טורים אישייםכתיבה פרטית

פרשת השבוע: בלק. מילים.

[אילת מלמד]

שבוע הספר העברי. געגועים לסבא. נזכרת בירידי הענק של הילדות, כשאני סוקרת באכזבה את הדוכן המוזל של סטימצקי. אולי זה הזמן היחיד שאני רק מתגעגעת. בימים אחרים, הגעגוע מתערבב לי בפחד וכיווץ וכמובן באהבה והערצה כי סבא שלי היה איש ענק עם קול נמוך ורותח, ידען ומרתק דורש כועס ומתעקש. אבל בשבוע הספר, בין הדוכנים, הוא היה רק מרגש. האיש שחדר העבודה שלו רחש ספרים, מצופה ומלא אותם, באמצעו עמד שולחן עבודה מעץ כבד שכמעט ולא ניראה תחת כל המילים, העטים הנובעים והדפים המשורבטים מילים ודמויות. מהספרים הערומים עומדים ושכובים על המדפים הציצו פתקאות ודפים מקופלים בגוונים שונים של היסטוריה- מחשבות, סיכומי שיעורים ודברי תורה. האוויר רחש מילים ואבק במרפסת הסגורה של הבית ברחוב חניתה בחיפה. למרות המעבר לחיפה, חדר העבודה לנצח נשאר ירושלמי. ביריד הספרים הגדול ברוממה הוא היה מדלג כמו ילד ומעלעל ספרים דוכנים ונכדים. כל אחד מאתנו קיבל שני ספרים, האחד אותו בחרנו לבד, והשני בו בחר סבא בשבילנו.

סבאסבא היה מורה מנהל ומפקח. כשהכרתי אותו, הוא היה פנסיונר והרצה בשלוש מכללות חיפאיות, אבא תמיד התגאה בכך, שהאחת חילונית השניה סרוגה והשלישית חרדית. שם לימד מתודיקה של מתימטיקה והוראת תנ"ך. כשהיה מנהל צעיר בירושלים, בכל יום שישי, היה נכנס לכיתה ובלי מילים משרבט ציורים צפופים זה על גבי זה בגירים צבעוניים, מאייר רגעים מפרשת השבוע על גבי הלוח הירוק. הילדים היו עוקבים בדממה, הוא תמיד אהב לצייר מול קהל (גם כשהיה מאייר לי איזה ציור לפעילות בבני עקיבא היה דורש שאעמוד לצידו ואתבונן, כי הרי "הוא לא עושה את זה למען עצמו…") רק אחרי שהלוח היה מלא, היה משוחח עם התלמידים על הפרשה.

בבית הספר שלי החיפאי הלוחות היו מכוסים בטבלאות ושאלות צפופות לעבודת בית, העלילות התנ"כיות היו טקסטים מרווחים חללים מדוייקים להשלמה עצמית, "מי אמר למי" ו"על מי נאמר". בתור מופרעת קשב מלאת אנרגיה תזזיתית, השיעורים בבית הספר, היו מלווים בעונשים ועלבונות, ובאמירה הקבועה של המורה לכיתה, כששוב לא הכנתי שיעורי בית בתורה, ש"אם הייתם יודעים כמה ספרים יש לה בבית, כל המפרשים הכי נדירים, הלוואי שבספריה היו כל כך הרבה ספרים". הייתי מסומנת שוב ביומן ונשלחת לכיתה א' לעמוד בפינה.

לפני המבחנים הייתי הולכת לסבא, שם המקרא היה מקבל נפח של סרט הרפתקאות, עם דמויות עצומות וזעם אלוהי אוהב, נביאים היו זועקים בכאב, מלכים היו מתגרים בגורלם וקוראים תיגר על סדרי העולם, ממלכות היו מתרחבות ומתכווצות לפי רצון האל ומעשי מנהיגיהם, וכשסבא צעק בשם הנביא "עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים" על העם הזה שמקריב קורבנות לאלוהים וליתר ביטחון גם לבעל, אני ישבתי מול שולחן האוכל ורק התאמצתי לעצור את הדמעות, לא מסוגלת להכניס לפה את עוגיות החמאה המתפוררות של סבתא. וסבא גער בי: "אם את לא מקשיבה, אני לא אדבר" והייתי כל כל כך פגועה על ההתנהגות של העם ועל זעם הנביא ועל זה של סבא ששתקתי. אבל במבחן זכרתי הכל. עד היום זוכרת.

פרשת "בלק" היא פרשה שבוחנת את כוחן של מילים, היא נפתחת בהבנה הפשוטה של בלק מלך מואב, שאת עם ישראל אפשר לנצח רק בעזרת מילים. אחרי שישראל מחץ את סיחון, ברור שיש כאן אלוהים שנוכח בסיפור ובלי לקלל את ישראל מקדושתו לא ניתן יהיה לחדור את השיריון האלוהי. בלק שולח את בלעם, נביא הגויים, המנסה לקלל כמה פעמים ולא מצליח, מנסה לשחרר מילים מחלישות, והן לא יוצאות מפיו, אנחנו פוגשים אתון מדברת דברי חכמה וגוערת באדוניה, המילים נמצאות בחלל האוויר, האמיתות עומדות כמציאות איתנה בסופו של מסע ארוך, מעל לחולות הנודדים והרוח המדברית, מקיפות את אוהלי ישראל הטובים, כפי שמכנה אותם בלעם. מילות אמת אלוהיות מגינות כמו קירות על העם ועל המשכן השוכן בתוכו ועל כליו העטופים יריעות עור. וגם אם רק אתון תהיה קשובה להן הן ייאמרו דרכה. המילים הן אותן המילים.

בספר שבתוכו אני גרה כרגע, במילים של אלי ויזל על "הנשמה החסידית" אני קוראת סיכום למהותם של סיפורי רבי נחמן:

עולם קסום ומכושף, הנשלט ומועצם על ידי המילה. "המילים מסוגלות להשתיק רובים", אומר רבי נחמן. "אפשר להעניק חיים למילים באמצעות מילים". המילים מסוגלות להרוס את החומה המוצקה ביותר. המלה היא המרגשת שבכל התגליות, ואף המפחידה שבהן.

בלעם התבקש לקלל את ישראל ולא הצליח, במקום לקלל הוא בירך. העם ישב זחוח אחרי כיבוש סיחון והברכה "מה טובו אוהליך יעקב משכנותיך ישראל" מפיו של נביא הגויים, התיישבה על היוהרה הזו כמו אבן ראשה רקובה על קיר הבית, אבן שדרדרה ברגע את כל מילות ההגנה והשאירה את ישראל חשופים וטפשים, יהירים וטועים. מיד אחרי הברכה, קרעו במעשיהם את יריעות האוהלים הטובים והלכו אחרי אלוהים אחרים זונים בהמוניהם ובמנהיגיהם אחר נשות מואב עמו של בלק. הוא ביקש לקלל ויצא מברך, יצא מברך ובעצם קילל. מילים והפכפכותן, מילים וכוחן המרעיל המגדיל היוצר מציאויות ומפורר אותן, כפשוטן, או בהפוך על הפוך.

שבוע הספר תשע"ג, מילים יקרות נמכרות בזול, נביאים ונבואותיהם, עומדים בכיכר השוק ומשוועים לקהל, ואני בין המילים, ילדה קטנה, יד זעירה בתוך האצבעות העצומות של הסבא הגדול שלי, מבקשת דרך בין המילים, מילה אחת אני בוחרת, ומילה אחת סבא בוחר בשבילי, מבקשת לבנות מהן טור שהוא אישי נבואי קוסמי עליז, מבקשת להשתקף דרכן אני, בוררת אותן בקפידה כדי לבנות בהן אוהל טוב שיהיה לי בית.

הראה עוד

1 thought on “פרשת השבוע: בלק. מילים.”

Close