התפתחות האתרטורים אישייםכלליכתיבה פרטיתמהעולםנשים

'כותבת בדיו לבנה' (3) – הטור של צילה זן-בר צור

טקס הנזיד הלבן

[לטור השני – טקס הנזיד האדום]

 

'כוחו המרפא של הריטואל הנשי', זהו שם המאמר שאני כותבת בימים אלו. מתוך סיפור חיי אני חוברת שוב ושוב לטקסים שחוויתי בצל קורתה של סבתי. חלק מהטקסים עברתי 'בגוף ראשון' וחלק מהטקסים צפיתי בהם או שמעתי אודותיהם.

בטור הקודם כתבתי על טקס 'הנזיד האדום' שנערך במרכז אסיה לנערה שקיבלה וסת. בטקס הנערה המתבגרת עברה שלושה מבחנים: מבחן הסבלנות, מבחן החכמה ומבחן האומץ.

הפעם אני מבקשת לכתוב על טקס 'הנזיד הלבן' המכונה בשפת הדָרִי, 'אָשְ-יִ סֶפִיד' אשר נערך לאישה בשלב המנופאוזה. האישה כונתה אז 'סַר גוֹזַשְתְּ' – האישה החכמה ובעלת ניסיון החיים.

הטקס נערך בחמאם – בית המרחץ, אליו הוזמנו הנשים מבנות המשפחה וחברותיה של האישה החוגגת את שלב הבתר-פריון. חונכת האישה בישלה את הנזיד הלבן שהותקן מאורז לבן, חלב שקדים, סוכר נֶבָּאט ומי ורדים. הנזיד היה קר ומתוק. כל מוזמנת הביאה מתנה סמלית בצבע לבן, כדוגמת; אבן קריסטל, שָאל סרוג מצמר לבן, תכשיטי פנינים, נוצה לבנה, זרעים של פרחים לבנים, חרוט סוכר קנים מקושט (קָאלֶה רָאנְדְ) ואף תכריכים מבד פשתן לבן (כֶּפָאן) כסגולה לחיים ארוכים.

הצבע האדום והלבן הם סמלי מפתח בתרבות האפגאנית, כאשר האדום מסמל פריון, יופי נשי והגנה מאגית והצבע הלבן מסמל טוהר, חכמה, כהונה, מוות ולידה מחדש. הדימוי של האישה בשלב הבתר-פריון הוא שהדם שלה הופך מאדום ללבן. החונכת הייתה מאמנת את האישה להתמיר את רחמה מאיבר של הולדה לאיבר של חלימה וריפוי. הרחם אינה מאבדת את חיוניותה בשלב המנופאוזה כי אם האיכות מותמרת מהולדה לריפוי. הרחם הופכת למעין 'תיק רפואה' של האישה בשלב המעבר.

אם בשפת הדָרִי האישה בשלב המנופאוזה מכונה, 'סַר גוֹזַשְתְּ' – 'האישה החכמה ובעלת הניסיון', הרי שבשפה העברית יש לנו מונח מקומם 'אישה בּלה' מלשון בּלות. אני מאמצת את הפרשנות של חברותיי מ'נאורה' שהופכות את 'אישה בלה' לאישה שבא לה. בא לה ללמוד, בא לה לצאת אל העולם, להגשים את עצמה. כי כך זה בדיוק היה אצל סבתותיי באפגאניסטן.
בטקס הנזיד הלבן הנשים הוכתרו לתפקיד כהונתי בקהילה.

מהלך הטקס התחיל בחמאם כשכל המוזמנות התאספו, התפשטו ועטו על עצמן לוֹנְגִי – מעטפת בד לבן מכותנה. הן מלאו אגן במי ורדים מבושמים וכל אחת רחצה חלק בגופה של החוגגת תוך כדי אמירת ברכות. האחת נוטלת בקנקן נחושת מי ורדים חמימים ורוחצת את פניה של האישה, השנייה רוחצת את שיערותיה של האישה בּכְּתִּירָא – שרף לבן מבושם, השלישית את צווארה, הרביעית את כפות ידיה, החמישית את זרועותיה וכן הלאה כאשר כפות הרגליים נרחצות אחרונות. לאחר מכן הנשים היו רוחצות ביחד באגן הגדול של המים החמים ומספרות סיפורי חכמה והומור. לאחר ההלבשה הן היו מטהרות את החוגגת בקטורת האֶסְפָּאנְגְ', מלבישות אותה בבגדים חגיגיים ולעתים כורכות על אגנה מעטפת מבד הפשתן כסגולה להגנה ולחיים ארוכים. החונכת הייתה מכתירה אותה בשלב הזה לתפקיד כהונתי בקהילה ושאר המוזמנות היו מעניקות לה את המתנות הסמליות בצבע הלבן ומברכות אותה. מהשלב הזה האישה החוגגת הייתה יכולה לשמש בתפקיד של מיילדת, מרפאה, רוקחת תרופות, מנחת טקסים, מקוננת, רוחצת מתים, יועצת דרך, בלנית, פותרת חלומות, מספרת סיפורים וכדומה.

הנשים בעלות הדם האדום עסקו ביילודה, בטיפול בבית ובחינוך הילדים, הנשים בעלות הדם הלבן כיהנו בתפקידי מפתח. למעשה הן הנשים הרוחניות שנתנו משמעות לחיים ועסקו בטקסי מעבר, לידה, התבגרות, נישואין ומוות. הן נתפשו כבעלות כוח מאגי ורוחני ומבחינה היררכית מעמדן היה גבוה משל הגברים והן היו הנשיאות של המשפחה והקהילה.

טקס ייחודי זה לא נחגג יותר כאשר הנשים היגרו מאפגאניסטן למרחבים אחרים. השפה הסמלית הייתה אחרת. התמזל מזלי ונחשפתי לטקסי הנזיד האדום והנזיד הלבן בביתה של סבתי ובראיונות עם מידעניות מפתח על המחקר שערכתי אודות הנשים האפגאניות. באותו הלך רוח שהיכה בי כי טקס זה נעלם מן העולם ולא יהיה לו יותר המשכיות, אני שומעת את הכמיהה של חברותיי מכל הזרמים לטקס מעבר מן הסוג הזה. טקס שיש בו קומיוניטאס נשי, שיש בו האצלת סמכות וכוח מרפא מדור לדור, שיש בו חיבור למשבר הזה שאנו עוברות בשלב המנופאוזה ושיש בו מענה תרבותי לכאב ולבדידות של תקופה ייחודית זו.

ישנו פתגם בשפת הדָרִי שאומר: 'אָז חֶ'שְתְּ תָּא חֶּ'שְתְּ' – מלבנה ללבנה. חֶ'שְתְּ זה גם הכיסא של היולדת וחֶ'שְתְ הוא גם משענת לרחצת המת. חיינו הם מרגע בואנו לעולם על כיסא היולדת ועד לכתנו מן העולם על מיטת רחצת המת. בין לבין עלינו לטוות קורים של משמעות בחיינו. בשפה התלמודית כיסא היולדת מכונה 'משבר'. היולדת יושבת על המשבר ויולדת חיים, כך מתוך המשבר שאנו עוברות אנו יולדות את עצמינו מחדש. טקס הנזיד הלבן הוא גם הזמנה ללידה מחודשת.

חותמת את הטור בברכה, 'סֶפִיד בָּאחְתְ בָּאשִי' – 'שהמזל שלך יהיה לבן', ובשירת הנשים בטקס הנזיד הלבן.

'השקד הלבן' מתוך: אָנָאר בָּאלְחִ'י – ביוגרפיה סוּפית דמיונית
הנשים שלנו ממלאות את כדי החמר בחלב שקדים.
הן מטפסות מעלה בהר התלול אל המערה החבויה,
שם הן מוזגות לאגן החצוב בסלע את שמחת הבשלתן.
בעונה האחרונה טוויתי בכישור חוטי פשתן
וארגתי בנול העץ גלימה צחורה.
סבתי הגיעה לגילו של הירח הלבן.
אני מלבישה אותה והיא פורמת חוט אחד
וקושרת לכנף בגדי. "אָנָאר, לעולם תהי כרוכה בכהונתי",
היא מתפללת, "ימיי הלבנים יתמכו בימייך האדומים."
אני קוטפת את פרחי השקד וטומנת בצווארה הקמוט.
אני נושאת אותה על גבי. שיערי השחור חולף על פני שיערה הלבן.
צלינו מתארך ככל שאני מטפסת על ההר. זיעה בעיני.
"אל תבכי דֹחְ'תַּר ג'וֹן. אלמד אותך לחלום בצלו של העץ הלבן".
במערה מחכות הנשים שלנו.
הן עוטפות אותנו במזמורים ומגלפות את מטה הכהונה של סבתי.
אחת קושרת למטה נוצה לבנה, שנייה קושרת גביש קריסטל,
שלישית צדף ורביעית פרח שָבָּר לבן.
אני קושרת פתיל מחוטי הפשתן ומברכת אותה
שתרוץ בהרים עם האיילות הלבנות.
הנשים שלנו מוזגות חלב שקדים ומברכות את עונות חייה של סבתי.
כל מי שהגיעה לגילו של הירח הלבן הוכתרה ככוהנת.
אחת מיילדת, השנייה מקוננת, השלישית אסטרולוגית,
הרביעית יועצת חלומות, החמישית מרפאה, השישית רוקחת בשמים,
השביעית אלכימאית וסבתא שלי מיועדת לכהן כאוהבת האל.
הנשים שלנו שרות כל הלילה מזמורים סביב המדורה.
המערה היא הרחם שלנו, כך הן שרות. דמן הלבן מצמיח מטע עצי שקד.
אני איילה צעירה המשחקת בין העצים. פרחים לבנים מנקדים את עורי.
האיילות החכמות קוראות לי לנוח עמן תחת צלו של העץ הלבן.
אני חולמת על ספר שירים שדפיו לבנים וריקים.
כשגופי יבשיל לא אכתוב עוד. הדפים יישאו את זכרון עצי השקד.
אני יורדת מההר.
נכדתי טומנת באדמה נבט שקד.
סבתי ענן.
אני –
סימנית הגשם.
[בצילום למעלה: קמע פריון נשי]

_________________________________________________________________________________________

צילה זן-בר צור – חוקרת את הפולקלור של הנשים במרכז אסיה. מלמדת באקדמיה אנתרופולוגיה, אמנות ומגדר ומנחה טקסי מעבר.
לאתר של צילה >

תגיות
הראה עוד

כתיבת תגובה

Close