לכתוב כדי לכתוב: הזמנה למרתון כתיבה

מאת: רונה רענן שפריר *

עונת האביב. בכל עונה, בבית שלי בברנדיס, מגיעים אנשים לבוקר ארוך, כדי לכתוב ולכתוב ולכתוב. (המרתון הקרוב יהיה ביום שישי ה- 8 למאי, בין 0900 ל- 1500, והפעם נכתוב על הילדוּת ועל איך שהיא נוגעת בחיים שלנו היום).

אנשים שואלים אותי מה המטרות, בשביל מה זה טוב. איבדתי את הקשר עם המלה "מטרות". אלה שבאים רוצים לכתוב כדי… לכתוב. כי זה ממש כיף כשזה מצליח, כי זה נעים כשהדברים הפנימיים והמשקשקים, מתחברים מבפנים, ומקבלים איזו צורה ראשונית.

שאלה אחרת היא למה לכתוב בקבוצה, שהרי אפשר לכתוב בבית. נכון מאד, אפשר. מצד שני אני יכולה לספר על מה שקורה לי בעניין הזה: אני מאד אוהבת לכתוב, (זה גם היה קצת המקצוע שלי), ובכל זאת, יכולים לעבור שבועות לפני שאתפנה ואעשה מקום ל"מלים שלי". ה"אני הכותבת", זאת שממש אוהבת להרגיש איך המלים יוצאות על הדף, מגלות צורות חדשות בעולם, יכולה לפעמים ממש להתחנן שאתן לה להתבטא.

ה"אני הרצינית" מבקשת נימוקים.

ל"אני הכותבת" אין שום נימוק. אין לה מה מושג מה יצא מזה שנשב שתינו ונכתוב. היא מנסה לומר לי שזה לא דבר ששולטים בו, זה זרם שנכנסים אליו, שטים בתוכו, ומגיעים לאן שמגיעים.

ה"אני הרצינית" מסבירה שהחיים מלאי עיסוקים ושאין זמן.

ה"אני הכותבת" מושכת בכתפיה. היא לא תכפה שום דבר, זה לא מעניין אותה להכניס אותי למשטר. ה"אני הכותבת" פשוט אוהבת מלים. כשהיא קוראת משהו כזה:

"ועוד מלה על הצד האפל:
אני קדם כל בת ואם.
אבל על זה אי אפשר לדבר.
רק את זה אמר עכשיו:
את ילדי אני אוהבת מכל.
לפעמים אני מזמינה אותם
לטוס על גב הרגע.
להיות טיס ללא מטוס.
טוב, לא תמיד הם נענים. לפעמים אפילו הודפים.
שמי אז מתעננים.
טוב, זה הגן של המרד. טוב,
זה לא כל-כך טוב. מילא. טוב. שיהיה רק טוב. הם כל כך טובים.
בינתיים ארשם לקורס גמילה מלטפס על קירות
אני משופשפה קלופה מרוב קירות.
אני צרודה מחוספסה מרוב קירות אני שרה ושרה
אל הקירות. אני מתקדמת לומדת גם שחיה
על קירות לומדת גם צעידה
על תקרות לומדת שגם הרצפה
היא מסע-הרפתקאות.
עם רצפה כזאת –
מי צריך לעוף.
(מתוך: "מכשפות", מאת רחל חלפי. הוצאת קשב לשירה).

היא פשוט מתרגשת. והיא מחפשת עוד. והיא רוצה גם… גם לכתוב, גם לנסות צירופים, גם לברר איזה קורס גמילה מתאים עכשיו (אולי גמילה מרצינות-יתר?)
לכן ה"אני הכותבת" מזמינה מרתון כתיבה, ועוד אנשים שאוהבים כל מיני סוגים של מלים, אנשים שמלים נוגעות גם בהם. שמתרגשים מלהזמין את עצמם "לטוס על גב הרגע".
ה"אני הכותבת" מבינה שכשסוגרים זמן ביומן ועוד אנשים מגיעים, היא תזכה לעונג שבהכנת כל תרגילי המרתון. והיא יודעת שגם לאלה שבאים יש "אני רציני" משל עצמם, שבגללו הם אף פעם לא מוצאים זמן כדי לכתוב, כי זה נראה תמיד כמו משהו שלא עומד בראש סדר העדיפויות.

ה"אני הכותבת" עסוקה בתענוגות.
האירועים החיצוניים הם רק מסגרת מצוינת לאפשר אותם.

עכשיו, למשל, היא נהנית (היא? אני? מכירים את הסיפור "בורחס ואני"?)
בכל מקרה היא נהנית לחפש חומרים על הנושא של המרתון הקרוב, שהוא כאמור הילדּות שלנו: אותו איזור פרוידיאני עמוס פרשנות. איזה ייאוש כל הפרשנות הזו, היא חושבת.

ומחפשת דרכי מעקף – איך להגיע לכתוב על הילדּות בלי להתפלסף, כיצד לחוות מחדש את ההיקסמות שהיתה לנו בתור ילדים, את הייאוש שהרגשנו לפעמים מול אכזבות ענקיות (איך, איך הוא לא השיב לי אהבה אז, בכיתה ה'?)
את המבט הצונן והחד שהיה לנו לפעמים כשראינו את ההורים שלנו מתבזים.

והיא קוראת את גרוסמן שוב. "ספר הדקדוק הפנימי". ומציצה אל "סיפור על אהבה וחושך" של עוז, ונוברת בשירי ילדות משנות ה-70 וה-80, ומחפשת תמונות שמזכירות את הימים ההם: סנדלים תנכיות, תיק שכל. כאלה. והיא מגלה אוצרות. וכיף לה.
בגלל זה היא דורשת מרתון כל עונה. וקבוצת כתיבה של אוהבי מלים כל תחילת שנה. כי היא פשוט אוהבת שכיף לה.
ואני? לא מצליחה לומר לא…

אתם מוזמנים לבוא, לבדוק, להרגיש, לנסות.

כמה מלים מעשיות:
המרתון הקרוב כאמור ב- 8 למאי, 0900-1500. יש להביא תמונה שלכם מהילדות וגם אם אפשר ספר ילדות שאהבתם.

אני: פעם הייתי עורכת בכל מיני כלי תקשורת, ערכתי גם ספרים ופרסמתי אחד ("קסם פשוט, מחשבות על גידול ילדים", בהוצאת "ידיעות אחרונות"). בשנים האלה אני עובדת עם אנשים בקליניקה ובקבוצות, בליווי של תהליכים יצירתיים בעזרת ביבליותרפיה וטכניקת ה- focusing המופלאה. (על זה בפעם אחרת), שאותה אני גם מלמדת במספר מקומות.

לדבר איתי: 050-6867018 | אימייל