התפתחות האתרזוגיות ומשפחהטורים אישייםכתיבה פרטיתמהעולםשיטוטים

אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים # 2

"שני געגועים בנפשנו.

אל הבית ואל המרחבים.
שתי כמיהות שלא יתנו לנו מנוח עד סוף ימינו,
אל הארץ שניתנה ואל הארץ המובטחת…"

("נפש ערומה" / עדה למפרט)

[אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים # 1]

"אנחנו עוזבים את הארץ".

זה המשפט הקבוע שאני אומרת בשבוע האחרון לחברים הותיקים מהעבר.
כדי לנוח, כדי לעצור וכדי לחזור לסדנאות  ולחזון הגעגוע ולהגשים את הייעוד שלי (פרויקט שמטרתו ליצור חיבור ומכנה משותף בין אנשים מכל העולם באמצעות שיתוף של געגועים דומים  ושונים ופעולה מתוך התדר שהגעגוע יוצר).

"למה את לא יכולה לעשות את הסדנאות כאן בארץ?"

אולי כי כדי לפתח את פרויקט הגעגוע על כל אפשרויותיו, אני צריכה לצאת למסע ארוך ולהתגעגע. להתגעגע לחיים ה"רגילים", למשפחה התומכת, לחברים הנפלאים ולהוויה הישראלית הייחודית.
אבל לפני זה אני חייבת לחזור אל עצמי. להיזכר מי הייתי לפני ההורות, לפני רואי… להתחבר לגעגוע העמוק ביותר שלי ולהישאר איתו. ואז לצאת ולממש את הייעוד שיש לי כאן בעולם הזה ובחיים האלו.

רואי אמר לי, שאם יש מקום נפלא וקסום בעולם בו אוכל לקבל שקט ומרחב לחזור לעצמי (אני ב-5 שנים של הורות אינטנסיבית ל-3 ילדים בגילאי 5,3,1…) ולהפסיק עם הכביסות, הבישולים והסידורים שלא נגמרים – דרמסלה היא המקום.

בהתחלה קצת חששתי. הייתי בהמון מקומות במזרח אך הודו מעולם לא משכה אותי. על אחת כמה וכמה היום, עם ילדים קטנים ונמרצים ומה ששמעתי על המונסונים… אך לאט לאט, ניסיתי להרפות לתוך הרעיון. אני עדיין בתהליך…תהליך של פרידה מהבית הפיזי ותכולתו… תהליך של חיזוק הבית הפנימי שלי ושל משפחתי לקראת המסע.

בזמן ההרהורים, צף לו געגוע. אל הבית הקטן שהיה לי בתקופת רווקותי. גרתי בבית קטן וכל כך מינימליסטי וקסום. הכול מעץ. והצבעים השולטים הם ירוק יער, חמרה וצבע עץ טבעי. מעין מערת קסמים שאין בה כמעט כלום אבל יש בה את הכול. מרחב ושקט להיות. הסלון היה גם הקליניקה בה ליויתי אנשים מיוחדים בדרכם בחיים. כך שכל פרט בסלון היה מחושב ומדויק עבורי.

אני מחייכת כעת, כי אני נזכרת בדובי הגדול שלי. בתחילת דרכי כמטפלת, הגיע אלי איש עסקים דומיננטי וממולח. האינסטינקט הראשון שלי דקה לפני הגעתו היה להוציא מהחדר את הדובי. הוצאתי אותו ואחרי כמה שניות מייד החזרתי, מתוך קבלה של מה שהוא מייצג עבורי. במהלך הפגישה האיש לקח את הדובי וחיבק אותו. וזה הפך למנהג קבוע במהלך כל מפגש.

בלאגןאז איך אני נפרדת מהדובי הזה? מה אני אעשה בלי הבלנדר JTC שלי? מהסיפורים הקשורים לחפצים מסויימים? איך אני נפרדת מכל תכולת הבית העמוס בצעצועים, בגדים, ספרים, רהיטים, כלי חרס ומכשירי חשמל? איך אני מקבלת את ההזדמנות החד פעמית להיות קלה וחופשיה מרכוש וחפצים? להיפרד מכל מה שצריך. מכל מה שהורגלנו שצריך…

טוב לֵיאו התעורר ועוד לא הכנתי צהריים…

[אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים # 3]

תגיות
הראה עוד

5 thoughts on “אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים # 2”

  1. כשנפגשנו בפעם הראשונה ביקשת שאשתף בזיכרונות המשמעותיים שלי מהילדות. הזיכרון הפך לחלום מתוק בהקיץ שהחזיר תחושה טובה ועוצמתית מהעבר. הגעגועים שעוררת הציפו רצון לחזור לרגע מסוים טוב שהייתי בו בעבר.
    ואחרי החוויה – חזרנו להווה. על חלקיו ורגעיו הטובים והפחות טובים.

    חווית הגעגוע מוכיחה שבכל רגע נתון יש לנו אפשרות לחזור ולשנות את המצב התודעתי שלנו ויחד איתו לעורר את כל החושים כמו פעם. ויש לנו גם אפשרות לחלום ולהגשים את מה שאנחנו רוצים שיהיה.
    שיהיה לך, לרואי ולילדים הרבה הצלחה בהגשמת החלומות המשותפים.
    וכשנתגעגע – נבוא לבקר…

  2. אויי גיל גיל…
    כותב כאן מתוך העבודה… שמח ועצוב.. שמח כי ללכת אחרי הייעוד היא המטרה שכולנו מנסים לכוון אליה.. ועצוב כי אתם המשפחה שלי ואתגעגע מאוד, אבל ברור לי שנתראה שוב..
    ובכלל, היכן מוצאים בעולמנו עוד אנשים כמוך.. כבר כתבתי לך בעבר אבל נראה כאילו אין לך סוף.. אישה אמיתית עם יכולת הכלה נדירה אל העולם הזה שלנו.. עם אהבת אדם, חמלה ורצון לעזור ברמות הגבוהות ביותר שיש!
    אוהב אותכם משפחת עמנואל ומאחל לכם דרך צלחה והרפתקה שתגדל את כולכם!
    חיבוקים.

כתיבת תגובה

Close