חוות החובות

2012 זה עכשיו

קטגוריה 2012 זה עכשיו | תאריך פרסום 6 דצמבר, 2012 | ע"י פוסט אורח

21

גבי ניצן מבזיק מהערסל

[גבי ניצן]

ביום שישי שמשי אחד לפני איזה שנה הסתובבתי ברחוב. הראש שלי היה אפוף דאגות ומחשבות טרופות בענייני כסף ופרנסה, מה יהיה ואיך אפתור את זה ולמה זה ככה וכל השאר. פתאום ניגש אלי איש אחד שאני לא מכיר. הוא נראה ממש כועס. “אתה גבי ניצן, נכון?”. הינהנתי. “אז איך אתה מעיז?”, הוא הטיח (אני יודע שצריך להגיד “מעז”, אבל זה לא מה שהוא אמר, או קיי?), “מה אתה מסתובב פה עם הפרצוף באדמה? זה לא בסדר!”

אני לא זוכר איך הגבתי, אני זוכר את התגובה הרגשית שלי, שהיתה מורכבת משלוש שכבות:

1 – התנגדות. סליחה אדוני, אני מכיר אותך? מה אתה נכנס לי לחיים? התחייבתי בפניך פעם על משהו בקשר לפרצוף שלי?

2 –  שעשוע. זה די מצחיק שמישהו שאתה לא מכיר מנהל איתך כזאת מערכת יחסים. מבחינתו, אני בהחלט מכיר אותו ואני בהחלט חייב לו ובכלל אני זה שנכנס לו ראשון לחיים.

3 – בושה. צודק החוצפן. אני לא אמור להיות ככה. אני מספר לכולם שמי שמחייך אל העולם העולם מחייך אליו בחזרה, ואז אני מסתובב בעולם עם גבות זעופות וקמטי דאגה.

היום ישבתי עם חבר שחזר לישראל אחרי תקופה ארוכה בארה”ב, דיברתי איתו על זה, אמרתי לו שהעובדה שעדיין לא פתרתי את הרובד הכלכלי בחיי היא בעיניי הכישלון הכי גדול שלי, כי המבחנים שלי היום הם לא אם אצליח לכתוב טקסט טוב או להעביר סדנה טובה – אלא בנוכחות (או היעדר) השפע החומרי בחיי. ואז הוא אמר “תפסיק לעשות מעצמך כזה מיוחד. כולם פה ככה, אתה לא רואה? אם אתה לא שייך לקבוצה קטנה של מסודרים, אתה תעבוד הכי קשה שאתה יכול רק בשביל להעביר חובות מחודש לחודש.”

בגדול זה מה שאני עושה, כבר שנים. ניהול חובות. יש לי פארמוויל שלם של חובות, כל אחת ישות עצמאית רעבתנית, ואני מתפרנס למחייתן. וכן, אני גם מתפדח על זה, מרגיש כמו האיש ההוא – שאיך זה שההוא שכתב את באדולינה וכו’. וזה גם חלק מהמנגנון הקפיטליסטי ומדרכו לשלוט: כל מי שלא משגשג משתדל להצניע את זה, כי זה אומר שהוא סוג של כישלון.

אז הנה הפדיחה שלי, בפרסום בכורה בלעדי: כבר שנים שאני חי על סף התהום, כלכלית. פגשתי את כל שליחי האפוקליפסה: עיקולים, הוצאה לפועל, עיכוב יציאה מהארץ, מכתבי עורך דין בכל הצבעים, ולפני כמה שנים אפילו שוטר נבוך שדפק לי על הדלת. אני חייב כסף למוסדות המס השונים, חייב כסף לקרובים, לחברים. ולא בגלל שבחרתי באיזה אורח חיים בזבזני. יש לי סובארו ישנה שכרגע מושבתת כי היא צריכה שורה ארוכה של תיקונים שאני לא יכול לממן. אני גר בפריפריה, בשכירות במחיר מציאה. הבגד הכי יקר שלי הוא זוג סנדלי אצבע שקניתי אחרי שכלבה שלא נזכיר את שמה כירסמה את הקודמים, 170 שקל. רוב החולצות שלי הם טי שירטים שנקנו במבצע, המכנסיים מחנות העודפים של “קסטרו” (מצטער על הפרסומת הסמויה, אבל אתם כבר מבינים שבמצבי לא יכולתי לוותר על איזכור בבלוג תמורת ג’ינס). אני כן יוצא למסעדות פה ושם, אבל כמעט תמיד מדובר בחומוס, שיפודים או המבורגר, לא “מול ים”. וכמעט כל שבוע אני צריך לכבות איזו שריפה חדשה, להעביר מפה לשם, לפרוס את התשלומים הבאים, לייצר את הנס הבא.

“באדולינה” הוא ספר הסיפורת הכי נמכר בתולדות ישראל. גם היום, 12 שנים אחרי שיצא, הוא מוכר יותר מרוב הספרים החדשים. גם “פרא” הוא רב-מכר מאוד גדול, גם הוא ממשיך להימכר עשור אחרי שיצא. המשמעות הכלכלית של זה בחיי זניחה לגמרי. על כל ספר שנמכר אני מקבל שקלים בודדים – לפני שמס הכנסה או ביטוח לאומי לוקחים את הנתחים שלהם. בשנה הראשונה באדולינה מכרה המון עותקים וקיבלתי כמה צ’קים שמנמנים. העובדה שקצב הכתיבה שלי הוא בערך ספר אחד בארבע שנים לא מעניינת את מס הכנסה – מבחינתם קפצתי לעשירון העליון (מינוס יועצי-מס יצירתיים וחשבונות בברמודה), ולכן נדרשתי לשלם את מדרגות המס הכי גבוהות.

הדבר הכי אקסטרווגנטי שעשיתי עם הצ’ק השמן הראשון שלי היה שקניתי לראשונה בחיי אוטו חדש עם הניילונים, פז’ו. קניתי בתוכנית מימון שהבנק מיהר להציע לי ושכמובן לא היה לי מושג כמה היא גרועה. שנה וחצי אחר כך מכרתי את האוטו – ועדיין הייתי חייב לבנק את מלוא עלותו הראשונית, כי עשרות אלפי השקלים שהוצאתי עד אז בהחזרים לבנק כיסו בעצם רק את הריבית, או משהו כזה.

עיקר הפרנסה שלי בא מסדנאות ומהרצאות. אני מאוד מאוד אוהב לעשות את זה, וזה גם מצליח – רוב הסדנאות שלי מלאות, ואנשים חוזרים ושולחים חברים ובני משפחה. ההכנסה החודשית הממוצעת שלי גבוהה למדי. חבל רק שהיא לא שלי. אחרי שאני מחלק בין כרישים לפיראניות (ומחליט מי מהם יצטרכו איכשהו לחכות לחודש הבא), אני שמח אם נשאר שם כסף לדלק לחזור הביתה.

אני חי טוב. אני לא מסכן. אני גר בבית יפהפה ששווה הרבה יותר ממה שאני משלם עליו, עם חצר מלאה עצי פרי וגינת ירקות וכל טוב. יש לי המון אהבה בחיים, המון סיפוק ממה שאני עושה. אבל מרבית האנרגיה היצירתית שלי מופנית להישרדות הכלכלית. אני כותב פחות מבעבר. קשה להקדיש את עצמך לאיזה עולם דימיוני יצירתי כשהטלפון שלך לא מפסיק לצלצל עם אנשים שקוראים לך בשם המשפחה שלך.

ועוד חלק ענק מהאנרגיה הולך על ההסתרה והעמדת הפנים. מעט מאוד אנשים – רק מי שהכי קרובים אלי – יודעים את זה עלי. לאורך השנים שיתפתי פעולה עם התפיסה הזאת, שזה איזה פגם עלוב שראוי להסתיר. על אחת כמה וכמה בתור “גבי ניצן”. חלק ממני עדיין מרגיש ככה. אבל יש מקום מאוד עמוק שהאיש ההוא צדק בו לגבי: אני כן חייב משהו. אמרתי לכל מי שרצה לשמוע שאם תחייך אל העולם הוא יחייך אליך בחזרה. אני עדיין מאמין בזה, והעולם מעתיר עליי חיוכים יפהפהיים בשפע של רבדים. הבריאה ממטירה עלי נסים. אבל לצד זה, אני חייב גם להגיד את כל האמת: שזה ממש לא עניין פשוט. ושאני לא טוען שהגשמתי את זה בשלמות בחיי היומיום שלי. מעולם לא אמרתי שאני מלך באדולינה, אני העיתונאי הספקן ומלא השאלות בסיפור. ואני גם חייב להגיד את זה כי יש פה עוד המון אנשים שנאבקים ומתקשים לשרוד ומרגישים שמשהו בהם לא בסדר, ושסביבם יש מלא אנשים שאין להם בעיות – גבי ניצן, נגיד. הוא הרי מכר הכי הרבה ספרים בארץ, הסדנאות שלו יקרות ומלאות והן הולכות ומתרבות. ובאותה מידה אני רואה סביבי אנשים שנדמה לי שאצלם העניין הזה פתור ורגוע. אבל מאוד יכול להיות שכמוני, גם הם מעמידים פנים. ולגמרי הגיע הזמן לפזר את האפלה מסביב לזה, להסתכל על זה בעיניים: המוני אנשים פה עובדים קשה, משתדלים ככל יכולתם, וחייהם מלאים בחובות, קנסות, עיקולים, ריביות ונושים.

כל כך הרבה זמן אני מסתובב סביב עצמי במעגלים, מנסה לרדת לשורש העניין. כמו שיכולתי לכתוב כאן בכנות גמורה שאני כישלון פיננסי, ככה אני יכול לכתוב בכנות גמורה שאני הצלחה גדולה בתחום העיסוק שלי: לא עובר שבוע בלי שכמה וכמה אנשים ייגשו אלי ויודו לי בהתרגשות ויספרו על המשמעות שיש ליצירה שלי בחייהם. אז לא שם שורש העניין. וגם לא באיזה יצר בזבזנות הרסני. חלק אחד הוא האסטרונאוטיות וחוסר היכולת שלי להתמודד עם טפסים ותקנות וטבלאות. כשהבנתי את זה נכנסה לחיי מלאכית אהובה שעוזרת לי לנהל את הצד הביורוקרטי. ועדיין – חלק מהותי מהתשובה המשיך לחמוק ממני.

ואתמול, כשהגיע שוב דרקון ונעל לי את חשבון הבנק בלי שקל לנשימה, פתאום ראיתי את זה בבהירות. זה מצחיק. במזרח אומרים “If you want to learn something – teach it”. הקדשתי לזה ספר שלם, את “שובה של המלכה”. הרעיון הכי חשוב בספר הזה בעיניי, הגרעין שלו, הוא שכל הצרות שלנו מתחילות כשיש פער בין הסיפור שאנחנו חיים לבין הסיפור שאנחנו מספרים על עצמנו, ולעצמנו. כשאנחנו רואים בגשם ובעננים הפרעה בסיפור שלנו, ולא חלק בלתי נפרד. וזה בדיוק מה שעשיתי שנים. גם בגלל אלמנט הפדיחה שהוזכר פה. בעולם אחד אני חי על סף תהום, בעולם שני אני מפזר חיוכים ומשדר שהכל סבבה. או לכל הפחות מקפיד להסתיר – מהעולם ומעצמי – שממש לא הכל סבבה.

אז אני מבקש את סליחתכם, קוראים אהובים, אבל היום אתם משמשים לי ככלי. הסיבה העיקרית שאני כותב את הפוסט הזה היא בשבילי: אני רוצה לנפץ את הפער הזה, את בועת הבידוד ביני לבין העולם שבו אני חי. תעשו share, תנדבו את פיסת הרכילות העסיסית בפינת הקפה בעבודה. יידע כל העולם – היום אין לי שקל. מחר אולי יהיה, כי אסדר את זה באמצעות עוד איזו אקרובטיקה פיננסית שתיפרש לתשלומים וחובות עתידיים. אבל נמאס לי לחיות בשני העולמות, אני עובר דירה לעולם שבו מצבי בהרבה תחומים נפלא, אבל כספית – על הפנים. זאת האמת. לא חושב שזה חינני, לא חושב שזאת בושה. לא גנבתי, לא רימיתי לא התעצלתי. עשיתי בטוח מיליון טעויות ניהוליות. יש לי מה ללמוד. אבל אני יודע שמרגע שהפוסט הזה עולה לאוויר, אני יכול לעמוד על שתי רגליים מתחת לענן ולהגיד – כן, זה הגשם שלי. אלחמדולילה.

גבי מתארח עם “האור שבתוך החשיכה” – שיחה מבוססת סיפורים, במוצ”ש 15/12/12, נר שמיני של חנוכה, במיני פסטיבל המקומי “חנוכת בית פרדס חנה כרכור“. ל”מבזקים מהערסל” – הבלוג של גבי ניצן >



קטגוריות

תאריך פרסום 6 דצמבר, 2012 | ע"י פוסט אורח

21

Tags:



על המחבר

Profile photo of פוסט אורח



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

21 תגובות לחוות החובות

  1. יריב

    הי שוש, צהריים טובים

    אני לא שונא עשירים אם כי ניתן להתווכח האם עושר, במיוחד קיצוני, תורם לרווחת הכלל, ואינני יודע לשיר את האינטרנציונל. הכי קרוב שהגעתי אליו היה דרך טיס שיצא עם אחותי וטען שהוא יודע, דבר שמעולם לא הוכח כי הם נפרדו. 🙂
    אני כן לגמרי נגד המצב הקיים שמתבטא בדרכים שונות מאוד.

    כאשר המוסדיים מקבלים הלוואות מהבנקים את(וסיון, גבי ,כל היתר ואני) מפסידים פעמיים. פעם אחת בשימוש הממונף בכספנו (פנסיה, למשל) למטרות ספקולטיביות ופעם שניה בעמלות הבנקים שנועדו לממן את ההלואות הזולות.
    כאשר את משתמשת ברכב דרך חברה את נאלצת לממן את ההטבה בחיי עבדות או כאשר את קונה באופן פרטי את מממנת את ההפרש שהיבואנים משלמים לחברות הליסינג.
    כאשר את משלמת את חשבון החשמל, אלפי שקלים רק לעבור את החורף, את מסבסדת חברת עובדים שהיא למעשה מועדון פרטי בחוב של 70 מיליארד שקל.
    כאשר הכיבוש ממשיך וראש הממשלה ועוזרו נחושים להילחם באיראן כל שקל שיכול להגיע לחינוך, בריאות, רווחה יגיע לביטחון.

    ועוד, ועוד, הרבה עוד. ברגע שאני מתחיל אני נעשה מעיק מרוב שלא רואים סוף, ופה כנראה את צודקת, זה רק אני והמזוודה שלי שתלך איתי לכל מקום. אסיים בכך שבכל מקרה, שוש, אני מאחל לך ולכל מי שקורא – רק טוב. ולסיון, תודה מקרב לב על המילים החמות

  2. אילנה

    שוש, אנחנו הרוב שמשועבד למיעוט ועצם השיתוף כמו שגבי עשה באומץ הוא הכח שלנו.
    כולנו עובדים, יוצרים, חיים חיים מלאים ומאושרים אך לנצח עבדים נרצים של המערכות שחיות על חשבוננו, תמיד זה היה כך מקווה שהמחאה בכל העולם של 99% תשנה את המשוואה הזו. ואין מצב שלא. השיתוף הוא חלק חשוב בתהליך.

  3. ורד מוסנזון

    אני רואה סביבי אנשים שנדמה לי שאצלם העניין הזה פתור ורגוע. אבל מאוד יכול להיות שכמוני, גם הם מעמידים פנים. ולגמרי הגיע הזמן לפזר את האפלה מסביב לזה, להסתכל על זה בעיניים: המוני אנשים פה עובדים קשה, משתדלים ככל יכולתם, וחייהם מלאים בחובות, קנסות, עיקולים, ריביות ונושים.

    מעלה שאלות. התשובות, אני משערת, נמצאות בגוף השאלה.
    מעריכה את הגילוי, בטוחה שהדברים יתבהרו, מאחר שהשאלה הוגדרה.

  4. סיגל

    סיון תודה על התדר… מדויק, נעים, חכם…

  5. רונית בר אילן

    שוש, עם כל תחושת הצדק שבדברייך, למה ציניות?

  6. סיון

    שוש יקירתי, טוב מאד שאת כאן.
    בקשר לתגובה האחרונה שלך – את עושה הכללה: כל אחד משלושתנו כתב משהו קצת שונה. כשתרפי תוכלי לראות גם את הניואנסים. אנחנו דווקא די אוהבים אותך (ככה נדמה לי)
    את השם שלי כותבים עם וו אחת. ואני אישית לא חושב שאת טועה במה שאת אומרת. רק ניסיתי להגיד שהטיימינג לדעתי לא היה מדויק. פשוט יש גוונים, ולא תמיד פתרון אחד נכון לכל המצבים, בכל זמן.
    לכן התכוונתי שאולי קודם תקשיבי. לגבי במקרה הזה: איפה גבי? מה הוא בעצם אומר? מה הוא גילה? תראי את היופי של התהליך שלו, ואיך שהוא מקרין על כל אחד מאיתנו. אולי, למשל, רק עכשיו הבין משהו מקסים. ובא לו לשתף, בגילוי לב ואומץ. להישיר מבט אל עצמו במראה.
    הרי לכולנו יש מקום מוסתר שאפשר להתבונן בו ככה, להכיר בו, ומעט להתחיל גם להכיר אותו. ולא כל תהליך טוב ישר לסתום עם “פתרון”. לכל אחד הזמן והפתרון שלו, באינספור גוונים. לא רק שחור ולבן…
    ומתוך מה שגבי חושף, אולי גם לכל אחד מאיתנו יש מקום כזה.. מוסתר? אולי עם כסף הסתדרת, אבל יש מקומות אחרים בהם את בוחרת לא להביט עכשיו (וגם זה בסדר). גבי אולי מדבר על זה, והפרנסה היא רק האמצעי שלו לשאול את השאלות, ולחבק אותנו עם השיתוף שלו. שהוא מקסים. תנשמי איתנו 🙂

  7. שוש

    יריב וסיוון ואילנה ועוד כמה מסכנים – המשיכו להאשים את הממשלה והארץ והמצב הפוליטי והכנסת והמשיכו להגיד “בושה” ולהתריע שהמתנחלים או הוועדים מקבלים את הכסף ולערב פוליטיקה במה שאינו פוליטיקה, והמשיכו להיות קורבנות. מראה נהדר, שמעורר בי את החשק לשיר את האינטרנציונאל. ואתה שיוצא מהארץ וחושב שאנשים לא לוקחים את עצמם במזוודה לכל מקום שהם הולכים – נשמח לשמוע מה מצבך הכלכלי בעוד שנה, והאם מצאת מדינה שבה אפשר לעשות כסף תוך כדי שנאה מוסווית ושאינה מוסווית כלפי העשירים.

  8. סיון

    יריב, תמיד מוזמן לחזור ולהמשיך להאיר פה…
    גם במקומות אחרים מאמין שתמיד נידרש להאיר,
    אז לפחות פה יודעים על איזה וולטאז’ מדובר 🙂
    חזק ואמץ

  9. יריב

    הי גבי,
    קראתי חלק מהספרים שפרסמת והם הסבו לי הנאה. גם בהקשרים אחרים שיצא לי לקרוא ממך(עתון הארץ, אם אני זוכר נכון) נהניתי מהאופן הצנוע ,מתבונן ושנון שאתה מתאר את חוויותך.
    הפוסט שכתבת הפתיע אותי. אולי כמי שנחשב לסופר מוכר ציפיתי שמעמדך הכלכלי יהיה טוב יותר משהוא ואינני יכול שלא לחוש את דאגתך מבין המילים.
    צר לי שאני מערב דברי נפש בפוליטיקה אך לדעתי מצבך (וכולנו) הוא לא פרי אוזלת ידך, חוסר ידע בפיננסים, או נתק עם הקוסמוס. הוא תוצאה מכוונת של היפרדות חברתית לקבוצות חזקות לעומת חלשות. את ליטרת הבשר של הכסף שאתה מרוויח רואים המתנחלים, הצבא, הוועדים החזקים, מוסדות הממשל ומשפחות ההון הגדול. (שכחתי מישהוא? :-)). אתה (כלומר, אנו) שייכים לקבוצה שאין לה “אבא” ואין לה קול.
    אני התיאשתי ומכוון על הגירה מכאן. אני יודע שכאן נולדתי ואני אמור להיאבק, אך מצבה של ישראל היום מרגיש כרכבת שנחושה לדהור יותר ויותר מהר אל הקיר. אני אומר לעצמי שגם אברהם אבינו היה מוכרח לעזוב למצרים, וזה בגנים היהודיים לנדוד.
    בחיבה,
    יריב

  10. דניאלה

    אילנה זה נכון,מסכימה איתך,בושה למדינה.

  11. עפרה (במבי) שחר

    אז אם לאחד את המסקנות מהפוסטים של רונית ושל גבי- אפשר לסכם ש- אמיצים נהנים יותר!

  12. אילנה

    המצב שגבי מתאר נכון לכל אדם עצמאי בשטח ומופקר ע”י המדינה שלו, שמחה שמאז המחאה יוצאים הסיפורים שמבהירים לנו שכולנו באותה הסירה והבושה היא למדינה שאנחנו חלק ממנה

  13. רונית בר אילן

    ומור אסאל באותו עניין, כותבת יפה >

  14. סיון

    במילים אחרות… לא נראה לי שגבי חיפש פתרון, אלא פשוט נהנה כרגע להתבונן ולהבין.. ולי זה עושה נעים כמו שזה.. הפתרון? יבוא מעצמו, מין הסתם
    באהבה

  15. סיון

    הי שוש יקרה, לי אין בעיה עם כסף, ברוך השם. אני חושב שהבעיה היא לא עם “להיות פתוח לשפע או לא”. האמת לדעתי היא שכאשר אתה פתוח לשפע אתה כבר לא מדבר על זה כל כך הרבה. אתה פשוט משפיע על הסביבה שלך… בלי לתת לזה כל כך הרבה מלל והגדרות.
    אני יותר עם מה שגבי כותב, ומה שרונית ממשיכה. עם הנועם והעדינות, וההקשבה. “הפתרון” שאת נותנת רק מנציח את “הבעיה”. ושניהם לא ממש קיימים. אין פתרון, כי אין בעיה. הכל טוב, וכל אחד במסלול שלו, ויכול להתמך ולשתף עם אחרים.
    ככה עם פיננסים, ככה ברמה האישת, במערכות יחסים וכו’.
    אני חושב שמה שרונית התכוונה הוא שהגישה הזאת, המקורקעת והכנה של גבי, היא כבר נצחון בפני עצמו. לראות את המציאות כפי שהיא זה אומץ וזה מרגש. ולתת “פתרון”, “מכאני” או “רוחני”, זה שוב לחזור אל דמיונות… כל מקרה לגופו. תקשיבי לגבי, ללב שלו, ואז קחי נשימה ותרגישי את זה. זה הבריאה.. התהליך… ההבנה, השיתוף, האהבה
    קרקוע
    בשורות טובות

  16. שוש

    רונית, את טועה ומטעה, וחבל מאד. גם אני הייתי פעם במקום של גבי ובמקום של רוב האוכלוסיה שחושבת ש”כסף לא גדל על העצים” וש”עבודה קשה מביאה כסף” וש”אם אדבר על החוסר שלי, אז סימן שהיבטתי לאמת בפרצוף” וש”אם למישהו יש הרבה כסף, למישהו אחר יש פחות”. ההתעקשות על נגטיביות ועל חוסר הבנה בסיסית של מהו כסף, היא זו שבעוכרי הכותב (ומן הסתם גם בעוכרייך). אל תאשימי “עושי סדנאות”. קחי מהמורים (כי עושי סדנאות הם מורים!) את מה שמתאים לך. כך במתמטיקה, כך בציור, וכך גם בכל הקשור לכסף!!!… מכל מקום – אין טוב ממראה עיניים ומשמע אוזניים, נכון? ובכן – ברגע ששיניתי את יחסי לכסף ולמדתי מהו (ואני מדברת על לימוד שיטתי שאינו קל במיחד) – כל חיי השתנו. רק עוורים עקשנים מתווכחים עם הצלחה… הדמות ששלחתי את ניצן אליה היא אחת מני רבות. יש עוד כמה טובים שכדאי לאמץ את דבריהם, אבל אסתר היקס היא מאד קלה לצפייה והספרים והסרטים שלה הם בכל מקום.
    גבי ניצן, הכי חשוב זה להפנים שהדברים בשליטתנו, כולל כסף. ברגע שמבינים זאת בכל הגוף – הכל משתנה. תהפוך מקורבן לבמאי של החיים שלך. להאשים את הארץ והחברה והכלכלה זה הדבר הכי טפשי שאפשר לעשות. יש אנשים שמתעשרים בזמנים קשים ויש שהם עניים בזמנים טובים. מה הקשר בכלל? אל תקשיב לכל אלה שאוהבים להיות קורבנות ולהאשים אחרים. בהצלחה.

  17. אייל כגן

    אכן גבי אמיץ. וגם את רונית. ואולי האומץ- הוא בסך הכל התבגרות. והיכולת להיישיר מבט אל הפחד, אל הבושה, אל הכעסים ואל השנאות הקטנות, אל התובנות המוטעות, אל אנשי סוד ואצטגנינים ולהבין שיש את המציאות. ובמציאות הזו חיים עשרות אלפי אנשים שבדומה לגבי ניצן, לא עשו שום דבר רע, לא גנבו, לא רימו, אלא פשוט גילו שהם לא מצליחים ל”הסתדר” עם העולם הזה וזה חטאם היחידי ועל כך לא צריך להיענש בצורה כה קשה. לשאת את אות הבושה יום יום , שעה שעה והתמודד עם דרקונים וכוחות מזרי אימה שרובצים לפתח הדלת. הפוסט של גבי ניצן הוא עוד אבן בחומה ההולכת ונבנית בין האנשים פה לבין השלטון שמסרב לשמוע את זעקתם ושממשיך לחשוב שמה שמחזיק אותו זה הטיח ששמו בו אנשי ההון, אבל די להביט דרומה וצפונה אל השכנים שלנו כדי להבין שסופו של מגדל הקלפים ההזוי הזה להתמוטט.
    קריאת ההשכמה האישית והפומבית של גבי ניצן היא גם קריאה למחנה ההולך וגדל של כולנו. גבי לא לבד, אנחנו לא לבד.אנחנו הרוב!

  18. רונית

    שוש, גיגלתי אסתר היקס וגיליתי שהיא אחת מהדוברות בסרט ״הסוד״ ואני רוצה לומר: די כבר עם הסוד. אמנם יש שם אמת, אבל היא מטעה. בתור בוגרת סדנאות ליצירת שפע ומתעניינת בתקשורים, עם השנים הבנתי שיש כאן צרימה. אותן ישויות חכמות נותנות חצאי אמיתות במקרה הטוב ובמקרה הפחות טוב מטעות. הן יכולות לדבר באופן תיאורטי מתוך הווית האור שלהן, אבל כשמגיע מכתב עיקול אדמדם שמטיח את ישות הבשר לדיכדוך קיומי, העצות שלהן מייצרות רק אשמה. מה שגבי עושה בפוסט הזה הוא לאוורר את הסוד. להודות ובלי להתבייש במה שרבים וטובים מאיתנו מתביישים להודות: בפער בין הדימוי למצב. ואולי זה צעד ראשון בדרך לשינוי.

  19. שוש

    גבי – התרגשתי מכתיבתך. הייתי מציעה שתתעניין קצת בכתבים, ובסרטים של אסתר היקס Esther Hicks. היא מופיעה גם תחת Esther and Jerry/ Abraham Hicks.
    לי זה עזר. לאלפים זה עזר. מקווה שגם לך. (זה באנגלית, אבל)
    כל טוב.

  20. דניאלה

    קראתי כל מילה בשקיקה,מדהימה הכנות שלך ,,,וזה נכון שישנו פער שבצידו האחד אפלת החובות ומצידו האחר ישנו גבי ,איש חכם וחם וטוב לב ומרפא לבבות ,אתה השראה ענקית להרבה מאוד מאיתנו,ומקווה שבקרוב החיים באמת ייגמלו לך על כך!באהבה גדולה מדניאלה.