אוכלזוגיות ומשפחהטורים אישיים

פרשת בהעלותך – אם לא תאכל יבוא שוטר

[אילת מלמד]

בבית הגדול בו גרנו כמשפחה היה לי אי, אי מטבחי מכוסה שיש, שם התנהלו חיי, עליו נשפכה אהבתי ובדידותי, חדוות היצירה והאירוח. המעבר לבית הקטן החד הורי עם המטבחון והארונות הגמדיים, הכניס אותי לבית בובות שלא השאיר מקום לעוד אנשים מלבדנו. הארונות הקטנים הכילו מספר צלחות כמספר בני הבית, השולחנצ'יק הנפתח הכיל מלוא גדלו אותנו ואולי אורח אחד רזה במיוחד. בתוך 50 המטרים של הבית כולו על שני חדרי השינה והגלריה הנמוכה שלו, לראשונה, אחרי 15 שנות נישואין לא אירחתי איש. לא בישלתי מעבר להכרחי, לא קניתי כלום כי לא היה מקום לכלום.

מהר מאוד טיגון ביצה הפך למאמץ עצום והמרקים יצאו דלוחים מיום ליום. איכשהו רק להחמיץ מלפפונים הצלחתי בתוך המציאות החדשה. עייפה מעשור וחצי של פריסות מזון מפוארות, קיצוץ וערבוב, הרכבה הגשה ציפוי ומילוי, הקצפה וייבוש. נותרה לי לנחמה רק ההחמצה.

מהעבר השני של חיי ילדיי שמעתי על שולחנות עמוסים כל טוב. אבי ילדי, שלראשונה נחלץ ממלתעות האשה המסרסת הזריזה והיודעת יותר טוב מכולם מה עושים במטבח, פתח לעצמו ממלכה בה החליף האינטרנט את האמא, ופתח מרחב התנסות וטעות לו ולילדים. אלי הם הגיעו אחרי שכבר לימדו את עצמם אצל אבא לחתוך סלט, לאפות עוגה או להקפיץ פטריות. בליבי שמחתי על הפיצוי ההולם על חוסר היכולת הזמני שלי להעניק, סמכתי על אבא שלהם שישלים את החסר ומצאתי את עצמי קונה קמח מלא, שמרים, ירקות לסלט וטובורג רד.

פרשת השבוע עוסקת באוכל. אוכל מהונדס שנידמה שפותח על ידי נאס"א- לחם המדבר- המן. לכאורה, האוכל האידיאלי, ללא מגע יד אדם, פאסט פוד טעים, משביע, מזין ואפילו לא שולח אותך לשירותים. עם שלם חי על משלוחים עד פתח האוהל. הכל טוב ויפה עד שמשה מוצא את עצמו מול תלונות של העם וגעגועיו לשומים לקישואים ולאבטיחים. אני מבקשת להתמקד, דווקא, במאמר מוסגר של הכתוב שלוחש לנו באוזן, לפני שחלילה נזדהה עם המתלוננים, שהמן היה הדבר הכי טוב שאפשר להעלות על הדעת: וְהַמָּן כִּזְרַע גַּד הוּא וְעֵינוֹ כְּעֵין הַבְּדֹלַח. שָׁטוּ הָעָם וְלָקְטוּ וְטָחֲנוּ בָרֵחַיִם אוֹ דָכוּ בַּמְּדֹכָה וּבִשְּׁלוּ בַּפָּרוּר וְעָשׂוּ אֹתוֹ עֻגוֹת וְהָיָה טַעְמוֹ כְּטַעַם לְשַׁד הַשָּׁמֶן. באגביות, ניתן להבין, שהעם עשה המון נסיונות עם הטייק אווי האלוהי, טחנו מעכו לשו ובישלו, טיגנו ואפו והכל כדי להפוך את המזון הסינטטי למשהו שממלא את הנשמה. ההגיון האלוהי לא מבין כניראה את ההנאה האנושית מהעיסוק באוכל, מהריח של השום על האצבעות, מהשפריץ של העגבניה והעפיצות הדוחה הזו של הקישוא. הרי הכל בטעם "לשד השמן", מה אתם מתלוננים.

צ'רלטון הסטון, מתוך הסרט

[צ'רלטון הסטון מתוך "עשרת הדברות". מי בא לאבא?]

מה שמעניין באמת זו התגובה של משה, הוא שהוציא אותנו ממצרים, שסבל איתנו מלחמות, חטאים, מרידות ועמלקים, ההוא שאחרי חטאים גדולים עמד מול אלוהים ואמר "מחני נא מספרך" רק כדי להגן עלינו, דווקא כאן, מול התלונות הקטנוניות, לכאורה, של עם העבדים הרעב שלו, משה נשבר. משה פוצח במונולוג בכייני, הכי מתלונן שיצא לו בתולדות התנ"ך, מ "לָמָה הֲרֵעֹתָ לְעַבְדֶּךָ וְלָמָּה לֹא מָצָתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ" דרך "הֶאָנֹכִי הָרִיתִי אֵת כָּל הָעָם הַזֶּה כִּי תֹאמַר אֵלַי שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק", עובר לפסים פרקטיים כשהוא שואל "מֵאַיִן לִי בָּשָׂר לָתֵת לְכָל הָעָם הַזֶּה" ובסוף פורץ במחווה מלודרמטית מוגזמת "וְאִם כָּכָה אַתְּ עֹשֶׂה לִּי הָרְגֵנִי נָא הָרֹג"!

משה, המנהיג הגדול, האיש שלא יכל להיות בעל לציפורה אישתו מרוב שהוא היה איש ציבור, האיש שכששאל אותו חותנו מה שלומו, הוא סיפר לו מה שלום העם, עומד כאן במשבר הגירושין הראשון שלו. בתור אב חד הורי הוא יכול לשאת את הכל, אבל כשזה מגיע לפינוקים באוכל הוא פונה כה וכה ומחפש את האמא. האמא שתפריד לעם את הבצל מהאורז, תוציא לו את הירוקים מהמרק, תחתוך לו את הקשה של הלחם ותסנן לו את האיכסים של המיץ תפוזים.

או אז מגיע הקטע הקומי האמיתי, באין אשה בשטח, משה רץ לאלוהים, שבניגוד למה שהיינו רוצות להאמין, במקרה זה, הוא לגמרי לא אישה. הבורא מצווה על משה לאסוף עוד 70 איש (גברים, כמובן), זקנים ושוטרים (הנה מצאנו את המקור ל"אם לא תאכל יבוא שוטר"), שיעמדו על העם וילמדו אותו מה זה להגיד איכס על אוכל. כאן אני חייבת לצרף את הטקסט המדויק כי אחרת לא תאמינו לי ש"עד שיצא לכם מהאף" זה ביטוי שאלוהים המציא.

"וְאֶל הָעָם תֹּאמַר הִתְקַדְּשׁוּ לְמָחָר וַאֲכַלְתֶּם בָּשָׂר כִּי בְּכִיתֶם בְּאָזְנֵי יְהוָה לֵאמֹר מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר כִּי טוֹב לָנוּ בְּמִצְרָיִם וְנָתַן יְהוָה לָכֶם בָּשָׂר וַאֲכַלְתֶּם. יט לֹא יוֹם אֶחָד תֹּאכְלוּן וְלֹא יוֹמָיִם וְלֹא חֲמִשָּׁה יָמִים וְלֹא עֲשָׂרָה יָמִים וְלֹא עֶשְׂרִים יוֹם. כ עַד חֹדֶשׁ יָמִים עַד אֲשֶׁר יֵצֵא מֵאַפְּכֶם וְהָיָה לָכֶם לְזָרָא יַעַן כִּי מְאַסְתֶּם אֶת יְהוָה אֲשֶׁר בְּקִרְבְּכֶם וַתִּבְכּוּ לְפָנָיו לֵאמֹר לָמָּה זֶּה יָצָאנוּ מִמִּצְרָיִם"!

אפשר לשמוע את הנימה הגברית, לא יום, לא יומיים, לא חמישה ולא עשרה… לכי תתני לגברים לנהל משק בית… חשוב לציין שבעודי מתאמצת לכתוב את השורות האלה מתרוצץ סביבי הגב-גבר שלי, ההוא שיכול לג'נגל כיכרות לחם בלי למצמץ, אבל מול הכיריים והניסיון (המוצלח, אני מקווה) להכין את העוף שלי לילדים שלו, הוא מאבד את הידיים והרגליים, שואל שאלות מטופשות ולא מפסיק לפרפר ולהפריע וכל זאת רק כדי שהילדים יגידו שהעוף "עסיסי" ולא שוב "איכסה". כשהסיר מתייצב אחר כבוד על האש המוקטנת והחיים חוזרים למסלולם הוא ממלמל, "ליתר ביטחון אני אכין גם פסטה".

הראה עוד

כתיבת תגובה

Close