בילוייםגם וגםהתפתחות האתרטורים אישייםיוזמות חופשיותכלליכתיבה פרטיתניו אייג'סביבה וקהילהסדנאות, קורסים, חוגים

ניפגש בכיכר הגעגועים…

[גיל עמנואל]

פרוייקט הגעגוע – נושא שחקרתי ועסקתי בו בעשר שנים האחרונות (כולל מסע של שנתיים חוצה יבשות) – יוצא לדרך!

הפרוייקט יפתח ביצירת כיכר הגעגועים הראשונה בואדי בפרדס-חנה ביום שבת, ה-9.9  בין השעות 16:00 – אחרון המתגעגעים…

הפרוייקט הנו קהילתי ומטרתו:

1.ליצור קירבה עמוקה חוצת דור, מגדר ותרבות.
2. לתת לגיטמציה לביטוי רגשי ויצירתי לתחושת הגעגוע בתרבות בה אין הרבה לגיטמציה לתחושה זו.
3. לעורר השראה דרך סיפורי געגוע בהם אנשים הצליחו להחיות ערך רגשי שממשיך להאיר את דרכם.

הכיכר היא מרחב חוויתי מבוסס השתתפות של ילדים, בני נוער, מבוגרים ובני גיל הזהב שנפגשים דרך ריחות, טעמים, משחקי רחוב של פעם, שיחה, שירה ונגינה.

את כיכר הגעגועים יעטרו סיפורי געגוע קצרים שנכתבו בכתב יד ע"י חלק מתושבי העיר, על מנת לעורר הזדהות והשראה ליצירת רגעים משמעותיים וערכיים בחיים. זכרונות חזקים ומשמעותיים שתמיד אפשר לחזור ולהיות ניזונים מהם.

– געגועים שהתממשו, געגועים שבכוונתנו לממש וגעגועים שבלתי אפשרי לממש.
– געגועים למקום, לתקופה או אדם… לפשטות שהיתה פעם, לשקט, לזמן עם עצמנו ולאיכות נסתרת בתוכנו.
– געגוע לילד\הורה\אח\חבר שכבר לא בעולמנו.
– געגוע לאיכות אחרת של קשר עם ילדינו ובני זוגנו.

כיכר הגעגועים, מקום בו תחושת השבריריות והפגיעות פועמת לצד הקסם, היופי והפליאה.


הגעגוע של שארלוט (דודה בת 80 ניצולת שואה)

"אני בת 80 ועדיין זוכרת את עצמי בגיל 3 וחצי בבלגיה בזמן מלחמת העולם השניה. נאלצתי להיפרד מההורים שלי. התחבאתי בבית של משפחה פלמית בצפון בלגיה. סירבתי לישון על המיטה בחדר שהכינו לי. כל ערב במשך כל השנתיים ששהיתי שם, נכנסתי לחווה של הפרות כדי לישון עם הפרה המועדפת עלי. נרדמתי כל ערב כשהראש שלי על הבטן שלה והיד שלי ממששת את הפרווה שלה. כל ערב כשנכנסתי לחווה, אותה פרה השמיעה קול כדי שאמצע אותה, כי כל ערב היא היתה במיקום אחר. את תחושת הביטחון והאהבה שקיבלתי ממנה, אני עד היום מקבלת רגע לפני שאני נרדמת, כשאני מלטפת בובת חתול מפרווה סינטטית איתו אני ישנה. אני חייבת ללטף משהו, כמו אז, לפני שאני נרדמת. כמה שנים אחרי המלחמה באתי לבקר עם הורי את המשפחה הפלמית ששמרה עלי. נכנסתי לחווה של הפרות, והפרה שמעולם לא נתתי לה שם, מייד זיהתה אותי וקראה לי. אני זוכרת כמה התרגשתי לראות עד כמה פרה יכולה לזכור ולתת כ"כ הרבה אהבה לילד."

 

 

 

[איור למעלה: נועה קלנר. פורסם לראשונה ב"אדם צעיר – עיתון לילדים וילדות"]

תגיות
הראה עוד

2 thoughts on “ניפגש בכיכר הגעגועים…”

  1. משב רוח סתו בבוקר קייץ חם.
    "בשנה הבאה
    נרד לואדי ונתגעגע…".
    בדיוק הבוקר, כשכתבתי שיר געגוע:
    יום השישי

    ויחלו
    כושי ונושי
    וחנה'לה
    והמפוזר
    לחצות נהר
    אל
    פרח לב הזהב.
    פנס קסם.
    מצג שוא?

    אלישבע לוקס- נחושתן 4.8.17

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Close