השימושון

שבת אצל הזאבים

הניוזלטר נהיה תובעני. בתור ישות של הדקה התשעים תמיד יוצא שהכל מתנקז ללילה לפני, ואז אני כושלת לעבר הוויקאנד סהרורית עם תסמינים של מחסור בשעות שינה.
רוצה להתכרבל במאורה, להתכרבל במאורה,
לשים את הראש על ציפית ריחנית ולישון,
וישאכילו אותי,
ושיפטפטו איתי לעומק. כמו תמיד. ויאהבו אותי כמו שאני. כמו מימים ימימה. כמו מגיל 12.

***

הזאבים גרים בקרית אונו. בדירה ליליפוטית עמוסה צעצועים וממתקים. יש להם שני גורים, תומר גדול מינאי בתשעה חודשים ואופיר צעיר בתשעה. והם כמו אחים. מאז שהם בבטן. וכשהם היו ממש קטנים הם תיקשרו ביניהם בצלילים. גנית ואני הקשבנו מהספה בלב ועיניים גדושות.
הם זאבים בגלל האהבה והשבטיות והמשפחתיות, וגם בגלל השם: שם נעוריה של גנית רינצקי – זאב ערבות בפולנית. והיא התחתנה עם אמיר לופו.

ואין להם קמח מלא וקינואה ויש ביצות קינדר, ויש כבלים ופאזלים וחתול נודניק שעושה טרור, ולגן שעשועים אנחנו לוקחים ממלחים ולא תפוחים, והילדים רצים את המדרכות הרחבות וינאי מטפס על כל סולם בדרך. גם אם זה פרגולה של מתקן מיחזור (כל הכבוד לקרית אונו בקטע הזה – בכל בניין יש פח לכמעט כל דבר) וכמובן על הפיקוסים האדירים שניצבים בפארקים. ואפילו עשינו את המבוך שיחים, וחשבתי על עובד הגינון של העירייה מקבל לגזום אותו – אחלה משימה יומית!

אז אחרי שכל היום הילדים שיחקו וזללו והתרוצצו והתקלחו וציחקקו וטיפסו וזינקו ובהו ביחד, השתחלתי בין שני גופיפים על המזרון הגדול והקראתי סיפור. אחרי הסיפור, בדימדומי שינה פתאום אמיר נכנס לחדר בצעדים עדינים, שובבים.
באת לבקר אותי? אופיר שמח. אמיר התקרב אליו לנשק ולחבק ואמר לו סתם כך: לילה טוב ילד שלי, היה איתך כיף היום.
– ואחר כך גנית נכנסה ונישקה, ואמרה מילים חבוביות בקול החבובי שלה והיטיבה שמיכה,
ונשארתי עם הילדים בחדר השקט – ינאי כבר היה ברקיע השביעי ואופיר עוד צלל בעדינות – ושמענו אותם מתגנבים אל הערב שלהם ביחד, וגם צלילים של טלויזיה.

ואחר כך קמתי והצטרפתי אליהם וישבנו לנו ככה מול אורי גלר (בקטע שההוא הניף את היד מעל סכינים העברנו לערוץ החיים הטובים) מפוצצים מארוחת לילה שהיתה מורכבת מטרף מהסופר, טופחים על כרסנו מתחת לשמיכות הצמר ומידי פעם מניפים זנב, לגרש איזה פלוץ.

…אוי כמה שאני נחתי! איזה שבת מוצלחת!

(אני יודעת שאומרים "איזו"! נודניק!)

הראה עוד

6 thoughts on “שבת אצל הזאבים”

  1. נעמה לא כפו עלי, פשוט הייתי במצב זליגה. כמו כפית של אורי גלר. זאת היתה הפעם הראשונה שחזיתי בתופעה, שעד עכשיו החרמתי גם כי טלויזיה זה יותר מידי קרינה בשבילי גם בלי אורי גלר וגם כי המבט הפסיכוטי שלו ניקב לי את הרשתית (ראיתי באיזה פרומו). אבל תביני, לצדי רבצו הזאבים עם האנרגיה המעודנת שלהם, ועיקר הפוקוס היה על זמן שטות משותף, אחרי שהילדים נרדמו, בסופו של סופשבוע נעיםםםםםם.

  2. דאאאאאי. אורי גלר, מרצונך החופשי.

    תגידי לי, את יכולה להסביר את התופעה הזאת?
    באמת שאני לא מבינה אותה.
    אני, שיש לי סף גירוי נמוך נמוך בגלל תת-שימוש
    שיכולה להיצמד בפה פעור ועיניים לא ממצמצות לפר-סו-מות , לא משנה בין מה למה,
    אני בעצמי חטפתי בחילה וחררה בעת ובעונה אחת כשנקלעתי לבית של סבתא שלי בזמן שידור התכנית הראשונה שלו (סדרה! אללי! סדרה!), סבתי המהממת, עם השעונים שעמדו (גם וגם) על השולחן והכפיות שנחו (לא קפצו. במו עיני ראיתי) על הטלויזיה.
    ועוד גל של בחילה כשגיליתי איזה רייטינג היה לתכנית.

    ואל תגידי שליש ראשון. בדיוק הייתי אחרי תפוח.

    (תגידי שכפו עליך. תגידי שאת מנומסת ולא היה לך נעים להעביר קודם. תגידי משהו…)

כתיבת תגובה

Close