השימושון

הקור הגדול הגיע

 מאת: לירון קסטר

עכשיו אני כבר מרגישה את זה באמת. עברנו מקיץ לחורף.
אותו זמן כמו באחר-צהריים אחד בשנות הילדות, שבו היינו מתגייסים כל המשפחה ומורידים את בגדי החורף, לא אלה ש"על-יד", שקצת מחממים. את כל השמיכות הכי חמות והמעילים הכי כבדים, וכובעי הצמר והסוודרים העבים.
 יש אלוהות
מרוקנים את המדפים שבגובה העיניים בארון וממלאים את החלק העליון בארון, באותם בגדי קיץ נזנחים.
משאירים איזו גופיה אחת או שתיים, למקרה שנרצה ללבוש עוד שכבה מגנה מתחת לבגדים.
אני מרימה סוודר שקיבלתי מתנה ממש בסוף העונה הקודמת, ושכחתי ממנו עד עכשיו.
מברכת על איזו קניה מוצלחת שקניתי לפני כמה חודשים, כשחשבתי שהנה הגיע החורף, והתבדיתי.

אז זהו. עכשיו הוא כבר כאן, החורף האמיתי.
זה שמחממים בו בגדים על הרדיאטור בשביל הילדים; זה שמוקירים בו כל שעה של שמש, ורצים החוצה בהכרת תודה.
פתאום כולם נראים קצת דוביים כאלה, ואת לא מזהה את השכן שצועד כל ערב ברחוב. הכובע הזה, מסתיר את כל הפנים.

עד היום פחדתי מהחורף, מהקור – במיוחד בחיבור בין החולצה למכנסיים – מזה שחושך מוקדם.
היום אני מרגישה מעודדת יותר.
גם אתמול בערב וגם הבוקר יצאתי לצעוד, מלווה מרחוק את השכן עם הכובע. מבחינה בפרטים הקטנים, זוכרת את ההמלצה של אפרת ללכת בשביל ההנאה. בלי תיק, בלי טלפון, בלי מטרה. הקריס-קרוסים של הגפיים, התבהרות המחשבה.
לצלם כל רגע ולנצור לאחרי.
פתאום אני רואה את הנוף, נושמת חיים, מודעת לגודל השעה, להיותי חלקיק בתוך יקום עצום, חלקיק מאושר.

אחוזה בכרכור

 
רוצה לבקש משהו מעל הבמה הזו.
מתוך הידיעה של לחיות, אני מכבדת ויודעת שמבלי לשים לב, אנחנו גם יכולים לקחת חיים. שלנו, של אחרים.
ביום שישי האחרון, גשמים חזקים ירדו, שיבושים בתנועה, מכוניות מזדחלות, ופתאום, מתוך הנסיעה האיטית בכיוון בנימינה, אני קופאת. מסרבת לפענח את התמונה שהעיניים שלי משדרות למוח: אוטובוס באמצע הכביש, משותק, עומד באלכסון בניגוד לכל היגיון, תחתיו מכונית פרטית.
זה לא מה שאתם רואים בתמונה, אם אתן/ם תוהות/ים.

חוזרת לסיפור. לא רוצה להביט ונמשכת בכל זאת, אשה יושבת ליד ההגה. אני יודעת שהיא כבר לא בחיים. היא דווקא נראית שלווה. אבל משהו שם לא כסדרו.

אנחנו מחויבים, מכוח נשימת החיים שבאפינו, להיות מודעים להרס וההרג שביכולתינו לבצע.
כשיש לכם הגה בידיים, אתם אלוהים, דנים אחרים לחיים ולמוות, גם את עצמיכם.
עשו זאת בכובד ראש בבקשה.
בכובד ראש.

הראה עוד

6 thoughts on “הקור הגדול הגיע”

  1. הי לירון, כתבת כל כך יפה. תודה.

    ולעניין ה"מה -ראוי- להכנס או לא- לאתר" חשבתי לי: כן, זה אתר לקהילה, ומכח זה גם של הקהילה. כלומר: רונית, זה מזמן כבר לא רק שלך….אך לא פחות מזה הוא הבייבי של רונית. הצבעים שלה, הקצב שלה, הייחודיות שלה זה מה שעושה אותו למה שהוא. וכידוע, כל תינוק הוא תמיד של אמא…גם אם הוא ילד בן 30…

    נועם, רונית (וגם אייל ולירון שהשתרבבו לדיון…) מבחינתי, תמשיכו להתווכח, אבל אל תפסיקו ליצור…

  2. בדיוק ביום שבו עברתי לגור בכרכור, לפני חמש שנים בערך, אח שלי, שהיה בדרכו לסייע בפריקת הארגזים, הגיע לצומת רחוב המושב -דגניה שניות אחרי תאונה מחרידה שנהרגה בה אשה שישבה ליד נהגת. הוא ניסה להחיות אותה בלא הצלחה, והגיע אל הבית החדש שלנו שבור, בוכה, מרוסק. אף פעם לא ראיתי אותו ככה והתמונה לא יוצאת לי מהראש. הטרגדיה האמיתית של היום ההוא לא הייתה שלו ולא שלי, אבל חרדתי מן הסמליות – התחלה חדשה שכרוך בה סוף כל כך חריף; מה זה אומר? ומאז, חמש שנים, הצומת ההוא, שאני עוברת בו כל כך הרבה, הוא לא סתם צומת בשבילי. הוא סמל לדרך שבה מתנהלים חיינו, שבריריים כל כך, במחזוריות ארוכה ואין-סופית של עליה ושקיעה, פריחה וקמילה, חיים ומוות.
    אני מכבדת את הבחירה שלך, רונית, לסנן מן האתר קשיים ומכאובים. אבל אני חייבת לציין שלא אחת זה גם הפריע לי. אני זוכרת למשל, שבמלחמת לבנון השניה, כשבן הזוג שלי שהה חמישה שבועות בלבנון, בן 40 שניתקו אותו בלי הכנה מוקדמת מהמשפחה והעבודה המדעית, והצניחו על ג'בלאות זרות עם פק"ל של עשרות קילוגרמים, ואני נשארתי טרופת דעת מאחור, כעסתי נורא על אופיו האסקפיסטי של האתר. ברור שאפשר היה לחפש מענה באתרים אחרים, אבל זה "אתר הבית" שלי, כך הרגשתי, והוא הפך פתאום לריק כל כך, ללא רלבנטי.

    אחר כך חזרה הרלבנטיות, תודה לאל…

  3. היי רונית,

    אני מסיר את הכובע על הפתיחות והענווה שבתגובתך. מה לעשות, מה לעשות, את הכבישים ואת מה שקורה בהם אי אפשר לכבות (כמו את הטלוויזיה).

    אבל אפשר לצאת אל השדות ולנקות את הראש. הנה ראו.

    צפייה מהנה (החיוך כבר יבוא עם התמונות),
    נועם

  4. כנראה שאי אפשר לטאטא את הפחדים מתחת לשטיח. זה עניין של תיזמון, איגוף, עיקוף, סיבוב – והנה שוב. הפחד עולה וצף בדיוק באותה תמונה. את הפוסט הזה של לירון לא קראתי מראש. הפתיע אותי בדיוק כמו שהפתיע אותך. ככה זה כשמשחררים את החבל למישהו אחר, קורות שם הפתעות. אתה מוזמן לרשום לעצמך ניצחון קטן.
    הסיבה שלא העליתי את הפוסט ההוא שלך, אז, בדיוק בימים שאספתי את כל האור והנחישות שלי, היתה בעיקר התיזמון. הייתי כל כולי באופוריה של ההכנות ליוטה ולא רציתי שיסתנן לו שום פחד לתוך הבועה המוגנת שלי. כבר שנתיים אני לא מכניסה למושבה חופשית תכנים קטסטרופליים, אימות אקטואליה, אסונות גלובאליים. זו בחירה קפדנית יומיומית. אני גם לא קוראת עיתונים ולא רואה טלויזיה. בשבילי לעבור ליד מהדורת חדשות זה כמו בשביל לא מעשן להיכנס לחדר של מעשני סיגר.
    אבל הנה, כנראה שאני צריכה לשחרר שליטה.

    ולמי שתוהה מה פשר ההתכתבות, אסביר: נועם שלח לי את הטור הזה שאליו מצורף לינק, ואני לא הסכמתי להעלות אותו מהסיבות שהזכרתי עכשיו. נועם התעצבן ובחר להפסיק לפרסם את 'תמונות מהטלפון' במושבה חופשית ("את מתנהגת כאילו זה האתר שלך" "כן, זה האתר שלי") ושוחרר לדרכו. לימים הגיע חג האור ונועם חזר. לירון, שעובדת איתי ולא היתה מודעת לכל הסיפור, הציפה את העניין שוב ובדיוק נועם היה באתר והגיב. האמת נועם, חבל שבכזו שמחה, כמו נוגס בנתח עסיסי של צדק לאיד.

כתיבת תגובה

Close