השימושון

(3) הטור של אייל עמית: בום בום בום על דלתי מרום

מאת: אייל עמית

"הצילו!!! הבית שלנו נשרף!!! אלוהים, עזור לנו!!! שמישהו יעזור לנו!!! אנחנו לא יכולים לצאת!!! אנחנו נחנקים!!! הלו, מישהו שומע?!?!?!? שרפה!!! שרפה!!! הבניין שלנו נשרף, אמא, אני מתה, הצילוווווווווווווווו!!!!!!!!"
זה קרה בחמש בבוקר, ביום האחרון של חופשת חנוכה 1987. צרחות אימה העירו אותנו משנתנו. ההורים שלי שלפו אותי בפאניקה מהמיטה. הבניין שלנו, 11 קומות בלב העיר גבעתיים, עלה כולו בלהבות. בחדשות כינו את השרפה הזו "המגדל הלוהט", במציאות אני הייתי שם, נושם את העשן הסמיך, שומע את צווחות השכנים, רועד כולי מפחד, בסך הכל בן 12. קצר חשמלי בחדר המעליות הצית את ארונות החשמל. בימים ההם עוד היה מקובל לבנות את ארונות החשמל מעץ ולא ממתכת. מה שהוביל לשריפת ענק שהתפשטה בחדר המדרגות של הבניין כולו. לפיד אחד ענק!
שיירות של אמבולנסים דהרו לכיווננו. משאיות כיבוי אש זרמו מכל גוש דן. 44 משפחות כלואות בבתים ולא יכולות לצאת. מדי פעם מישהו צורח משהו, הלב יורד לתחתונים. בכי קורע לב מהדהד בחלל, מתערבל בהמולת הסירנות והמגה-פונים של המשטרה. בין לבין, אני ושני אחיי הגדולים נשמעים להוראות ההורים, ממלאים דלאי מים ושופכים בזה אחר זה ללא הפסקה על דלת הכניסה לדירה, מנסים לחסום את העשן עם מגבות רטובות. אין זמן לחשוב, אין זמן בכלל לקלוט מה קורה. הדלת רותחת! עוד דלי ועוד דלי. מדי פעם נותנים הצצה דרך העיינית. הגהנום, פריזר לעומת מה שהלך שם. הכל כתום, הכל אדום. אש אכזרית מכלה הכל. אבל הכל! דלת הפלדלת ודלאי המים שנשפכו עליה ללא הרף, הם שהצילו אותנו. למעשה, הייתה רק דלת אחת בבניין שלא היתה מפלדה. הדלת הזו הייתה שייכת למשפחת ארואסטי, בקומה השמינית של הבניין. האש, שרק חיפשה חמצן כדי להמשיך להתקיים, שרפה כליל את דלת ביתם והתנקזה כולה דרך דירתם.

האש ממשיכה להשתולל ואנחנו ממשיכים לשפוך דלאים. לפתע סולם מציץ ממרפסת הסלון. שלושה כבאים הודפים אותנו אחורה ועם גרזני ענק ואיל-ניגוח מנסים לעקור את הדלת שכבר הותכה לגמרי למשקופים. בום, בום, בום, מצד אחד האש ומהצד השני הגרזנים. בום, בום, בום כל דפיקה מחסירה בליבנו פעימה. בינתיים, עוד כמה כבאים פורשים את הצינורות ויוצרים על רצפת הסלון שלנו שטיח ענק של נחשים. משום מה, מפקד מכבי האש החליט כי דווקא הדירה שלנו, היא האידאלית לפריצת הכבאים. בום אחרון על הדלת והכבאים צוללים עם צינורות האנקונדה אל תוך הלהבות. כל הבית עשן, בריכה של מים מציפה את הכל. בינתיים, הגיעה כבר הכבאית המיוחדת של העיר בני ברק. לכבאית המיוחדת הזו היה את הסולם הגבוה ביותר שהיה אז להציע. סולם בן 8 קומות. הסולם עולה ויורד, עולה ויורד ובכל פעם מעמיס לתוכו משפחה אחרת. עוד משפחה ועוד משפחה ובינתיים יתר המשפחות נצמדות לפתחים, מנסות לשאוף אויר, צורחות לשמיים, צורחות לכבאים. היו גם כאלה שהתחילו לקשור סדינים וניסו ליצור סולם חבלים.
"אתם יכולים לרדת עכשיו" אמר לנו אחד הכבאים ושלח אותנו לכיוון חדר המדרגות. רועד כולי, נצמדתי לאחי הגדול. לעולם לא אשכח את המחזה, לעולם לא אשכח את הריח. ריח חריף של פלסטיק חרוך, ריח של טיח שרוף, של קרמיקה שרופה, של עץ שרוף, של מעליות שרופות, של בלטות שרופות, הכל שרוף, הכל שחור. אנחנו יורדים במדרגות, חושך מוחלט, אחד הכבאים מאיר לנו עם פנס את הדרך. מהקירות עוד עולה עשן, האוויר סמיך ולוהט, המדרגות שחורות ורטובות, העינים צורבות. פתאום אור, דלת הכניסה לבניין, מאות אנשים מתהלכים כמו סהרורים על המדרכה, רובם עוד בפיג'מה. עשרות אמבולנסים חונים בשורה ארוכה, רעש מחריש אוזניים מהול בדממת הלם שקשה לתאר במילים. מכשירי הקשר של הניידות צווחים מכל עבר, סירנות מכל קצוות העיר, ילדים בוכים, אנשים משתוללים, מקללים, לא מאמינים. כולם בפאניקה. אני לא זוכר מה עשיתי באותם רגעים ואיפה היו ההורים שלי. אני רק זוכר שעמדתי קפוא מול גופתו של איתי ארואסטי. הילד המתוק והמקסים מקומה 8 שדלת ביתו היתה מעץ. הפרמדיק שרכן מעליו תקע בגופו עשרות מזרקים, מחטים בגודל מסרגה ישר לתוך הלב. הוא הנשים אותו, ניסה להחיותו עם מכות חשמל, שוב ושוב ושוב והכל על המדרכה, מתחת לבניין, מול עיניים של ילד בן 12, מוכה הלם – אני! לבסוף הגיע מישהו אחר, כיסה את גופתו בשמיכה ושניים אחרים נשאו את האלונקה אל תוך האמבולנס. שם, כבר המתינו דוממים, מכוסים גם כן, שתי אחיותיו הקטנות ואביו. האם, שסבלה מכוויות קשות בכל גופה, שרדה.

יום למחרת חזרו כולם ללימודים. אנחנו היינו עסוקים באריזת מזוודות. שבעה חודשים לא גרנו בבית. עברנו לגור אצל סבא בגבעת שמואל. בינתיים עבר הבניין שיפוץ כללי. בדירה שלנו, לא היה קיר אחד שלא שברו. הדירה אמנם לא נשרפה, אך חוטי החשמל הותכו כליל בתוך הקירות. הנזקים מהמים של הכבאים היו קשים מנשוא.
יומיים למחרת, אחרי נסיעה של למעלה משעה בשני אוטובוסים שונים – ילד בן 12, עומד מול כיתה שלמה והמורה מבקשת ממנו לספר מה קרה. כולם הישירו אלי מבט כואב ומלא רחמים. המילים נעתקו מגרוני. פשוט עמדתי שם קפוא, כאילו ניצבת מולי דלת פלדה בוערת. אני חושב שרק אז, באותו יום, באותם שניות, הבנתי בעצם מה קרה. הבית שלי נשרף!!! נשרף לי הבית!!! לא דיברתי, רק עמדתי שם ובכיתי. בכיתי כמו משוגע. הוצאתי הכל החוצה. את הפאניקה, את ההסטריה, את ריח העשן, את צרחות השכנים, את רעש הסירנות, את הדלת הבוערת, את הגופה של איתי. באותם רגעים פשוט שחררתי את הפחד. המורה, שכפי הנראה השיגה את מטרתה, שלחה אותי החוצה לשטוף פנים ולהירגע.

בספר "כושי בלאנטיס" שזורים בעלילה המרכזית תשעה סיפורים קצרים. שני סיפורים כבר קראתם בטורים הקודמים. להלן החלק הראשון מתוך פרק א' בעלילה המרכזית. בטור הבא אפרסם את החלק השני. הפחד מעולם לא היה מפחיד יותר. עבורי לפחות.

באהבה אינסופית
אייל עמית

לקריאת הסיפור

על סמטת הדלתות הבוחנות

"כל אדם הוא אדריכל של גורלו" [אפיוס קלאודיוס]

הפעם הראשונה בחיי שראיתי אוראקל, היתה בסרט 'הסיפור שאינו נגמר'. אטריו הגיבור ניצב שם באומץ לב, מול שני פסלי ספינקס ענקיים, בגובה מאה מטר. היה זה האוראקל הדרומי. מין ישות כזאת. נביא שמסוגל לענות על כל שאלה שתשאל. הדרך אל האוראקל אינה פשוטה. אטריו היה צריך לטוס ששה עשר אלף קילומטרים על גבו של דרקון ולעבור דרך שני שערים, כדי להגיע אליו. משני צדיו של השער הראשון ניצבו פסלי ספינקס אדירים בצבע זהב, ששמרו על הפתח. הספינקס מסוגל להסתכל ישר אל תוך לבך ולראות את האמת. רק אדם שבטוח בעצמו, יוכל לעבור דרכם. מי שנמצא אצלו חשש ולו הקטן ביותר, מוצא את מותו מקרני הלייזר הקטלניות, שהספינקסים שולחים דרך עיניהם המפחידות.
השער השני, בדרך אל האוראקל, הוא ראי קסם. שם עליך להתייצב מול דמותך האמיתית. אנשים טובים מגלים לפתע שהם רעים, אמיצים הופכים לפחדנים וחכמים מגלים שהם בעצם טיפשים. זהו מבחן לא פשוט בכלל ורוב האנשים בורחים משם בריצה, כל עוד נפשם בם.
אז למה להגיע למקום כזה? למה בכלל לסכן את עצמך? כי כשאין ברירה אז אין ברירה. כשאתה חייב לקבל תשובה על שאלה, שאיש לא יוכל לענות לך עליה, אתה מוצא עצמך מול שני השערים, בדרך אל האוראקל הדרומי.
ככה לפחות זה היה בסרט. עד שלא פגשתי אוראקל כזה בעצמי, חשבתי שהם כולם נראים אותו דבר.
את האוראקל שלי פגשתי אחרי הליכה של כמעט שעה בסמטאות אבן צרות, שלאורכן ניצבו מאות ואולי אלפי דלתות עץ מעוטרות גילופים. הסמטאות היו חשוכות למדי והשתרכו לאורך עשרות קילומטרים, כשריח חריף של שתן וצואת פרות נדף מכל עבר. יכולתי להישבע שאלה סמטאות העיר העתיקה של וראנסי שבהודו, מקום שמזכיר קצת במראהו את הקסבות הצרות בירושלים. לא היה לי מושג איך הגעתי לשם ואם באמת היתה זו העיר וראנסי, אך בייחוד הציקה לי השאלה מדוע אני מסתובב שם ערום.
ערום לגמרי.
בהתחלה הייתי בטוח שזה חלום וניסיתי להתעורר בכל דרך אפשרית. כשצבטתי את עצמי בכוח וצעקתי מרוב כאב והיסטריה, קלטתי שלושה דברים: אני לגמרי במציאות, אני לגמרי ערום ואני לגמרי לבדי בסמטאות שנראות כמו וראנסי.
דממה בלתי הגיונית שררה במקום. אם לא הייתי שומע את נשימותיי המבוהלות, הייתי בטוח שהתחרשתי.
"לפחות המקום חשוך," ניסיתי להרגיע את עצמי ולהבין מה קורה. יכולתי להרגיש את הלב מפרפר בטירוף, ממש בועט לי בבית החזה, כאילו מנסה לצאת. לא ידעתי מה לעשות. לרוץ לאורך הסמטאות, לחפש שוטר ואולי למצוא מקום להסתתר, או לדפוק על איזו דלת. לרגע הייתי בטוח שחטפו אותי. פשוט לא ידעתי מה לחשוב. הרי בעבר שמעתי כבר סיפורים על אנשים, שהתעוררו פתאום באיזו פינת רחוב וגילו תפרים במקום שפעם היתה להם כליה. בזריזות סרקתי את גופי. העברתי עליו את כפות ידיי, בניסיון למצוא סימן או צלקת.
"הכל נראה בסדר," אישרתי לעצמי ושלחתי מבטים מבוהלים לצדדים. הדבר היחיד שיכולתי לחשוב עליו, היה למצוא משהו לכסות לי את הישבן.
ומהר.
"נשארו חמישים דקות," נשמעה לפתע הודעה קולית, כמו בסופרמרקט. היה זה קול של אשה מבוגרת וצרודה. באותו רגע התכווצתי כולי וניסיתי להיצמד אל הקיר מימיני. רק אחרי בדיקה יסודית לכל הצדדים, הבנתי שאני עדיין לבדי במקום.
"עוד חמישים דקות מה?" שאלתי את עצמי ובלי להתמהמה רגע נוסף, התחלתי לפסוע על קצות האצבעות, כשאני משתדל לכסות, עד כמה שניתן, את איבריי החשופים ולהיצמד בגופי לקירות. מצד אחד רציתי לפגוש מישהו, שיגיד לי מה קורה פה, אך מצד שני לא הייתי יודע היכן לקבור את עצמי, מרוב בושה.
המשכתי לשוטט בין הסמטאות החשוכות, כשמדי פעם אני עוצר ובוחן את הדלתות. הראשונה שעצרתי מולה, היתה דלת שמעליה התנוסס שלט גדול. מצאתי עצמי עומד שם מול אותה דלת בפה פעור ופשוט לא מאמין למראה עיניי.
"מקדונלד?!" קראתי בפליאה וגבותיי התרוממו בהשתאות. ככל שהתאמצתי, לא הבנתי מה הקשר בין השלט הזה, למקום בו אני נמצא.
"פיצה האט?!" קראתי שוב בקול, בוחן את הדלת השניה וגופי מצטמרר כולו.
"פיצה האט? בוראנסי? מה זו הבדיחה הזו?" שאלתי את עצמי בהלם טוטלי, סורק את שאר הדלתות. בזה אחר זה הופיעו כל סוגי הג'אנק-פוד שאי פעם הומצאו ונפרשו לנגד עיניי. כל סוגי ההמבורגרים, נקניקיות, פיצות, שווארמה, קרפ צרפתי, צ'יקן-באגט, פרוזן-יוגורט, פיתות, בורקסים, מלוואחים, גלידות, עוגות… והריח, איזה ריח היה שם… ריח של צ'יפס וחמאת פופקורן, מעורבים בריח נקניקיות ובצל מטוגן. ריח של שוקולד חלב ואגוזים קלויים, מעורב בקוקוס וריבת חלב.
אפילו שלא הייתי רעב כלל וגם בהלם מוחלט, הרגשתי כבר איך הרוק מתחיל להיאסף לי בחלל הפה. אם לא הייתי ערום, אני משוכנע שכבר הייתי בוחר אחת מהדלתות האלה. אחרי דקות ארוכות של הליכה, סמטת הג'אנק פוד הסתיימה.
"נשארו ארבעים דקות!" נשמעה שוב הכריזה ולבי החסיר פעימה.
"מה קשור עכשיו בית כנסת ספרדי?" שאלתי את עצמי בתדהמה, מביט בשלט שמעל הדלת ולא מאמין.
"מה זה המקום המטורף הזה?" שאלתי שוב ושוב וניסיתי להצניע עד כמה שיכולתי את איבריי החשופים. היו שם אינספור דלתות. לנגד עיניי נפרשו כל סוגי הדתות בעולם ובמרווחים של מטרים ספורים בלבד אלה מאלה. סוגים שונים של כנסיות ומסגדים, מאות סוגים של בתי תפילה, מנזרים, פולחנים, כתות, מקדשים עתיקים ואפילו מודרניים. באמת שלא הצלחתי להבין במה מדובר, אך גם לא נשארתי שם יותר מדי זמן כדי לגלות. לא יודע איך, לא יודע למה, פשוט תפסתי את רגליי והתחלתי לרוץ, כשמאות בתי תפילה קדושים, חולפים על פניי בזה אחר זה.
"נשארו שלושים דקות!" נשמעה שוב הכריזה וגופי התכסה זיעה קרה. לא היה לי מושג לאן אני רץ. הייתי בהלם. הייתי פשוט בהיסטריה. לפעמים שברתי שמאלה, לפעמים ימינה. פשוט רצתי עד שנגמר לי האוויר, מתנשף כמו בהמה ומזיע כמו מוסכניק ביום חמסין. עצרתי. מולי ניצבו אינספור דלתות נוספות, בעוד הסמטאות נותרו שוממות מאדם. מצאתי שם עשרות דלתות של קריאה בקלפי טָארוֹט. כמה דלתות של אסטרולוגיה, של נומרולוגיה, טיפול בהילות ובקריסטלים, טיפול בפעמונים טיבטיים ובדיקור סיני. דלתות של תקשור עם חוצנים ואפילו כמה דלתות עם סיאנס. נראה שלא יהיה לזה סוף. המשכתי להסתובב שם עוד רגעים אחדים, כשאני פשוט לא מצליח לתפוס במה מדובר. מה זו הספירה לאחור הזאת, מה הקשר לעיר וראנסי ומעל לכל, מה לכל הרוחות אני עושה שם.
"נשארו עשרים דקות!" השמיעה באדישות המבוגרת הצרודה. בניגוד לה, אני כבר איבדתי את עשתונותיי.
"חדר הלבשה!" צעקתי בקול רם וחיוך חצי מבועת עלה על פניי, כשקלטתי את הדלת. בהיסוס קל סובבתי את הידית ודחפתי את הראש פנימה. אם חשבתי קודם שהלב שלי פעם במהירות, אז עכשיו הוא כבר עבר את מהירות הקול. בפנים נפרש חדר קטן ועל הקיר ממול נשען ארון בגדים. ולא היה זה סתם ארון בגדים. זה היה ארון הבגדים שלי, או לפחות העתק מדויק שלו. היה שם הכל – חולצות, מכנסיים, נעליים והכל מקופל בדיוק כמו אצלי בבית. אפילו מצאתי שם את חפיסת הסיגריות ואת הארנק הקטן, במגירה של הגרביים, שבו אני תמיד מחביא קצת כסף. התלבשתי בזריזות. הוצאתי את הכסף מהארנק ולקחתי גם את חפיסת הסיגריות.
"מה הקטע?" שאלתי את עצמי שוב ושוב, "אולי אני סובל מהזיה, או שאולי באמת חטפו אותי? אבל מי הפסיכי החולני הזה, שיחטוף גם את ארון הבגדים שלי ויטיס אותו עד וראנסי?" שאלות אלה ורבות אחרות צצו בראשי בדרכי חזרה לסמטה.
לגמרי שכחתי מהספירה לאחור, כשברקע נשמעה לפתע שוב הכריזה:
"נשארו חמש דקות."
"מה חמש דקות? איך זה יכול להיות?" צעקתי בחוסר אונים מוחלט. בסך הכל הייתי בחדר ההלבשה פחות משתי דקות. איך זה יכול להיות? ניסיתי לחשוב בהגיון, אך כמויות האדרנלין ששטפו את גופי לא אפשרו לי לחשוב עוד רגע נוסף ופשוט התחלתי לרוץ. משום מה, אותה ספירה לאחור הצליחה להלחיץ אותי מאוד. כמו קודם, לא היה לי מושג לאן אני רץ. התנשפתי כמו חיה פצועה המובלת לשחיטה, בעוד עשרות דלתות נוספות חולפות בזו אחר זו על פניי.
'אתה יכול לבחור דלת אחת בלבד', היה רשום באנגלית על שלט ניאון גדול, בפינת אחת הסמטאות, שם עצרתי בסופו של דבר לנוח.
"מה אתם רוצים ממני?!" שאגתי בהיסטריה בשארית כוחותיי לעבר השלט ולא היה לי מושג אם מישהו בכלל שומע אותי. המשכתי לעמוד שם עוד רגעים אחדים כשלפתע, על אחד הקירות, הבחנתי במשהו שמקודם לא ראיתי.
"עוד שלוש דקות," המשיכה הכריזה להתריע.
לאורך הקיר, במרווח שבין דלת לדלת, היו תלויות תמונות ממוסגרות. היו שם ציורים שצוירו בטושים ובצבעי פסטל. ציור אחד נראה לי מאוד מוכר, אך לא ידעתי מאיפה. זה היה ציור של ילד קטן ולידו בית ועץ. מסוג הציורים האלה שנותנים לילדים לצייר בגן, לפני שהם עולים לכיתה א'. בהמשך הסמטאות מצאתי עוד ציורים וגם כל מיני עבודות על בריסטולים.
"לכל הרוחות!" צעקתי, כשמצאתי את התעודה שלי מבית הספר היסודי תלויה על הקיר. לידה גם צורפה תמונת המחזור של הכיתה שלי.
"מי זה החולה בראש הזה?" מלמלתי לעצמי, כשגיליתי שם תמונות שלי מהתיכון ומהצבא, הגדלות מהטיול לדרום אמריקה ומירח הדבש בזנזיבר. כל חיי נפרשו שם לנגד עיניי. כל יום וכל רגע תועדו על הקירות בתוך מסגרת. כל מכתבי האהבה שכתבתי ואפילו כאלה שבסוף לא שלחתי.
הסתובבתי שם בהלם מוחלט, כשאני פשוט לא מאמין למראה עיניי. הרגשתי כאילו אני מסתובב בתוך מוזיאון, שכל יצירות האמנות בו הם למעשה חיי.
"זה חלום. זה חייב להיות חלום. זה לא יכול להיות," שכנעתי את עצמי בכוח, אבל בתוך תוכי ידעתי שזה לא יעזור. זה היה יותר מדי אמיתי בשביל להיות חלום. ליתר ביטחון ניסיתי לבדוק ושוב צבטתי את עצמי בכוח.
הפעם, במקום לצעוק מהכאב, העדפתי להתרכז בתוכן הכריזה שהשתנה פתאום: "עוד שתי דקות לנעילת הדלתות."
לא היה לי שמץ מושג מדוע הדלתות ננעלות בעוד שתי דקות ולמה בכלל עלי לבחור אחת מהן, אך משום מה הרגשתי דחף לציית. בלי להסס הסתובבתי לאחור ושבתי על עקבותיי בריצה. פניתי באותן פניות ועברתי על פני אותן דלתות שראיתי קודם. הכריזה הדהדה לאורך הסמטאות בעוד הספירה לאחור נמשכת. נראה היה כי לסמטאות אין וגם לא יהיה סוף.
מבין כל הדלתות שבחנתי בדרך, הכי קרצה לי הדלת שעליה היה רשום 'אוראקל'. ממש סמוך לדלת הסיאנס. לא ידעתי למה לצפות, אך בדבר אחד הייתי בטוח – זו הדרך היחידה שלי להבין איך הגעתי לפה, מה זה המקום המטורף הזה בכלל ואיך אני יוצא ממנו.

הראה עוד

33 thoughts on “(3) הטור של אייל עמית: בום בום בום על דלתי מרום”

  1. שאלתי נגעה רק אליך, ברור שלכל אחד יש את ענינו
    ההנחה שהמוות הוא המפחיד מכל היא נכונה כנראה ברוב המקרים אבל יש מי שהמווות אינו המפחיד ביותר אלא הכאב/ הסבל ,יש מי שנכסף אל המוות וזה מה שמאיר/ מעיר את כל חייו
    יש מי שהאטצ'מנט שלו לחיים לא משהו…ודווקא ההליכה אל הלא נודע היא המשיכה הגדולה שלו..
    יש להמנע מהחלטות או הנחות גורפות לגבי האנושי הוא ממש מפתיע ….
    עמלמולית השאלה שלך מרתקת והיא לב העניין של העיסוק במפגש של הביוגראפיה עם היצירה בעבודה עם אנשים יוצרים , גם ציור נכלל בשאלה שלך
    אני מתבוננת בזה ולא רוצה להגיב מיד – "ברור הרי כל יצירה יש בה חלק ביוגראפי" או "ברור שלא – זאת פיקציה " -יש כלים שהם מתוך העבודה הביוגראפית שמאפשרים סוג התבוננות מסוים גם על היצירה הספרותית התאטרונית והחזותית
    בביוגראפיה יש להצמד לעובדות – איזה עובדות מוצעות – מה עולה שם – נו יש לנו עוד נושא לקפה הטייחים שלך….ולעבודה המחקר שלי עם שכמוך ועוד

  2. הי יעלה
    לשאלתך האם 'מבחן המראה' מפחיד יותר מהאש – התשובה היא סוביקטיבית. עבורי לפחות, מבחן המראה מפחיד פי כמה. אחרים, אולי יגידו שלא. בכל מקרה, פחד שלגביו אין וויכוח, הפחד הגדול ביותר בחייו של אדם הוא כמובן המוות – זהו הפחד הגדול ביותר. אי הידיעה המחלט. חוסר האונים הטוטלי. הליכה אל הלא נודע.
    תרשי לי לעצור כאן ולהזמין אותך לקרוא את הטור הבא (יום רביעי). שם, אני פותח את הנושא הזה יותר לעומק כהמשך לטור הנוכחי. הקשר בין הפחד, האומץ והאהבה.

  3. ואם הסיפורים הם סיפורים,קרי- לא ביוגרפיים, גם אז ניתן להם את אותו פרוש סימבולי.?? שואלת באמת ,יעלה. כשהסיפור הוא פשוט סיפור, בלי לדעת בלי להכיר בלי לחבר אותו למישהו "אמיתי" ועכשוי- נניח, סיטואציה כזאת, גם אז ננתח את ההתרחשות הספרותית בכלים ביוגרפיים. או שההסבר תופס רק כשיש מול מה לעמת .לאמת אותו?

  4. רק עכשיו קראתי את הסיפור על וראנסי, אני לא נכנסת לפרשנויות אבל מעניין שמול האירוע של גיל 12 , הקשור כאמור בשאלת הזהות העצמית , מול כל האפשרויות בחרת בדלת של זה, האורקל, ששואל שאלת חיים /ששאלתו קשורה עבורך בדמותך האמיתית (מתוך הדוגמה של הסיפור שאינו נגמר)מכאן ההסכמה להביט במראה .האם זה הפחד הכי גדול? יותר מהאש?

    והאוראקל מול הדלת של הסיאנס- האם שם נמצא זה שיכול לתת לך תשובה על הגורל הצפוי לך?
    כלומר:
    האם יש כאן בחירה לנכנס ב "דלת" חידת החיים זו שמעירה לאקטיביות או מול אפשרות אחרת – "דלת" ההתמסרות לגורל ידוע מראש – וחיות מתוך פאטאליזם -?? זאת שאלה שעלתה לי מתוך הסימבולים , לא התרה של הסיפור.

  5. בוקר טוב!

    יעלה – הלוואי עלי טרמפיסטים כמוך כל יום. מצחיקולה, על מה בדיוק את מתנצלת? אני מת על התגובות שלך! ולא רק פה בטור. בכלל, תמיד מעניין מה שיש לך להגיד. בכל אופן, הניתוח הביוגרפי שעשית פה, הפך אותי לגמרי. כאילו הצאת לי את המילים מהתת מודע. אני צריך עוד לחשוב על זה. תודה ענקית!

    רונית – מה עשית לי?!?!?! נשיקות, בובה! 🙂

    איש הבום –
    לא הבנתי כ"כ. רוצה להסביר?

  6. ביוגראפית שכמותי התענגה עד כמה שניתן על סיפור הארוע של גיל 12 – אירוע המקביל לפרדה מגן עדן. הכרובים העומדים עם החרב המתהפכת שלא יעלה על דעתו של אדם, עכשיו שעיניו נפקחו לראות.. ללכת לבקש לעצמו את פרי עץ החיים. האדם נהיה בן תמותה, ומכאן מסע של הגשמה עצמית בעולם שבו מעשינו הם שיצרו אותו.
    הארוע של גיל 12 קשור בלידת הזהות העצמית …
    פגשת ב כוח האש , כוח המים .הכוח של ההורים להיות אקטיבים ואותם כבאים שלא-" משום מה" – בחרו בדירה הזו שלך – היה שם ילד שגורלו הועיד לו לפגש את כוחות ההצלה מקרוב , פגשת את החיים וכוחות החיים ואת המוות
    ירדת במדרגות דרך שרידי גן העדן ולא בסולם ….ובכי גדול – מול כולם !
    איזה מסע – הכל בסיפורים שלך – גילוי עצמי של הכוחות האלה , הריפוי שנמצא בסיפור הגלוי לעולם
    ועוד ועד הנאה צרופה.. לא מול האימה , היא כל כך חזקה , אבל המאמץ הוא להבין מה היא מסתירה, מה שמתגלה שם בשבילך ובשבילי – סליחה שתפסתי טרמפ בהתאמנות הביוגראפית ….על הסיפור שלך …ותודה

  7. הי צוף!
    היית מאמינה? 22 שנה עברו מאז אותו יום. אנחנו מדברים על זה כאן כאילו חלפה דקה. יש דברים שנצרבים עמוק עמוק בתודעה. גם אם הם קשים, גם אם הם "רעים" – בסופו של דבר, אלה הדברים שהכי מעצבים אותנו. "בומים" כאלה משנים את החיים. מזיזים אותך, מטלטלים אותך, מאפשרים לך לבחור מסלול חדש. החכמה היא לבחור במסלול של בניה וצמיחה ולא במסלול של הרס עצמי. ואם כבר בחרנו במסלול ההרס העצמי, אז חשוב לזכור שגם לו יש תפקיד ואסור לזלזל בו. גם מהמקום הכי נמוך, הכי מדכא והכי הרסני אפשר לצמוח ולגלות המון תובנות על עצמך.
    במילים אחרות – החיים מלאים "בומים". החיים מלאים בצמתים. הבחירה היא יום יומית. האפשרויות הן אינסופיות. באיזה מסלול נבחר? כל עוד הבחירה נעשת מתוך מודעות, הלב שלנו שלם והמצפון נקי – כל המסלולים נכונים!

  8. לולי,

    איך אני זוכרת את הבוקר הזה שנועה ישנה אצלי, ולא ענית לנו לטלפון… ירדנו למטה עם אבא שלי לחפש אותך ואז ראינו אותך… אני זוכרת אותך יושב בכיתה כזה חמוד ושם את הראש על השולחן… ובוכה… יש דברים שלעולם לא אשכח. חוויות ילדות כל כך מעצבות אותנו ואתה לקחת את כולן גם את הקשות למקומות כל כך טובים ומהם צמחת וגדלת לאיש כל כך מיוחד ומקסים, בגלל הכוחות הנפשיים הגדולים הטמונים בך…
    באהבה גדולה צפי

  9. שלום לכולם!
    ותודה על התגובות.

    יניב –
    יש לי איש דלתות מצויין. יש לו עכשיו דגם חדש של דלת חסינת אש, פורצים ועין הרע. דבר איתי 😉

    בינה –
    כל אחד והגהנום הפרטי שלו. תבדקי כל אחד בזכוכית מגדלת ותמצאי שם המון גני עדן והמון גהנומים. זה בערך כמו לטייל בהודו. באותו רגע, באותה שניה, באותו מקום בדיוק – גן עדן וגהנום משלבים ידיים – תלוי איך מסתכלים על זה. אחד יגיד שזה המקום הכי מדהים שהיה בו בחיים ואחר רק ירצה לעוף משם. וראנסי זו הדוגמא הקלסית. כפי הנראה זו גם הסיבה שבחרתי לכתוב על וראנסי בספר. מי ילך לגן עדן ומי לגהנום – מי סבל יותר בחיים ולמי מגיע פרס – בכלל לא רלוונטי. בתוך כל גן עדן יש גהנום ובתוך כל גהנום יש גן עדן. השאלה איך מסתכלים על זה. בכל מקרה, כשאעמוד בבוא הימים מול פקיד הקבלה בשמיים, אדאג להראות לו את התגובה שלך כאן. אולי יעשה ג'סטה ויכניס אותי. אומרים שיש שם אחלה מסיבות 🙂 גם אני אוהב אתכם. מאוד!

    דפנה –
    לא יודע איפה הייתי היום לולא המורה הזו. קשה לי אפילו לחשוב על זה. אני חייב לה המון!

    שלומי –
    אני אלוף? אתה אלוף, בן אדם!!! פסיכולוגית הרבע רופי שלך שווה הרבה יותר ממה שאתה חושב. הבאת לי זווית מעניינת שאף פעם לא יצא לי לחשוב עליה. תודה איש. זה מרגש אותי מאוד!

    אבונילי – שמח שאתה ממשיך לעקוב. בשבוע הבא אפרסם את ההמשך. אם אתה לא יכול להתאפק, אפשר פשוט לקנות את הספר… אני מכיר את הסופר. הוא ישמח גם לכתוב לך הקדשה 🙂

    עידו –
    יש הרבה רגעים בחיים שלא שוכחים אף פעם. תחנות כאלה שעצרנו בהן. צמתים שבהם היינו צריכים לבחור דרך. כמו שאתה יודע, לא תמיד זו הייתה הדרך הנכונה, אבל גם מטעויות לומדים. אני את השעור שלי קיבלתי. האמן לי, קיבלתי! הכי חשוב זה לדעת לבקש סליחה. הכי חשוב זה לדעת גם לסלוח. מקווה שאתה מבין מה אני מנסה להגיד לך פה.

  10. אייל, אלוף,
    אם יורשה לי, בכבוד, בשטחיות, אז אני מאד שמח שאתה הוכחה חיה של הילד שחולץ מהבנין הבוער גדל ולמד לחלץ את עצמו ממקום שהלך וסגר וחנק עליו, ובשבילו היה עבדות, לחירות. חירות שהיא אינה 'סוף המסע' אלא החירות לבחור את הדרך שלך בעצמך. זה מאוד מעורר השראה. לכולם. במיוחד שהשינוי עשה לך כל כך טוב. ועוד יותר בשטחיות, ממש פסיכולוגיה של רבע רופי, הייתי מוסיף, עד כמה זה משמח ויפה, שהילד שגרונו נחנק מלבטא, גדל והפך להיות מישהו שכל כך מוכשר בלספר, בכתב וגם בעל-פה.
    חיבוקים!

כתיבת תגובה

Close