טורים אישייםטיפוליםילדים

לרפא את הכעס

מאת: מיכל בן טובים

אתם מכירים את התחושה הזו, בזמן סרט, כשבא לכם לצעוק לגיבורים: "עכשיו ! מאחוריך !". סרטים כאלה בנויים על כך שהקהל יודע משהו שהגיבור לא יודע.
לא תמיד מדובר באירוע דרמטי. לפעמים רק מפנה עדין בשיחה.
הגיבורה מייבבת והחבר שלה שואל את עצמו איך להגיב. הצופה יודע שהגיבורה אוהבת שמחבקים אותה כשהיא בוכה אבל החבר שלה מתלבט כמה דקות יותר מדי מה לעשות. בינתיים, בדקות האלו שהוא מתלבט, היא בטוחה שהוא לא אוהב אותה יותר ומתחפרת בתוך עצמה. זה הרגע שהקהל מתחיל לצעוק לגיבור: "תחבק אותה כבר ! עכשיו ! תפסיק להתלבט !".

כל כך הרבה פעמים בחיים קרה לי שהתאוויתי לקהל שיצעק לי מה לעשות. שמישהו בקהל של הסרט הפרטי שלי, יצעק לי: "תפני ימינה ! עכשיו ! מאחורייך !…". אבל אף אחד לא צעק ואני לא פניתי ימינה, ומכונית שהגיחה מאחורי הבהילה אותי וכמעט נדרסתי. או לחילופין, משהו שאמרתי בניסוח אומלל הכשיל את הסיכויים שלי לקבל עבודה או העליב את אמא….

אבל לפחות פעם אחת בחיים, אני יודעת שהצלחתי לנווט רגעים קריטיים כך שאף אחד לא ידרס וקושי מאוד גדול ימנע.
זה קרה כשטיפלתי במרב.

אני מרפאה בעיסוק ועבדתי בגן בישוב קטן ומבודד, בגן הזה הצטברו ילדים שלא הסתדרו במסגרות החינוך הרגיל, מה שנקרא "חינוך מיוחד".
היה שם ילד אחד שלא הצליח להגות את המלים והיה קשה להבין מה הוא אומר, היה שם ילד אחד שהתנהג בצורה קצת מוזרה ואף אחד לא ידע איך להתייחס אליו ומה לעשות אתו, היתה ילדה שלא דיברה בכלל ונראתה מאוד מפוחדת, וילדה נוספת שמשכה כל הזמן בשערות של הילדים האחרים ואי אפשר היה לעצור אותה… אלו לא לקויות קשות, אבל כל אחת בדרכה מצריכה הרבה תשומת לב.
התפקיד שלי בתור המרפאה בעיסוק של הגן היה לעבוד עם הילדים ולטפל בכל מיני קשיים שיש להם וגם ללמד את הצוות החינוכי של הגן מה לעשות עם הילדים.

לפעמים נדמה שאנשי מקצוע "מומחים" יודעים הכל. זה כמובן לא נכון. אין לי יכולות קסומות ואם אני מצליחה לעזור למישהו, זה מפני שהקדשתי זמן, מחשבה, תשומת לב וגם כמה תחושות בטן כדי להכיר את המצב והאנשים המעורבים ולבדוק אם ההשערות שלי נכונות ואילו פתרונות להציע.

יום אחד מצאתי ילדה מאוד כועסת בחדר הנוסף של הגן. היא היתה בעונש. שאלתי אותה מה קרה ולמה היא כועסת, אבל היא לא הצליחה להסביר לי. שאלתי את הגננת מה הילדה עשתה והגננת אמרה, שכרגיל היא הפכה את כל הגן ואת יכולה לראות על הרצפה את כל הצעצועים מפוזרים והכיסאות על השולחנות ובכלל מלא בלגן ולכן היא בעונש, עד שהיא תירגע. זאת היתה מרב.

החלטתי לעקוב אחרי הכעסים שלה. זה לא היה קשה. היא כעסה כמה פעמים כל יום ותמיד זה נגמר באותה צורה: הגן מבולגן והפוך ומרב יושבת בחדר הנוסף וצורחת. לפעמים גם בועטת בדלתות.

מה עושים עם ילד שחוטף התקפי זעם כמה פעמים ביום ? בהתחלה ניצבים חסרי אונים מול התופעה הדרמטית הזאת ולא יודעים מה לעשות. אחר כך קצת כועסים ונהיים חסרי סבלנות. אחר כך מרגישים נורא רע. איך אני יכולה לכעוס על ילד כל כך קטן שלא מבין מה הוא עושה ?
החוקים בגן היו ברורים, ילד שמתפרע צריך לאסוף את הדברים שהפך, ובכל מקרה הוא צריך גם להיכנס לחדר הנוסף עד שירגע. במצב כזה אי אפשר לדבר עם הילד הוא כבר בתוך המהומה של הכעס. במצב כזה צריך פשוט להחזיק אותו, לחבק אותו חזק ולדבר אליו במלים פשוטות וקצת תקיפות גם כן, משהו בסגנון: "אני מבינה שאתה כועס אבל אסור להעיף את הצעצועים לרצפה".
ובכל זאת, נראה קצת מוזר שילדה קטנה תחטוף התקפי זעם כל כך קשים כמה פעמים ביום, לא ? לי זה נראה מוזר.
התחלתי לחפש את הסיבות.
בטח היא לא כועסת סתם. בטח יש משהו שמרגיז אותה.
אחרי כמה שבועות הגעתי למסקנה שמרב כועסת בדרך כלל על אותם הדברים:
1. היא מתרעמת על מה שנראה לה כאי צדק. למשל, שיחקנו מסירות בכדור. הרבה זמן אף אחד לא מסר למרב את הכדור ואז נגמר המשחק. מרב התרעמה על כך שנגמר המשחק, כי היא ציפתה שמתישהו יגיע התור שלה והוא בעצם לא הגיע.
2. היא כועסת כשפעילות מופסקת לפני שהיא מיצתה אותה, כשאומרים לה שאפשר יהיה להמשיך במועד אחר. למשל: הילדים משחקים בבובות ואז הגננת מחליטה שנגמר זמן המשחק ואפשר יהיה להמשיך מחר. מרב מתרגזת כי היא לא מאמינה לגננת שמחר אפשר יהיה לשחק שוב.
המצבים האלו חוזרים על עצמם בתדירות גבוהה משום שמרב לא תמיד מבינה מה קורה סביבה ולכן הרבה מצבים נחווים על ידה כחוסר צדק, וגם משום שהיא לא תמיד יודעת להביע את עצמה ואז אין לה איך להגן על עצמה או להסביר את עצמה. במקרה כזה מה שנראה כ"התפרצות זעם" הוא בעצם "התפרצות תסכול". נסו אתם למחות על משהו, כשאתם לגמרי צודקים, בלי אפשרות לדבר. מצב מאוד מאוד מתסכל.

ככל שהתבוננתי יותר במרב ובהתנהגות שלה, גיליתי שתמיד היא מנסה בכל זאת להבין או להסביר לפני שהיא "שוברת את הכלים". תמיד יש איזה רגע שבו היא עוד מנסה לפני שהיא מתייאשת. למרות שכבר המון זמן היא כבר "אחת כזאת, שכועסת", היא עדין לא פועלת באופן אוטומטי ותמיד מנסה בכל זאת לבדוק או להגיד או להבין משהו.
בעצם, כשהגננת אמרה שהמשחק נגמר, מרב עוד לא כעסה. היא ניסתה לבקש שהמשחק ימשיך אבל לא הצליחה להגיד את זה, או להסביר למה, והגננת לא הבינה אותה ולכן בכל זאת סיימה את המשחק. רק אז מרב פרצה בצעקות ומחאות והתחילה להעיף דברים בגן.

הבנתי שהרגע הזה, שניה אחרי שנעשה ה"עוול" ושניה לפני התפרצות הזעם, הוא הרגע הקריטי.
אם נצליח להרחיב את הרגע הזה, תיפתרנה הבעיות.
התחלתי לנסות.

בפעם הבאה ששיחקנו מסירות ומרב כעסה על סיום המשחק, הסכמתי להמשיך את המשחק כדי שגם היא תוכל לקבל את הכדור. כשעשיתי את זה אמרתי משהו כמו: "מרב באמת לא קיבלה מספיק פעמים את הכדור וזה לא הוגן שנפסיק עכשיו, בואו נמשיך לשחק עוד קצת". באופן הזה קיוויתי שמרב תלמד להגיד מה הציק לה, בפעם הבאה שנשחק. באופן הזה גם קיוויתי לרכוש את אמונה.
בפעם אחרת כשנגמר זמן המשחק בבובות ומרב כעסה שלא תוכל להמשיך לשחק, אמרתי לה משהו כמו: "אולי נשים את הבובה שלך כאן, עם הבגדים שלה והעגלה והכל, ומחר היא תחכה לך בדיוק כאן ?" וכשמרב הסכימה ביקשתי מהגננת להקפיד על קיום ההבטחה, אפילו אם מרב בעצמה תשכח או לא תרצה לשחק בבובות למחרת. כך השגתי שני דברים. גם שאר הצוות רכש את אמונה של מרב וגם מרב התחילה להבין שאם מבטיחים משהו, היא יכולה לסמוך על זה. כלומר, אפשר לדחות משהו והמשהו הזה עדין יתקיים ולא ייעלם.

תוך זמן קצר יחסית, היה לי מאוד קל להרגיע את מרב. בתנאי שתפסתי אותה ברגע הקריטי ומייד הקשבתי לה, תיקנתי את המעוות או הצעתי פתרון אחר. לפעמים היא ויתרה על הרצון שלה, כי כנראה הספיק לה שהבינו אותה והתייחסו אליה. לפעמים ה"עוול" תוקן פשוט על ידי כך שעוד מישהו ראה אותו.

בסוף שנת הלימודים, ההתפרצויות של מרב פחתו במידה ניכרת. היא כבר לא כעסה כמה פעמים ביום, אלא פעם בשבוע בערך. בדרך כלל בגלל סיבה מוצדקת. הזעם שלה הפך להיות מתון יותר ונמשך זמן קצר יותר. אפשר היה להרגיע אותה גם בעיצומו של הכעס והיא נתנה הרבה יותר אמון בצוות. גם הצוות מצדו, הפסיק לפחד ממרב והיא קיבלה יותר תשומת לב, הבנה וגם אהבה.
במקביל גם היחסים שלה עם הילדים האחרים השתפרו וכמובן כל התפקוד שלה בגן השתפר, היא עשתה יותר דברים והתקדמה מהר יותר, היא היתה מרוכזת וקשובה יותר וגם יצירתית יותר.

בסוף השנה אמא של מרב החליטה שמרב יכולה להתמודד עם כיתה א' בבית ספר רגיל. לקראת שנת הלימודים החדשה, אני מאחלת למרב שנה לימודים טובה, נעימה ומלאת הבנה בבית הספר החדש שלה.

***

מיכל בן טובים היא מרפאה בעיסוק ומתמחה בטיפול קוגנטיבי-התפתחותי בלקויות למידה בכל הגילאים. מאמרים נוספים שלה תוכלו למצוא באתר של 'אבני דרך' הטלפון הוא 050-6735153 והנה האימייל.

הראה עוד

7 thoughts on “לרפא את הכעס”

  1. לא-מצליחה-להתרגל-לכעס יקרה,

    תודה שהגעת למושבה חופשית ממעמקי האוקיאנוס של גוגל, שנתיים אחרי שהפוסט הזה התפרסם. אישרתי את התגובה שלך הבוקר ואח"כ, בשיטוט מקרי מצאתי את הוידאו הזה וחשבתי עלייך. מדברת שם אישה לא צעירה, על כעס שהיא חווה מול דליפת הנפט במפרץ מקסיקו. משם זה מתפתח לדיבור על כעס.
    לא מכירה אותך אישית אבל מה זה משנה. קבלי:

  2. הלוואי באמת.
    בצוות הגן ההוא כל העובדים היו מלאי רצון טוב ומוטיבציה ובכל זאת פספסו.
    וזה הרבה פעמים ככה, המון כוונות טובות שלא יודעים איך לממש.
    זאת אחת הסיבות שאני אוהבת לעבוד בהדרכת גננות, מישהו מהצד תמיד יכול לתרום 🙂

  3. מיכל, הלוואי שהיית נקלעת לגן שלי כשהייתי קטנה. עד היום אני מבררת שרידי זעם מהמפגש שלי שם עם חוסר צדק ועם בלתי-נראות.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Close