השימושון

סקטים אולדסקול

הימים שלפני ליל הסדר הם גן עדן לג'אנקרים ולטריפרים קוסמיים. הערמות בחוץ מעניינות יותר, צופנות אוצרות שבעליהם החליטו לשחרר.
ינאי ואני והשאפה על טפה מטיילים בעין עירון אחר הצהריים. ליד אחד הפחים יש ארגז קטן של אוסם ובתוכו שלושה זוגות של סקטים ישנים. כמו פעם, כמו שהיו לי, מתכווננים, עם ארבעה גלגלים חופשיים ורצועות עור אדומות ואבזם מרוקע. אחה"צים שלמים בילדות עשיתי על סקטים כאלה, נוסעת על אספלט גס (פעם המדרכות לא היו מאקרשטיין והבמפים היו שורשים של עץ, צאלון נדמה לי) מרגישה את הדרדרדר מרעיד את כפות הרגליים, ממש נזכרת בתחושה הזאת בגשר כף הרגל.
ואז בהרגשה איך זה להתהלך, כבדה פתאום, אחרי שהורדתי אותם מהרגליים.

הסתפקתי בזיכרון תאי ולא עליתי על הסקטים. ינאי לעומת זאת בילה איתם יופי: הגלגלים המשוחררים הביאו אותו לשפגטים מהירים, עם להחזיק, בלי ידיים, על השביל, על אדמה, במרפסת, וכל זה תוך התפרצויות צחוק פרועות ומדבקות. אפילו על סולם הוא ניסה לטפס איתם אבל הורדתי אותו מזה, ופה תמה סאגת הסקטים הנוסטאלגיים. נו אטצ'מנט מצדו, יאללה למתקן הבא בלונה פארק של החיים.
החזרתי אותם לארגז של אוסם ושמתי בחזרה ליד הפח.

קופיפי

הראה עוד

7 thoughts on “סקטים אולדסקול”

  1. עניין הפסיכולוג עלה כאן, כמובן, בהומור…
    יעל, את צודקת באשר לאדנות שלנו כלפי ילדים, כאילו כולם נוצקו באותה תבנית; אך בעיית הפרשנות קיימת לא רק ביחס לילדים, אלא ביחס לזולת בכלל. עם זאת, אם ניזהר כל הזמן, לא נוכל להתקדם ולהגיד משהו משמעותי על העולם שמסביבנו…
    כאן נדמה לי שלא חטאתי לו. גם כי אני מכירה את הנפש הפועלת וגם כי אני לא מתחפרת בעמדותיי, בטח לא בעמדות שמזיקות למושא הפרשנות.
    מה עניתי? בשאלה כלשהי שביטאה את ההפתעה שהרגשתי. וזו אולי תגובה לא מוצלחת, כי לא תמיד שאלה מעוררת דיאלוג. לפעמים היא סתם מכניסה את הנשאל למצב של "בחינה".

  2. מרתק לראות שאנחנו לא משתחררים מראית המבוגר שלנו, – האם אנחנו יכולים לדעת מה בדיוק הילד ראה בתמונה – (או באופן שבו הוסבה תשומת ליבו אל התמונה )- עצם האמירה שלו היא מקסימה והמלצתי היא לחיות איתה ולתת למסר שבתוך האמירה להתגלות גם תוך כדי בתבוננות בתמונות נוספות שיולות ברצף של החוכמולוגים בני ה 5 וגם קצת מעבר..
    אגב אין צורך בפסיכולוג – לפחות לא לפי אמירה זו ובוודאי לא לילד…זו השפה הפרשנית שאנו גדלנו איתה – אנחנו מפרשים את ראיית הילד במעין שפת הפסיכולוגיה של חיי היומיום – זו לא חובה , אגב מעניין אותי מה ענית לו?? תסכימי לשתף???

  3. מרתק לגלות שלילדים כל כך טבעי וקל לראות את הסמוי מן העין. הוא לא ראה בתמונה תווי פנים, ולא עניין אותו שאין לו חוויית סקטים בקוריקולום ויטה…
    הוא ראה אושר, עליצות, שובבות ואולי גם דומיננטיות ותשומת לב [שכוכב הצילום זכה בה] – והזדהה [במובן הכי אמיתי של המילה].

כתיבת תגובה

Close