התפתחות האתרטורים אישייםכלליכתיבה פרטיתמהעולםניו אייג'

רקמה אנושית אחת חיה

[נגה סיני-מולר]

מורין מגיעה בכל פעם בתסרוקת אחרת ולוקח לנו רגע לזהות אותה. החיוכים שלה תמיד רחבים והציטוטים הישועיים שהיא מחליפה בתור תמונת הזהות שלה בוואטס אפ אחת לשבוע דוגלים באהבת אדם ובהתעלות עצמית. שיער האפרו העצום שלה מתביית לעיתים להרבה צמות קטנות נצמדות לקרקפת ולעיתים מתעגל לפאן בסגנון אופרה וינפרי. בכל יום ראשון היא שרה גוספל עם החברות בכנסייה ורוקדת באקסטזה עבור הרחום מכולם. היא אוהבת לנקות ולסדר את הבלגן שלנו לפי הדרך בה היא רואה את העולם ולעיתים המגבות נערמות בארון האמבטיה כמגדל לפי הגודל ולפעמים לפי צבעים ולפעמים נשארות כפי שהן. אך מאז שהגיעה לעזור אחת לשבוע בניקיון המרכז שהקמנו, נוכחות אימהית ערה אופפת את החדרים שאני כה מיטיבה לבלגן. חלומה הגדול הוא ללמוד תואר של ארבע שנים בטיפול בקשישים. מקצוע עם ביקוש אדיר בארץ בה אחוז הקשישים גבוה כל כך ונתיב הגאולה של שוהים רבים שמגיעים מגאנה או מניגריה בחיפוש אחר חיים חדשים באירופה.

אנחנו שותות קפה חלש בסלון וצוחקות. ״ בינכה העבודה לא נגמרת״ אני אומרת ומסתכלת על ערימת המיילים שמחכה לי, ״אז לפחות נשתה קפה״. היא חולקת איתי את המתח הכרוך והאינסופי בהמתנה למשרד הזרים ולחוקים המוזרים שלהם. ואני משתדלת יחד עם יאן אהובי, להוות בסיס כלכלי ורגשי. לדחוף פינוקים ולדאוג לעוד לקוחות כך שגם אם הענינים הבירוקרטים מתעכבים , אוכל תמיד יהיה בשפע ועבודה גם ושהכסף יספיק לחיים פשוטים כמו שמורין אוהבת בפרברי העיר הגדולה ברלין.

ובאמצע הקפה העיניים שלנו נפגשות ושקט משתרר לרגע. והגבות שלה עולות והיא אומרת: ״אני לא יכולה לחזור לאפריקה. אני פשוט לא יכולה להרשות את זה לעצמי".
״זה בטוח יותר נעים מהרעש כאן, ומכל המיסים והחוקים והגרמנים הזעופים ויש שמש…״, אני מנסה להקליל.
״מאיפה שאני מגיעה אפשר לעבוד רק עם הידיים, אין לך איך לעבוד עם הראש, אין לך איך באמת ללמוד״.
שתיקה. אנחה. חיוך.

אני מעלה לנגד עיני לרגע את עבודת החלומות שלה – שילוב בין מטפלת סיעודית לאחות שכוללת לימוד גרמנית שוטפת והבנה בסיסית ברפואה והקניית טונות של סבלנות לזקנים התשושים האלה שבימים שהיו ילדים אנשים בעלי צבע עור כהה כמו שלה לא הורשו להתקיים. ובמקרים רבים הם כעת המלאכים הגואלים מהכאב והבדידות וחוסר האונים. כל כך קשה לגאווה הגרמנית העיקשת לפגוש חוסר אונים ומגבלה. אני מהרהרת במורכבות הזו של עבר והווה, ערכים ישנים ומחרידים מול מציאות פשוטה ואנושית המבקשת גמישות וסליחה וקירבה.

״מה שאת רוצה ללמוד זה לא עבודה ממש עם הראש״ אני אומרת בדאגה כנה. ״זה הרבה עבודה פיזית ואת יודעת שהם לא אנשים נעימים הרבה פעמים״.

מורין בוהה בי לרגע ומניחה את כוס הקפה שלה בנחת על השולחן.

״זה עבודה עם הלב״ היא אומרת, ״ומבחינתי שם הראש שלי נמצא״.

וכמה שעות מאוחר יותר, בחדר הטיפולים, קלאוס מתאמץ להסביר את עצמו בשפה של הצ׳אקרות. אני יודעת שהוא לא מספר לאף אחד מסביבתו שהוא כבר שנה בטיפול ושהוא לומד התפתחות אישית ורוחנית. אשתו לשעבר תתפלא ותזעם, בנותיו יתביישו באביהן המבוגר שאחרי פרישתו לגמלאות גומע כתבים יוגיים ורעיונות של שחרור. והיחסים המוצקים בין הגמלאים האחרים ובני משפחה רחוקים גורמים לו תמיד מתח אדיר לפני כל פגישה.
ובכלל, טראומות הילדות שלו שכוללת הצלפות שוט על כל מילה מיותרת, הן סיפורו של דור שלם שמנסה להתמודד בחוסר הצלחה עם המורשת והקראמה של השתייכות לעם של רוצחים.
הוא איש נדיב ועדין שרוחו מתאחה לאיטה. בן לדור שהסתיר מילדיו את האמת וכיסה על האלימות באלימות נוספת.
סיפורי הילדות שלו סמיכים ומעורפלים ומחרידים ואנחנו מפלסים את דרכנו לפגוש את השדים הקבורים שכל אחד שנולד כאן מרגיש אך רק מעטים מוכנים לפגוש ישירות פנים אל פנים.
קלאוס מספר לי חלום ובחלומו הוא מגלה שהכל מורעל. רוכבי האופניים מורעלים וגם הגבינה. הילדים והשמש. והוא רץ ומחפש מהו הרעל ומי הוא זה שהרעיל הכל.
ואחרי תהליך מדיטטיבי ארוך הוא נושא את עיניו הכחולות המבוישות ואומר: ״הרעל דבק במשפחה ובבית, בכפר ובארץ. נולדתי לתוכו. כל החיים אני פוחד להגיד את מה שאני חושב ומרגיש כי אני פוחד שגם אני מורעל. שגם אני הרעל. אבל אני רואה שאני לא חייב להיות. אני רואה שאני לא״. והבכי שלו נוטף ומשחרר.

השנים של החיים כאן עבורי הן ללא ספק שנים של לב מתרחב שמשיל מעליו את השיפוט. שנים של פיתוח יכולת לפגוש את האנושי בהתעלותו וברגעי השפל שלו ולהכיל מליון צבעים וצורות וזוויות ראייה, זכרונות ושפות ודרכי מחשבה.

באתי לכאן לעשות שלום בנפשי ואני מגלה שהשלום שנדרש הוא בין כולנו, בתוכנו וביננו. ובשביל זה צריך להקשיב. לשמוע ממעמקי הלב.
להגיע לרמה אחרת של אנושיות בה ניתן יחד להתמיר ולרפא ולפסוע אל דרך חדשה. גם כשצללי עבר והווה מרחפים כל העת ומאיימים לצלק את הלב לעד.
כמו שקרסטין אומרת כשהיא שרה בעברית ובגרמנית את מה שלימדו אותה במרכז לשלום בנווה שלום- הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד.


* נגה סיני- מולר, חיה בברלין ומנהלת מרכז להתפתחות אישית המשלב מרפאה אלטרנטיבית ומרכז לימודי. תלמידה ותיקה של שי טובלי – הוגה וסופר, מפתח ואיש רוח ורוחניות. מאמינה בחירות האדם ובגדולה הטמונה בבני אנוש כשהם מהווים גשר חי בין הנעלה לארצי בכל רגע ורגע.
יוזמת ומארגנת בית הספר לפסיכולוגיה של הצ׳אקרות.

תגיות
הראה עוד

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Close