(11) הטור של אייל עמית: אלכסון הוא אסון!

השימושון

קטגוריה השימושון | תאריך פרסום 4 פברואר, 2009 | ע"י רונית בר אילן

11

לטורים הקודמים >>

מאת: אייל עמית

יהיה קצת קשה לשים במילים את התחושות שעברו לי בגוף, כשבגיל 16 עליתי לראשונה על אופנוע, או יותר נכון להגיד טוסטוס 50 סמ”ק חנוק ומקרטע. זה בערך כמו שהיום ילבישו עלי חליפת חלל, ינחיתו אותי על הירח ויתנו לי לעשות סיבוב על אחד המכתשים.
אם ל’חוסר-האחריות’ הייתה צורה מוגדרת, היא בטח הייתה לובשת מכנסיים קצרים, גופיה דקה וכפכפי אצבע. את קסדת הסיר, שמגינה במקרה הטוב רק מקרינת השמש, חובשים כי אין ברירה. פשוט כי חייבים!
הרוח מדגדגת את בית השחי, שורקת בלוז כנעני בין השערות של הרגליים. האגזוז פולט עשן של שמן שרוף ומשמיע קולות של צרצר כועס בעל שתי פעימות. המחוג של ספידומטר מצביע על מהירות בלתי נתפסת של 55 קמ”ש ואתה סוחט את הגז עד הסוף, כמעט קורע את הכבל, מתכופף עם הראש מתחת לכידון, מנסה להגיע ל-60. נדיר שזה קורה – אולי רק בירידות וכשהרוח בגב. בעליות אתה על 25. זקן עם מקל הולך יותר מהר ממך, אבל אתה בשמיים. אתה בגן עדן. אתה יושב על סוזוקי-קוואסקי-נגסאקי הרצחני שלך, בדמיון קופצות עליך בחורות מכל עבר. הן הולכות עליך מכות ומתווכחות מי תשב מאחור. ב 25קמ”ש הדמיון רץ מהר. מאוד מהר. אתה כבר יכול לראות את המסע באירופה. את הטיול ‘קוסט טו קוסט’ בארצות הברית עם חבורת הארלי דייווידסונים משוגעים. גם אתה משוגע. חיית כביש שעומדת מקסימום רמזור אחד בכל צומת. בפקקים של תל אביב אתה זורם כמו מרגרינה. כשכולם מזיעים ועצבניים, אתה שורק לך בנעימים. כשכולם מחפשים מקום חנייה ורוצים כבר לאכול את ההגה מרוב קריזה, אתה שולח רגל שמאל ומניף את הרגלית, חונה עשרים סנטימטר מהמקום אליו רצית להגיע.
כן, זה מסוכן, ואתה יודע שזה מסוכן, וכמעט כל מבוגר שני שתדבר איתו יסתכל עליך כאילו זו הפעם האחרונה שאתה מדבר איתו בחיים, אבל זה החופש!!! זאת המהירות!!! זאת העוצמה בין הידיים!!! אין כמו אופנוע בגיל 16!!! גם אין כמו אופנוע בשבת בבוקר. אתה נוסע לחוף הים, שוכב על החוף, דופק קפיצה לאבולאפיה, מביא לכל החבר’ה סמבוסקים בטעם פיצה, חוזר לשוק הפישפשים, קונה טבק בטעם תות, שוב אתה בים, הלוך חזור הלוך חזור. רק מחפש תירוץ לעלות על הכלי. ואם זה בשביל בחורה, אתה תסע גם ללוב. תשב על צ’אי עם קדאפי ותחזור. אין כמו אופנוע בגיל 16!

שוב אמבולנסים. שוב משטרות. והפעם בלב העיר בני ברק – במקום בו תמרור עצור זו המלצה, ‘אין כניסה’ זה ‘ברוך הבא’ ופס לבן על הכביש זה צבע שנשפך למישהו בטעות. בעיר בני ברק אין חוקי תנועה. יש רק אלוהים אחד גדול והוא חתום לכולם על הרשיון. המדרכה היא כביש והכביש הוא מדרכה. מכוניות, אוטובוסים, משאיות – כל אחד נוסע איפה שבא לו ואיך שבא לו ובינהם אלפי הולכי רגל מתרוצצים, מקפצים, עם סלים, עם מזוודות, עם חבילות, עוצרים טרמפים, מחפשים הסעות. לפעמים נדמה לי שההבדל היחיד בין בני ברק להודו זה הפרות. בהודו הן הולכות חופשי בכביש, בבני ברק הן חתוכות חופשי בצלחת. כל השאר אותו דבר.
אני נוסע על ‘חזון איש’. כולי דרוך. 30 קמ”ש במקרה הטוב. העיניים סורקות את הדרך ב360 מעלות, האזניים קשובות כמו סונאר של עטלף, האצבעות לא זזות מהידית של הברקס. כבר מיליון פעם נסעתי שם. אחת לעשר נסיעות – חארקה עצבני. בבני ברק זה כבר נוהל – נסיעת גרילה בשטח פתוח. אין חוקים. כולם משוגעים. ברומא תהיה רומאי, בבני ברק סע כמו חרדי.
בום!!!
נכנסת בי ילדה ומעיפה אותי עם הטוסטוס על הכביש. ילדה קטנה, אולי בת 6, עם ילקוט ענק על הגב, פשוט דופקת ריצה מהמדרכה וטראח, מתפוצצת עלי כמו קמיקזה. על דובי-דוברמן הכלב החברמן, איש לא שמע במקום הזה. אלכסון הוא ממש לא אסון ובמקום להסתכל ימינה ושמאלה מלמדים אותך לעצום עינים ופשוט לדפוק ריצה בכל הכוח. אם הצלחת לעבור, סבבה, אלוהים אוהב אותך. אם לא, תתקשר למשטרה, תזמין אמבולנס, אלוהים בכל מקרה ידאג לך, גם בבית חולים.
אני שוכב שם המום, רואה רק שחור בעיניים ולא מהמכה שחטפתי, אלא מחמש מאות הפינגווינים נושאי המגבעת שסגרו מסבבי מעגל קפוארה-חרדי וצעקו עלי ביידיש.
כשהמשטרה באה ההמון התפזר. האמבולנס אסף לתוכו את הילדה ונעלם. למזלה ולמזלי, לא קרה כלום. רק קרע קטן בגרביונים שאפשר לתקן עם חוט ומחט. אלוהים באמת היה איתה באותו יום ומסתבר שגם איתי.
כמה חודשים אח”כ התיצבתי בבית המשפט לקטינים – “מדינת ישראל נגד אייל עמית”. את השופט לא עניין כלום. הדבר היחיד שעמד לנגד עיניו היו הפסים השחורים-לבנים שהופיעו בדו”ח המשטרתי. בבני ברק אין שום משמעות לפסים האלה, אבל בבית משפט המשמעות היא אחת – הנהג אשם. תמיד!
עורך הדין המליץ לי לחסוך לעצמי ולבית המשפט את הזמן ופשוט לקבל את עסקת הטיעון. כל שעלי לעשות הוא להודות באשמה, להביע התנצלות ואז עונשי יהיה קל. השופט, שכפי הנראה בחיים שלו לא נסע בעיר בני ברק, קיבל את התנצלותי, אך נזף בי קשות והדגיש את חשיבותו של מעבר החציה. מעונש אמנם ניצלתי, אך עד עצם היום הזה, בכל פעם שעוצר אותי שוטר לבדיקת רשיונות, אני מחסיר פעימה. אני כבר מכיר היטב את המבט שלו כשהוא חוזר מהמסוף המחובר לו לרכב. 18 שנה עברו מאז. חוץ מכמה דוחות חניה בתל אביב, אני בובה של נהג. באמת! מציית לכל החוקים ונוסע תמיד בזהירות ואדיבות. אבל את זה השוטר לא יודע. אותו זה לא מעניין. הוא יחזיר לי את הרשיון וכמו תמיד יתקע בי את המבט הכועס הזה שנותנים לנהג שדרס פעם ילדה קטנה, ועוד במעבר חצייה!
אין כמו אופנוע בגיל 16!!!!!!

גיבור הספר ‘כושי בלאנטיס’ עומד גם הוא למשפט. רק שהפעם לא רשיונו עומד בסכנה, כי אם חייו.
בשלב זה או אחר מגיעים כולנו למשפט דומה ב’מועצת ההנהלה הבכירה’. חלק מאיתנו מגיעים לשם רק פעם אחת בחיים. היתר “זוכים” למספר ביקורים. כמה פעמים אתם ביקרתם?
להלן חלק א’ מתוך הפרק השלישי.

פרק שלישי

על המשפט

“חיים שאין בודקים אותם, אינם ראויים לחיות אותם.”
אפלטון

לפני שנכנסתי, דמיינתי לי שהמקום ייראה כמו אולם בבית משפט, עם דוכן עדים, שופט וקלדנית על מחשב. אוי, כמה שטעיתי. נכנסתי למקום, שבחיים לא האמנתי שאחזור אליו. מסתבר שנכנסתי לאולם האודיטוריום במכללה, בה עשיתי את התואר. אחד המקומות השנואים עלי ברחבי היקום כולו ומכל המקומות בעולם, דווקא את המקום הזה בחרו לי. לרגע נכנסתי להלם. אני חושב שלרגע גם הפסקתי לנשום. אחרי שהנשימה שלי הוסדרה, עליתי בגרם המדרגות שהוביל לבמת המרצים. האולם היה ריק מלבד שלושה אנשים, שישבו מאחורי שולחן ארוך על הבמה. מאחוריהם היה תלוי הלוח ובמרכזו, בטוש אדום, התנוסס שמי.
“כמה שעורים עברתי במקום הזה,” חשבתי לעצמי, “כמה קלסרים העתקתי ומלאתי מאותו לוח מקולל והנה עכשיו אני עומד מולו שוב, עומד למשפט חיי, במקום ומול הלוח שאני הכי שונא בעולם.
שלושת האנשים שמאחורי השולחן לא דיברו. הם רק הביטו בי ובחנו כל צעד שעשיתי בדרך אליהם. היו שם שני גברים ואשה אחת מבוגרת, שמולה היו מונחים מאפרה גדושה בדלי סיגריות ומיקרופון על מעמד. הנחתי שזו האשה הצרודה מהכריזה. זה שישב מימין היה קירח וזה שבמרכז ממושקף.
“אז למה דווקא את המקום הזה בחרתם לי?” שאלתי, כשחיוך מזויף מרוח לי על הפנים, מנסה להיות הכי נחמד שאפשר.
הקירח הביט בי במבט מקפיא עצמות, כאילו מלאך המוות בכבודו ובעצמו יושב שם, מאחורי השולחן.
“במקום הזה אנחנו שואלים את השאלות. אתה רק עונה. האם זה ברור לך?” שאל מלאך המוות הקירח.
“כן, זה ברור,” עניתי ונעמדתי דום כמו חייל בטירונות.
“יפה,” אמר, “אני רואה שאתה לא זוכר כלום. שכחת כבר את כל כללי המשפט? נראה שמישהו פה היה ילד טוב ועשה מה שאמרו לו,” והפסיק את דבריו בגיחוך מרושע.
אם לא הייתי יודע כבר מעזריאל על עניין המשקה, שמוחק את הזיכרון, לא הייתי מבין על מה הקירח דיבר. עם זאת משהו הציק לי. למה בדיוק הוא התכוון כשאמר: “אני רואה שאתה לא זוכר כלום?”
נבהלתי. “יכול להיות שכבר באמת הייתי כאן בעבר?”
“לעתים, מי שכבר היה פה, לעולם אינו שוכח את הפנים שלנו. תסתכל טוב,” ניסה הקירח לבחון אותי, “אנחנו לא נראים לך מוכרים?” ושלושתם שלחו אלי מבט והרימו את הגבות, כאילו מנסים לומר לי: ‘נו, אתה לא זוכר אותנו?’ הנעתי ראשי מצד לצד. גירדתי את הקרקפת בניסיון להיזכר, אך באמת שלא עלה לי דבר.
“כן,” נאנח הממושקף ואחז את מכשיר השלט רחוק בידו, “תשע שנים זה באמת המון זמן ואולי כבר שכחת, אך עם זאת, להגיע לפה פעמיים בתוך תשע שנים, זה לא מעט בכלל.” הוא הניף את היד עם השלט רחוק וכיוון אותה אל התקרה. “תרשה לי לרענן את זיכרונך!” והמקרן התחיל לעבוד.
צפיתי בסרטון הוידיאו, שהוקרן על הלוח, כשאני ממש לא מבין על מה מדובר. היתה שם מערה כזאת, עם המון התפצלויות, שהובילו לגשר ארוך עשוי חבלים ובניין גדול עם פיגומים, שעוד לא סיימו לבנות.
“רגע, רגע!” קראתי בקול, “היה לי חלום כזה. בעצם, זה החלום הזה שאני חולם כל הזמן. הנה, פה, במבנה הזה אני תמיד עולה במדרגות,” ובעודי מדבר ומספר על החלום, כל הדברים שאמרתי הופיעו בסרט שהוקרן על הלוח. כאילו ידעתי מה הולך לקרות. כאילו כבר הייתי שם.
“זה לא חלום!” אמר הממושקף, לחץ על ‘סטופ’ בשלט רחוק וכיבה את המקרן, “באמת כבר היית שם. בדיוק לפני תשע שנים, כשהיית בן עשרים. למקום הזה קוראים ‘מערת האוֹבְדַן’. מצלצל לך מוכר?”
“לא. לא שמעתי את השם הזה מעולם, אבל את המקום הזה אני באמת מכיר. רק תמיד חשבתי שזה סתם חלום, או יותר נכון, סיוט,” עניתי והייתי די חרד לגורלי, “אבל מה קרה בגיל עשרים?” שאלתי, מנסה להבין את כל הסרט הזה שרץ לי פה בשידור חי מול העיניים.
“אמרתי לך כבר שפה אנחנו שואלים את השאלות, נכון?” סינן הקירח מבעד לשיניו וכמעט גרם לי דום לב, כששלח בי את מבטו המשפד.
“כן, באותה תקופה היית כזה אומלל,” אמר הבחור במשקפיים, שגילה קצת יותר סימפאטיה, “רצית למות. רצית כל כך למות, שממש היה קשה לנו לשכנע אותך לחזור לחיים. ריחמנו עליך. ריחמנו עליך שלושתנו. באמת שלא היית אשם במה שקרה, אבל אתה התעקשת. רצית שנסדר לך איזו תאונת דרכים או טביעה בים. רק כששלחנו אותך למערת האובדן ונתנו לך לחוש ולהבין שהמוות לא פותר כלום, הסכמת לקבל הזדמנות שנייה ולחזור לחיים. כן, לפעמים אלה אנחנו שצריכים לשכנע אתכם לחזור לחיים. זה לא קורה הרבה, אני מודה. בדרך כלל זה הפוך. בדרך כלל זה אתם שמנסים לשכנע אותנו, שמגיעה לכם הזדמנות נוספת.”
“לכל הרוחות והשדים, מתי כבר תצליחו להבין את זה?” הקירח השטני שישב מימין לממושקף, פנה אלי כאילו הייתי הדמות המייצגת של האנושות כולה, “מתי כבר תבינו שהמוות איננו הפתרון. נהפוך הוא. אם לא תצליחו להבין מה לא בסדר, אם לא תצליחו להבין מה צריך לתקן, תזכו שוב ושוב באותם גלגולים ובאותם חיים חשוכים ואומללים. מה כל כך קשה להשתנות? מה כל כך מסובך להגיד די? אבל לא! במקום להשתנות, אתם מעדיפים למות. בני אדם! אני אף פעם לא אצליח להבין אותם,” אמר ושלח מבט אל הממושקף. הסתכלתי עליו ועשיתי לו עם העיניים כאילו אני מת לשאול משהו ושרק ייתן לי רשות לדבר.
“זה בסדר,” אמר הקירח והפעם שלח אלי חיוך חם, “עכשיו אתה יכול לדבר ולשאול מה שאתה רוצה. רק בדקתי אותך. רציתי לראות אם אתה פוחד מהמוות. הרשה לי לשתף אותך בתגלית – אתה פוחד! אתה פוחד מאוד. בן אדם שלא פוחד מהמוות, מסוגל להסתכל אל תוך עיניי ולחייך. זה אדם שלא קופא כמוך. אני רואה שיש לך עוד הרבה מה ללמוד,” הוסיף, “נקווה רק שההרפתקאות הצפויות לך, ילמדו אותך משהו על המוות ובייחוד על החיים.”
“רגע, רגע, סטופ, עצרו רגע!” סימנתי בשתי ידי, מנסה להדוף את ההתקפה וגם לגונן על האנושות כולה, “אני מקשיב ומקשיב לכם פה ואין לי מושג על מה אתם בכלל מדברים. לאט לאט, מהתחלה, יש לי כל כך הרבה שאלות…”
“…בבקשה. שאל מה שאתה רוצה,” חייך אלי הממושקף ונשען לאחור.
“קודם כל, מה זה האודיטוריום הזה? למה דווקא פה?” רציתי לעשות לי קצת סדר בבלגאן שרץ לי בראש.
“מה, עוד לא הבנת?” שאל הקירח בחצי חיוך, “רצינו להביא אותך למקום מוכר, חם כזה, שתמיד עשה לך טוב,” ופרץ בצחוק, כמו מנסה לרמוז לי שהם יודעים טוב מאוד כמה אני שונא את המקום הזה.
“אבל זו לא הסיבה האמיתית,” הוסיף הממושקף, “חיפשנו מקום שנוכל להביא אליו את עדי האופי שלך וזה דווקא נראה מקום לא רע בכלל. אפילו מותקן פה כבר מקרן סרטים.”
“מה? איזה עדי אופי? על מה אתה מדבר?”
“בהמשך תגלה,” ענה ונעל את הנושא, כאילו לא רצה לדבר על כך יותר.
“יש למישהו סיגריה?” שאלה המבוגרת הצרודה, שלא דיברה עד כה ואפילו לא גילתה עניין בשיחתנו.
הקירח בדק בכיסו. “מצטער, גם לי נגמר.”
“ואני לא מעשן, את יודעת,” אמר הממושקף.
“טוב, אני חייבת לזוז,” אמרה המבוגרת והשתעלה בכבדות, “אני קופצת רגע לפיצוציה בקריית הגהינום,” וכבר החלה לקום ממקומה.
“רגע, חכי שנייה,” פרצתי. אני לא יודע מאיפה אזרתי את האומץ ואיך בכלל הצלחתי להפעיל את שרירי הרגליים שלי, שכבר התאבנו מרוב היסטריה. בלי לחשוב יותר מדי טיפסתי על הבמה והושטתי לה את חפיסת הסיגריות שהיתה עלי.
“Marlboro lights?” הביעה המבוגרת אכזבה קלה, “אין לך משהו קצת יותר רציני? זה אפילו לא מדגדג אותי,” ובכל זאת הציתה לה סיגריה והשתעלה שוב.
“בכל אופן, תודה,” חייכה וחזרה אל הבועה שלה, מנותקת לגמרי ממה שקורה סביבה.
“ומה הקטע עם מערת האובדן הזאת? מה זה בדיוק?” ניסיתי לחזור לנושא, בידיעה ברורה כי התשובה שאני עומד לקבל, מאוד לא תמצא חן בעיניי.
“זוכר את ידידך האוראקל, המדחן מסמטת הדלתות הבוחנות?” שאל הממושקף, מדגיש בציניות את המלה ‘ידיד’.
“כן,” עניתי והושטתי ידי לכיס, בו הנחתי את האסימון המקולקל, “מה בקשר אליו?”
“ובכן. כששאלת את האוראקל כמה מקומות כאלה יש בעולם, הוא אמר לך שיש יותר מששה מיליארד ואכן צדק. זהו מספר בני האדם שנכון להיום חיים. הסיבה שהסתובבת שם לבדך ולא פגשת איש, היא משום שלכל אדם יש מקום כזה משלו. סמטה פרטית של דלתות בוחנות, המשקפת תקופת חיים. כמו שבטח שמת לב, כל חייך מתועדים וממוסגרים על קירות הסמטה. חייך- הם אלה שעיצבו אותה. הם אלה שקבעו את אורכה, רוחבה וכמובן את תוכנה.”
“אבל למה אתה מספר לי על הסמטה, כששאלתי אותך על מערת האובדן?”
“סבלנות בחורצ’יק, סבלנות. אני באמצע ההסבר.” חייך אלי הממושקף.
“זה לא מפתיע אותי,” פרץ הקירח, “אמרתי לך שהוא חסר סבלנות. גם המבדקים שלו אישרו את זה.”
“אני מבקש סליחה,” מיהרתי להתנצל, “בבקשה תמשיך בהסבר. אני מקשיב.” הממושקף שתק רגע והמשיך: “כמו שאמרתי לך קודם, בני האדם בעולם הזה שונים ומגוונים. וכך גם הסמטאות הבוחנות שלהם. עם זאת, למרות השוני, קיים גם דמיון רב ביניהם. למשל, הסמטה שלך והסמטה של הבחורה שנדרסה, שישבה לידך בחדר המעבר, נראים כמעט אותו דבר.”
“אבל למה דווקא וראנסי?” שאלתי, נכנס אל תוך דבריו. הייתי סקרן. הייתי גם מאוד מבולבל. הקירח הסתכל שוב על הממושקף. הפעם לא דיבר, אך מבטו בהחלט הספיק כדי לומר הכל. שוב שתק הממושקף ממושכות ואז המשיך:
“הסמטה שלך, למשל, צרה וחשוכה ואילו זו של הבחורה שנדרסה צרה גם כן, אך מוארת באור שמש וכך גם מערות האובדן. המערות מתואמות ומתוכננות לכל אחד באופן אישי. בניגוד לסמטאות, מערת האובדן שלך ומערת האובדן של הבחורה הזאת שונות לגמרי זו מזו. עכשיו, בנוגע לוראנסי…”
“זה מידע מסווג!” קרא הקירח, “מועצת ההנהלה הבכירה אינה רשאית לענות על שאלות הנוגעות לארכיטקטורה של הרשות המחוקקת. זהו מידע מסווג וממודר!”
“אני מצטער, אבל לא הבנתי כל כך. מערת האובדן הזאת, שאתה מדבר עליה, זו מערה פרטית שהיא רק שלי?” שאלתי בחשש, שמא בקרוב אמצא עצמי שם שוב.
“כן, זה באמת קצת קשה להבין, אבל מה שחשוב שתדע עכשיו הוא, שלכל אדם יש מעבר משלו לעולם הבא,” ענה הממושקף, “מי שדן בגורלך ואחראי על ניתוב הַקַּרְמָה שלך זה אנחנו. הניתוב מתבצע בכמה שלבים, כשבכל שלב מספר רב של צמתים ומעברים. ‘חדר ההמתנה’ למשל, שישבת בו קודם, הוא צומת. בצמתים ניתנת לך אפשרות להיפגש גם עם אנשים אחרים. לעומת זאת, הסמטה שביקרת בה, היא מעבר השייך רק לך. בניגוד לצמתים, במעברים אתה תמיד לבדך.”
“אז זהו? זה המוות בעצם, ככה זה נראה? זה מה שקורה כשמתים? מעברים, צמתים, סמטאות, חדרי המתנה, משפטים, מערות אובדן?… אתם רוצים להגיד לי, שכל מי שמת, עובר במקום הזה כמוני?” שאלתי בפליאה.
“כן ולא,” ענה הממושקף ושלח אלי חיוך, “כן, כי פחות או יותר כולם עוברים דרך כאן. ולא, כי אתה עדיין לא מת. זהו אכן אחד משלבי המוות, אך אין זה הסוף. לצורך העניין אתה עכשיו במעקב, או תחת חקירה מנהלתית, אם זה יעזור לך להבין. מועצת ההנהלה הבכירה היא הרשות השופטת בלבד. על הרשות המבצעת אחראים גורמים שונים לגמרי. אם זה ממש מעניין אותך, תוכל לקרוא על כך ב’ספר החיים והמתים הטיבטי’ של סוגיאל רינפוצ’ה. ספר שתורגם כמעט לכל שפה אפשרית, בו מפורטים כל שלבי המוות, הנמצאים באחריות הרשות המבצעת. אגב, לא רק בני אדם מגיעים לפה, כי אם כל יצור חי שיש לו נשמה. ניתוב הגורל והקרמה הנו שלב חשוב ביותר, שעל כל יצור חי לחוות, לפני שיועבר לרשות המבצעת.”
“והרשות המחוקקת, מי אחראי עליה?” נטרפתי מסקרנות, “תן לי לנחש,” הוספתי, כשקלטתי את מבטו של הקירח, “גם זה מידע מסווג, נכון?”
“בדיוק.” ענה הקירח וחייך אל המעשנת הצרודה.



קטגוריות

תאריך פרסום 4 פברואר, 2009 | ע"י רונית בר אילן

11



על המחבר

Profile photo of רונית בר אילן

רונית בר אילן הקימה את מושבה חופשית (בחורף 2006), ניהלה וערכה את האתר עד אפריל 2015. לוחמת ירחית צהובה לפי המאיה, טריפיונרית קוסמית לפי השכנה, אמא, כותבת, לומדת, אוהבת.



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

11 תגובות ל(11) הטור של אייל עמית: אלכסון הוא אסון!

  1. אייל עמית

    קישור לטור (12): 120 גורילות בערפל
    http://www.local-blog.co.il/home/?p=2779

  2. אייל עמית

    אליה כפרולה, אל חשש, לולי שלך בידיים טובות ואוהבות.
    ואל תדליקי אותי עכשיו על גואה למה הלב שלי חלש 😎

  3. אליה

    יבחושון,
    איזה מזל שאלוהים סביבך 24/7 ……
    הפעם היחידה שאני נהגתי על טוסטוס היתה בגואה
    וגם אז נסעתי 23 מטרים ו”נפצעתי” בזרת. (אני יכולה להראות לך את הצלקת…)
    אז תמשיך לשמור על עצמך תמיד וגם בימי שני בבוקר 🙂

  4. TIBIZI

    הקלות הבלתי נתפסת של שבריריות החיים- כל חלקיק שנייה הוא פוטנציאל לבום הכי גדול של חיינו- מי שנוסע על אופנוע מהרהר בכך רבות. כמו שכתבו לפני, זהו המצב הקיומי, זה הבסיס עליו אנו בונים ומבססים את המציאות שלנו- הביטחון הוא למראית עין בלבד=אשלייה. מצד שני יש שישתגעו מעצם המחשבה על כך אז אולי טוב לשכוח לפעמים?!
    בום בום על הטור אח שלי!!!!!!!!!!!!!

  5. אייל עמית

    חבל שלא כתבתי הפעם על זכייה בלוטו…
    היום בבוקר, ממש לפני שעתיים, על הצומת של ברקאי, מצביע לעברי שוטר ומסמן לי לעצור בצד. “בדיקת רשיונות בבקשה…”
    אני שולף את הרשיון ומבקש ממנו בשיא חוצפתי להזדרז כי יש לי ילדה מאחור ואני מאחר לגן. בראש כבר יכולתי לראות את השוטר נכנס לניידת, מעשן לעצמו סגריה, מכין קפה עם כפית חשמלית המחוברת למצית, קורא עיתון, לוקח ת’זמן, מתפנן, נותן לנו להטחן באוטו. דווקא!!!
    אבל זהו, שלא!!!! בהליכה מהירה הוא נכנס לניידת, אחרי עשרים שניות יצא ממנה, שוב בהליכה מהירה, החזיר לי את הרשיון עם חיוך ואמר לי “שתהיה לכם נסיעה טובה”. הוא אפילו לא אמר מילה על זה ששכחתי להדליק אורות.
    לא יודע אם זה בגלל הילדה מאחור, או שנפלתי על שוטר נחמד במיוחד, מה שבטוח – היה פה תיקון קארמה עצבני.
    יאללה, מי בא למלא איתי לוטו היום?
    🙂

  6. דניאלה

    כמו אז וגם עכשיו וכנראה ת-מ-י-ד:)תענוג לקרוא את מה שאתה כותב,
    תודה רבה לך.

  7. אייל עמית

    תומר-
    למה כזה פרולוג ארוך על טוסטוס…? כנראה, אחרי 9 שנים על 4 גלגלים, אני קצת מתגעגע לתחושות על 2… כנראה… קצת… הרבה… 🙂

    בבא שלומי-
    אמן ואמן! אום מוזהב מקדימה, שלושה מאג צ’אמפה על הכידון, שרשרת פרחים על המראה, ראש של שום מתחת לכיסא ואתה מסודר!

  8. שלומי

    אייל בבא
    האופנוע שלי מפלס לעתים את דרכו בבני ברק גם בימינו ושום דבר שם לא באמת השתנה.
    בעזרת השם, האום המוזהב שמודבק לו מקדימה ימשיך לשמור ולסייע מכל רע.
    ואמרו –
    – אמן.

  9. צביקה

    בום טראח

  10. בינה אופק

    איזה מזל שאתה כבר בן שש עשרה ועוד שש עשרה.
    שמור מרחק!

  11. tomer

    nice,
    I liked it!
    I just think that it could happen with a car just as well
    so y the big prologue with the scooter?