בילוייםילדיםכתיבה פרטית

אולי החודש

הפוסט הזה נכתב אחרי הבמה הפתוחה האביבית שהיתה בחודש שעבר (מרץ 2010) ולא פורסם. אבל היום גולן שלח וידאו עם לקט ממה שהלך שם, אז אני משחררת. וסליחה על התיזמון – היום ערב יום השואה ואין לי משהו חדש להגיד חוץ מאשר שזה ערב כבד ועצוב ודממה מעיקה ואפורה.

***

רציתי לעלות בבמה הפתוחה האחרונה ולהציג את מושבה חופשית החדשה.
רציתי רציתי אבל לא ממש התכוננתי לזה עד הסוף. כלומר – נירשמתי אצל הנס, הגענו בזמן, הבאתי את המחשב, פגשתי את גלית שצילצלה לאבישי שיביא את הנט-סטיק שלו כדי שיהיה חיבור לאינטרנט, הוא באמת הביא (תודה אבישי) והתיישבתי בספסל הקדמי, ליד גיא לב, שגם הוא היה שם ועוד הביא קלאבס. יכולנו להדגים להם ביחד באילתור איזה ג'אגלינג מטורף זה היה לבנות את האתר..

התחילו ההופעות הנפלאות.
הפעם לא היה נושא ספציפי אלא במה פתוחה-פתוחה. כל דיכפין ייתי ויציג.
התחילו להקריא את השמות. 5:55 דקות לכל אחד. מפעם לפעם זה נהיה יותר מתוקתק.

עם הנטבוק החמוד על הבירכיים, נרגשת ותוהה איך זה יהיה. מה להגיד. זה לא פשוט לי לעמוד מול חדר. הידיעה שאני כותבת לקהל גדול לא עזרה. זה אחרת בלייב. ינאי כבר התחיל להתעייף. בא להתלטף. "לך תקנה טראפלס" שלחתי אותו עם מטבע לעבר הדלפק בכניסה. "תתעורר קצת מסוכר". הוא הסכים ופילס את דרכו בין כל המבוגרים וחזר מסביב עם רעמה יוקדת "אפילו שוקולד אין כאן! נגמר!" מיסכנון. האכזבה והעייפות גברו על הרצון לראות אותנו מופיעים וכמו פקק מבקבוק של שמפניה עפנו הביתה. אוי, אוף ואוף.
(ובדיוק באמצע סיפור מצחיק של אייל עמית. סליחה אייל)

למה לא הזמנתי ביביסיטר (כי אתמול הוא ישן אצל אבא ; כי הוא רצה לראות את תומר שר ואותי מופיעה) ; למה נשים תמיד נקראות לתיפקודים משפחתיים וכל הכיף קורה בחוץ (לא לגמרי מזדהה עם התלונה, למרות שיש בה אמת) למה לא ביקשתי להופיע במחצית הראשונה, ושוב – למה לא הזמנתי בייביסיטר (לא נורא, הילד חווה אירע קהילתי פרוע, חוויה מעשירה)
למה אני כזאתי מוותרת לעצמי,
למה להחמיץ דווקא בפסח,
איך אנשים עולים בקלות ואני מתהססת,
ולמה אני צולבת את עצמי במקום ללכת לישון..

והכי באסה זה שאין מי לבוא אליו בטענות חוץ מלעצמי (וגם זה לא מועיל). בתוך התדר של הערב, אם הייתי קמה פתאום ומבקשת לעלות רגע כי הילד עייף – זה אולי היה יכול להתקבל. זה משהו שלמדתי באג'ל – מי שרוצה לעלות על הבמה פשוט בא ונעמד עליה.
ולי קשה את זה. לפעמים נאלם לי הקול. יושבת וממשיכה להתבונן, לחפש תיזמון ברור. ובאמת הגיע אחד – עלה עופר מהפוטיפורים והקריא סיפור על עצמו נער בחיפה, ועל משחק שהם היו משחקים ביניהם, בשם 'גלקסיות'.
"הנה הקיו, הנה הרמז" לחששתי לגיא.
אבל הסיפור נגמר ועלו אנשים אחרים,
ואז כבר הלכנו הביתה.

וככה גם לא הופעתי בעצמי וגם לא ראיתי את תומר מופיע.
אבל הוא חזר הביתה מבסוט לגמרי – השיר שלו היה ההופעה הסוגרת של הבמה הפתוחה – ועזר לי להתפייס עם עצמי. באמת אהוב.

***

והנה עברו שבועיים מאז שכתבתי את זה והיום גולן שלח את הוידאו ויש שם קטע מקסים של נשות הידית, לבושות בשחור, דומעות בשורה. וזה מתאים ליום הזה, ולבכי שבו.

[מי שרוצה עוד סרט מוזמן לקפוץ לסיפריה הקוסמית שבקרקעית דף הבית. שמתי שם עכשיו את הטריילר של פיצה באושוויץ – סרטה של מירי חנוך הקרועה והמחוברת].

תגיות
הראה עוד

3 thoughts on “אולי החודש”

כתיבת תגובה

Close