תשעה ימים / רודי סעדה

טורים אישיים

קטגוריה טורים אישיים | תאריך פרסום 8 מאי, 2017 | ע"י פוסט אורח

0

החלק השלישי – הגשם הראשון שלי

[רודי סעדה]

3.5 שנים, 118 דפדפות, 8,324 דפים עד לרגע זה, שאני מצייר את החיים באותיות כחולות על דפי שורות, מתויקים לשעות וימים, שזורים בספירלות עם כריכות צבעוניות, מכילות בתוכם סיפורים חיים משוגעים, אחרי שקטפתי את הסיפור הראשון לפני שבוע, אני ממשיך בהחלטה הנחושה שקבעתי לשלוף אחד נוסף.

‘לגורל יש דרך מתעתעת להאיר לנו את המציאות’, לא זוכר איפה שמעתי את המשפט הזה אבל מאז שפגשתי אותו, הוא כמו פנס המלווה לי את החיים, מזכיר לי שהחיים הם אוסף של צירופי מקרים הקבועים מראש.

יש אנשים שצופים בטלנובלה, יש כאלה שכותבים אותה, ויש כאלה שחיים טלנובלה, אני חייתי אחת כזו, ולא סתם טלנובלה, הטלנובלה הכי פרועה ופסיכדלית שהוקרנה במסך חיי.

זה לא שטלנובלה זה דבר רע, או טוב, זה פשוט טלנובלה, סיפור חיים אינטנסיבי, ארוך, תלוש מהמציאות לפעמים, ובעיקר מתיש. אני שמח שהוא הסתיים.

הטלנובלה שנסחפתי אליה פרוסה על 912 ימים, הדפים מספרים לי את זה, לא אני, אבל לרכז 912 ימים לסיפור קצר עם התחלה אמצע וסוף זה כבר לא טלנובלה, וזה גם אחו שיליניג מאתגר, לכן ארכז את עדשת מצלמת המילים האלו שנכתבו בזוּם-אִין לתשעה ימים ספציפיים, וזה יהיה החלק הראשון. החלק השני, בטח ייוולד בהמשך הדרך, הוא הרי יושב לי בגרון כמו שפעת שרוצה לפרוץ.

את תשעת הימים האלו אני שולף מתוך מחברת מס 7, ממש מהראשונות, מהדפים של אביב 2014 ליתר דיוק בין ה 11.4 ל 20.4. הדפים האלה, חזקים וכואבים, הרבה כעס יש על השורות, פה ושם פיסות קטנות של אור. חרטתי על הדפים האלה, כמעט קרעתי אותם עם עט פיילוט שחור גודל 5, צרחתי את נשמתי כמו ילדתי סברס קוצני מפי הטבעת, בחיי. מסונוור מכמות החושך שהייתי עטוף בהם אני בקושי יכול להבחין בכל הכתוב, אבל ממעט רסיסי המילים שעוד אפשר ללקט פה ושם, כמו ריח בושם ישן אני נסחף לזיכרון החושים של אתגר החיים שנחשפתי אליו באביב ההוא.

ולסיפור הבא אני קורא ‘תשעה ימים’

***

ברחוב הפלמ”ח בגבעתיים יש בניין אחד רעוע, שתי קומות יוצרים אותו, ושני דיירים גרים בו, אני אחד מהם.

בקומה השנייה גר לו ‘תומר השכן’ וממש מתחתיו בדירת הקרקע, אני. בבניין הזה, שבגבו מתחיל בית הקברות של נחלת יצחק בגבעתיים, מצאתי את עצמי גר שלוש שנים. היתרון בלגור בבית שכזה, זה השקט המדהים והשכירות הזולה ביחס לכמות המטרים המרובעים שאני מאפשר לעצמי. החיסרון- הקור שחודר דרך הקירות. אבל יותר מהקור זה הרעשים האלו שנשמעים מהתקרה, כאילו אני עד למהלך חייו של השכן שגר מעליי, אני שומע את כפות רגליו היחפות צועדות למטבח, ואז מטיילות לשירותים ובחזרה לסלון, גורר שולחן, כיסא, אני שומע את הכלב שלו משחק עם הצעצוע המעצבן, את הבחורה שנאנחת בזמן שהוא שוכב איתה, ואפילו את הספלאש של השירותים שהוא מסיים לחרבן.

לבחור שגר שם אני קורא ‘תומר השכן’, בלי שם משפחה, ככה הוא רשום בתיקייה שהתודעה תייגה אותו מה גם כי הוא באמת היה שכן, הייתי קורא לו חבר, אבל לאור הטלנובלה של אותם ימים באביב ההוא של 2014 אקרא לו שכן ואולי רק כי הוא פשוט זיין את אשתי.

אני אדייק, לא בדיוק אישתי, מי שעתידה להיות אשתי בעוד 28 ימים.

אז איך אומרים, בכל סיפור אהבה מהסרטים ישנה גם בגידה, אז הנה היא לפניכם:

***

מרץ אותה שנה, כחודש לפני אותם תשעת הימים אני חותם עם ‘חברים הפקות’, על תפקיד של ‘זקן חכם’ בסרט הילדים של רוי-בי, הטרזן של הילדים. אחרי התפקיד האלמותי של אברום בקופיקו, הרשתי לעצמי לגבות מחיר ראוי לימי הצילום האלו, מה גם שבאותה העת זוגתי שלא מזמן חזרה מקנדה הייתה מחוסרת בעבודה, ומישהו היה צריך לשלם את סגנון החיים שלנו. זה גם היה נשמע לי מעולה חמישה ימי צילום בעין גדי, בפארק תמנע, ועוד בתקופת האביב, מה עוד אפשר לבקש? החיים העניקו לי טריפ משגע.

למי שעתידה להיות אשתי בקרוב, אין חברים, היא גם לא עבדה, רבצה בעיקר על הספה, עישנה את עצמה לדעת וצפתה מבוקר עד ליל בסדרות ערפדים משוגעות שגירו לה את המיניות ואת החושך הפנימי. הטלוויזיה והסיגריה המגולגלת באותה העת העניקו לה מרחב חיים עשיר ואני פרגנתי לה על זה. לכל אחד בחיים יש את זמן הבטלה הזה שבו הוא מחפש את עצמו, וזה כנראה הזמן שלה, כיבדתי אותו גם אם זה דחק כלכלית.

יומיים לפני הצילומים בעין גדי הכרתי לה את ‘תומר השכן’, רזה שחום, עירקי, בעל רגליים ארוכות דקיקות, וכלב מוזר שלא מזמן אימץ.

“תכירי זה תומר השכן” אמרתי לה שחלפנו דרך הדלת שלו.

“היי” היא חייכה לפניו והעניקה לו את החיבוק המסורתי שלה.

***

“אני לא מכירה אף אחד” היא קימטה את פיה רגע לפני שכיביתי את האור לשינה

“יהיה בסדר”

“תבדוק איתם אם אני יכולה לבוא איתך לצילומים”

“מאמי זה לא יכול לעבוד ככה, אני אבדוק, אבל יהיה לי יותר נוח לעשות את הצילומים האלו לבד”

“הוא מעשן” הוספתי “תוכלי לעשן איתו ולצאת עם הכלב ובכלל להכיר אנשים חדשים בשכונה”

בחמישה ימים שאני פמפמתי ימי צילום בעין גדי, ‘תומר השכן’ פמפם את אישתי.

ואז לימון.

ומפה בעצם מתחילים תשעת הימים.

קצצתי סלט. את ארוחות הבוקר בחודשים האחרונים אני מכין, גם את הצהריים, גם את הערב, בתקופה ההיא אני די עשיתי הכל, היא בעיקר עישנה והשקתה את התודעה שלה בסדרות מלאות בדם.

היה חסר לימון בסלט.

“אני לא אוכלת סלט בלי לימון”

“מאמי זה לימון”

“לא רוצה לאכול”

“הווו” פלטתי אנחה בתסכול וגררתי את רגליי החוצה, מדירת הקרקע שלי לדירת הקרקע שממולי הפריד עץ לימון עסיסי של השכנים. הייתי קוטף ממנו לא מעט בימים דחוקי לימון, השכנים קטפו את כולו, והלימונים שעוד נשארו היו תלויים בצמרת העץ, מצאתי את עצמי קופץ ונשרט בקרחת כדי לפנק את עצמי בלימון.

כשחציתי את משקוף הדלת הבחנתי בה מקופלת על ערסל הנדנדה, דמעות בעיניה.

“מאמי, הנה לימון, אל תעשי מזה עניין”

“התאהבתי בתומר” היא פלטה

“מה?”

“חלמתי עליו בלילה”

“אני לא מבין… מה?”

“חלמתי על תומר בלילה”

“בסדר גם אני חלמתי על קריסטן בל אתמול”

“אני התאהבתי בו”

“מאמי מה קרה?”

“שהצטלמת לסרט זה קרה”

“קרה מה?”

“אני עולה אליו”

“מה לעלות אליו? אני לא מבין”

“אני עולה אליו”

“אני לא מבין”

“אני חייבת לבדוק”

“את חייבת לבדוק מה לעזאזל?…. מה?!”

“כן”

“כן מה?” צעקתי בקול “לכמה זמן? מה? עד מתי? מה?!”

היא שלחה רגליים פזיזות לחדר השינה, שלפה את תיק הקרעים הצבעוני שלה מתחתית הארון, החדירה בו שלושה זוגות תחתונים, שרוואל חום שקניתי לה מתנה משוק הכרמל ובבכי חצתה את משקוף הדלת וקיפצה שלושה עשר מדרגות ל’תומר השכן’. שמעתי את הרגליים שלה דרך התקרה שמעליי. עמדתי דומם.

גם הלב.

***

באמת שמאתגר לתאר מה עובר עליי באותם ימים, חלק מלימוד הכתיבה זה למלל את התחושות האלה בדימויים חיים, ועדיין, איך אני יכול לתאר את אישתי שנמצאת כעת עם השכן שמעליי? איך אפשר לתאר את מערכת העיכול של הלב, וגלגלי הזיזים של החשיבה, אז לפעם הזו הרשו לדמיון שלכם להתרחב ולתמונה שהיא איתו להיות שווה אלף מילים.

הדפים מספרים לי שלא ישנתי, אני זוכר שלא ישנתי אין צורך להביט בדפים, לא בכיתי, הייתי שבור אבל אף לא דמעה אחת, הגוף לא הצליח לעכל דמעות. עבר יום שלם וזה הרגיש כמו עשור. גופי כאילו קפא בבוקר הזה של הלימון ורק מחשבות, כמו שיירות נמלים מבוהלות התרוצצו להן בחלק הזה בין האוזניים.

וממנה לא שמעתי.

הפעם שתי זוגות רגליים התרוצצו שם ממקום למקום על התקרה, ופעמיים ספלאש של קקי, ואת הצחוקים שלהם מהמרפסת שמעתי בקול. אני סטנדאפיסט שבור, והיא צוחקת עם השכן שמעליי, החיים התהפכו עליי.

ואז הקאתי, דמעות מהעיניים הקאתי.

יום עוקב יום עוקב יום עוקב יום, ואני נתלש מהמציאות, אני לא מצליח לקרוא את מה שכתבתי ברגעים הכואבים האלה, המילים מחוברות, האותיות גמלוניות, כאב כותב כאב בצורה מבולגנת, אני מזהה את הבדידות מתוכן, את השקט המצמית של הלב. זוכר שבכיתי את האותיות ההן על הדף, אדם יכול לעלות על גדותיו, שלמילים אין דרך מילוט, והמילים ההן כמו פילים נשאו מחשבות כבדות יותר ממשקל גופי, עכורות, מרירות, אפלות, והנה חג החירות בפתח ובתוכי הלב שלי כלוא.

ארבעה ימים שכאלו סחבתי, לבד, אני העט והמחברת.

ואז מייל מברזיל.

אני מכיר את המייל הזה, כאילו זימנה נשמתי את המייל הזה אל חיי, פתחתי אותו זה היה אמיליו, אמיליו הוא חבר מברזיל.

מעולם לא הייתי בברזיל, אבל אני מכיר אותו בעיקר מקוסטה-ריקה, באחד המסעות שלי בקוסטה ריקה, פגשתי אותו, טיילנו יחד.

לא סיפרתי לאף אחד עליו, לא לזוגתי, גם לא לחברים הכי קרובים שלי, לאף אחד, זה היה הסוד שלי, וזאת הפעם הראשונה שאני חושף אותו ומעלה אותו על הכתב, באישורו.

הוא בן 61 מבוגר ממני כמעט פי שתיים והחיבור ביננו היה מדהים, לא לא שכבנו, מה קשור? (אני רציתי הוא לא היה בעניין 🙂). הוא מדבר בעיקר פורטוגזית, והאנגלית שלו צולעת, באותה העת לא ידעתי פורטוגזית, אבל לאור החברות בינינו החלטתי ללמוד ברצינות את השפה.

אמיליו הוא חבר נפש, צריך להיות אמיץ כדי לפגוש ולטייל עם אדם בן 61, הוא אהב את האומץ שבי ודרכו למדתי שמי שאמיץ מרוויח. הוא חכם, ולטייל איתו זה כמו לטייל עם קוסם, הוא נעים, נוכח בצורה בלתי רגילה, ולפעמים אני לא מאמין שהוא בכלל הסכים להיות חבר שלי, הוא מהפנט במילותיו, ועל אף גילו המופלג, נשמתו כמו נער נמרץ, עיניו שחורות, רכות, נוגעות, בורקות מאור, מבטו בעיניך משקיט לך את הנפש, מה לסטנדאפיסט מישראל לטייל עם אדם ניאנדרטלי מהאמזונס? לך תדע, כי בדיחות לא היו שם, על אף שבמחיצתו הייתי שמח כל הזמן. הוא מחייך הרבה ומעשן לא פחות.

הופתעתי לפגוש במייל ‘אני בישראל בוא נפגש’, יש לו טיימינג להיפגש תהיתי לעצמי. בעצם, אולי הוא באמת מצא לו זמן מתאים לבוא.

השבתי לו בהודעה שאשמח, והסברתי לו שאני לא במצב טוב. הוא חזר אליי ‘אני מרגיש’. ברור שהוא מרגיש, הוא כולו רגש עטוף בגוף.

קבענו שנפגש ביום חמישי.

ארבעה ימים עברו מאז שהאישה שלי עלתה ל’תומר השכן’. כעת שאני מביט בדפים, הרבה שחור, שירי כאב, מילות נקמה ושנאה. חמתי בערה בי, הרבה בעיטות בבטן שלו ושלה, כעס, עלבון. מילות חבלה מנפצים את הדפים ההם, מוזר לי להביט בהם, חלפו שלוש שנים מאז ונדמה כאילו גלגול חיים אחר ממני ברא אותם מתוכי, בא לי לזרוק את מחברת מספר 7 הזו, ואולי אעשה זאת אחרי שאעלה את הסיפור הזה לכאן.

והיא?

נעלמה, נעלמה כאילו בלעה אותה האדמה שבקומה שנייה.

לא אשכח איך עליתי עם סולם, והצמדתי כוס לתקרה, לנסות לשמוע אותם מדברים, ללקט עוד קצת ממה לו יש ולי אין, הסקרנות ניצחה את הביטחון העצמי שלי שהתרסק מרגע לרגע אבל הטריק עם הכוס לא עובד חברים, מה גם שהצוואר יכול להיתפס, נאלצתי להסתפק בכפות הרגליים שלהם מתרוצצות שם בתקרה בארבע בבוקר, תפילות שחורות כתבתי במחברת ששמעתי אותם שוכבים.

ביום חמישי נסעתי לאמיליו, הוא שכר דום (אוהל מעוגל שכזה) במושב עמיקם, איך הוא מכיר את ישראל, ואיך הוא מכיר את עמיקם, ואיך הוא שכר בכלל דום, אני תוהה לעצמי ומיד נזכר שכזה הוא אמיליו הוא מהאנשים האלה שיודעים לנווט בחוטי החיים, לארוג אותם כמו היה כאן אזרח מן המניין. בדקתי בגוגל היכן זה עמיקם, והבנתי שאצטרך לעלות על רכבת לכיוון בנימינה. מפגשים עם אנשים ברכבת זה הדבר האחרון שבא לי עכשיו, אבל אין ברירה. שלפתי תיק תכלת של בנק פועלים, שמתי בננה, ‘כוחו של הרגע’ של אקהרט טולה, קפוצ’ון סוודר אפור מרנואר, מחברת, עט, ועליתי על האופנוע.

החניתי את האופנוע בעזריאלי, שמש אחר הצהריים ליוותה אותי שנכנסתי לתחנת השלום ועליתי על הרכבת המהירה לבנימינה, 43 דקות לבנימינה, 5 עצירות ביניים, ואין סוף מחשבות שמשתוללות לי בראש כמו פופקורן על אקסטה.

בבנימינה, אני ממתין לאוטובוס, הוא יגיע עוד שעה וארבעים, זמן טוב להכין את עצמי לאמיליו, אבל מוחי מצויד בתמונות שלהם יחד בקומה השנייה, הכאב החד הזה שלא מרפה מלכרסם לי את הלב, הבושה שאופפת אותי, ואיך אספר לאימא שהחתונה מבוטלת. במחשבות מתנגחות אלו, ככה הגעתי למושב עמיקם.

האוטובוס שלף אותי בתחנה הלא מסומנת וכבר אז הבחנתי ביופיו של המקום, הרגליים ליוו אותי למקום שהוא ציין לי במייל, דום יפה התגלה לפניי, והשקיעה התחילה להאדים את האזור כולו, כמה שיפה פה, הפריחה הייתה צבועה בירוק מסנוור, והלב שלי לרגע קט חזר ללבלב.

אמיליו יצא בדיוק כשחלפתי בדלת העץ בכניסה לחצר בו עמד הדום, הוא פנה אליי, והעיניים שלו היו מבריקות כמו תמיד, חיבקתי אותו לא ראיתי אותו איזה שנתיים וחצי, הוא חבר טוב, לך תסביר לאנשים שיש לך חבר בגיל של אבא שלך.

“בא לך לישון בחוץ הערב?” הוא שאל בפורטוגזיות.

“כן למה לא”.

אני אוהב את השינה בחוץ עם אמיליו, זכורים לי לילות אדירים איתו ביער שם בקוסטה ריקה, סביב המדורה עם תה חמים, ושיחות על החיים ומעבר, עכשיו שהפורטוגזית שלי השתפרה, אני אוכל לחפור לו כמו שצריך.

הוא נכנס לדום וחזר אחרי רגע עם תיק גב חום, קטן, ומזרון יוגה סגול בידו הימנית, במבט אילם הורה לי להשאיר את התיק שלי בכניסה לדום.

יצאנו בהליכה רגלית מהכביש המפוסל בפסי האטה, ובמעבר חצץ צדדי פנינו ימינה ונבלענו למעבה היער של פארק אלונה שליד המושב, השמש ברגע זה שקעה ולפי החישוב שלי האור הולך להספיק לעוד עשרים דקות, סמכתי על אמיליו, הוא מצא מקום נעים בין עצי האפרסמון לעצי הרימון, הוא הניח את תרמילו, פרס את מזרון היוגה הסגול ויצא לשוטט בסביבה, הנחתי את הישבן, ולרגע שמתי לב ששכחתי את המחשבות הקודרות שניקרו בי כל הנסיעה ברכבת.

כשהבחנתי בו חוזר עם ערימת עצים, עשיתי כמוהו, ויחד ליקטנו גזעי עצים יבשים.

החושך הגיע, ואיתו קור עז שדקר אותי כמו סיכות בכל הגוף, אמיליו שלף מצית והדליק מדורה נאה שחיממה אותנו במהירות.

“אישתי” זרקתי אותה לאוויר.

“מה איתה?”

סיפרתי לו הכל, על אישתי, ועל ‘תומר השכן’ ועל זה שהיא עכשיו איתו ושאני לא יכול לשמוע אותם צוחקים מלמעלה, ושכל מה שבא לי זה רק לחבק אותה חזק חזק, שאני מקנא ב’תומר השכן’ על מה שיש לו ולי אין, כמה אני מקנא בו. סיפרתי לו על הלב שכואב, על המוח שלא שקט, על מחשבות החבלה שמתפוצצות לי בתודעה, על החושך, על ההרס שבתוכי, על האנרגיה השלילית שמקוננת בתוכי, על המרדף אחרי הנחש הארסי שהכיש אותי שעצם המרדף אחריו רק מחדיר את הארס עמוק יותר לכל מערכות ההיגיון. סיפרתי לו כמה עצוב לי בחזה, ושאני סקרן עד שנפשי מבקשת למות רק כדי להבחין בשניהם בעיני רוחי, איך זה שמלמדים אותך נהיגה, ולירות בנשק בצבא, אבל לב שבור אתה לומד לבד, על כמה שחסרה לי שינה טובה.

חפרתי לו שם בפורטוגזית הצולעת שלי, הוא הביט בי וחייך, “אתה בחור טוב” אמר “אתה בחור טוב”.

הוא שלף ענף קטן ושיחק עם הגחלים, כשסיים הניח פינג’אן מלא בתה.

“אני מרגיש אותך” הוא ערבב את התה.

“עובר עליי הרבה אמיליו”

“אני יודע” הוא פרס חיוך רחב “זהו שיעור יפה. לך, ללב ולנפש”.

“איזה שיעור?”

“שיעור יפה”.

קשה לי לפעמים עם האבסטרקטיות של ‘שיעור יפה’ מה זה לעזאזל ‘שיעור יפה’, חוסר הסבלנות שלי חצה את חביבות ליבי לשניים, אבל זה לא הפריע לאמיליו, הוא נשאר בשלוות הנפש שלו.

הוא שלף את הפינג’אן מן הגחלים ומזג תה לשנינו, גמענו אותו כמעט בשלוק. המשכנו לשוחח, הוא הקשיב לי כל אותה העת, בפורטוגזית המקרטעת, בדמעות שטפטפו על המזרון הסגול. אז הוא שלף צמד חלילונים והחל לנשוף בהם, אני מכיר את החליל הכפול הזה שלו, אני אוהב את הנגינה שלו, רציתי להקשיב להם עוד, אבל אז העיניים שלי רצו לנוח, אז נתתי להן, והגוף שלי רצה לשכב, אז אפשרתי לו, קרסתי אל תוך מזרון היוגה, ונרדמתי.

***

ואז חלום.

פגשתי את אמיליו בחלום, מוזר נכון? גם לי. הוא שלח לי יד ולקח אותי למרחבים הפסטורליים של הנפש, כמו בחלום צלול, בעצם זה היה חלום צלול. ראיתי חוטים דקים של אור, קווים דקים של סליחה, ושם בלילה ההוא סביב המדורה למדתי את מהותה של הסליחה, למדתי שאנחנו מורכבים מסליחה, וסליחה היא כל כולנו, למדתי שמתבקש לסלוח כדי לגדול, סליחתנו לשלב הקודם היא זו שמעלה אותנו לשלב הבא, וכך הלאה, והלאה והלאה פרקטלים אינסופיים של סליחה, צבועים באורות קדמוניים. אנחנו מתבקשים לסלוח, ובאנו לכאן בשביל לסלוח, הסליחה משחררת את הפחד ונותנת לאומץ להכות שורשים, לאהבה לפרוס כנפיים, הסליחה מביאה הזדמנויות ופותחת שערים של יופי, שמחה והרמוניה, יכולתי לשמוע את נגינת החליל שלו מרחוק שטיילנו בחוטי האור המהבהבים. הסליחה פותרת דאגות והדחקות והאשמות, סליחה היא המפתח למנעול של הצמיחה.

זה ממש מאתגר לתת מילים לאותו חלום צלול, אבל זה מה שראיתי ואני מנסה למלל את המראות האלה.

צללנו עמוק, עמוק מאוד, הוא ניווט עם החליל שלו, שרק שריקות עדינות ולחש מילים קדמוניות, בבועתי ראיתי שדבר ראשון עליי לסלוח לעצמי, לגופי, לעברי, למחשבותיי, לכאבי, לקנאתי, סליחה ועוד סליחה ועוד סליחה, ספירלות של סליחה, ואז התרחקנו וראיתי את הסליחה כותבת את עצמה עם פרקי האצבעות שלי את המילים האלו, ואת ההבטחה ביום שבת ספציפי למלל את סיפורי חיי, את אלה שאני כותב כאן עכשיו. אותם סיפורים שהחלטתי לקטוף מהמחברות. ציר הזמן מתעקם עכשיו ברגע זה ממש לנגד עיני, לנגד עיניכם. הזוי אה? גם לי, אבל בחיי שזה מה שראיתי.

ואז חושך.

***

התעוררתי, השמש התעוררה חצי שעה לפניי, ענניי הבוקר כיסו בערפל חלק נכבד מעצי הרימון שליד, ומהאש נותרו גחלים בודדות שעוד הספיקו לחמם, בעוד שעה השמש תזדקף וכבר יהיה פה מספיק חם, אבל בינתיים אמיליו הכין ביצים על האש, מאיפה הוא הביא ביצים זה? ומחבת? מחבת אמיליו? מאיפה השגת מחבת? כזה הוא אמיליו, בחיי שהיו איתו ביצים, הוא ביקש סליחה מהביצים, זה הצחיק אותי, לבקש סליחה מביצים, אבל ככה הוא מטהר אותם, הוא סיפר לי, בהודיה ובסליחה, אני אוהב את התפילות שלו בפורטוגזית, אני אוהב להקשיב לשפה שלו שהוא מלחין אותה במילותיו, כמו שירת ג’ז עתיקה.

“איך אתה?” הוא הביט בי מסתגל לבוקר בפיהוק.

“טוֹדוֹ בֶם” אמרתי, “אני בסדר”.

“אתה מתנה” הוא אמר.

“אני מתנה?” שפשפתי את עיניי.

“כן, וראוי שיתייחסו אלייך כמו מתנה, מי שיקלף את העטיפה ממך יגלה מתנה, זכור את זה” הוא לחש את המילים האחרונות, ואז הקפיץ את ביצת העין לביצת עין הפוכה. ברגעים קשים שאני עובר בחיים אני מנסה להיזכר במילים האלה שלו, אבל זה קשה, זה בעצם משמעותם של רגעים קשים שקשה לזכור את הרגעים הטובים.

אכלתי מן הביצה, וזה הספיק לי, הוא הגיש לי כוס מים, שטף את הפינג’אן והחזיר לתרמיל, ניקה את השטח מהגחלים, וכאילו לא היינו כאן.

נפרדתי ממנו ב 14:30 בצהריים, ב 15:17 כבר הייתי על הרכבת בדרכי לתל אביב, צפיתי בירוק הזה שהאביב הביא איתו, והלב שלי נשא פרפרים מנוקדים שטיילו לי בחזה, מזה חמישה ימים וסוף סוף היה לי שקט בראש, זה היה מעודד, מעודד מאוד. הבטתי בבנימינה מתרחקת, ואז חדרה, וקיסריה, והבתים היפים של בית יהושוע, ואז מרכז הירידים, סבידור, ובסוף התחנה שלי, השלום.

הגעתי לשלום.

רכבתי עם האופנוע, לא לבית, לחנות הקריסטלים סטון-אייג’ ברחוב אבא הלל ברמת גן, לא יודע למה, כך רצתה האינטואיציה, ואני מקשיב לה, בחנות האבנים באבא הלל ברמת גן, נכנסתי ברגליים קלילות, למרחב האינסופי של הקריסטלים ואבני החן שיש שם, הרגליים נשאו אותי לאבני האמנסטיט הוורודות, אספתי שתיים מהן.

את האופנוע החניתי ממש מול הבניין הרעוע הזה ברחוב הפלמ”ח איפה שגרים בו שני דיירים, שלחתי מבט למרפסת בקומה השנייה בזמן שחלצתי את הקסדה מראשי אבל הם לא היו שם. נכנסתי לחדר המדרגות ועליתי שלושה עשר מדרגות לקומה של ‘תומר השכן’, דפקתי בדלת, הוא היה מופתע לפגוש אותי פתאום.

“אני יכול להיכנס?”

“כן” לא היה לו להגיד אחרת.

נכנסתי, היא התגלתה לפניי יושבת על הספה עירומה, מכוסה במעט בחלוק פליז לבן עם כתמים ורודים, הוא בטח קנה לה את החלוק.

זה היה להם מוזר שאני בבית שלהם, גם לי. ואז הלב שלי דיבר, אמרתי להם “אני מתנה, וקניתי לכם מתנה לזוגיות” שלפתי את שתי אבני האמנסטיט הוורודות, עטופות כל אחת יפה יפה. “שיהיה לכם טוב” אמרתי. “אני יודע, זה מוזר, בעולם הזה יש סיפורים שמסופרים בסרטים הכי הוליוודיים שיש, וכנראה שאנחנו באחד מהם, וכמו תסריטאי מיומן, אני רוצה לסיים את זה בטוב”.

הם לא הבינו את הגישה של הנבגד שמולם והם לעולם גם לא יבינו, לעולם הם לא ידעו מה עבר עליי בלילה ההוא עם אמיליו.

לחצתי את ידו של ‘תומר השכן’, ואז פניתי אליה, לטשתי עיניים אוהבות בעיניה, אולי עשר שניות, ואז חיבקתי חיבוק אחרון את מי שהייתה אמורה להיות אישתי.

“הכל בסדר” אמרתי להם. “רק בקשה קטנה” הוספתי “מכיוון שהבית הזה מרעיש, את הסקס תעשו בשקט בבקשה, לבינתיים, עד שאמצא דירה חדשה”. הם הנהנו, מה עוד היה להם להגיד.

יצאתי פעם אחרונה מהדלת ההיא ואז לרגע המציאות חלפה לנגד עיני. מה עשיתי עכשיו? קניתי קריסטל לבנאדם שזיין את אישתי לעתיד. כן, השבתי לעצמי, זה מה שעשיתי ולא היה אכפת לי. סלחתי לה, סלחתי לו, סלחתי לעצמי. בכל ירידה במדרגות הרגשתי שנולדתי מחדש וגדלתי בשנים.

ארזתי את כל החפצים שלה, שתי מזוודות, ארבעה שקים ושלוש שקיות צ’ולה רחבות.

ארבעה ימים לאחר מכן היא ירדה למטה, אמרה שהיא רוצה לחיות את חייה לצידי.

19 יום לאחר מכן התחתנו.

יומיים לפני החתונה היא סיפרה לי שהיא שכבה איתו עוד פעם.

הסתכלתי לה בעיניים, נשמתי עמוק, ונזכרתי בחוטים הדקים של האור.

לא היה קל, סלחתי שוב.

ושוב.

ושוב.

ואלו רק תשעה ימים מתוך הטלנובלה של 9122 הימים.

[בתמונה למעלה אני מאותם צילומים בעין גדי, שיחקתי דמות שחודרת לתודעה של רוי-בוי בפאטה מורגנה במדבר ‘לגורל יש דרך מתעתעת להאיר לנו את המציאות’ אני נזכר פתאום, אני ממש לא דומה לאמיליו אבל זוכר אותו בכל רגע]


רודי סעדה  שחקן, סטנדאפיסט וחוקר את עצמו, עף בעולם וגם בתוכו. מחפש הומור ולא פוסח גם על הדרמה.
המופע החדש שלו All-In יתקיים ב-29.5 בסטנד-אפ פקטורי



קטגוריות

תאריך פרסום 8 מאי, 2017 | ע"י פוסט אורח

0

Tags: , ,



על המחבר

Profile photo of פוסט אורח



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

  • תגובות אחרונות

  • פרסמו אצלנו

  • לוח אירועים

    << נוב 2017 >>
    ראשוןשנישלישירביעיחמישישישישבת
    29 30 31 1 2 3 4
    5 6 7 8 9 10 11
    12 13 14 15 16 17 18
    19 20 21 22 23 24 25
    26 27 28 29 30 1 2
  • מה מעניין אותך?

  • עסקים מקומיים

    עסקים מקומיים
  • מושבה חופשית בכושר טוב

  • נכנסים יחד לכושר טוב! עם יהלי שפהרד

    חימום – לפני כל אימון
    מתיחות – מאוד חשובות לאחר כל אימון