התפתחות האתרטורים אישייםיוזמות חופשיותכלליכתיבה פרטיתסביבה וקהילה

מכּרכּרת בפרדס (6) – הטור של לילה חפר

התלבל"שים

[לטור החמישי – העלייה השלישית]

 

"אני רוצה לראיין אותך" אני אומרת לרואי עמנואל, הבעלים של מושבה חופשית.

"מה פתאום". הוא עונה לי.

"אבל אני כותבת על תלבל"שים, ואתה טבעת את הקיצור הזה" אני עונה.

"אני אמצא לך מישהו. זה יהיה מוזר מידי להתראיין" הוא אומר, משל חושש לצאת נחתום שמעיד על עיסתו.

"אבל אני רוצה לסגור מעגל עם פרק ההיסטוריה ולהגיע לכאן ועכשיו. החוליה החסרה לי זו ההגירה הגדולה מהמרכז למושבה, והכאן שאני כותבת בו הוא מושבה חופשית, אז אתה החוליה".

עוד כמה ימים חולפים ואנחנו נפגשים, סוף סוף מחוץ למסך עם כוס צ'אי על המרפסת שלי.

תלבל"ש הוא תל-אביבי לשעבר, ונקודת המסה הקריטית של ההגירה לפרדס חנה הייתה הקמת תחנת הרכבת. הגירת צפון שינקין (ראו טור קודם) טפטפה כבר משנות התשעים, אבל הפכה למבול עם חניכתה של תחנת הרכבת שאפשרה לשיר בלילה בחפלה ולהגיע בבוקר למשרד בתל-אביב.

ש: כמה זמן חיית בתל-אביב, ואיך קרה שעזבת?

ת: חייתי בתל-אביב עשור. רציתי טבע. הייתי בסביבה בכמה הופעות לזכרו של מאיר אריאל, הרגשתי את האווירה. היו גם המון סיפורים, על חפלות, על קהילה יוצרת. ההחלטה התקבלה תוך יום כשהגעתי להתנדב בזכרון-יעקב סביב פרוייקט שעשו אחרי מלחמת לבנון השנייה. העברתי יום עם אנשים מהאזור והחלטתי. הכול קרה מהר. רכבתי לכאן עם האופניים. מצאתי בית תוך 24 שעות, זה היה כל כך קל אז (ובואו לא נדבר על המחיר…).

ש: ומה מצאת כשהגעת?

ת: באמת היו חפלות. זו לא הייתה אגדה… מצאתי גם הרבה שקט ואפשרויות חדשות. היה הראגה, היתה "הידית", היו מלא מקומות התכנסות ומפגש לרווקים. לכולם היו זולות, הים היה פתוח. וכל הזמן עברו לפה אנשים. כל יום גילית פה עוד תלבל"ש. אלו גם היו ימי השיקשוק הראשון, לקראת סופו עם כל פלאותיו.
אז עוד פרסמו בתים להשכרה במודעות על העצים, מצחיק איך זה נשמע כמו סיפור של היסטוריה רחוקה. ומושבה חופשית הייתה אז המקום היחיד להתעדכן (טרום ימי הפייסבוק). שם מצאת בית ועבודה והטורים של רונית היו כל כך יפים.

ש: ואיך הייתה הפרידה מתל אביב?

ת: בהתחלה עוד הייתי חוזר לבקר אבל זה הלך ונעשה יותר ויותר קשה. העיר הרגישה מוזרה יותר ויותר מפעם לפעם. אחת מנקודות המפנה שלי בהשתרשות פה (מעבר לילדים כמובן) הייתה כשהתחלתי לעבוד בראגה. בכלל הגעתי לשם כדי לעשות "ילדודנס" -מסיבת ריקודים להורים וילדים. אחרי כמה מסיבות אורי כהן, מייסד הראגה, עזב וטל הציע לי להצטרף כשותף. זו הייתה תחושה של השתקעות כאן. היה לי מקום משלי. היו שלוש שנים מדהימות. הראגה היה מקום שכל-כך הרבה מוסיקאים התחילו בו את הדרך (ע"ע נתנאל גולדברג). היו כל כך הרבה מופעים מיתולוגים, השיא היה מופע של פנטוזי כותב השירים המיתולוגי של הריינבואו (שאז נכנסו לראגה 190 איש אפילו שהיה מקום ל-80…). ושם גם פגשתי ערב אחד את רונית בר-אילן… קשר שהתפתח… וביחד הקמנו את מקום בזמן וגם נכנסתי כשותף במושבה חופשית.
אני חושב שהרבה תלבל"שים שעברו לכאן בשנים ההן חיפשו יזמות. הם לא רצו להמשיך לחיות על הקו לתל-אביב, בשונה מחלק גדול מההגירה המאוחרת יותר, היה שם רצון לשנות אורח חיים.
כל כך הרבה יוזמות התחילו בפרדס חנה. היה פה כסף חלופי הרבה לפני הביטקוין, כל תרבות הבארטרים, סירי לידה חוצי מגזרים, מקום מלא בהשראה.
כשהגעתי הצטרפתי לקבוצה של בישול משותף של ארוחות ערב, כל אחד בישל יום בשבוע לכולם והיית מקבל הביתה קופסאות כל יום ממישהו אחר. זו יוזמה קטנה וכל כך פרדס חנאית שגם מחברת בין אנשים, חלק מהקבוצה הזו הם חברים טובים עד היום, קשר שנרקם דרך הקיבה…
גם מושבה חופשית כמובן הייתה פורצת דרך, היא הייתה המקומון-בלוג האינטרנטי ראשון בארץ.
ובכלל, פרדס-חנה הרגישה קצת כמו סן-פרנציסקו מקומית. מאגר בלתי נדלה של יצירתיות.

ש: למה להחזיק את מושבה חופשית בימי הפייסבוק?

ת: מושבה חופשית היא ישות עם חיים משל עצמה. כמעט מכרתי אותה כשגרנו בחו"ל, אבל כשחזרנו מפורטוגל הרגשתי שאני רוצה לתת לה חיים חדשים. העזיבה של רונית הייתה סוף של גלגול של מושבה חופשית והייתי צריך לחשוב איך לשמר את המהות שלה אבל לתת לה קול חדש. שלא לדבר על כך שהלוחות משרתים את תושבי האזור ונשאר תמיד קבל נאמן. וגם ל-20 אחוז מהאנשים בפרדס חנה אין פייסבוק מבחירה והם עדיין משתמשים במושבה חופשית כמקור מידע.

ש: איך אתה רואה את פרדס-חנה היום?

ת: לשמחתי עוד יש פה קהילה. למרות הגודל מעגלים קהילתיים עדיין מתקיימים. יש פה כל כך הרבה דברים שקורים בו זמנית ואתה פחות מרגיש חלק מהכל, אבל אתה יכול להרגיש פה חלק.
אני ממש מקווה שפרדס-חנה תצליח לשמר את החיים שמחוץ לצרכנות. לשמר את המפגש האנושי שמאפיין אותה, שרואה ומתחשב ונותן מקום גם למי שיש לו פחות. שנצמד ללוקאלי. שימשיכו להיות פה מכולות, שאנשים ימשיכו ליזום פה ולחלום פה.

אנחנו משוחחים עוד איזה זמן על חלומות. על האפשרות לשמור על צביון של מושבה בעיר של כמעט ארבעים אלף תושבים. ועל התקווה שאנחנו שותפים לה שהמקום הזה יכול להיות דף חדש לאנשים שמחפשים מקום שבו עוד אפשר להיפגש, גם אם לרגע.

————————————————————————————————————————————————–

לילה חפר – עובדת סוציאלית ומחברת סיפורי עוצמה לילדים. אוהבת את המילה על כל צורותיה ואת החמוץ-מתוק של החוויה האנושית. לדף הסיפורים והשירים של לילה חפר רצוא ושוב.

תגיות
הראה עוד

כתיבת תגובה

Close