השימושון

(2) הטור של אייל עמית: לכל אחד יש תכלית

מאת: אייל עמית

לפעמים אני מסתכל על הקופאית בסופר. זאת שבמשך יום שלם מעבירה מוצרים על קרן הליזר, שסובלת מבעיות בגב התחתון, ששומעת כל היום את הצפצופים המונטוניים של הקופות הרושמות. אני מסתכל על אותו שיפוצניק רוסי מוזנח שבא לתקן אצלנו תריס שבור. ריח סיגריות חריף כמעט מקלף את הצבע מהקיר, שיניים רקובות שכבר החיידקים החליטו להתאבד. אני מסתכל על אותו ילד מהכפרים, מסתובב יחף בין המכוניות ומקבץ נדבות בכניסה לכביש 6. לכל אחד מהם יש חיים, לכל אחד מהם יש משפחה, חברים, תחביבים, בעיות, צרות, שמחות. אם תבחנו כל אחד מהם תחת מיקרוסקופ, תגלו עולם ומלואו ובתוך כל עולם כזה, אמא, אבא, אחים, אחיות, חברים, שכנים, שגם כל אחד מהם הוא עולם בפני עצמו. עולם עם חלומות, עם שאיפות, עם רצונות, עם פחדים, עם תקוות.

לפעמים אני יושב על ספסל ציבורי ברחוב סואן, או משקיף על העיר מחלון של בניין גבוה, מסתכל על ההמון החולף. זה תמיד מדהים אותי לחשוב כמה אנשים יש בעולם?!?! מיליארדים!!! מיליארדים על גבי מיליארדים, בערמות, בכל פינה בגלובוס. עוד יותר מדהים לחשוב שלכל אחד מהם יש תכלית ומשמעות. ממעוף הציפור זה ממש כמו להסתכל על כוורת דבורים או קן רוחש של נמלים, כאשר לכל פרט בקן יש תכלית. קן ללא נמלים-פועלות הוא לא קן. קן בלי נמלים-לוחמות גם הוא לא קן. כמוהן יש עוד המון סוגים של נמלים ולכולן יש תכלית במארג החיים הקסום הזה שנקרא קן.

אין ספק, בקן יש הירכיה ברורה, יש קאסטות ויש דרגות חשיבות. קן שמאבד נמלה-לוחמת, יודע "לייצר" אחת חדשה במקומה. לעומת זאת, קן שמאבד את המלכה – מת! (או משועבד למלכה אחרת, או לקן אחר). מי יותר חשוב בקן – זה ברור! אבל לא על "החשוב" אני מדבר, אלא על התכלית! על כך שלכל נמלה בקן יש משמעות, תפקיד שאותו היא ממלאה ורק בזכותה הקן יכול להמשיך להתקיים.
הקן מתפקד כיישות אחת – יצור אמורפי המחולק למליוני פרטים נפרדים ממש כמו התאים המרכיבים את הגוף שלנו. דמיינו שכל תא בגוף הוא בעצם סוג של נמלה. לכל תא כזה יש תפקיד, אך כולם ביחד מהווים גוף חי אחד – הקן!
מלבד המלכה, לכל נמלה בקן יש תחליף – המלכה כל הזמן בהריון ובהתראה של רגע, היא יודעת להטיל ביצים על פי דרישה. שיחה יום יומית בין נמלת-שליחויות למלכה, נשמעת כך:
"הוד מעלתה, אנחנו צריכים דחוף 2 לוחמות, 4 פועלות ו-10 סיירות."
"אין בעיה, מותק. הביצים עוד שנייה מוכנות. לארוז לך בשקית?"
המוטו בקן הוא כזה: לכל נמלה יש תחליף, אבל אין תחליף לתכלית שלה! גם אם זה ג'וב דפוק, גם אם זה ג'וב מתסכל – מישהו צריך להיות שם ולמלא את התפקיד.

בעולם שלנו, זה בדיוק כמו עיר ללא פועלי נקיון. אין בעיה להחליף חברת נקיון. יש בעיה לוותר על השירות הזה! אתם קולטים מה היה קורה פה ללא פועלי נקיון? אבעבועות שחורות, אייבולה ושפעת העופות פריירים לעומת מה שהיה הולך פה. אין מה לעשות, מישהו חייב לפנות את הזבל. מישהו חייב למלא את התפקיד הזה. על אותו משקל, מישהו גם חייב למלא את תפקיד המלכה, את תפקיד הלוחמות, את תפקיד המטפלות, הסיירות, החופרות, הרופאות, האחיות, המורות בביה"ס, נהגי האוטובוס, עורכי הדין, השופטים, השוטרים, מוכרי הפלאפל, מהנדסי הגרעין, יועצי המס… – לכל אחד יש תכלית במארג החיים הסבוך הזה. גם הקופאית בסופר, גם השיפוצניק וגם הקבצן בצומת – הם כולם חלק ממארג החיים שעושה אותנו. הם זה אנחנו ואנחנו זה הם.

אז פעם הבאה, עוד לפני שאתם שולפים את הויזה מהארנק, חייכו תחילה לקופאית והכירו בקיומה. אם זה יעזור לכם, דמיינו שאותו שיפוצניק עם שיניים רקובות היה אולי פעם מנתח לב גדול ברוסיה. וכשאתם עוצרים ברמזור, שנייה לפני שאתם נכנסים לכביש 6, שלפו איזה חצי שקל מהכיס. הזכירו לעצמכם כי גם לאותו ילד קבצן יש תכלית. מי יודע, אולי הוא זה שימצא את התרופה לסרטן. ואולי לא. זה לא משנה. לכולנו יש תכלית. אל תזלזלו בה. אל תזלזלו באיש. אל תזלזלו בעצמכם.
בואו פשוט נהיה טובים יותר אחד לשני.

בספר "כושי בלאנטיס" שזורים בעלילה המרכזית תשעה סיפורים קצרים. סיפור אחד קראתם בטור הקודם. להלן סיפור נוסף, רלוונטי לנושא. אשמח לתגובות.

באהבה אינסופית
אייל עמית

לקריאת הסיפור

אור

המון אנשים שמתו מוות קליני והתעוררו, מספרים שבצד השני הם ראו מנהרה כזו שבקצה הרחוק שלה יש אור. אור לבן מסנוור, בוהק כזה.
פעם לא ידעתי אם להאמין או לא, אבל היום אני משוכנע שזה נכון, שיש כזה אור ושממש אפשר לראות אותו ולגעת בו. תאמינו או לא, אבל יצא לי לפגוש כמה אנשים שאת האור הזה רואים כל הזמן. לאותם אנשים אנחנו קוראים 'מוארים'! ואני יודע, אני יודע שיש בעייתיות עם ההגדרה הזאת ושנורא קשה לנו לקבל שיכול להיות כזה דבר בכלל. אבל כשאתה פוגש כזה אדם ואתה מסתכל לו אל תוך העיניים אתה מרגיש. אתה יודע. אתה מגלה שממולך יושב אדם שבאמת רואה את האור. תמיד שמספרים לנו על איזה גורו גדול שזכה להארה, ישר מצטיירת לנו בראש תמונה של אדם מבוגר, עם זקן ארוך, שמדבר לאט, ואחרי כל משפט לוקח אוויר עמוק-עמוק ומגלגל את העיניים. אחד כזה שיושב על כסא גדול ומולו מאות מאמינים שקולטים בשקיקה כל הברה שיוצאת לו מהפה. אז כן, יש כאלה, אבל יש גם עוד המון אחרים. כאלה שאנחנו לא שומעים עליהם, כאלה שאין להם איזה אשראם מפורסם ועדת מאמינים סביבם. כאלה שלא לובשים גלימות ומעולם לא הוציאו ספר והם אפילו לא יודעים קרוא וכתוב.
"4 רופי" – סימן לי נהג הריקשה עם אצבעות יד ימין שלו. שילמתי לו ונפרדתי לשלום מכל ההודים שהצטופפו איתי בריקשה. זה היה יום בהיר למדי, אחרי המונסון האחרון. הרחובות נראו יחסית נקיים. ואני אומר 'יחסית' כי לפני שנתיים, בפעם האחרונה שביקרתי במקום, הכל היה נראה פשוט זוועה. גללי חרא של פרות, חזירים מתפלשים בבוץ ובערמות הזבל בצדי הדרך, יתושים, ביוב זורם חופשי, זוועה, פשוט זוועה! ובשכונה הזאת דווקא הוא בחר לגור. במקום בכי עלוב ומסכן בהודו. ככה מצאתי עצמי, הולך שוב באותם רחובות, פונה באותם פניות, מדלג על אותם שלוליות ביוב ועל כמה חזירים ששכבו על האספלט. זה אולי נשמע קצת מוזר אך זו היא הדרך, זו היא הדרך אל האור.
את ההיכרות הראשונה שלי אתו אני לעולם לא אשכח.
"וואלה מי זה המסכן הזה?" – שאלתי את הבחור הישראלי שישב מולי, מזיע כולו וחופר עם פטיש ומפסלת בתוך גזע של עץ טיק. "מי זה הכחוש הזה? נראה ממש כמו איזה דייג מיפו שכבר שנתיים לא החליף בגדים. מה לו ולבניית תופי ג'מבה ודיג'ים אוסטרליים?" אותו בחור שישב מולי הסתכל עלי וחייך.
"אתה לא רואה הא?" – שאל אותי וצחק לעצמו.
"מה אני לא רואה? מה יש לראות?"- שאלתי כשבאמת לא היה לי מושג על מה הוא מדבר.
"הבן אדם הזה מואר" – לחש לי ביראת כבוד והוסיף "גם אני לא ראיתי את זה בהתחלה, אבל שב קצת, דבר איתו, אתה תגלה את זה בעצמך".
זה לקח לי קצת זמן, אני מודה. בכל זאת ראיית העולם המערבית שלנו לא מאפשרת לנו לסלק בכזאת קלות את הביקורתיות ואת הדבקת התוויות. הרי איך שראיתי אותו ישר הצטיירה לי בראש תמונה של דייג מיפו וגם הנחתי לעצמי שהוא ממש מסכן. זה לא קל, זה לא פשוט בכלל לעשות את הסוויץ' הזה בראש ולהגיד לעצמך די, חלאס עם הספקולציות, בו נסתכל עליו רגע באמת ונראה מי זה האיש הזה. יומיים. יומיים בדיוק זה הזמן שלקח לי. אחרי כמה כוסות צ'אי, אחרי שמצאתי עצמי חופר בעצמי עם מפסלת בתוך גזע של עץ טיק, ואחרי התבוננות ממושכת והקשבה הבנתי שלא עומד מולי אדם רגיל. בכל אופן, משהו שטרם יצא לי להכיר.
"תסתכלו איזה יופי!" – צעקתי לכולם באנגלית והצבעתי לשמיים, "יש קשת בענן!"
אותו אדם, שעד לא מזמן ראיתי אותו בתוך סירת דייג פורש רשתות, נעמד על רגליו והתיישב מולי.
"מקום שיש בו הרבה קשתות בענן, זה מקום טוב" – אמר באנגלית קלוקלת והסתכל עלי עם חיוך גדול. אז תשמעו, יכול להיות שעכשיו שאני כותב כאן את המשפט הזה, זה נשמע כמו משפט סתמי, אבל אתם צריכים להבין שכשאותו אדם ניגש אליך ומדבר אליך אל תוך העיניים ועונה לך על שאלה עוד לפני ששאלת אותה, אתה מתחיל להבין שמדובר כאן במישהו מיוחד.
"אז למה אתה לא שם שלטים?" – שאלתי באותו ערב "פרסומות כאלה עם השם שלך. כולם יבואו. תוכל אפילו לבנות פה איזה גסט-האוס ולעשות הרבה כסף".
"no no no! money- bad karma. Very bad karma!" – אמר והשפיל את ראשו מטה תוך שהוא מחזיק את ראשו עם שתי ידיו.
אתם מבינים? אתם מבינים בכלל מה הבן אדם הזה אומר? הוא אומר שפרסומות עם השם והכתובת שלו זה רע, שכסף זה לא טוב! כן, כסף זה דבר ממש רע!
איך אפשר בכלל לתפוס את זה? איך אפשר בכלל להאמין?
הוא עני , הוא ממש עני, חיי כמו קבצן. יש לו 5 ילדים. שתי בנות שעוזרות בבית ושלושה בנים קטנים שעוזרים לו בבית מלאכה. הדבר היחיד שנכנס לו לפה זה אורז ומדי כמה דקות איזו כוסית צ'אי. זהו, מזה הוא חיי. זה כל מה שהוא צריך. המעט כסף שהוא מקבל מהחבר'ה שבאים לעשות אצלו תוף או דיג', הוא קונה קצת אורז, כמה גזעים ואת שאר הכסף הוא תורם לאשראם. תבינו, אין כאלה אנשים! זה לא קיים, זה פשוט לא יכול להיות.
יכול, יכול ועוד איך להיות! ובגלל זה חזרתי. בגלל זה אני כאן. לפגוש שוב את אותו אדם יקר, לשבת ליד אותו איש מואר.
בפעם הראשונה שהגעתי אליו לא ידעתי בכלל לאן אני מגיע, אבל הפעם, שידעתי, היו לי קצת חששות. פחדתי שאגיע למקום ואמצא שם פתאום נגריה עם 17 עובדים ושכל כלי העבודה שלו הוחלפו במסור חשמלי ענק. פחדתי, פחדתי נורא.
"OMMMMMMMM" – בירך אותי כשנכנסתי אליו לחצר. הוא ישב שם במרכז מול המדורה מחמם מעליה גונג של דבורים.
"OMMMMMMMM"- עניתי לו חזרה. לחצתי לו את היד עם שתי ידי ובעיני כבר הבריקו להן הדמעות. ישבנו על איזו כוסית צ'אי והוא הדליק לו סיגרית בידי. ריח עשן האקליפטוס כיסה את המקום. ניסיתי להזכיר לו מי אני, אבל אני לא בטוח שהוא זכר. האמת היא שזה ממש לא הפתיע אותי. הבן אדם לא חיי את העבר. מה שהיה ומה שעוד יהיה לא מעניין אותו. ככה הוא חיי. מסביב למדורה ישבו להם חבורת ישראלים, זוג יפנים, גרמני אחד ושתי איטלקיות. כל אחד מהם אוחז בפטיש עץ או בגרזן וחופר בתוך גזע עם מפסלת. לפעמים בעץ טיק, לפעמים בשישם-ג'רי, לפעמים זה תוף ג'מבה ולפעמים זה די-ג'-רי-דו. בדיוק כמו לפני שנתיים, המקום לא השתנה, הבן אדם לא השתנה – נשאר אותו דבר. לא זז אפילו לא מילימטר. וזהו בדיוק העניין, בן אדם מואר לא צריך לזוז. בן אדם מואר יש לו את הדרך. את הדרך שבה הוא מאושר. וגם אם זה כרוך בלהיות עני, בשכונה מטונפת ולחיות כמו קבצן – לאושר אין מחיר. על הדלת שלו לבית אין מנעול, ולמען האמת אין אפילו דלת.
"אני לא צריך מנעול" – אמר לי וחייך "אני לא הולך לשום מקום. רק אדם שהולך צריך מנעול".
הרי כולנו הולכים, כולנו באים, לכולנו יש צרור מפתחות לעשרות מנעולים. לו אין! גם לא מחזיק מפתחות. אפילו את הריקשה שלו הוא מתניע בלי מפתח. פשוט מניף את הידית ומלטף את ידית הגז. הוא קורא לה jungle-vibes. יש בפנים תמונה קטנה של סאי-באבא וסמל של אום שמשרים ברכה. עם הריקשה הזאת הוא נוסע לחוטב עצים או לשוק לקנות עורות לג'מבה.
"צלו מרקט?" – הסתכל עלי במבט חם והצביע על הריקשה. הוא סיים את הסיגריה, נתן שלוק אחרון לצ'אי והתיישב על ההגה. זו הייתה נסיעה שלעולם לא אשכח, ולא רק בגלל המקומות שאליהן הגענו, אלא יותר בגלל הסיפור שסיפר לי בדרך. הוא סיפר לי על השכנה שלו שהגיעה אליו שלשום בלילה, בליל ירח מלא, עם צירי לידה מתקדמים וביקשה שיסיע אותה לבית החולים. יכולתי ממש לראות אותה יושבת בריקשה ונאנקת מכאב מכל קפיצה ומכל בור בכביש . "נו, ומה קרה?" – שאלתי בהתרגשות.
"בית החולים היה סגור" – ענה בשיא הטבעיות.
"נו, אז מה עשיתם?" – שאלתי כשאני עדין המום איך בית חולים יכול להיות סגור.
"אז יילדתי את התינוק בעצמי בתוך הריקשה, ממש איפה שאתה עכשיו יושב".
"קח אותי אליה, אני חייב לראות את התינוק הזה" – צעקתי בהתלהבות כשאני עדין מנסה לעקל את העניין.
"נו פרובלם, שאנטי שאנטי, אפטר מרקט צלו פול-מון-בייבי " – ענה בשפתו המיוחדת וחייך אף הוא בהתרגשות כמוני. ראשון הוא נכנס ואני בדילוגים קלילים אחריו. זה היה חדר חשוך דחוס עשן קטורות. התינוק ינק משד אמו. צילמתי מכל זווית אפשרית. הרגשתי שזהו תינוק מיוחד. תינוק כזה שישנה את העולם, שיביא לנו את השלום. נשקתי לו על המצח ונשאתי ברכה קטנה. האם ותינוקה חייכו אלי שניהם.
זה לא מפתיע, סיפורים כאלה כמו סיפור ה"פול-מון-בייבי" קורים כל יום בחצר הזאת שלו. אנשים מגיעים לשם בלי פרסומות, בלי שלטים ומבלי שאפילו הבינו לאן ולמה הם הגיעו. הם פשוט מגיעים. כמו פרפרים שנמשכים אל אור, כמו כוכבי לכת המסתובבים מסביב לשמש. כל רגע, כל שניה פה היא עוד צעד במסע. הוא יבחר לך גזע, ייתן לך כלים ויגיש לך עזרה בדיוק כשתצטרך.
"אבל תגיד"- שאלתי אותו באחד הלילות "השלום, מתי יבוא השלום"? הוא חייך, שתק לרגע, הדליק סיגרית בידי ואמר:
"slowly-slowly, Israel soon coming shanty".
תבינו מזה מה שאתם רוצים, אבל כשאותו אדם יקר אומר משהו והעיניים שלו מבריקות מאש, אי אפשר להתעלם. לבן אדם יש אנרגיות סביבו, הוא מקרין אותם כמו חומר רדיו אקטיבי. מי שמגיע למקום ואיננו מסוגל לקלוט את אותם קרניים – פשוט מסתלק, ממש כמו פרפר שהאור חזק לו מדי והוא נשרף. אבל מי שמביט עמוק- עמוק אל תוך אותם עיניים וצולל אל תוך האור מבין שזה לא אדם רגיל. מבין שכשהוא מחייך אליך הוא לא סתם מחייך. הוא מטעין אותך. הוא מלטף אותך בחום ואהבה. בשביל זה חזרתי. בגלל זה אני כאן. לפגוש שוב את אותו אדם יקר, לשבת ליד אותו איש מואר.
את האור בעצמי עוד לא מצאתי, אבל בהחלט יכולתי לראות אותו בעיניהם של אחרים. והיום שאני יודע שהדבר הזה בכלל קיים, אני משוכנע שגם טייח מעפולה, איש היי-טק מהרצליה- פיתוח, או אפילו דייג עני מיפו יכולים להגיע להארה. ראבכ, הבן אדם מצא את האור בתוך די-ג'י-רי-דו, בתוך תוף ג'מבה אפריקאי. האור מחכה לנו בכל מקום. בתוך מאפרת סיגריות, בתוך סתימות בשיניים, בתוך סידור פרחים ואפילו בכתיבת סיפורים קצרים. אז אולי זה ייקח לי עוד סיפור או שניים, ואולי אפילו עוד מאה אלף. מה שבטוח הוא שאני אמשיך לנסות, אני אמשיך לחפור. מי יודע, אולי יום אחד ייצא לי לכתוב משהו וממש להסתנוור?!
"OMMMMMMMM" – בירך אותי כשנפרדנו לשלום. חיבק אותי חיבוק ארוך והסתכל לי עמוק אל תוך העיניים.
"OMMMMMMMM" – עניתי לו חזרה ושתי דמעות חמות זלגו מעיני.
אל המקום הזה עוד אחזור – הבטחתי לעצמי. אל אותו איש מואר עוד אשוב.

עם כושי בלאנטיס
[זה האיש, זאת המדורה, זה הרגע]

הראה עוד

40 thoughts on “(2) הטור של אייל עמית: לכל אחד יש תכלית”

  1. אייל,
    "אולי יום אחד ייצא לי לכתוב משהו וממש להסתנוור?!"
    אני לא יודעת, אם עדיין לא יצא לך להסתנוור ממשהו שכתבת, אך אני בהחלט מסתנוורת מהכתיבה שלך..
    יישר כוח!
    כיף לי שאתה מעצים את החוויה שבספר כל פעם מחדש… אני מטורפת עליו!

    ליטל.. 🙂

  2. איזה קטעים עם הטור הזה 🙂

    שלום למאיה, הבייביסיטר מספר אחת בארץ!!!
    מתוקה שכמותך, תודה על האיחולים והמחמאות. תענוג לגלות שגם את פה באתר!
    גם אנחנו מתגעגעים אליך מ-א-ו-ד.
    ענת כבר מתקרבת לחודש שביעי ובקרוב לאביב יהיה אח.
    מתי את באה לבקר אותנו?
    ד"ש חם חזרה
    טונות של אהבה
    אייל

    נ.ב. – מה כתובת האימייל שלך? הנה שלי – info@muzza.co.il

  3. לאייל היקר!!! מה נשמע?……… זאת מאיה (הבייביסיטר).

    תתחדש על הטור. אתה כותב פשוט ואנושי עם הרבה כישרון ואהבה. ובעיקר אתה בן אדם מדהים!
    מאחלת לך שתמיד תמצא את האור בחייך…

    ד”ש חם לענת ואביב. אגב, מזל טוב פעמיים (על הבית והיורשת השנייה)…..
    מתגעגעת… ד”ש מענת, זוהר וכל המשפחה

  4. הי יעלה – תודה על הקישור ששלחת – כתבה מ-ר-ת-ק-ת!!!!
    מדהימה ההקבלה בין הדבורית ליצור ממשפחת החוליות ואף ליונקים…

    …"עוד במאה ה-19 טען החוקר הגרמני יוהנֶס מֵהרינג (Johannes Mehring, 1815–1878) כי נחיל-הדבורים הוא ישות אחת השווה באיכויותיה ליצור ממשפחת בעלי-החוליות; הדבורים הפועלות מייצגות את איברי-הגוף ואת חילוף-החומרים, ואילו המלכה והזכרים מייצגים את איברי-הרבייה.
    הזואולוג הגרמני בן-זמננו יוּרגן טַאוּטְז (Juergen Tautz) מרחיק-לכת וטוען כי הדבורית היא סוּפּר-אורגניזם השווה באיכויותיו ליונק. כדי להוכיח את טענתו הוא מראה כי לדבורית וליונקים כמה תכונות מהותיות משותפות. "

    כך בדיוק גם הנמלים (או שאולי יש לקרוא לסופר ארגניזם הזה "נמולית"). לנמלים אין דבש, אין דונג, אין פרופוליס… כך שזכו פחות לתהילה מהדבורים. עם זאת, חשיבותן עלי אדמות לא פחותה מזו של הדבורים. בכתבה ששלחת כתוב כי אלברט איינשטיין אמר ש"אם ייעלמו הדבורים מן העולם, ייוותרו לאדם ארבע שנים לחיות." כך גם לגבי מינים רבים אחרים בטבע ובינהם הנמלים.
    ממליץ לך גם לקרוא את הספר "נמלים". הספר הזה יהפוך אותך לגמרי. זו הבטחה.
    http://simania.co.il/bookdetails.php?item_id=2889

  5. אורסון סקוט קארד כתב בספריו על "תודעת כוורת" (שהיא באותו הקשר תודעת קן נמלים), וההבדל המהותי בין בני אדם, שלא מחוייבים בתודעת כוורת (לשמחתי ולהקלתי) ובידם תמיד הזכות לבחור ולשנות את עתידם וגורלם, לבין החיים בתודעת כוורת כשאפילו לא חושבים (כי אין "מחשבה") על שינוי. אולי כמו תפיסת הקארמה בהודו, ה"מכתוב". מה שנגזר נגזר. בהקשר הזה, אין ספק שמזל לי להיות אדם, אישה (עיין ערך עמלמול) בעולם המערבי היחסית חופשי (וגם לא)..

  6. לאייל היקר!!! מה נשמע?……… זאת מאיה (הבייביסיטר).

    תתחדש על הטור. אתה כותב פשוט ואנושי עם הרבה כישרון ואהבה. ובעיקר אתה בן אדם מדהים!
    מאחלת לך שתמיד תמצא את האור בחייך…

    ד"ש חם לענת ואביב. אגב, מזל טוב פעמיים (על הבית והיורשת השנייה)…..
    מתגעגעת… ד"ש מענת, זוהר וכל המשפחה 🙂

  7. עמלמול –
    תודה על המראה ועל חידוד המשפט. גם אני פה בשביל ללמוד. נתת לי בראש. תיסלם!
    אני רק יכול להגיד כי באמת שזו לא הייתה כוונתי. בסה"כ ניסיתי לעשות מעבר בין עולמן של הנמלים והעולם שלנו. ההפרדה בשפה העברית בין זכר לנקבה יצרה את "הבעיה" הזו. אם הייתי כותב באנגלית, זה לא היה קורה. בכל אופן, סליחה אם התבטאתי בצורה לא הולמת 🙂
    אולי כשנכיר קצת יותר לעומק, בהמשך הטורים, תגלי כי אוהב אדם אני ואין לי שום כוונה להקטין את המין הנשי או להכניסן לתבניות סטריאוטיפיות. אולי אפילו להפך!

    ובנוגע לפגישתך עם ענייה, מוארת, צנועה וחייכנית פה באזור…
    אני מפנים מהר, לא?
    🙂

  8. אייל האם לא ברורה החלוקה המאד סקסיסטית שעשית במשפט הזה. כל מה שעשיתי זה הפכתי את המינים . איכשהו נהגי אוטובוס ושוטרים מול אחיות והמורות נראה לי סטראוטיפי מדי… אבל מאידך מי אני שאלין על סטראוטיפיות בקוראי את סיפוריך…ובאותו עניין,מכיוון שכנראה לא אגיע להודו בשנתיים הקרובות יש מצב לפגוש איזה מואר עני צנוע וחייכני פה באזור?

  9. שנינות לידה שחרור חשיפה לכתוב לך שקטה פותחת עיניים לרווחה נושמת רגועה מודעת לפחד מודעת לחששה מנטוות את עצמי מהבטן מהלב מהעיניים לכתוב בשקט ובקל רם לכתוב מעווט אם שגיעות כתיב לשגע טעימה קטנה לא לזכור לשכוח ללכת לאיבוד לטייל אנשים זרים זוגיות אישה יפה שמחייכת שיכול להפוך הכל מתנות בגדים יפים אוכל טוב לפספס את הנקודה המלוכלכת כשמנקים שולחן לבחור אנחנו מרגישים דברים כל כך חזקים תוהים על דברים מהותיים ולא סתם אם לא הייתה לנו את יכולת ההתמודדות שמאחורי כל שאלה לא היינו שואלים אם לא היו לנו את הכלים בשביל לקיים לא היינו מקבלים תשובה אנחנו מקבלים אינפורמציה בדיוק במידה הנכונהלנו לנפש שלנו למציאות שלנו ככל שנבקש עוד אינפורמציה נקבל אותה נשים לב לשאלות שלנו לתהיות שלנו לחוויות חדשות שאנו עוברים התשובה באה בפשטות ובנחת בתשומת לב לדקויות באוויר לא נוותר כשקשה נחייה תמיד את האמת בפשטות ובאהבה לשים לב כשקרוב ולא לשכוח להרגיש דרך בדרכים כה בטוחות והחופש לאהב ————————————————————————————————————————————————————————————————————————————————————————————————————————————————————————————————————————————————————————————————————————————————————————————————————————————————————————————————————————————————————————————————————————————————————————————————————————————————————————————————————————————————————————————————————

  10. היי אחוני,
    שוב קרוב לחצות שעה טובה לסכם את היום,הילדים ישנים ?!,סיימנו את העבודה להיום?…
    לא יודע מאיפה להתחיל ,מה לומר, יש לי פתאום כל כך הרבה מה להגיד לשתף בתחושות שצפות
    כשמדברים על תכלית,אור,התבוננות ..אם ככה מה שאתה כותב יוצר כזה אימפקט אתה על הדרך הנכונה אחי, מתבונן ,חוקר ,מתחבט,מתרשם ,נרתם ,נופל וקם.

    לילה טוב אח שלי.

  11. ערב אור חברים יקרים!

    שלומי –
    אין לך אפילו שמץ של מושג מה עשה לי הקישור ששלחת http://simania.co.il/bookdetails.php?item_id=2889
    את הספר הזה קיבלתי מחבר לפני שנתיים ומאז אני לא מפסיק לחשוב עליו (כפי שאתה מבין מהטור…)
    בן אדם, המילה "מומלץ" אפילו לא מתקרבת. עם יד על הלב, זה אחד הספרים הכי מדהימים שקראתי בחיים. אני לא מבין איך לא הספר הזה לא נכנס בתור ספר חובה לבגרות. פשוט ספר חובה 
    אם אהבת את הספר הזה, אני מניח שתאהב את הסרטון הבא. אורכו 6:30 דקות. סרט מ-ד-ה-י-ם אבל באותה נשימה גם מ-ז-ע-ז-ע. למה מזעזע? כשתסיים לצפות בסרטון, שאל את עצמך לאן נעלמו כל הנמלים בקן. כשתמצא את התשובה תבין כמה הסרטון הזה מזעזע. בני אדם, כאלה יצורים מוזרים. הסרט הזה הוא הדוגמא הקלאסית לכך. קבל: http://www.youtube.com/watch?v=xQERRbU23bU

    עמלמול –
    מה רצית להגיד? אהבת/לא אהבת את המשפט הזה? לא הבנתי. אשמח להבהרה 

    יעלה –
    אני די חדש פה ובכלל, די חדש באתר הזה, אבל בזמן הקצר שאני פה, כבר נתקלתי בשם שלך כמה פעמים – בתגובות שלך בכל מני פוסטים וטורים. אני מקווה שאני לא מתבלבל ושזו באמת את. בכל אופן, אם כן, אז רק רציתי להגיד לך שאת כותבת מדהים. תמיד כותבת לעניין ומתייחסת לדברים מאוד ברצינות. זה פשוט תענוג לקרוא מה שיש לך להגיד. תודה לך!

    טיביזי –
    שם יפה בחרת לך. הכרתי פעם מישהו באמסטרדם עם שם כזה. איש גנוב לגמרי, אבל עם תכלית  !!!
    בנוגע לתגובתך, אני חושש שאף אחד לא מבין מה הולך פה. יש הרבה תאוריות, יש הרבה ספקולציות. בסופו של דבר, כל בן אדם בוחר לו מסלול. ואולי כמה. ואולי אף לא אחד.

    חברים יקרים, מודה לכולכם על התגובות והעניין.
    מתנצל אם אני לא עונה לכולם תמיד. התגובות עולות לאתר עם השהייה לפעמים…
    נשיקות, אהבה, נמלים וחיבוקים

    אייל עמית

  12. בום עליך אח שלו!
    מהם החיים האלו ריבונו של עולם? מי באמת מבין מה הולך פה בכלל? אנשים, נמלים, מרפסת מלון תלויה מעל כרך סואן, מקומות רחוקים וכ"ו וכ"ו.
    המשך להאיר את עיינינו הסומאות, לשקף תובנות ומחשבות בכתיבה ססגונית וקולחת.
    well done!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

  13. הלוחם פרק את נשקו הכירורג הניח את סכינו הטיס יצא למסע בהודו וחזר "סיקר" ואחר כך מורה של תיכון על איזורי, מתקן התריסים שהיה אולי מדען ברוסיה בעצם מנגן בדירת חדר מטונפת בדרום תא בצ'לו (ולא יודע שאני מקשיבה לו מביטה עליו מחרכי חלוני ולא אשכח אותו לעולם )ואולי ימות כהומלס או אולי מות צדיק או אולי יטבע בימה של בת ים או חולון
    הילד מהצומת אולי ידרס אולי יצא למכה ויחזור שייך מופי או לוחם שיעי או משהו אחר, נער האינתיפדה פקח עינים וביקש את דרכו של גנדי בהתחלה הוא לא ידע איך קוראים לזה ומה זה..אחר כך כשחיפש מצא
    והדבורים – לפי שטינר ובטח כמה מגדלים או כאלה שנפגשו מפגש אינטימי איתם יודעים שיש להם קשר סמוי ועמוק עם בני האדם לא כמשל – אפרופו נמלה אלא ככה ישר- דוך! וזה לפעמים כואב…
    והאני הזה המתבונן הנוכח המכיל המתפעם מכל ישות אנושית שיש בה ניצוץ או פוטנציאל לראות משהו ולבחור- תבורך על המבט הזה האוהב את האדם באשר הוא

  14. איזה כייף להתעורר בבוקר עם כוס קפה, לפתוח את החלון, לפתוח את המייל ולקרוא את הטור השבועי של אייל עמית. מה שמגניב בטורים שלך אייל זה שתמיד יש קטע שאתה (הקורא) חושב שהסיפור הולך סחור סחור ולא מגיע לשום מקום אבל פתאום זה מגיע בהפוכה ויש פואנטה מגניבה, לא משהו שמפיל אותך מהרגליים אבל משהו שגורם לך להניד את הראש במין זוית מוזרה ימינה תוך אמירה " וואלה " . מחכה לשבוע הבא בקוצר רוח,

    תומר

  15. אייל יקר וצדיק,

    קצת פחות התחברתי להתחלה ואז באת לי בהפוכה, בהארה.

    נזכרתי בספרים יוצאי הדופן של ברנאר ורבר ('הנמלים' והמשכו 'יומם של הנמלים'). הם מתארים מסע תגליות – וגם גילוי עצמי – וגם קולקטיבי – של נמלה, שמעלה ספק במבנה הקאסטות הקשיח ושואלת מה התכלית ומה מעבר לנראה לעין. המניעים והבחירות שלה אינם מוסברים בדרך הקלה של 'האנשתה' (כלומר, לייחס לה קו מחשבה אנושי), אלא דוקא מתוך נקודת המבט המשוערת שנובעת מכל מה שידוע למדע על נמלים, התקשורת ביניהן, המבנה החברתי ביניהן וכו. יש אומרים שהספר (או המשכו) הפכו פריט לימודי בלימודי הפילוסופיה ואף המתמטיקה בצרפת http://simania.co.il/bookdetails.php?item_id=2889

    בין היתר עולה השאלה, כיצד אנחנו, האנשים, מנסים ליצור קשר עם פלנטות אחרות, כל עוד שאנחנו אפילו לא מסוגלים לתקשר עם החיים בפלנטה שלנו (לא כל שכן, בינינו ובין עצמנו).

    מומלץ! נו קומישן, בבא! ג'אסט קאם אנד סי !!

    אוווום

  16. ומה שרציתי להגיד זה כשאתה בוחר לכתוב את המילים על הקופאית, הטכנאי, הילד- אתה כותב על עצמך, על הבעיות גב תחתון שלך (מטאפורית, אני מניחה) ועל הילד הקבצן היחף שבך. זה כל היופי, אילו מילים אתה בוחר על "אנשים אחרים" כביכול…….

  17. לגבי מה שכתבת בפוסט: אני אגיד לך יותר מזה: הקופאית, הטכנאי, הילד- זה אתה וזה אני וזה כולם. זה לא נדוש, זה אמיתי וזאת הערבות ההדדית שכל כך חשובה. לא להסתגר בקונכיה שלנו , אלא, להפתח, לקבל , לחייך. מי שעושה את זה – מחייך לעצמו. זה הרבה יותר מורכב, ואולי פשוט….אבל מה שבטוח זה שמאחורי הקלעים, הבלתי נראים לעין, כולנו קן נמלים אחד גדדול ונשמה אחת ענקית שבאה ללמוד וללמוד וללמוד.

  18. מגיבה לפוסט כרגע- על זה בדיוק כתב אלדוס האקסלי את "עולם חדש מופלא", אם כי זה צעד קיצוני יותר של האנושות: לתכנן את התכלית של כל אחד וגם לגרום לו להיות מרוצה ממנה מבלי לשאוף לשנותה (טוב, כמעט בלי…).

  19. התכלית נכתבה ע"י אייל בצורה נהירה ומלאת חיות. החוויות הקטנות, הרגעים, האנשים ונקודת המבט היא המשמעותית.. כתיבה קולחת, אנרגטית ויומיומית המעניקה נופח נוסף לתכלית… לשם מה? לאיזו מטרה? לכבוד מה? עבור מה? למען מי- מה? בשביל מי- מה? כן יירבו

כתיבת תגובה

Close