השימושון

איך נוצחה סופרוומן (זמנית …)

חנה פרדס, שהיא כולנו, שהיא גלו גלו, שהיא גלית שביב, מזמינה לדיבור על סוגיה בוערת:

מאת: גלית שביב

אני שוכבת במיטה עם חום, האף סתום, הרגליים כבדות, אפילו שורשי השיער והלחיים כואבים לי. לא הרגשתי ככה שנים. לידי מונח היומן שלי והטלפון הנייד. בעייפות מסמסת לבטל את כל הפגישות להיום ולמחר. למחרתיים עוד לא: תקווה קטנה וטיפשית, מנותקת ממה שקורה, מרימה ראש קטן ומחייכת.
שוב הכריע אותי גלגל האבן הכבד של היומיום. לא יודעת איך זה אצלכם, אבל אני משערת שכולנו בערך חיים באותו מוד: מתגלגלים מיום ליום, משימות אינספור בכל אחד משובצות להן מבוקר עד ערב, ילדים וכביסה ובית ובישול וטיפול לאוטו, בקושי משחילה טלפון לחברה בערב, אחרי המקלחת.

חנה פרדס בפעולה

ובתוכי עולם גדול וצבעוני שבכל יום מציץ דרך הסדק של הלוז העמוס ורוצה לקבל זמן של התפתחות, לצאת לאור, לבוא במגע עם אנשים ועם העולם. ואני, ראבאק, לא מסוגלת לעבור למצב יצירתי בתשע בלילה אחרי יום מלא התרחשויות, שלושה הפסדים צורבים בטאקי ושני פרקים של פו הדב. לא יכולה, מה אני יכולה לעשות?
אחד ממקורות ההזנה החביבים עלי הוא בהייה. שוכבת במיטה, העיניים בחלון עם הווילון השקפקף, אור של בוקר נכנס ומרקד על המובייל שעשוי ממראות קטנות, זורע זהרורים עגולים על הקירות. לצערי אני יכולה לדווח על דיאטה קיצונית במקור ההזנה הזה. שמעתי שבפרמקלצ'ר קוראים לזה זמן ערסל (גוגלייז איט!).
אז עכשיו אני שוכבת חולה ועושה את מה שהמערכת שלי צריכה מאד – אבל כאילו לא בזכות, אלא על חשבון. על חשבון יום עבודה, על חשבון מטופלים שחטפו ביטול על הבוקר, הרגליים שנפרשות פרקדן בועטות החוצה מן המיטה אשמה, אחריות, רגש של חובה.

כבר חודשים שאני רוצה לקחת חופש. חודש חופש. לא חו"ל, רחמנא ליצלן, רק להיות בבית, לקום בבוקר, לשתות קפה בנחת, לקחת את הילדות לגן ולבצפר, לחזור הביתה ולשבת בחצר, סיבוב קצר בשדות הפורחים שמאחורי הבית, לבשל צהריים בנחת, בלי ילדה אחת מורעבת שמסתובבת לי בין הרגליים במטבח, ילדה שנייה שרוצה על הידיים, ורעב שעושה אותי עצבנית וקצרה. זמן בהייה שיאפשר לחדש לצוץ כשהישן ממתין בשקט ברקע, לא מטרטר כמו שעון מעורר בסרטים מצוירים.
וככה, כל שבוע מתחיל עם סקירה של היומן והחלטה שאי אפשר עכשיו, עוד לא. זאת בחודש תשיעי וצריכה הכנה ללידה, זה במצב גב לא סימפטי, וזה לא הזמן מבחינת המינוס בבנק כי היום העשירי בחודש. וככה עובר שבוע, ועוד שבוע. מטופלים משתעלים עלי ואני הודפת את המיקרובים בביטול, לא נותנת להם להיכנס. סופרוומן בלתי מנוצחת, בלתי שבירה, למה מי יכול עלי.

שמעתי את הקריאה: "סופרוומן! מאחורייך!" וחייכתי בביטול. אבל אז הגיח מיקרוב-העל, התנחל בערמומיות במרכז החזה, תקע יתדות עמוקים, נעמד וצחק לי בפרצוף. חודש שלם אני עם גרון כואב ומשתעלת ומתפקדת 30 אחוז. שלפתי את כל כלי המלחמה, העדינים והערסים: דיקור, שמנים, פרחי באך. אפילו אנטיביוטיקה. ועדיין כל בוקר הגרון אדום ושרוט והשיעול כמו של בוב דילן בן 70 אחרי 55 שנות מרלבורו. אני צועקת: הבנתי קרצייה! אבל מחלתי, כמו מורה חכם ועקשן, מפנה אלי גב ומתקיפה בשיעולים בין שלוש לחמש לפנות בוקר. אל תילחמי, היא לוחשת לי ברגעים ארוכים של הזיות חום, שחררי.

למה אני לא יכולה לקחת חודש חופש בלי להיות חולה? למה אני חייבת להצדיק את זמן הבהייה שלי בגימ"לים מקופת חולים? האם עדיין, אחרי כל העבודה ובחירת הדרך האחרת עדיין זורמות לי בדם מחשבות של מחסור קיומי, של מחירים שצריכים לשלם, מחשבות של עובד הסתדרות עם קביעות? למה אני לא מספיק מלכה כדי לקחת חודש חופש ושכולם יקפצו? (זה רק ביטוי, תירגעו…) ואיך מסדרים יחד את הרצון לזוז קדימה – עם הרצון לא לזוז בכלל? את ההסתפקות וההודיה על השפע האדיר בחיינו – עם הרצון לעוד?
לקחתי יום חופש, אז יש לי זמן לקרוא תגובות. מחכה לכם.

***
התמונה באדיבות Yaslani. עבודות נוספות ומקסימות שלה תוכלו למצוא כאן וגם כאן
(הלינק השני הוא חנות וירטואלית סופנית!!!!1 וגם אתם יכולים להצטרף!)

הראה עוד

38 thoughts on “איך נוצחה סופרוומן (זמנית …)”

  1. גלו אהובה. לרגע התבלבלתי, את כתבת או אני? אחת לאחד, מילה במילה, מחשבה במחשבה ואותו יומן שאני מסמנת בו קווים שאמורים להזכיר לי שאני רוצה לקחת חופש ואז מבטלת אחרי מספר ימים. מנסה לזכור שגם זו בחירה ואולי לא כל כך מוצלחת אבל בחירה. מקווה שנלמד מה שאנו מלמדות, נרפה היכן שצריך ונמשיך לאהוב. גילה

  2. איזה פחד , פתאום קצת הגרון "מדגדג" , פתאום אין לי כח לכלום , פתאום אני רוצה לישון באמצע היום , פתאום אני לא מנצלת כל שניה לרוץ לסטודיו , איזה פחד , אני מבוהלת …….
    פתאום אני לא כ"כ חכמה כמו שהייתי לפני שבוע ,
    טוב , אולי פשוט אנוח קצת..

  3. התגעגעתי לאיזה התפלספות בספייס…
    אז חשבתי שאולי הגיע הזמן להפןך את המושגים ולו רק לרגע , לו רק כדי לחשוב מחדש על מה זו עשיה?
    האם לבצע את מטלות היום הדחוף/לא חשוב/חשוב זו עשיה? אולי נקרא לה אי עשיה כי זו עשיה שמוכתבת "מבחוץ" אותה עושים כי צריך .
    הרבה פעמים עשיה זו נותנת הרגשה של נוכחות וערך – ויש בכך ערך – לבצע את מטלות היום – לא נזלזל.
    ואולי לאותה- "אי עשיה"שיש בה תהליכי עומק ,הקשבה והתבוננות מעמיקה המתרחשת במעמקים, בחושינו האחרים (הרוחיים) והלא מפותחים דיים- חוץ מאצל עמלמול ואולי עוד כמה יחידי סגולה..אולי זו היא – העשיה המהותית כי בעיקבותיה פעמים רבות מתרחש נס, מתרחשת בריאה. בריאה ויצירה של מצב חדש כמו אותה רוח אלוהים מרחפת מעל תהום , רגע לפני ויהי אור..
    אם ניקח את המושגים REACT ' ACT' CREATE : אנחנו נעים בדרך כלל במישור של גירוי- תגובה ובמקרה הטוב- פעולה חפשית יותר אבל אם אותה עשיה יוצרת בריאה זו קפיצה אבולוציונית נחשונית, היא הרבה פעמים מתרחשת מתוך אותה "אי עשיה" מבורכת – גם שלווה והזדככות היא בריאה.. אני מעריכה שהיא גם מקרינה על העשיה החיצונית ועל העבודה ההתפתחותית/רוחית שניתן לעשות בתוכה..
    וציטוטים קטנים מה"טאו"
    "עשה באפס מעשה והכל מעצמו יעשה"
    "עסוק באפס מעשה, עשה באפס עיסוק, טעם את חסר הטעם.." ויש עוד..
    אין לקרוא כפשוטו , חיים שלמים אני מבלה בדיאלוג עם העניין הזה
    יש רגעים כאלה חמקמקים , בבינות הדברים , שהם טהורים ומזככים ,אפשר לחרוז אותם כאבני חן נדירות ולשאת אותם כקפסולות של התחדשות והתחיותשיצרנו לעצמינו ואפשר להניח להם לחמוק בין החשבונות והסידורים
    הפעילות הנכפת עלינו מבחוץ יכולה לעזור לנו להתחנך , כיצד אנחנו עושים , האם אנחנו מדייקים את העשיה הזו לזמן נתון , האם אנחנו עוברים על הניירת יותר מפעם אחת.
    בכמה עומס רגשי אנחנו טוענים את ערמת החשבונות או את הכביסות
    אפשר לווותר על הפולניות או יותר נכון לתת לה לוותר עלינו , אבל אפשר גם לתת משקל אחר לדברים וגם..לשים ביומן הפגישות הממשי או המדומיין, פגישות עם עצמינו
    כשנזכור לראות איך העשב גדל גם נזכור לראות איך ילדינו וגם איך אנחנו גדלים- ולהיפך
    התבוננות בעיני היא עשיה ללא עשיה והיא אפשרות שנתונה בכל רגע ובמהלך כל פעולה
    – אדיוס

  4. מור ,אם התחליף לאי עשיה בריא מדוייק וממצה זה להדליק מדורה בחברותא ,אז הדרך שלך לאי עשיה אמיתית אכן ארוכה. אי עשיה זה מצב של מנוחה טוטאלית ,מדיטאטיוית,מינימום תנועה ותקשורת עם הסביבה-אין זמן אין מחשבה אין כלום חוץ מהתרכזות מוחלטת בכלום.זה מצב של הקשבה עמוקה לרעש שמייצר היקום-בלי להגיב בלי להרגיש- רק להיות.במשך 10 שנים בהם הייתי מודל לציירים ופסלים הייתי נכנסת למצב הזה בשניות ונמצאת בו שעות,בלי תנועה ,בלי תגובה-רק נשימה.לא ,לא ישנתי -פשוט "הייתי".מומלץ מאד.וגם הכסף היה ממש בסדר..חה חה

  5. "ובתוכי עולם גדול וצבעוני שבכל יום מציץ דרך הסדק של הלוז העמוס ורוצה לקבל זמן של התפתחות, לצאת לאור, לבוא במגע עם אנשים ועם העולם…"
    גם בתוכי, גם בתוכי…אוח גלו, איזה תיאור מהמם ומדויק של המערבולת הפנימית, האמהית, הארכיטיפית, הקורעת ומייסרת…

  6. הבהלה מאי העשיה…כי לשבת על הספה ולבהות בחלון הבלגי(…) זה ממש אחרת מלשבת עם עוד כמה חסרי מעש בחוץ, נגיד סביב המדורה, נגיד מתחת לשמיים זרועי כוכבים, נגיד עם איזה מוזיקה באויר, עם איזו שירה או המהום או זמזום, פשוט להנמס בלי מאמץ אל תוך הכלום, להתרכך מבפנים, ובלי מאמץ לחוש את השקט המבורך הזה שדיברת עליו שמפנה קצת מקום בלב ובראש…אוף…וזה גם אפרופו, כמה התרחקנו וכו'…וכמה מתגעגעים וכמהים כל הזמן לחזור לאותה מהות, לאותו מקור נשכח….
    פעם הבאה שנבהל מאי העשיה (או מעודף העשיה…) בואי נדליק איזו מדורה בחצר… איזה שיר בשני קולות…
    ותסלחו לי על הרומנטיקה…היא פשוט התפרצה…

  7. אוח עמלעמלת, את משו. צודקת הבחורה: צריך לחייב עם מרשם רופא יום ללא עשייה בשבוע.
    כמה שאנחנו רחוקים מהטבע הבסיסי שלנו, שמחייב מצבים כאלו, כמו אי עשייה. ואפרופו, הליכה, מצבו הטבעי של הקוף המפותח: שמעתי אתמול ממטופלת על מכשיר לספירת צעדים. וזאת למה? הידעתם כי ארגון הבריאות העולמי קבע, כי כדי לשמור על בריאות צריך ללכת עשרת אלפים צעדים ביום?! קולגה שלי שהולך כל יום מהרכבת לקליניקה (40 דקות הליכה הלוך וחזור) הגיע לחמשת אלפים בקושי. תארו לכם כמה מעט הולך ביום האדם הממוצע, שעובד בישיבה מול מחשב וחונה ממש ממש קרוב למשרד ולחנות ולסופר…
    ולך שכנתי היקרה, שאת קול זימרתה הצלול אני שומעת תוך כדי כלים וכביסות: אני מכירה את המצב הזה, את הבהלה מאי העשייה. אנחנו כל-כך מתוכנתות לתקתק, שזה פשוט מבהיל. חס וחלילה אם הכל הכלים יהיו שטופים, הבית מסודר, הכביסה בארונות, החשבונות משולמים, הילדים רגועים – מה נעשה עם עצמנו? ובכן, זה אכן עניין של תרגול ושל בחירה. פשוט שוהים במצב הזה, כמו במדיטציה, ואז הגל השפיצי של המוח שלנו מתחיל להתעגל ולהתרווח, ופתאום יש רגעים של שקט מבורך, שאליו נצוקים כמו קסם רעיונות חדשים ומגניבים.

  8. אחותי באת לי טוב על הבוקר..תודה כרגיל כותבת מקסים רגיש ומדוייק, נמלים חרוצות עייפות ומעייפות שכמותנו.. הגיע האביב.. לנשום עמוק לספוג קרני שמש בריאות לפרוח להנות לקבל!
    מבחינתי זה זמן טוב- שוב לא למנוחה- אלא להתעוררות לעשייה לתנועה קדימה – ברגוע!
    יום כייף

  9. עמלמול אומרת-הכלים יחכו ,עם כמויות הבגדים שיש לילדים היום גם אם לא נכבס להם חודש יש להם בגדים נקיים ללבוש, פרפקציוניזם פולני הוא המחלה הקשה של אמהות. ואם הייתי רופא הייתי מחייבת כל אמא לשעתיים של אי עשייה ביום. תרופה !!שעתיים כל יום אי עשייה ,ופעם בשבוע בוקר פנוי לסתלבט.
    החולי היא הפרפקציוניזם- הסימפטום הוא ההתמוטטות השנתית למעמקי המחלה.
    כל כך הרבה מילים על הבוקר …אני ממהרת ללא לעשות כלום.

  10. אי עשייה…ממממ… האמת שאותי זה מלחיץ… לא בטוחה שאדע מה לעשות עם עצמי כשלא יהיו לי:כביסות, כלים, נקיונות, הסעות, סידורים וכו'…אני, בעצם, הרבה פעמים בורחת לשם. זה נשמע נורא (גם לי) אבל זה מה שקורה: גם כשנופל בחלקי יום ללא הילדים אני פשוט ממלאת אותו עד תום בכל הנ"ל מתוך מחשבה שכשהבית יהיה מסודר והכביסה מקופלת והאוכל מוכן והכלים שטופים- או אז יתפנה מקום במוחי העסוק ובנפשי הגועשת ובביתי ההפוך ואוכל ליצור! לקרוא! לכתוב! לבהות! להקשיב למוסיקה!…לא דובים ולא יער! כשאני לגמרי עם עצמי, אני לרב לא יודעת מה לעשות עם זה… אז את אומרת , עמלמול, איזו מחלה קטנה יכולה לספק תרגול בתחום???

  11. הו גלו גלו קיבלת תירגול אינטנסיוי של אי-עשיה. אי עשיה היא מיומנות גדולה המצריכה תירגול מתמיד.כפי שמפנים זמן לרופא שיניים ,יוגה או מדיטאציה גם אי-עשיה זה סוג של דבר שצריך להיות רשום ביומן ולזכור לבצע.האמת היא שאני כל כך התמכרתי לאי-עשיה שלי שאפילו הרווחתי מזה כסף.ואבי ,לא קוראים לזה פנסיה קוראים לזה פנסיה מוקדמת. למי יש זמן לחכות עד הפנסיה…

  12. תודה לכולם על ההזדהות והתמיכה והעצות. ורציתי להגיד שאני כבר לגמרי בריאה. הפרק נכתב בשבוע שעבר, אבל נראה לי רלבנטי וחשוב לדבר על זה השבוע.
    ולא תאמינו מה קרה. לפני חודש התפללתי לנס. ביקשתי זמן שבו אוכל ליצור משהו חדש בשלווה, משוחררת ממכבש היומיום, או לפחות מחלק ממנו. ובגלל שלא היה לי מספיק אמון – נהייתי חולה. ואחרי שקיבלתי טוב טוב את השיעור הזה לפרטי פרטיו והבראתי – הופיעה כאן בוקר אחד מטופלת אהובה והציעה לי להשקיע כסף בתוכניות החדשות שלי, או בקיצור, לקחת זמן בשקט וליצור.
    אז הפרק מסתיים בכל זאת בישועה: פיה בלונדינית מגיחה מאחורי סופרוומן השכובה על הארץ, מניפה עליה שרביט זהב ומקימה אותה על רגליה הארוכות. ואת זה כולנו יודעים: נס תמיד מגיע בזמן הנכון, ממקור לא צפוי.

  13. גלו היקרה
    אני מבינה למה את מתכוונה, המירוץ הזה, המשימות שאנחנו מציבות לעצמינו ו ההבטחה העצמית לעמוד בכל הבלתי אפשרי, זה ידוע מראש ואנחנו נופלות לשם שוב ושוב,לפעמים אפילו מתוך הרגל מוכר ומנחם. ואז הבנתי יום אחד, המרוץ לא יגמר כנראה, משימה נגמרת וארבע אחרות צצות במקומה, סדרי עדיפויות מתבלבלים, הפתרון אינו בכמות אלא באיכות. נדוש אבל נכון….פשוט לקום עם שיר בלב, לצחצח שיניים במדיטציה, להסיע לגן ולביצפר כאילו זה הדבר הכי מדהים שקורה כרגע ולהרגיש את זה מדהים, להיות בכל רגע בתשומת לב, להיות שם כשמבשלים צהריים, כשמפסידים 3 פעמים ברציפות בטאקי, כשעומדים ומביטים בהם רצים על משאית חונה בחורשה….מה יש לנו עוד חוץ מהרגעים האלה? והיומיום מלא ברגעים כאלה, צריך להפתח אליהם. קחי לעצמך את המחלה החשובה הזאת ש"נפלה" עליך ותתחזקי ממנה להווה חדש וממלא.
    רק בריאות
    שלי

  14. את כל הזמן שואלת – למה אני לא יכולה , אני מבטיחה לך שאם תחליטי – אז תוכלי ועוד איך תוכלי…
    ..ואני ממש לא ממרומי החופשה שלי , אלא פשוט הבנתי שהחלטה מחזקת את המחליט..
    תרגישי טוב..
    גרגרת עם כרכום וזנגביל ?

  15. בדיוק. בדיוק. בדיוק מה שקרה לי.
    מקווצ'צ'ת כבר כמה זמן, אבל רצה רצה רצה, ואז – טראח. התרסקות כמו שלא היתה לי שנים. אני יכולה לחלום על חודש חופש בתור שכירה מצויה, אבל כן יש לי את המקומות שאפשר וצריך לשחרר והקצב הזה המטורף מצליח בכל זאת לגרור אותי בלי שאחשוב על עצמי. טוב, גם יש את הפולניות המובנית – עצלות? חוסר מעש? פינוק שכזה כשהכל בוער מסביב? אבל אם לא מבינים בטוב, מבינים עם 39 חום שבוע, ואח"כ עוד שבוע חולשה, וסרט ההמשך – סינוסיטיס.
    לא שחשבתי שאני לבד בחוויה הזאת – אבל מצחיק לקרוא טקסט שמסכם את התחושות שלי בדיוק…
    תודה על השיקוף

  16. ראשון!!!!

    הבהרת את הדילמה- שלא מעט אנשים ממעמד מסויים (נקרא לזה מעמד העַמֳלים), מתמודדים איתה בחיי היום יום- בצורה הכי ברורה שאפשר: אם אני בריאה אז אין לי זמן לחופש ואם אני חולה ויש לי "חופש" אז יש לי ייסורי מצפון, כי זה לא חופש אמיתי, אלא חופש כפוי.

    כל מה שאני יכול, זה לצטט את באבא קלאס שאמר לי לפני הרבה שנים "enjoy your sickness".

    בכל מקרה, רציתי להגיד לך שאני אוהב את הכתיבה שלך. וולקום.

כתיבת תגובה

Close