זוגיות ומשפחהחינוךטורים אישייםילדיםכלליכתיבה פרטית

למה תינוקות אפריקאים לא בוכים?

[ג'י קלייר קיי ניאלה]

נולדתי וגדלתי בקניה וקוט דלאוור.
מגיל 15 התגוררתי באנגליה.
למרות זאת, תמיד ידעתי שארצה לגדל את ילדי (היכן שלא יוולדו) בביתי שבקניה.
וכן, הנחתי שיהיו לי ילדים.
אני אישה אפריקאית מודרנית, עם שני תארים אקדמאים ודור רביעי לנשים עובדות-אך כשזה הגיע לילדים, אני אפריקאית טיפוסית. ההנחה הכללית נשארה כזו, שאתה לא שלם בלעדיהם. ילדים הם ברכה שיהיה פשוט טירוף להתעלם ממנה. למעשה, השאלה כלל לא עלתה.
התחלתי את ההריון באנגליה. הדחף ללדת בבית (בקניה) היה כה חזק עד שמכרתי את המרפאה שלי, הקמתי עסק חדש ועברתי בית ומדינה תוך חמישה חודשים מהרגע בו גיליתי שאני בהריון.
עשיתי מה שרוב הנשים המצפות לתינוק באנגליה יעשו, קראתי ללא הפסקה: התינוקות שלנו ואנחנו, הורות ללא תנאים, כל ספר שנכתב ע"י ד"ר סירס- הרשימה נמשכת. (סבתי העירה מאוחר יותר שתינוקות לא קוראים ספרים ובאמת כל מה שהייתי צריכה לעשות היה לקרוא את התינוק שלי).
כל מה שקראתי סיפר שתינוקות אפריקאים בכו פחות מתינוקות אירופאים.
אתגר אותי לגלות מדוע.כאשר חזרתי לקניה התבוננתי. חיפשתי אימהות ותינוקות והם היו בכל מקום, למרות שתינוקות מאוד צעירים ממוצא אפריקאי לרוב לא יוצאים מן הבית.
הדבר הראשון שהבחנתי בו, הוא שלמרות שכיחותם זה למעשה די קשה "לראות" תינוק קנייתי. לרוב הם עטופים לחלוטין לפני שיוצאים עימם או קושרים אותם לגוף אימותיהם (לעיתים לאבא). אפילו תינוקות גדולים יותר הנישאים על הגב מוגנים בנוסף באמצעות שמיכה גדולה.
יהיה לך מזל גדול אם תצליחי לראות גפה, שלא לדבר על עיניים או אף.
העיטוף הוא בסגנון שמדמה רחם.
התינוקות ממש מגולמים (כמו גולם) מהלחצים של העולם החיצון שאליו הם נכנסים.
ההבחנה הנוספת שלי הייתה תרבותית.
בבריטניה, זה היה מובן שתינוקות בוכים.
בקניה, ההפך הוא הנכון. ההבנה היא שתינוקות לא בוכים.
אם הם בוכים – משהו מאוד לא בסדר עבורם ומשהו חייב להיעשות על מנת לתקן זאת במידית. גיסתי האנגליה סיכמה זאת היטב: "אנשים כאן, היא אמרה, ממש לא אוהבים תינוקות בוכים, נכון?"

הנקההכל הפך להרבה יותר הגיוני כאשר ילדתי וסבתי הגיעה מן הכפר לבקרנו.
כפי שקרה, התינוק שלי בכה די הרבה. עצבנית ועייפה, שכחתי כל מה שאי פעם קראתי ולעיתים אפילו הייתי מצטרפת לבכי. עבור סבתי זה היה פשוט: "ניוניו"! (הניקי אותה!) זו הייתה תשובתה לכל פיפס שהתינוקת צייצה.
היו פעמים שהיה זה חיתול רטוב, או שהנחתי אותה לשכב, או שהיה לה גרעפס. אך בעיקר היא רק רצתה להיות על השד – זה לא ממש שינה אם היא רצתה לאכול או רק הייתה נרגעת בשלווה. ממילא נשאתי אותה רוב הזמן על הגוף ובלילה היא ישנה איתנו במיטה כך שזו הייתה הרחבה טבעית של הטיפול בה.
לפתע גיליתי את הסוד הלא-כל-כך-קשה של השקט המענג של תינוקות אפריקאים.
זו הייתה בסה"כ מערכת סימביוטית של סיפוק צרכים שדרשה השהייה מוחלטת של רעיונות אודות מה אמור לקרות וקבלה מוחלטת של מה בפועל קורה באותו הרגע.השורה התחתונה הייתה שהתינוקת שלי ינקה הרבה, הרבה יותר מאשר קראתי עליו אי פעם ולפחות פי 5 (!) מטבלאות ההאכלה הקשוחות יותר שהכרתי וקראתי עליהן.
בערך בגיל ארבעה חודשים, הגיל שבו רוב האימהות המערביות מתחילות להציע לתינוקות שלהן מזון מוצק על פי המלצות של ארגוני בריאות, התינוקת שלי חזרה לדפוס הנקה שעתי כאילו היא נולדה הרגע, מה שהיה שוק מוחלט עבורי.
במהלך ארבעת החודשים האחרונים, משך הזמן בין ההנקות הלך וגדל לאט לאט. אפילו יכולתי לקבל מטופלים שלי בלי ששדי ינטפו חלב או שהמטפלת של ביתי תפריע לפגישה על מנת להודיע שביתי זקוקה להאכלה.
רוב האימהות בקבוצת האימהות-תינוקות אליה השתייכתי התחילו להציג לתינוקותיהן אורז (במטרה להגדיל את ההפסקות בין ההנקות) וכל המומחים המעורבים בחיי ילדינו-רופאי ילדים, אפילו דולות אמרו שזה בסדר ותקין. גם אימהות היו זקוקות למנוחה, עשינו עבודה מדהימה בעצם כך שהגענו עם התינוקות לגיל ארבעה חודשים על הנקה בלעדית והמומחים הבטיחו לנו שהתינוקות שלנו יהיו בסדר גמור. משהו לא צלצל לי נכון ואפילו שניסיתי, בחצי לב, לשלב פאופאו (מזון גמילה מסורתי מקניה) עם תוספות חלב אם והצעתי זאת לביתי, היא לא הייתה מוכנה לאכול מזה.

אז התקשרתי שוב לסבתי.

היא צחקה ושאלה אם שוב חזרתי לקרוא ספרים. בעדינות היא הסבירה כיצד הנקה היא כל דבר מלבד קבועה וצפויה. "היא תאמר לך מתי היא מוכנה לאכול מוצקים, וכך יעשה גם הגוף שלה".
ומה אעשה עד אז? הייתי להוטה לדעת.
"תמשיכי לעשות מה שעשית עד כה, ניוניו רגיל" (הנקה). וכך חיי האטו שוב והייתה לי תחושה כאילו אנו עומדות במקום.
בעת שרבות מבנות גילי התפעלו כיצד תינוקותיהן ישנים פרקי זמן ארוכים יותר, כעת כשהציגו להם אורז לתינוקות ואפילו התחילו להתעניין במזונות נוספים, אני המשכתי להתעורר כל שעה או שעתיים עם התינוקת שלי, והסברתי למטופלי שהחזרה לעבודה כנראה לא תתרחש כפי שתכננתי בהתחלה.
במהרה הבחנתי שללא משים הפכתי לתומכת בלתי רשמית לאימהות עירוניות אחרות.
הטלפון שלי צלצל לעתים קרובות, ופעמים רבות בזמן שהאכלתי את התינוקת שלי שמעתי את עצמי הוגה את המילים "כן רק המשיכי להניק אותו/אותה. כן, גם אם הרגע האכלת אותו/ה. כן, יתכן ולא ממש תצליחי לצאת מהפיג'מה שלך היום. כן, את עדיין צריכה לשתות ולאכול כמו סוס. לא, עכשיו אולי זה לא בדיוק הזמן לשקול חזרה לעבודה אם את יכולה להרשות לעצמך שלא לעשות כך". ולבסוף, הבטחתי לאימהות "זה ילך ויהיה יותר קל". הייתי חייבת פשוט לסמוך על המשפט האחרון מכיוון שזה לא הפך לקל יותר עבורי. עדיין.

בערך שבוע לפני שלביתי מלאו חמישה חודשים, נסענו לאנגליה לחתונה, לפגוש משפחה וחברים.
בגלל שהיו לי מעט מאוד מחויבויות אחרות, שמרתי בקלות על תדירות ההאכלות שלה.
למרות המבטים המוטרדים של אורחים זרים רבים בעת שהאכלתי את ביתי במגוון של מקומות ציבוריים, (רוב חדרי ההנקה הייעודיים היו בתוך חדרי שירותים שפשוט לא יכולתי להביא את עצמי להשתמש בהם) פשוט המשכנו בשלנו.
בחתונה, האנשים שהסבו איתנו לשולחן ציינו בקול: " היא תינוקת כל כך קלה- למרות שהיא יונקת די הרבה". אני שמרתי על שתיקה. עוד אישה העירה: " למרות שקראתי במקום כלשהו שתינוקות אפריקאים לא בוכים הרבה". לא יכולתי שלא לצחוק.

החכמה העדינה של סבתי:
1. הציעי את השד בכל פעם שהתינוק שלך מוטרד ממשהו- אפילו אם ממש ברגע זה סיימת להאכיל אותו.
2. שינה משותפת. פעמים רבות את יכולה להאכיל את התינוק שלך לפני שהוא ער לחלוטין, מה שיאפשר לו לחזור ולהירדם בקלות ויאפשר לך יותר שעות מנוחה.
3. תמיד קחי עימך בקבוק של מים חמימים למיטה בלילה בכדי שלא תתייבשי וגם תסייעי לחלב להמשיך ולזרום בקלות.
4. הפכי את ההנקה להעדפה שלך, (במיוחד במהלך קפיצות גדילה), וריתמי את כל הסובבים אותך לעשות ככל שהם יכולים עבורך. יש מעט מאוד דברים שלא יכולים להמתין.

קראי את התינוק שלך, לא ספרים. הנקה היא לא צפויה ויציבה – היא עולה ויורדת ומסתובבת אפילו במעגלים. את היא המומחית אודות הצרכים של התינוק שלך.

—————————————————–

ד"ר ג'י קלייר קי ניאלה היא אמא, סופרת ואוסטאופתית הנהנית לחקור את ההבדלים שלמרבה המזל עדיין קיימים בין תרבויות שונות סביב העולם. היא נולדה וגדלה בקניה, קוט דלוויאר ואנגליה. היא עבדה וגרה בשלושת המדינות וביקרה לפחות במדינה חדשה אחת בכל שנה מאז שהיתה בת 12. המלוות המועדפות עליה שטיוליה הן אימה וביתהשסיפוריהן והתעניינותן באחרים מביאים אותה לעסוק בנושאים בעולם בדרך שלעולם לא היתה מדמיינת.

קישור למאמר המקורי באנגלית >

תגיות
הראה עוד

5 thoughts on “למה תינוקות אפריקאים לא בוכים?”

  1. כאמא שמניקה הנקה מלאה תינוק בן 4 חודשים לפי דרישה ולא לפי השעון – מאמר כזה מאד מחזק ותמיד כיף לקבל חיזוק, כי זה באמת לא קל. גם את שני הגדולים שלי הנקתי לפי דרישה, אין ספק שצריך כוחות ותמיכה מהסביבה. אבל זה כיף גדול, כי החיבור הוא משהו שאי אפשר לתאר במילים.
    תודה על הבאת המאמר – זה בא לי בדיוק בזמן!

כתיבת תגובה

Close