רספקט לתשעים

באחד מלילות השרב הקפוא של אמצע הצ'ולקין, איפשהו לפני שני גלים, יצאנו לשוח בשכונה. שמים גדולים מלאים במבנים כוכביים משורטטים זרחו מעלינו ואנחנו פסענו בנחת, מפטפטים ונעצרים ליד שיח זה או אחר כדי להריח מלוא האף או פשוט להתבונן מקרוב בעולם הצמחים המרגש, החי כל כך, על שפע רמזיו.
בחצר ביתה של הישישה עמד עץ מוזר למראה. פרוע, סבוך, קשוח, חף מעלים. "עץ מכושף" אמרתי לקיאם כשעצרנו מולו, מתבוננים בו בתשומת לב. תלתה עליו נדנדה.

אחרי כמה ימים, בדרכנו לראות (עוד) בית, פתאום היא היתה שם. לבושה טוב כמו ילדה בחורף, יושבת על הנדנדה, רגליה נוגעות בעדינות בקרקע, סופגת קרני שמש אחרונות. זה היה רגע קסום ושקט, כזה שמזמין עצירה מוחלטת. עצרתי את המכונית וניגשתי אליה, לספר לה על הפרוייקט של בית הראשונים ולשאול אם היא מסכימה להשתתף.
כן, למה לא? היא אמרה בסקרנות שקולה והזמינה אותי אל החצר.

שמה לילי לוי והיא בפרדס חנה 60 שנה, ממש החודש. הגיעה מבולגריה. עבדה בחקלאות ואז כתופרת. "בעלי נפטר לפני שנתיים והעץ הזה מת יחד איתו. הוא היה בדיוק כמו זה" היא אומרת ומצביעה על כליל החורש חדש, צעיר, ששתלה ליד הגדר. גינה קטנה ומקסימה יש ללילי לוי, ויש בה ערוגת ורדים ריחניים מטופחים בסבלנות.
אחרי שאני מצלמת אותה מכמה זויות אני מעיזה לשאול לגילה.
עיניה נוצצות כשהיא עונה בגאווה, כמו חושפת יהלום נדיר: בת 90 באוגוסט הבא.
היא מזמינה אותי הביתה ומראה תמונה מהחתונה שלה, כדי שאאמין ש"פעם הייתי יפה".

אחרי שבועיים, בדרך לבית הספר אני רואה שהעץ נכרת. תמיד עצוב לי לראות עץ כרות ועכשיו אני מוקירה את רגע העצירה.
למחרת בטיול אחה"צ בשכונה עם ינאי וחבר שלו אנחנו עוצרים ליד הבית של לילי ורואים אותה ממתינה בשביל למטפלת של ביטוח לאומי. היא מקבלת אותנו בברכה ואנחנו מפטפטות, בעוד הילדים משתובבים בסמוך. חלקי העץ כבר פונו ועל הגדם פורח עציץ גרניום.
הגינה יפה ומסודרת שוב.

"מהתערוכה בבית הראשונים ביקשו ממני לשאול אותך דברים על פרדס חנה"
מבטה מתקשח. "לא טוב" היא אומרת ומצביעה על היעדר המדרכה. מולנו חולף אוטו ואנחנו שומעות את הזבנג הקטן שהקרקעית שלו מקבלת מהפרשי הגובה בין הכביש המונח ברישול לבין השוליים הסחופים. "סתם לוקחים מיסים".
היא מספרת שהגיעה לכאן בדצמבר 1949 ושאחרי שבועיים ירד שלג ממש גבוה בפרדס חנה, שמאז לא חזר. היא מצביעה על הבית הורוד שבאלכסון ואומרת: "את רואה את הסבתא הזאת שם שמאכילה את הנכד שלה במרפסת? היא היתה פה ילדה קטנה. אבל חוץ מאלה כולם חדשים. זה וזה וזה וזה וזה" היא מסמנת באצבעה על כל הבתים מסביב.

ינאי ונבו מצטרפים לשיחה, נדהמים מהגיל ונותנים כבוד. "אתה יודע שבתוך לילי יש את כל הליליות שהיא אי פעם היתה? לילי בת 6 ובת 7 ובת 39, כמו שאני עכשיו" לילי מהנהנת בחיוך מרומז.
המחשבה הזאת מסעירה את הילדים. אחרי רגע ארוך של הירהור פנימי ינאי מרים אליה מבט עמוק וחוקר, ואומר: "אני רואה בתוכה…. אישת-עסקים". החיוך של לילי מתרחב.
"זה נכון" מסכימה איתו המטפלת מביטוח לאומי, שבינתיים הגיעה. בעלה היה עובד ונותן לה את הכסף והיא היתה מטפלת בכל העניינים ואחר כך גם מעורבת בעסקים של הבן".
המשכנו עוד וקבענו שנמשיך להיפגש, וגם ללכת ביחד לתערוכה בבית הראשונים.