נמאס לי לדרוש צדק חברתי

אוכל

קטגוריה אוכל | תאריך פרסום 15 אוגוסט, 2011 | ע"י פוסט אורח

11

פרדס חנה בנויה קהילות קהילות. יש חבר’ה כאלה וחבר’ה אחרים, וכולנו נפגשים בסיטואציות כאלו ואחרות ומחליפים רעיונות ולפעמים גם חברבורות. זו קהילתיות אורגנית, לא ריכוזית. בלי גורו ומניפסט, עם רצון טוב ויוזמה חופשית. ח”י באהבה, לילה לבן בפרדס חנה כרכור הוא אחד הפירות המובהקים של הרוח הטובה הזו, כבר שנה שניה. הללויה!
במילים אלה נפתח הניוזלטר שנשלח היום. גיתי ורינת מהגלבוע, חברים שלי בפייסבוק, העירו שזה מזכיר להם את הפוסט של טלי מאיר-צ’יזיק, שהתפרסם אתמול באתר של אורי צ’יזיק, ושלחו קישור. נכנסתי  וקראתי  ולבי התרחב מרוב שכל מילה בו מדברת אלי.  ביקשתי ממנה אישור להביא את הפוסט כלשונו:

[כתבה: טלי מאיר-צ’יזיק]

לפני כמה שנים עבדתי בשירות משלוחי ירקות, שמאז נסגר. הבעלים גידל התוצרת עם בני-נוער בתהליך גמילה מסמים, ופעם בשבוע ארזנו את תוצרת השדה והחממה ושלחנו לחיפה ולעמקים. ראיתי איך הם מגדלים, אפילו עזרתי קצת על הטרקטור, הם לא היו צריכים אישורים ופיקוח כדי לגדל בצורה הנקיה ביותר שיכלו (אבל היו להם). הייתי עובדת נלהבת ותומכת, כולם שמעו ממני על חשיבות הצריכה האורגנית. ושוב ושוב העלו בפני את השאלה – אבל איך אפשר לדעת שזה בטוח אורגני?!? מה זאת אומרת איך אפשר לדעת? אני לא יודעת איך עונים על השאלה הזאת.

אני עדיין תומכת של מזון אורגני, והשאלה הזאת עדיין עולה בשיחות סלון, ועדיין אין לי תשובה.

אם ישאלו אתכם איך אתם יודעים שלאנשים יש כוונות טובות, מה תענו?

אפשר לנסות ולהשיג עוד אישורים וחותמות… ויש גם את האמון הבסיסי בין אנשים.

האמון הזה נפגע ככל שאנחנו מתרחקים אחד מהשני. ככל שאנחנו מתרחקים מהיצרנים.

מה זה “אורגני”? זו תווית שמישהו שם על האוכל כדי שהוא יוכל לבדוק אותו ואתם תוכלו להרגיש בטוחים שבודקים לכם את האוכל. אבל כשמתחילים לסמוך על אישורים ותוויות, מאבדים את האמון הפשוט בבני-אדם. האמת היא שלא חשוב אם מאן-דהו מגדל אוכל “אורגני” או לא, חשוב אם הוא מגדל אוכל שמתאים לכם. אז אתם יודעים מה? לכו דברו אתו.

ובכלל – לכו דברו עם הנגר שלכם, עם החשמלאי, דברו עם יצרן הסבון, עם הקצב והבוקר והנוקד, דברו עם החלבן ועם הגבן ועם הרפתן, דברו עם הבורסקאי, עם התופר והסנדלר, עם מעצב הבגדים ועם הבנאי, עם המוסכניק, עם הרופא, עם הטכנאי.

ככל שאנחנו מתרחקים מהיצרנים, אנחנו הופכים לחשדניים.
היצרנים עושים משהו מסתורי, למשל – המוסכניק, שאנחנו לא כל-כך מבינים. צריך ליצור גופים שיפקחו עליהם (משרד התמ”ת, למשל), וגופים שיפקחו על הפיקוח (ארגוני צרכנים, למשל). מצד אחד הם יודעים הכי טוב את העבודה שלהם, הם המקצוענים – מי יודע יותר טוב מהמוסכניק מה האוטו צריך?
מצד שני אנחנו לא מכירים אותם אז הם הופכים להיות “בעלי אינטרסים”. אנחנו לא מאמינים לרפתן שרוצה להגיד משהו על משק החלב בארץ, כי הוא אינטרסנט. תוכניות תחקירים ומדורי צרכנות קמים כדי להגן עלינו מפני האנשים האלה, הם מחזיקים אותנו בני ערובה בעזרת הידע הייחודי שלהם ובעצם הם רוצים את הכסף שלנו בכל מחיר. ואנחנו משתדלים לשלם להם כמה שפחות כדי לא להרגיש שנדפקנו.

ככל שאנחנו מפתחים תודעה צרכנית חזקה יותר, כך אנחנו מאבדים את היכולת לראות את האנשים סביבנו כבני אדם.
אבל גם אנחנו, כל אחד מאיתנו, נותנים שירות או מייצרים משהו, כך שגם אנחנו הופכים להיות אינטרסנטים שמונעים מתאוות בצע, לפחות בעיני אחרים.

תשמעו, זה מה שאני רוצה להגיד – נמאס לי לדרוש צדק חברתי.

כשהעם דורש צדק חברתי, ממי הוא דורש אותו? מי הוא החלק הזה שהוא לא העם ואמור לספק לנו את הצדק החברתי המיוחל?

אני כבר ממש לא רוצה – אני לא רוצה לדרוש משהו ממישהו אחר. אני לא רוצה צדק כזה שמודדים אותו על מאזניים סטטיסטיות ומספקים לו הוכחות ומדדים כלכליים. ואני לא רוצה חברה, מין גוש כזה מאסיבי של אנשים שמנתחים אותו בכלים סטטיסטיים, סוציולוגים ואנתרופולוגים ואומרים לי באיזה עשירון אני ומה אני מרגישה מבחינה סטטיסטית.

במקום לדרוש ממישהו אחר שיתנהג אלי בצורה צודקת, אני רוצה לבנות בעצמי קהילה הוגנת.
לא צדק, הוגנות.
ובואו נשתמש בכלים שיש לנו כבר עכשו – לבנייה.

אני לא רוצה להיות יותר צרכנית של המדינה.
אני לא רוצה להיות יותר צרכנית בכלל.

ואני מאמינה שזה השינוי המשמעותי ביותר, והאפשרי ביותר עבורנו.
כי הוא לא דורש יותר מאשר שינוי באופן ההסתכלות שלנו על העולם סביבנו.

וזה הדבר המעודד ביותר לדעתי במה שקורה עכשו – אנחנו משנים את האופן בו אנחנו תופשים את העולם.
אל תטעו בי, אני לא ניו-אייג’ית. אני מבינה לחלוטין שהחוקים והתקנות חלים עלי ומשפיעים על חיי גם אם אני מתעלמת מהם. זה ברור לי. אני פשוט חושבת שיש שינויים עמוקים יותר לעשות מאלה שעושים פוליטיקאים, ואני חושבת שאחרי שאנחנו נשנה את התפיסה, החוקים והתקנות יצטרפו.
אבל אם אנחנו נמשיך להעמיד דרישות כצרכנים בפני המדינה, דבר לא עומד להשתנות.
אנחנו לא צרכנים של המדינה, אנחנו המדינה. אז בואו נהיה אנחנו השינוי שאנחנו רוצים לראות במדינה.

גם אחרי שמתעוררים קל למדי לחזור לדפוסים הקודמים. כדי שזה לא יקרה עלינו לשים לב שתוצאותיו של המהלך הנוכחי לא חייבות להימדד בכלים סטטיסטיים, לא חייבות להימדד בכלים כלכליים. אני לא מאמינה שמדיניות כלכלית של שנים תשתנה פתאום. נהוג להניח שהיו 400 אלף איש בהפגנת “שלום עכשו” בשנת 82′ והממשלה לא נסוגה מלבנון. כמו אז, גם עכשו, השינוי לא יבוא “מלמעלה”, השינוי העמוק והאמיתי היחיד שיכול להיות כאן, יבוא מאיתנו. יצמח “מלמטה” ויעלה כמו עשב ירוק ורענן. כמו שאומרים באנגלית – grass roots.

אז מה אני כן רוצה?
אני רוצה לבנות קהילה.
לא כמו שאתם חושבים, לא כולנו חייבים לגור על פיסטין בגליל או בחוות בודדים בנגב. קהילה היא גם הבניין שלכם בעיר. קהילה היא גם השכונה.
אני רוצה להתחיל מלבנות את הקהילה הזאת בראש שלנו.
כי הניכור ביני לבין המוסכניק שלי הוא בראש, בעצם יש לנו אותם אינטרסים.
האמונה שהמוסכניק רוצה לדפוק אותי משרתת מישהו אחר, לא אותי ובטח שלא את המוסכניק.
אם אני אבין שהצלחתו של המוסכניק שלי היא ההצלחה שלי – שנינו נרוויח.
והמוסכניק הוא רק דוגמה, זה נכון לכל העסקים הקטנים והשירותים בקהילה סביבנו. הרווח שלהם הוא הרווח שלנו.
לעומתם – הרווחים של הסופרמרקט או של תנובה הם לא הרווחים שלנו, הם יוצאים ממעגל הרווחים הקהילתי ועוברים לחו”ל (במקרה של תנובה שנשלטת על ידי קרן השקעות בינלאומית) או שהם עוברים לבנק (במקרה של שופרסל).

אני רוצה לבנות. אני רוצה ביחד. ואני רוצה קהילה. כזאת קהילה שאני מכירה את חבריה ואכפת לי מהם. כזאת קהילה שמכירים אותי ומקבלים אותי למרות שאני לא תמיד נחמדה. כזאת קהילה שאפשר להתווכח ולא להסכים, אבל בסופו של יום יש בינינו את המחויבות לתמוך בכל אחד. כמיטב יכולתנו.

נכון. המדיניות הנוכחית מקשה עלינו, אבל היא לא תשתנה במהרה. ובטח שלא יכולה להשתנות תוך יום. אנחנו כן. אנחנו עושים את השינוי. אנחנו עושים את השינוי מצריכה לקהילה. אנחנו עושים את השינוי לא כצרכנים, אנחנו לא צרכנים של שינוי שהמדינה מציעה לנו. אנחנו עושים את השינוי כאדם שהתעורר ועכשו הוא יותר את השינוי בעצמו. אדם שהבין שהוא לא צריך לצרוך, אבל הוא כן יכול לתמוך.

אופציות או אלטרנטיבות
יש הרבה מאוד אופציות בכל בחירה צרכנית – אפשר לבחור חולצה לבנה, אדומה או צהובה. אפשר לבחור חולצה של גולף, זארה או מנגו. אפשר לבחור חולצה עם פתח וי, עגול או מחשוף. כל אלה הן אופציות צרכניות.

אבל יש גם אלטרנטיבות. האלטרנטיבות הן התנהגות לא צרכנית. האלטרנטיבות הן להסתכל על סוגיית הלבוש ממקום אחר. האלטרנטיבות הן ליצור בעצמי, להחליף עם מישהו, להשתמש בשימוש חוזר, לשפץ, למחזר. האלטרנטיבה היא ההבנה שלא חייבים לקנות. ואז הכוח עובר לידיים שלנו באמת. כשאנחנו לא צרכנים, אנחנו בני אדם שמגלים את חוט השדרה שלהם. פתאום אנחנו יכולים להחליט. לא בין אפשרויות, אופציות, אלא לבחור באלטרנטיבות. לבחור במשהו שונה לחלוטין. משהו שמשרת עכשו מטרה רחבה יותר מכיסוי הגוף.

את מה שאנחנו כן מחליטים לקנות אפשר לקנות לפי קריטריונים אחרים. לא להיות צרכן שבוחן מי ייתן לי את המחיר הנמוך ביותר, אלא להיות אדם שבוחן את התרומה ואת המחיר של כל בחירה שהוא עושה. להיות חבר שבוחר לתרום לקהילה שהוא חי בה. זוהי בחירה של אינדיבידואל בקהילה, במקום בחירה צרכנית.

כאלטרנטיבה לדירוג הסל הזול ביותר על ידי העיתון של המדינה, אני מציעה שלכל אחד מאיתנו יש דירוג משלו. יש לכל אחד מאיתנו קריטריונים משלו, ויש הרבה יותר קריטריונים מאשר רק המחיר. למעשה, המחיר הנקוב של המוצר הוא רק מספר, הוא רק אחד מהמחירים של ההחלטות שלנו בחיים.

התא המשפחתי הגרעיני שלנו יכול להיות דוגמה כאן. כי למרבה המזל, אנחנו עדיין חושבים ככה על המשפחה שלנו – יש דברים שאנחנו לא שמים עליהם תג מחיר. כלומר – מישהו אחר שם, אבל אנחנו כל כך אוהבים את המשפחה שלנו שאנחנו מתעלמים מתג המחיר לבריאות שלהם, או לחינוך שלהם. אנחנו עושים כל מה שאנחנו יכולים כדי להתעלם מהמחיר שלהם בשקלים, כי בני האדם האלה חשובים לנו יותר. וזה הכוח של המשפחה, זו המחוייבות שלנו אחד לשני – להסתכל עליכם כמו בני-אדם ולא דרך כמה שהם עולים לי.

פעם לבני האדם היו מערכות יחסים כאלה עם יותר אנשים. עם קהילה של אנשים. איך זה מרגיש לדעתך כשיש קבוצה של אנשים שאכפת לה ממך ככה, כמו משפחה?

שאכפת לה ממך מספיק כדי לא לעשות חשבון לשווי שלך בכסף, אלא להסתכל עליך כאדם שווה בכל מקרה. כל מקרה.

ועכשו. מהי הקהילה שלך? ואיך היא תראה?

חשבו על כך. ענו על השאלות הללו – ויש לכם את הקריטריונים לדירוג הסל שלכם.

אני יכולה להגיד מה הבחירות שאני עושה. לי חשוב לראות מסביבי יותר מקומות עבודה, לכן אני ארכוש מחברות שמייצרות בארץ. חשוב לי שהרווחים יישארו בקהילה שלי, לכן אני ארכוש מחברות ששייכות לאנשים שאני מכירה אישית (או מקסימום – שהבעלים שלהן חיים בארץ). חשובה לי גם שקיפות, איכות הסביבה והאוויר שאני נושמת ועוד כל מיני דברים. אבל אלה הדברים שחשובים לי – מה חשוב לכם? איך חשוב לכם שיתנהלו החיים שלכם? איך חשוב לכם שתתנהל הקהילה סביבכם?

בבקשה אל תחרימו
אני לא עושה מזה כזה עניין, אבל אפשר להגיד שאני מחרימה את תנובה ושטראוס. לא עכשו – כל השנה. אני מחרימה גם את מגה, את שופרסל ואת תלמה ועוד כל מיני. זה אומר שאני לא קונה אצלם אלא אם אני ממש ממש ממש חייבת. אבל זה לא בגלל שמחיר הקוטג’ שלהם גבוה, אלא מכיוון שהערך הקהילתי שלהם נמוך. הם לא תורמים לחיים כמו שאני רוצה לחיות אותם, ולרוב הם אפילו תורמים להיפך הגמור. הערך שלהם לחיים שלי הולך ויורד ככל שהם מעבירים יותר מהעסקים שלהם לחו”ל, ככל שהם מעסיקים כאן פחות עובדים, ככל שהם מורידים את התשלום ליצרנים שחיים כאן. הם מזיקים למרקם הקהילתי שלי, אני רוצה לעשות מעשה כדי לעצור את הנזק הזה.

כשאני צריכה גבינה, אני מוכנה לשלם יותר על גבינה שמצאתי בדיר מקומי. שדיברתי בו עם הבעלים ושוחחתי עם העובדים. שראיתי את הכבשים ובררתי מה יש בתוך המוצרים. זה בסדר שזה עולה יותר, זה שווה לי הרבה יותר. אני מרוויחה חברים, אני מרוויחה יותר מקומות עבודה, אני מרוויחה חברי קהילה שעוסקים במה שהם אוהבים, אני מרוויחה חברי קהילה שיקנו אצלי כשאצטרך, אני מרוויחה שהשקלים שלי נשארים בקהילה שלי וממשיכים לעבוד בה, אני מרוויחה מים נקיים, אוויר נקי ואדמה מדושנת. ואני מרוויחה גבינה טעימה יותר מכל מה שיכול להוציא מפעל.

אני לא מציעה לכם להיות צרכנים חכמים, אני מציעה שתוותרו בכלל על להיות “צרכנים”. אל תחליפו את הצרכנות בצרכנות שפויה, אלא בחיים שפויים. אל תחליפו את הקפיטליזם החזירי בקפיטליזם שפוי, אלא במחויבות לחברים.

ואחר-כך אולי תגלו שנחמד גם לעשות איתם מסיבות רחוב, להקים גינה קהילתית וליצור ועד שכונה. אבל כבר כתבתי המון ועל זה אולי אכתוב בעתיד…

קוראים לזה קהילה וקשה לעשות את זה במערכות גדולות, אבל נראה שמערכות גדולות לא משרתות את רוב הצרכים האמיתיים שלנו. נראה שמערכות גדולות, מרגע שהקמנו אותן, מתחילות לקיים את עצמן על חשבוננו. נראה שאנחנו צריכים להחזיר את הכוח אלינו, בואו נתחיל מלשים לב לכוח שכבר יש לנו. כי יש לנו המון.

זה השינוי שאנחנו עושים, ואנחנו לא צריכים לדרוש שום דבר כדי שזה יקרה. כל מה שאנחנו צריכים זה לשים לב.

אחרי שסיימתי לכתוב את הפוסט הזה צפיתי עם אורי בהרצאה של דר’ ירון זליכה, לשעבר החשב הכללי של האוצר.
בטח אם הייתי צופה בסרטון מוקדם יותר אז הפוסט היה טוב יותר…. 🙂
אני ממליצה מאוד על צפייה בכל ההרצאה המרתקת.

את ההרצאה סיכם זליכה כך:
“פוטנציאל הצמיחה הגדול של המדינה הזו לא נמצא אצל בעלי ההון ולא נמצא בחו”ל, הוא נמצא פה, אצלכם!”



קטגוריות

תאריך פרסום 15 אוגוסט, 2011 | ע"י פוסט אורח

11



על המחבר

Profile photo of פוסט אורח



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

11 תגובות לנמאס לי לדרוש צדק חברתי

  1. רונית בר אילן
  2. Pingback: לוח עודפי גינה

  3. Pingback: שוק אורגני מקומי כל יום שישי בירוקה

  4. ורדה גיל

    ויש כבר הרצאה חדשה ועדכנית של זליכה

  5. טלי מאיר-צ'יזיק

    תודה רבה על התגובות המרגשות.
    אני מאוד שמחה ומתעניינת לקרוא על מה שיש לכם שם בפר”ח.

  6. יעלה

    ממש ממש …לקרוא שוב ושוב….ומתאים כל כך בהקשר של “לילה לבן”
    אחרי זמן רב שהצלחתי להימנע מסופרים וכמעט בכלל מקניות , מצאתי את עצמי אחרי שהסרתי התנגדויות אחרונות , ברמי לוי, הצלחתי לקנות בדיוק את מה שאני צריכה וקצת פחות מזה ויצאתי בדיכאון , גם אם הייתי קונה חצי סופר הייתי באותו מצב..התבוננתי כמנהגי בתופעה… כן אני מעדיפה בהחלט מכולת קטנה וריחנית , יצרן מקומי איכותי לטעמי וחווית קניה- במיוחד של אוכל , של שפע , לא מבחינת הכמות …אלא מבחינת הדיוק ושביעות הרצון ההדדית שלי ושל ה”חנווני” או היצרן . חוויה שפעם הייתה הרבה יותר נפוצה בפרדס חנה וגם היא קצת נעלמת ..בשבילי לפחות , שני מגדלי עיזים ויצרני גבינות למשל שכבר לא חיים כאן וחנות הגבינות שלי נגוזה… אז חויית הקניה ברמי לוי כמו בכל סופר אחר מהלכת עלי שיממון מהתאורה, הריח, הירקות שגוססים במיכלים, האוכל הארוז לעייפה.. ובכלל – לקנות אוכל בחויית ניכור , נראה לי פוגם בתבשיל… יש דגדוג פנימי שכזה לנוע הלאה למקומות בהם החוויה הזו יותר אפשרית , על בסיס יומיומי לא רק במוסך או אם אחת ל1000 שנים אני קונה שמלה מהמעצבת..אלא אוכל..וביחד עם זאת י ש משהו בפרדס חנה שמחזיק אותי כאן , עם כל הכיעור של מרכז המושבה והפיתוח האגרסיבי שנעשה “כמו ברעננה” ולא כמו שהיה יכול להיות כאן , עם הוילות הענקיות והמכוערות , עם הריסת הבתים הישנים והמתוקים ביחד עם העבר של המקום , הגדר בוואדי ועוד ועוד- אבל השכנים יפים בעיני ,כמו בפתיח של רונית….

  7. עמליה

    יפה כתבת. גם אני חסידת שיטת “הכר את בעל המקצוע”.
    למרות שיש שם פחות מבצעים מפתים פחות הנחות ,כרטיסי מועדון,נקודות,”לייק”ים ושעשועים הרי אני מעדיפה בעל מכולת ישר ונאמן מסופר ענק גם אם זה עולה לי עוד כמה שקלים…מעדיפה להתרוצץ בין כל החנויות הקטנות במרכז המושבה [נחמיאס ,שפיר,עזרא צדוק..ערוץ הילדים..ועוד] מלהכנס לACE או TOYS’R US

  8. לורי גולדשטיין

    איזה יופי !!!

  9. Pingback: אורי מאיר-ציזיק | מצרכנית לאדם (או: נמאס לי לדרוש צדק חברתי)

  10. הילה

    כל כך מדוייק, תודה על השיתוף.

  11. סיון

    מקסים.. באמת טקסט מעולה
    יפה…