונה מאז שנפגשנו הסתכלתי לה בעיניים באמת, תחושה עמוקה של התבוננות פנימה, לנשמה "את באמת רוצה את הילד באבא?" שאלתי.

היא הביטה בי, לא מצמצה, נשמה ברכּוּת, ואמרה לי בפה מלא אהבה, בבגרות שלא שמעתי אותה קודם לכן "כן".

היא דיברה בכנות, לא יכולתי להגיד לה 'לא' אחרי דבר כזה.

אז אמרתי לה שאני רוצה להיפרד.

"מה?" הקול שלה התחדד.

"תראי, אני הולך להגיד לך משהו מהלב". אספתי נשימה ארוכה. "כל הגוף שלי זועק 'לא', כל הגוף שלי צועק שאני לא רוצה את הילד הזה, אין לי מספיק מילים לתאר את מה שאני מרגיש, יש לי נקודה מתחת לבטן, והיא צורחת 'לא'. אבל זה גם הגוף שלך מאמי. אני לא יכול להגיד לך לעשות הפלה, זה הגוף שלך, ובתוך כל זה אני גם בעלך, בחרנו ללכת יחד במסע הזה, התחתנו, אני אוהב אותך, את אוהבת אותי, כל הגוף שלי צועק שלא לקחת את הנתיב הזה בחיים, אם את לא הולכת איתי, אם את לא מבינה אותי, אני מצטער, אבל אני לא יכול לצעוד עם מישהו שבהחלטה כל כך חשובה בחיים לא הולך איתי יד ביד, אני יודע שזה אגואיסטי, אבל מתוך הלב שלי, עמוק עמוק מתוך הבטן, אני לא מוכן לוותר מאמי. זה עמוק מזה".

"אתה יודע גם לי זה עמוק".

"כן. ורק בגלל זה אם את הולכת לעשות את הילד הזה אנחנו נפרדים, עכשיו".

ואז שלחתי לה מילים חדות, הכי ברורות שאפשר "תוך שבועיים את מוצאת דירה, את עוברת את ההיריון הזה לבד, אני לא רוצה שום קשר. אני אשלם לך הכל, הכל, אני מבטיח לך שאת תהיי מיליונרית, לא ייחסר לך דבר, אני לא רוצה קשר עם זה".

הבטתי לה עמוק יותר בעיניים "זה ברור?" התכוונתי לכל מילה, ובפנים נגעלתי מעצמי, מהאמת הישירה, הגסה הזו, אבל הנקודה הזו בבטן דיברה לא אני.

אוֹל אִין.

היא שלחה כפות ידיים, אחזה את ראשי, רכנה אליי כמו באה לנשק אותי, הביטה בי למספר רגעים ארוכים ולחשה "אתה אשכרה מוכן להרוג את הילד שלך?".

אני לא אשכח את המבט, החום של כפות הידיים שלה, האינטונציה, את הלחישה הזו 'אתה אשכרה מוכן להרוג את הילד שלך?'.

לא יכולתי לדבר, רק הנהנתי 'כן', ודמעות נאספו להן עד שטפטפו לי על הלחי אחת אחרי השנייה, דמעות עכורות, מלוחות, זוכר את הטעם שלהן, כמו אפרסמון לא בשל.

היא גם בכתה.

"אני רוצה לחשוב על זה" היא פלטה לפתע.

וזה הרגיש כמו קרן שמש בחורף קפוא.

***

עברנו יום, ועוד יום, ועוד יום, לא לחצתי עליה, נתתי לה לחשוב על זה, ככל שהימים התרחקו גם החברות בינינו התרחקה, היא עם החברים שלה אני עם החברים שלי, פתאום שתי קבוצות כדורגל.

***

כבר צילומים, ואני ביום השביעי לצילומים לסדרה ג'ינג'י, בין תחפושת לתחפושת, אני דואג להתקשר אליה, לבדוק לשלומה.

"אני מוכנה לעשות הפלה" היא בישרה לי פתאום בקולה העצוב, היא גמגמה בכי, קולה רעד.

כאב לי, כאב לי כי היא מתייסרת ואני לראשונה נושם.

זוכר שישבתי איתה בסלון, איכשהו אהבתי אותה יותר "את לא מבינה כמה אני מודה לך, זאת לא החלטה קלה, בטח שלא, זה ילד, זה חיים, וזה הגוף שלך, אני מצטער שאני מעמיד אותך בסיטואציה הזו, אבל זאת האמת שלי, אם את עושה את זה, את בעצם מוקירה את החברות הזו, וזה וויתור שאני לא אשכח לך, לעולם".

היא לא אמרה מילה, רק בכתה, אני חושב שהיא שנאה אותי על המילים האלו.

זה לא שהיחסים נהיו טובים יותר, אי אפשר להחליט לעשות הפלה, ולהמשיך בסדר היום, מערכת היחסים נרקבה מאותו יום.

***

בלב כבד ועיניים כבויות, חצינו חיוורים את הלובי המוזנח בבית הרופאים ברחובות בדרכנו לעבור בדיקות מקדימות להפלה, לא היה לי מושג שבדיקות לפני הפלה ובדיקות לפני לידה זה בתכלס אותן בדיקות, ואף אחד חוץ מאיתנו אינו יודע שאנחנו באנו להרוג חיים, לא לברוא חיים.

לא אשכח איך טיפסנו על המדרגות מותשים לחדר האחות, עדיין זוכר איך היא מקבלת אותנו בחיוך, איך היא מעבירה את הדבר השומני הזה על הבטן הקטנטנה שלה, ועל צג המחשב מופיעה תמונת האולטרסאונד של העובר, והוא כבר בן חודשיים וחמישה ימים בדיוק הילד הקטן הזה, זה מדהים שהם יכולים לדעת בוודאות את תאריך הזיון, ואת תאריך הלידה הצפוי, הוא אמור להיוולד במרץ 2016, בן מזל דגים, עדיין זוכר איך האחות סימנה לנו עם העכבר את דפיקות הלב שלו, והתרגשה "יש לכם עובר בריא" כמו דורכת על יבלות היא פרסה חיוך על פניה "כל הדגימות שלך טובות, זה מה שנקרא הריון מוצלח". ואנחנו כובשים צעקה פנימית, וכמה שהאישה שלי בכתה ברגע ההוא, והאחות התרגשה נוכח הדמעות היא לא ידעה שזה בכלל לא מאוֹשר. ובפנים אני נקרע, כואב למות, ואני יודע שגם היא, האישה שמולי, עם הבטן החמודה שלה שחשופה לשמן הדוחה הזה, איזה מסע אני מעביר אותה.

האחות מדפיסה את האירוע, את התמונה הזו של העובר, ומגישה לנו. אחזתי את עדות המוות הצפוי בידי. זה היה נורא.

כמה שזה היה נורא.

ברכיבה באופנוע חזרה לגבעתיים כל אחד בקסדתו, כל אחד בעולמו, לעולם לא אדע על מה היא חשבה שם בקסדה, לרגעים מסוימים בנסיעה חלפו לי שם מחשבות להמשיך עם דפיקות הלב האלו, לתת לעובר הזה לחיות, אבל בכל פעם שחדרה מחשבה כזו לחצה לי הנקודה בבטן כאילו דווקא, בחרבות היא דקרה אותי.

בכינו מלא כשהורדנו את הקסדות.

***

אחרי שלושה ימים עברנו את ההפלה, בשביל זה יוקדש סיפור משלו אם בכלל, הנסיעה ברכבת, ההרדמה המלאה, הקור המקפיא, הגרידה, הברזה מיום צילום וקנס של 7 אלף דולר.

***

יום רדף יום, והימים המשיכו לרכב על ציר הזמן, הזיכרונות של המקל עם הפסים חלפו החוצה מדפי הבוקר ומהכתיבה היומיומית, איכשהו הם תורגמו באופן טבעי לצלקות בתודעה, והזיכרון ההוא של ההיריון נשכח, ואיתו גם הסיבה בכלל שהפכנו להיות חברים. מאז אותה הפלה שכבנו עם קונדום, זה היה מקולקל, לשכב עם האישה שלך עם מעיל דובון על הזין, הזין שלי התרחק מהכוּס שלה בשכבת ניילון, וכך גם החברות בינינו, שהפכה להיות חברות מקונדמת.

ניסינו כמעט הכל, טיפול זוגי, יצאנו לארוחת ערב, הלכנו להופעות מוזיקה, להצגות, מלא הופעות סטנדאפ, עברנו לדירה חדשה, ענקית, אבל הצלקות ירדפו אותך גם כשאתה בדירת 90 מ"ר.

שרדנו שבעה חודשים מאז אותה הרדמה מלאה.

ב 20 בינואר 2016 הדפים מספרים לי שנפרדנו.

***

לאחר חודשיים,

מרץ 2016, בני מזל דגים חוגגים כעת יומולדת, והיא מתקשרת, מזמינה אותי אליה לדירה שהיא שכרה, מאורה קטנה ברמת גן, היא בדיוק נפרדה מהחבר שהיה לה יום אחרי שנפרדנו.

הירח תלוי בשמיים, כבר מאוחר בערב, ואנחנו יושבים בחלק הזה בדירה שהיא קוראת לו סלון, על ספה מתקפלת, המנורה שלה הטילה צל בדמות נחש על הקיר, כמו בא לסמל משהו שעומד להגיע.

היא נועצת בי עיניים רטובות "יש לי משהו להגיד לך, ואתה ממש תשנא אותי על זה".

אולי הצל הזה באמת בא לסמל משהו.

"מה?" אני נע באי נוחות עם האגן.

"אני לא יודעת למה אני מספרת לך את זה".

"מה?".

"לא רוצה להגיד".

"נו מה? הגעתי עד לפה, מה את רוצה להגיד לי?" הפצרתי בה.

"בגדתי בך".

"עם 'תומר השכן'? עוד פעם?".

"לא, עם ערן".

זרם מחשבות תת קרקעי החל לפרוץ לי בתודעה, המילה 'ערן' הציגה לי תמונה בהכרתי, היי אני מכיר אותו, ערן, חבר שלה לעבודה.

"שכבתי איתו פעם אחת".

"מה?" פערתי עיניים גדולות.

"פעמיים, הוא גמר בתוכי, ממנו נכנסתי להיריון".

"מה באבא? באמת? אחרי כל מה שעברנו? עוד פעם?".

היא הנהנה 'כן'.

"והוא נשוי באבא, עם ילדים, בגדת בי שוב? ממנו נכנסת להריון?".

"כן" העיניים הרטובות שלה הפכו לפרץ של דמעות.

"רגע רגע רגע כל מה שעברנו באבא, וזה אפילו לא היה ממני?".

היא הביטה בי מרוסקת "אני מצטערת".

"שיקרת לי. למה לא סיפרת לי?".

היא לא ענתה.

חמתי בערה בי להשחית, הווו כמה שהיא בערה, הוו כמה שהיא רצתה להשחית, רציתי להרוג אותה, אבל נזכרתי באמיליו ובחוטים הדקים של האור, רציתי לחנוק אותה עם החוטים האלה, אבל הם דקים, והם מאור, אז נזכרתי ב'כוחו של הרגע' אבל הכוח הזה לא חזק דיו שאדפוק לה את זה בראש, וההארה, איך אפשר להרוג בנאדם עם הארה?

צרחה עמוקה בקעה בראשי, צעקה שממרחק הזמן שאני כותב את המילים הללו אני עוד יכול לשמוע אותה מהדהדת בתוכי, גופי היה משותק, ליבי הלם בחוזקה, מיותר לציין שלא יכולתי לדבר, ואז אספתי נשימה עמוקה, לא יודע איך זכרתי לנשום ברגע הזה, אבל זכרתי, מילאתי ריאותיי באוויר, מלא אוויר, הרגשתי מובס, מושפל, אחרי 'תומר השכן', אחרי כל הסליחה, עוד בגידה, עוד שקר, הגוף שלי רעד אלימות, רציתי לבעוט בה, בכוּס החרמני הזה שלה, במקום זה כבשתי צרחה פנימית, שלחתי ידיים וחיבקתי אותה, זה מה שהחליטה נפשי לעשות, וזה היה המגע האחרון שלנו. חיבוק.

"אני אוהבת אותך" היא סיננה לאוזני "אני מצטערת".

כיווצתי לסתות, חזק כיווצתי, אני חושב שדיממתי מהחניכיים, ונשמתי, עוד אוויר ועוד אוויר. השתחררתי מהחיבוק והתרוממתי מהספה, רגליים רועדות נשאו אותי לדלת, ומשם החוצה, סגרתי את הדלת, ירדתי במדרגות, בשביל היציאה מהבניין הבחנתי בירח, חיוכו הפוך, עצוב הוא היה, שלפתי את הטלפון, חיפשתי 'ערן' באנשי הקשר, והוא הופיע שם, צמוד לשם שלה, בלי היסוס התקשרתי אליו, לא יודע למה, לוודא, לדבר, לאמת את הפרטים, והוא אכן סיפר לי שהם שכבו, בלי קונדום, הוא לחש לי לטלפון, הוא לחש, אשתו בדיוק ילדה לפני יומיים את הילד הרביעי שלו, הוא לא רצה להעיר אותו, את השד, מסתבר שהוא עיבר שתי נשים במקביל, יש לו זרע טוב לבחור.

ברגע זה תודעתי נקברה תחת מופע של זיקוקי דינור ששיגעו לי את המוח בשאלות, במחשבות, בשנאה, קן הצרעות שהיה רדום, נחבט בעוצמה, והן רוצות לנקום מתמיד.

***

כמו מחבלת, שלפה רימון, שחררה את הנצרה, זרקה אל תוך מוחי, והשאירה אותי לבד עם הפיצוץ.

והיא, המשיכה עם חייה, מצאה לה בני זוג רבים, ואני נאלמתי דום על ציר הזמן, מן הסתם אני אמור להיות מאושר שהשתחררתי מאדם שכזה, אבל לא אצלי, לא יודע למה, נפשי החליטה לצאת לקורס אינטנסיבי ביגון, באגו, כאילו דווקא, ללמד אותי משהו על מהותו של כאב ומהותה של סליחה. כאילו לא עברתי איתה סליחה, כאילו לא עברתי דברים בחיים.

ועכשיו עוד פעם.

בודד נקברתי בדירה הענקית הזו של שנינו בגבעתיים, לבד בתוך מגדל מוחי הקודר, כוחי אזל, שקעתי מתחת למים גועשים של השנאה, נפשי נסחפה לכאב ויגון, בן ערובה של רגשות מכל קשת הצבעים בעיקר כועסים והרסניים. כלב אכזרי נולד בתוכי, והוא נובח, חושף את שיניו במחשבות נקם.

איזו עוד מילים אני יכול לכתוב כדי לתאר את התחושה הכבדה שנבגדת, שוב, ושוב, את התחושה הזו שהולכת שולל והרצון העז הזה להשמיד חיים.

הלוך ושוב, הילכתי בביתנו הריק, בלי מנוח, חיה שבויה בכלוב, מקונן על עולמי, נאבק עם מחשבות זעם, מגרש מחשבות של חורבן.

במוחי דחוסים מיליארדים של תמונות, נבגים, שיצרו פטריות עובש, מתוך המרחב המצחין שטבעתי, אפיתי עוגות נקמניות, תמונות זדון ערוכות בקומפוזיציה של דיכאון, שיצרו מסע יריות אל דמויותיהם, שלה ושלו, ושל 'תומר השכן' ושל כל הזיונים הארורים שלה.

רק ששכבתי במיטה ונסחפתי אל שנתי, ברחתי מהעולם האכזרי הזה של ייסורי המחשבה.

וזה תחילתו של מסע כבד של התרוממות נפש, לא הלכתי לפסיכולוג, מעט נפגשתי עם חברים, גם לא התקשרתי לאמיליו, נשמתי רצתה לחוות את הלונה-פארק הזה לבדי, מסע אישי ביקשה, ארבעה חודשים מדממים גירדו את נפשי, בזמן הזה נעשיתי בקיא בכל הפגעים הרעים וכוונות הזדון של טבעי. גירדתי פצעים מוגלתיים ובפריחות של האגו שהבגידה הזו מסתבר הייתה קטליזטור לערוך את מסע הניקוי הזה.

ובזמן הזה אני מופיע סטנדאפ, אני מפרק את הקהל מצחוק ובוכה במחסן המשקאות של הסטדנאפ פקטורי.

איזה ימיים הזויים.

והזמן עושה את שלו, אשכרה הזמן עושה את שלו, בדרכו שלו, הזמן לימד אותי לנשום, כי אין ברירה רודי, וללטף את עצמי, כי מי ילטף אותי חוץ ממני, עם הזמן אני מקבל שזה מה שיש, שאכזבה, והשפלה, וכעס, וקנאה, הם רגשות חזקים, בהירים אפילו, שלימדו אותי להרים ראש ולהזדקף, רגעים מבועתים שלימדו אותי להתפתח, לצאת מאזורי הנוחות שהאגו מצא לעצמו. והזמן ההוא הפגיש אותי עם ספר טוב, ועוד ספר טוב, הרבה ספרים טובים קראתי בזמן ההוא.

והוויפאסנה שהייתה שם כמו מטרונום של נשימת חיים, בוקר וערב, בוקר וערב, וואלה ס.נ. גואנקה היה מבסוט עליי.

ויום עבר, ועוד יום, ובתוך קדרת המחשבות התחלתי לשמוע שוב ציוץ ציפורים, ותמונתה שלה הלכה והיטשטשה, נמוגה בערפל הזמן, מעט חיטוטים בפייסבוק, וגם אלה חדלו לאיטם, והשקט זחל לעתים קרובות יותר, ואיתו הסליחה, כה עדין קולה של הסליחה, עד שאפשר לחלוף על פניה, אבל עדיין היא ברורה עד שאי אפשר לטעות בה, והעט המשיך לכתוב אותה, ולבכות אותה, ולשחרר אותה.

***

אחרי חמישה חודשים אני עובר דירה,

במהלך אריזת הבית מחליק לו פתאום משידת הנעליים, תמונתנו של העובר, תמונת האולטרסאונד, מאותו יום ברחובות, ואני מביט בתמונה, עיני מרצדות על הנקודות של סמן העכבר, זיכרונות הימים ההם, ועיני לוכדות את הזמן ההוא, הזמן המדויק של ביצוע הבדיקה, ואת זמן תהליך העיבור, יום הזיון הארור. אז פניתי לקופסאות הקרטון, שם מאוחסנות דפדפות הספירלה שארזתי, והכל מתויג וממסופר, שלושה ארגזים כאלה של דפדפות, ואני שולף את הדפדפת של היום הזה, לבדוק באמת מה קרה שם ביום ההוא.

אלו הם דפי בוקר, במחצית הדפדפת, פגשתי את היום המדויק, בעיניים רועדות הבטתי במילים מעולם לא הראיתי לאיש את דפי הבוקר שלי, אבל הסיפור הנוכחי דורש אותם, ובעיקר האינטואיציה, שבאותה העת דיברה דרכי, ואני לא זיהיתי את קולה, וכך אני פותח את היום ההוא, מילה במילה:

"יום שישי היום, 4:50 בבוקר, אני אוסף את באבא אני מקפיץ אותה לעבודה, היא הולכת לעבוד עם ערן אני אוהב אותו, הוא חמוד. הם הולכים לעבוד יומיים רצוף, אני מקווה שתהיה להם עבודה קלה, קרה משהו מדהים בדרך שאספתי אותה, בכביש 5 אחרי שפניתי ימינה מכביש איילון בין מחלף מורשה לירקונים מפריד 2 ק"מ. לכיוון צומת ירקונים תופס אותנו ענן, אבל מה זה ענן, ענן אחו שרמוטה, מסך עשן לבן וסמיך שלא ראיתי מעודי כזה, השעה מוקדמת, היו ממש מעט מכוניות, ומקטע של כביש שהייה אמור להסתיים בשתי דקות נסיעה, ארך כמעט 20 דקות, חצינו ענן סמיך ועבה, כל המכוניות תיקשרו דרך צפצופים וזה היה אחד המחזות היפים שראיתי, לא ראיתי כלום! זה הזכיר לי את הספר 'על העיוורון', זה היה מחזה מרהיב, מה הוא בא לסמל, מה אני אמור לראות או לא לראות, איחרנו לערן שהמתין עם הרכב שלו בתחנת האוטובוס, חזרתי לפני רגע הביתה, חציתי את הענן הזה גם בחזור, הוא היה פחות סמיך, יש לי כאב בבטן כאילו פלוץ ענקי רוצה להשתחרר וכלום, אולי אכין לי תה…".

***

הזוגיות שלנו, שאני מנסה להיזכר, היא תמונת נוף מעורפלת, שמתוכה מגיח לעיתים רחוקות איזה זיכרון טוב.

שנה עברה מאז שהיא שלפה את הנצרה ההיא, לא התראינו, לא דיברנו, חשבתי עליה מלא, על העובר, על המוות שלו, על דפי הבוקר, על האינטואיציה שדיברה דרכי, כתבתי עליה מחברות שלמות, ואת הסיפור הזה.

על נקודה קטנה בבטן, שלה ושלי.

***

סיימתי לכתוב את הסיפור הזה ב'מזנון גֶעֵצֵל' בכרם התימנים, שם ישבתי שבוע שלם לפרוט את הטלנובלה הזו. לפני יומיים, ביום חמישי בדרכי לכאן עם הלפטופ, להעלות את הדיו לפיקסלים של הפייסבוק, הבחנתי בה פתאום, יום צילום לפרסומת, והיא נערת המים, עצרתי את האופנוע בצד הכביש והבטתי בה מבעד החריץ שבקסדה, שערה ארך מאז החיבוק ההוא, אפה עם הגִיבֶּנת כרגיל, סנטרה בולט, והחיוך שלה פרוס על שפתיה, עדיין יפה. התבוננתי, בה, בעצמי, בחיים האלו, שמאותתים דרך גלגלי השיניים של המציאות, שמה שאתה חושב עליו רוב הזמן זה מה שישתקף במציאות חייך, אז סובבתי יד, הקטנוע קיבל מנת גז, והתרחקתי…

וכך אני מסיים את הטלנובלה הזו.

אולי בסופו של דבר, זה סוף טוב, אני משחרר את הסיפור הזה החוצה ממני, ומנקה באופן סופי אותה ואת הטלנובלה הזו שהצטרפה איתה.

עוד עשרה ימים אהיה בברזיל לנשום שמש ירוקה, לכתוב את החיים החדשים שאני מתכנן עבורי.

[וזו תמונה של עובר שמצאתי בגוגל]


רודי סעדה  שחקן, סטנדאפיסט וחוקר את עצמו, עף בעולם וגם בתוכו. מחפש הומור ולא פוסח גם על הדרמה.
המופע החדש שלו All-In יתקיים ב-5.11 בסטנד-אפ פקטורי

תגיות
הראה עוד

כתיבת תגובה

Close