בעלי מקצועזוגיות ומשפחהחינוךטורים אישייםכלליכתיבה פרטיתסביבה וקהילהסדנאות, קורסים, חוגיםצדק חברתישיטוטים

11 # בן אדם למקום: להעלות על הדעת. איזון בין נתינה לקבלה

[מאת: עופרה (במבי) שחר]

balanceבערב מאוחר אני מקבלת טלפון מחברה שמלמדת בבית ספר פה, שנוחתת עלי עם מצברוח שאני מכירה אחרי יום קשה בעבודה. אני מנסה לעודד אותה אפילו שאני מכירה מעצמי היטב את ההרגשה המעיקה שאחריה צריך לקום עם מרץ לעוד יום של עבודה.

לפני הכל אני רוצה להביע את ההערכה הרבה שלי לכל מי
שעוסק בתחום החינוך: הסייעות בגנים, שר החינוך, אב הבית, המורות בתיכונים המכינות לבגרות, המטפלות במעונות ויצ"ו, המנהלים הבלתי- נלאים, הגננות, המחנכות הטובות, החונכים המשקיענים, המורים להתעמלות, לאומנות, לערבית, המפקחים וכו… כולם עוסקים בתחום שהוא האומנות הגבוהה מכולן: עיצוב נשמות. כל מילה שלהם נרשמת, נקלטת, נצרבת, פועלת, משפיעה. כל מבט שלהם מעודד, משפיל, משעמם, נותן השראה. החיכוך הוא עצום, אפילו בקבוצה קטנה והאחריות על האנשים הקטנים שאנחנו חונכים היא רבה. זו בחירה מיוחדת ונחשבת וטובה. התרומה שלנו (כל אחד כפי יכולתו) לחברה היא גדולה. חינוך זה הדבר הכי חשוב בסדר העדיפויות בעולם שלי. חינוך זה קדוש!

שנית – אני מצדיעה לכל מי שמנסה להמציא מסגרת חדשה שתתאים לילדים: להקים, ליזום, לפרסם, לממן, לא להתפשר על כמות לעומת איכות ולהסביר את הייחוד שלה תוך כדי ניסוי ותעייה.
מדובר באנשים שנמצאים כל יום במשך שעות רבות במערכת אינטנסיבית ומנסים לתת עוד, יותר, לעזור, לעטוף, לפתח ילדים שהם לא תמיד רק הילדים שלהם.
והעניין הוא שזה אף פעם לא מספיק. גם ביום הכי טוב בעבודה כשמתחשק לדלג מרוב סיפוק על הצלחה קטנה עם ילד קטן – עדיין, תמיד, זה לא מספיק! מאד מתסכל שתמיד יש את ההורים שדורשים קצת יותר, ילד שלא קיבל כל מה שהיה צריך, כמה שרצה, מישהו בצוות שלא קיבל מספיק תמיכה ותשומת לב למרות שהיה זקוק לה בדיוק וכו…
הסיזיפיות הזאת, של לבחור תחום שלמעשה אף פעם לא מספיק בו, מתבטאת בעוד מקומות.
אנשים חושבים שנתינה זה נהדר- וכמה שיותר יותר טוב.
זאת תפיסה רומנטית שמתאימה לגיל הנעורים – אבל אנחנו יודעים שכל דבר שלא מאוזן הוא לא טוב, ובחינוך הנתינה היא אינסופית.

מה אפשר לעשות? לקבל.

ללכת לחוג תנועה, משהו לאינטלקט בלימודים שפותחים את הראש, לנסוע, לחבר תחומים ומיומנויות ולהשתכלל, לצאת, לראות, לנסות ולטעות. כדי לא להגיע להתייבשות ודלדול מאגרים כמו אצל המחנכות הוותיקות שכל חייהן גידלו ילדים ונשארו בלי כוחות, חשק ואויר, עצובות ומרירות, שנה לפני הפנסיה. כשהייתי המורה לאומנות בבית-הספר "אלונים", ישבתי איתן כל יום בחדר מורים ופשוט ריחמתי. היה לי עצוב עליהן ועל הילדים.
דוגמא להתפתחות אישית: לימודי חשיבה הכרתית , ריקודי- בטן ועיסוי פעם בשבוע, כדי להחזיר כוחות להתמלא ולהמשיך להתפתח. כל אחד לפי צרכיו, אם אנחנו רוצים לתת לילדים את מה שהם צריכים. זה במצב האופטימלי, אבל כשיש לנו עוד מחויבויות, כמו למשל ילדים משלנו, משכנתה ופרטנר-זה לא תמיד מתאפשר.
אז אולי ניתן רק למי שעדיין אין להם ילדים לחנך? הילדה שלי הייתה בגן כזה והיה לה כייף, אבל בכל זאת עברנו משהו כשהפכנו להורים, שאי אפשר ללמוד אותו מספרות מקצועית.

asherבשבוע שעבר חגגה הבת שלי יום הולדת. אני לא הייתי ביום ההולדת של הילדה שלי בטיול הכיתתי כי הייתי מחויבת להיות תחליף-אמא לילדים של אחרים.
אני אומרת את זה בכאב רב. בדת שלי היום הכי חשוב בשנה – חל בדיוק ביום ההולדת. התנחמתי בכך שהמורה האהובה על בתי, בעצמה אמא לארבעה ילדים, הייתה איתה במקומי. כדי להגיע לטיול היא שמה את בתה (שרק נולדה לפני כמה חודשים) במעון נעמ"ת ושם אמא של ילדה אחרת טיפלה בה. כל זה נשמע כמו אחווה נשית מופלאה ומושלמת, אבל זה לא באמת ככה. במציאות זה נראה יותר כמו בציור של אשר בו יצור רודף אחרי עצמו במעגל ונושך לעצמו את הזנב.
הילדה שאמא שלה עובדת עם המוני- תינוקות מצווחים- בצדק בנעמ"ת משבע עד ארבע, ושנותנת את הנשמה בעבודה (אחרת יפטרו אותה ויביאו מטפלת צעירה שתעלה להם חצי המחיר) מקבלת אמא על סף התמוטטות עצבים שבאה לבית מבולגן שצריך בו לתת את הנשמה עד הסוף לבית, לבעל, לילדים, לסבים ובסופו של דבר אם עושים את זה עד הסוף ומכל הלב-המקצוע שוחק את כל הגיבורות והגיבורים מאד.
חברה של בתי שאמא שלה עובדת במקום כזה סיפרה לנו בסוד שאמא שלה מחטיפה לה מכות כשהיא מנדנדת לה וכבר אין לה כוח אליה.
אני מעדיפה לקחת שנה חופש כשאני מרגישה את זה מתקרב אבל אלו הן מותרות שמעטים יכולים להרשות לעצמם, גם בחינוך הפרטי.
אני זוכרת את מסיבת הסיום במסגרת פרטית שהילדה שלי היתה בה, בלילה מאוחר, כשהורים וילדים רבים מריעים עד לב השמים לאנשי הצוות שהרימו הפקה הומוריסטית ומיוחדת. כל מי שישב שם היה בטוח שהוא מביא את הילד שלו למקום הכי מכיל ילדים שיש. בתה של הגננת המארגנת נרדמה ערומה עם הפנים על החול לרגלי הבמה עליה הריעו לאימה על העבודה המצויינת שהיא עושה למען ילדים אחרים. זאת היתה אחת התמונות העלובות שראיתי בחיי. חבל שיצחק קדמן לא היה שם.
גננת אחרת שאנחנו מכירים שולחת את ילדה לישוב אחר למסגרת אחרת, ובשיחה בינינו מודה שקשה לה לגשר על הבדלי הגישות בין איך שהיא מתיחסת לילדים, לבין איך שמתיחסים שם לילד שלה.

ככה אנחנו, רוצים לתת יותר לכולם, אבל לא באמת תמיד יכולים.
הידיעה הזאת באה תמיד בדיעבד, אחרי שהגבול כבר נפרץ, אחרי שכבר קשה לחזור אחורה, ואולי גם אי אפשר.
אז שכל הורה יגדל את ילדיו בבית וישקיע בהם את המיטב שלו.
אם היינו מושלמים – זה היה יכול להיות מצוין, אבל במציאות ילד מגיל מסוים רוצה לצאת מהבית וגם להורים זה טוב.
אין לזה פתרון. אני חושבת על זה בעבודה, לפני- השינה ועכשיו, כשאני כותבת.
אפשר רק לקבל את זה. או לעשות הסבה לתחום אחר כמו למשל בניית ציפורניים למשל, שזה תחום יותר פשוט.

אבל אולי, אפילו עם הפראדוקס, חינוך זה עדיין התחום הכי משמעותי, יצירתי, נבנה ומגניב שאפשר להעלות על הדעת?

תגיות
הראה עוד

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Close