השימושון

(5) הטור של אייל עמית: דם על הידיים

מאת: אייל עמית

שוב סירנות, שוב אמבולנסים, שוב גופה מוטלת על הארץ, אבל הפעם לא של ילד שנלכד באש. הפעם של איש מבוגר ולידו פזורות 16 גופותיהן של חבריו לטיול. אבא שלי בינהם – עם נעלי פלאדיום גבוהות, עם מכנס ג'ינס וחולצת טישרט ירוקה. אני לא מדבר על התאונה שעשתה כותרות לפני שבוע – "אסון התיירים הרוסים". אני מדבר על תאונה אחרת – מאוד דומה, אבל אחרת. אני מדבר על התאונה של אבא שלי. על חבורת ה"פנויים-פנויות" שיצאו להם לטיול בצפון הארץ לפני עשר שנים. חשבו שאולי ימצאו אהבה חדשה. חשבו שאולי יקבלו הזדמנות שנייה. במקום זאת, חזרו במסוק. חזרו באמבולנס. אמבולנס בלי סירנות. כבר אין צורך למהר. שם, בתא הקירור של בית חולים פוריה, הם המתינו לנו דוממים.
בדיוק חזרנו מגיחה קצרה בלונדון. נסעתי עם ענת לבקר חבר אנגלי שהכרתי בדרום אמריקה. אנחנו עוד עומדים עם מזוודות בפתח הדלת, אחי הגדול ניגש אלי ואומר לי לתוך הפנים "אין לך אבא יותר. אבא שלך מת!" שעתיים אחר כך אנחנו עומדים כולנו מול המקרר.

השעה עשר בלילה ועובדת סוציאלית של בית החולים מקבלת אותנו עם חלוק לבן וסיגריה בוערת תלויה בזווית הפה, לא טורחת אפילו להוציא אותה בזמן שמדברת. "באתם לזיהוי גופה? בואו איתי". זהו, זאת בערך הייתה כל השיחה. בלי הקדמות, בלי הכנות, בלי הסברים. פשוט "בואו איתי". אדישות שקשה לתאר במילים. חומת הגנה בעובי קילומטר המאפשרת לאישה הזו להשאר שפויה. ואנחנו, הולכים איתה. שורה ראשונה, דלת מימין – היא מסמנת לפרמדיק שהיה שם וזה פותח את המקרר ומושך את הדרגש כאילו זו הפעם האלף שלו היום. "זה אבא שלכם?" היא שואלת אותנו וממתינה לתגובה. ואבא שלנו שותק. הוא לא יכול לענות לה. אנחנו צריכים לענות במקומו. איש לא מצליח לדבר. איש לא מצליח לפתוח את הפה. זו הפעם השלישית בחיים שלי שהתעלפתי. הפעם הראשונה בגיל 3, כנראה בגלל חום גבוה או רגישות לתרופה. הפעם השנייה בגיל 4 כשניצחתי את אח שלי במשחק קלפים. הוא נורא התעצבן והביא לי בעיטה עם השפיץ לתוך הסרעפת. אמא שלפה לי את הלשון החוצה כדי שלא אחנק. 20 שנה אח"כ מרטיבים לי את הפנים עם בקבוק מים, מקימים אותי מהרצפה ואומרים לי שוב "בוא. אתה לא צריך לראות את זה". אני לא צריך לראות את זה??? אף אחד לא צריך לראות את זה!!! אף אחד לא אמור לראות את אבא שלו במצב הזה!!! עם נעלי פלאדיום גבוהות. עם ג'ינס. עם טישרט ירוקה. מרוסק. שותק. בתוך מקרר.
העוזרת הסוציאלית שקיבלה את תשובתה, מסמנת שוב עם העיניים. הפרמדיק דוחף חזרה את הדרגש למקום וסוגר את הדלת. היא יוצאת החוצה, מועכת את הבדל על המדרכה לידנו, "שלא תדעו עוד צער" משננת כמו מנטרה, מדליקה סגריה נוספת ונעלמת.

את הדרך חזרה למרכז עשיתי עם דודה שלי. שני אחיי הגדולים נסעו באוטו אחר. כבר כמעט חצות. חושך מצריים בחוץ. אין ירח. מדי פעם נצנצים זוהרים על הכביש. הדודה לא רואה בעינים. נוהגת ומקללת. מקללת ולוחצת על הגז. צועקת אל אבא שלי, צועקת אל אלוהים, מקללת בכל הכוח ומגבירה עוד יותר את המהירות. אוטובוס עף לתהום, 17 איש נהרגו, לפני כמה דקות ראיתי את אבא שלי במקרר, אני מתחנן בפניה שתאט, אבל היא לא יורדת מה-130.
"מה זה היה?!?!?!" אני צועק פתאום. כמו ברק, כמו טיל סקאד שנורה מאחורינו – עוקף אותנו לפתע רכב על 200 קמ"ש. אולי הרבה יותר. לא עוברות עשרים שניות ואנחנו נכנסים לתוך עננת אבק סמיך. לא רואים כלום. "עצרי ת'אוטו!!!!!!!!!!!" אני שואג אליה כמו חייה והיא מועכת את דוושת הברקס עד הסוף, מביאה את החראקה של החיים. הגלגלים ננעלים והאוטו ממשיך קדימה, מפלס את הדרכו בתוך הענן. מהחלון אני פתאום קולט ידיים זזות, מישהו שוכב על הכביש, אוטו הפוך בצד השני, בתוך התעלה. הגלגל הקדמי שלו עדיין מסתובב והמערכת על פול ווליום. האוטו שלנו עוצר סופית. הדודה מתקשרת למשטרה, אני תופס את הרגליים ודופק ריצת אמוק לבן אדם ששוכב שם. מוסיקת טראנס מלווה אותי כל הדרך. כולו מפרכס, משמיע קולות של חנק והגוף שלו מתעוות. אני מחזיק לו את הידיים. מנסה לקבע אותו ולא מצליח. הוא משתולל, הידים והרגליים שלו עפות לכל עבר. חושך מוחלט. אין נפש חיה בכביש. "בחור!!! הלו בחור, אתה שומע אותי??? בחור!!!" אבל הוא לא עונה לי. רק ממשיך לפרכס. אלוהים!!! מה אתה רוצה ממני??? מה עשיתי לך??? מה אתה רוצה מהחיים שלי???" התפרקתי לגמרי, צרחתי בפאניקה לשמיים והבחור רק משמיע קולות של חנק, מתעוות כולו. אלוהים לא עונה לי. רק נותן לי להמשיך לצרוח. אני תופס לו את הראש, תופס את היידים, מנסה רק להשתלט עליו, להרגיע אותו. אין לי מושג מה עושים. חושך. אני לא רואה כלום.

"תעוף ממנו!!!!!!" הדודה צורחת מהאוטו ונוסעת אלי ברוורס. נעצרת מטר מהראש שלי, כמעט ודורסת אותי. "תעיף ת'יידים שלך ממנו!!!" היא שואגת כמו טיגריס ודופקת אלי ריצה, "אתה כולך מלא בדם!!! אתה לא רואה???? הוא כולו דם!!! תסתכל!!!". לא עזבתי. לא עניין אותי כלום. ניסיתי לקרוא לו, ניסיתי לעיר אותו. הדודה טסה חזרה לאוטו וחוזרת עם שני בקבוקי מים. "תעוף ממנו עכשיו, אתה שומע אותי!!! אני מדברת אליך, תעזוב אותו!!! קראתי להם, הם בדרך!!!" המשיכה לצרוח עלי כמו משוגעת ומשכה אותי בכוח. היא העיפה את הפקק מהבקבוק והתחילה לשפוך עלי מים, מקללת, צורחת "כולך מלא בדם!!! אולי יש לו איידס?!?!?! מה עשית!!! יש לו איידס!!! אתה תקבל איידס!!!" הידיים שלי מלאות דם. כמעט עד הצוואר. החולצה ספוגה לגמרי. המים מקפיאים לי את העצמות. מוסיקת הטרנאס לא מפסיקה לרגע, מנסרת את האוויר שאנו נושמים. אורות הברקס של האוטו שוטפים הכל באדום. הבחור ממשיך לפרכס בתוך שלולית דם ענקית והדודה שופכת עלי את הבקבוק השני בהיסטריה. האמבולנס מגיע. ארבעה פרמדיקים נשפכים מהוואן וכל אחד רץ למקום אחר. המוסיקה משתתקת באחת וכך גם הבחור על הכביש. הפרמדיקים מעמיסים אותו על אלונקה ורצים איתו לוואן. מסתבר שהרכב היה מלא. חבורת צעירים שיכורים שחזרו מבילוי. במקביל, אחד הפרמדיקים ניגש אלינו ומתחיל לשאול שאלות. רועד כולי, מצומרר עד כפות הרגליים, אני מספר לו מה קרה, מה ראיתי, מה עשיתי. לפתע, הוא עוצר אותי. באמצע המשפט. מסתכל עלי. בוחן מקרוב. מסתכל שוב ואז תופס אותי בשתי ידיים, מושך אותי בכוח הצידה, תופס לי את הפנים ומסתכל לי לתוך העינים, "תקשיב לי טוב טוב עכשיו. אתה והגברת נכנסים עכשיו לאוטו ועפים מפה! אללה איסטור, מה אתה עושה פה בכלל? אל תענה לי אפילו אני לא רוצה לשמוע. לא ראית כלום, לא שמעת כלום. אתה בכלל לא צריך להיות פה! אלוהים ישמור! כנס עכשיו לאוטו ועוף מפה, אתה מבין אותי?! אתה מבין מה אני אומר לך??? פשוט עוף מפה!" זה היה אותו פרמדיק שכמה דקות לפני כן, שלף את אבא שלי מהמקרר.
נכנסנו לאוטו ונסענו. הדודה מקללת. רק צורחת ומקללת. תוך שניה האוטו שוב על 130. כאילו כלום לא קרה. אני שותק. היידים שלי עוד מלאות בדם. דם דביק, מסריח נורא. וקר, קר לי בכל הגוף.

הסיוט הזה יכול היה להגמר פה. הוא גם יכול היה להגמר הרבה קודם ועדיין היה סיוט שקשה לעכל. אבל לסיוטים יש נטייה להימשך. סיוטים מאוד לא אוהבים להסתיים. עוד, ועוד, בצרורות, בכמויות, כמה שרק אפשר. כמה שיותר- יותר טוב. וטוב- ממש לא היה באותו יום! חמש דקות אחרי שיצאנו לדרך, חמש דקות אחרי שהפרמדיק הטיס אותנו בבעיטה מהמקום, עברנו דרך עננת אבק נוספת. מול העיניים שלנו, בשידור חיי, בזמן אמת, עוד תאונה!!!!
אני יודע שקשה להאמין. אני יודע שזה כבר נשמע מוגזם לגמרי. האמינו לי, 'מוגזם' אפילו לא מתקרב. שדה קרב! מלחמה! פצועים בשטח! אנשים מפרכסים! אנשים שוכבים בתעלות! אנשים מתים! דם בכל מקום! מוות בכל פינה! הדודה משתתקת ומאיטה את הרכב. מהחלון הקדמי אנחנו רואים טנדר הפוך שיוצא ממנו עשן. הדודה מסתכלת עלי. אני מסתכל עליה בחזרה. היא מסתכלת חזרה על הכביש, תופסת את ההגה בשתי ידים ובועטת בדוושת הגז, מדביקה אותנו למושב. שנינו פשוט עפים משם. נעלמים. כמו טיל! נשאבים לתוך חור שחור בזפת של הכביש. אני בהלם מוחלט. הדודה מקללת על 130 ומחייגת בהסטריה שוב למשטרה.

אין לי מושג מה עלה בגורלו של הבחור המפרכס – אם הוא חי היום, או מת. גם אין לי מושג מה עלה בגורל חבריו השיכורים ובגורל הטנדר ההפוך שהשארנו מאחור. את החולצה זרקתי לפח ואת הדם על הידיים קירצפתי אח"כ שעה עם סבון. דודה שלי, כפרה עליה, ממשיכה עדיין לנסוע על 130. ואלוהים? אלוהים כנראה יש רק אחד. והוא היה עסוק מאוד באותו יום, או שאולי, רק אולי, הוא בכל זאת טרח להופיע והפעם בצורה של פרמדיק – שלח אותי לדרכי בבעיטה ואמר לי "מה אתה עושה פה בכלל? לא ראית כלום, לא שמעת כלום. אתה בכלל לא צריך להיות פה!"
האומנם?

בספר כושי בלאנטיס 8 פרקים, 9 סיפורים קצרים ושיר אחד על פרפר. את פרק א' קראתם בטור הקודם ובזה שלפניו. להלן החלק הראשון של פרק ב'. תחזיקו חזק. המסע רק החל!
הקטע מוקדש לזכרו של בניימין עמרמי – אבא שלי.

ועוד מילה לסיום – בחיאת אנשים, סעו בזהירות. אני מתחנן בפניכם!
גם את, דודה יקרה שלי. גם את!

****


פרק שני

על חדר המעבר

"כל אדם מת. לא כל אדם באמת חי"
[מל גיבסון, לב אמיץ]


"מי מת?" שאלתי בחצי חיוך.
"אתה. אני. כולנו פה. אתה לא רואה? עוד מעט יקראו לך. תדבר יפה. האנשים פה אמרו לי שאם תראה להם שאתה בסדר, אז אולי תקבל חנינה או לפחות גלגול טוב."
"מה גלגול, איזה גלגול? תגידי לי, את בסרט או משהו? אני לא יודע איזה גלגול עישנת, אבל אני הולך מפה." וקמתי מהמקום בכוונה להסתלק.
"שב, יא משוגע!" צעקה עלי המכרסמת. מושכת אותי בכוח חזרה אל הכסא. "אל תזוז, הם מסתכלים עלינו," והצביעה אל כל מיני פינות בחדר, כאילו יש שם מצלמות וידאו שאי אפשר לראות. "תקשיב," הוסיפה והפעם עם מעט יותר סימפאטיה, "אני יודעת שאתה בהלם. גם אני עדיין לא קולטת, אבל אתה חייב להבין שאתה פה, כי אתה מת. אנחנו נמצאים עכשיו בחדר ההמתנה. אני הגעתי לפה בגלל תאונת דרכים. נכנסה בי מכונית, כשחציתי את הכביש. הנה, תראה את המצח שלי. אבל עזוב אותך משטויות, יותר חשוב שתתרכז עכשיו בשלבים הבאים…"
"רגע, רגע, רגע," קטעתי את דבריה ואף סימנתי לה בשתי הידיים, כאילו היו אלה שני תמרורי עצור.
"את רוצה להגיד לי ש…" והסתכלתי שוב סביב על כל האנשים שישבו עמנו באולם.
"כן. אתה מת. כולנו פה מתים," השלימה הבחורה את שאלתי והעבירה שוב את ידה על שטף הדם.
"אבל למה? איך זה קרה?" הייתי המום ושיניי נקשו מרוב חרדה.
"אני מצטערת," משכה בכתפיה, "אבל תוכל לברר את זה אחר כך, כשיקראו לך," והצביעה על אחת הדלתות בקצה האולם.
"אז מה היה כל הקטע הזה בסמטאות? מקדונלד, קריאה בקלפים, אסטרולוגיה, נומרולוגיה, כל הדלתות האלה, מה…?"
"אני הלכתי ישר לקוראת בקלפים," ענתה הבחורה והוסיפה, "זאת היתה הדלת הראשונה שראיתי. אמא שלי היא קוראת בקלפים מאד מפורסמת וחשבתי שאולי מישהו שם מכיר אותה."
"נו, אז מה קורה פה? מה רוצים מאתנו?" סירבתי להאמין שאכן אני מת.
"חייב להיות לזה הסבר הגיוני," ניסיתי לשכנע את עצמי שוב ושוב.
"יש לך סיגריה?" שאלה, "אני מתה לסיגריה."
"כן, בטח," שלפתי את הקופסה מהכיס, "אבל אין לי אש."
"זה בסדר, לי יש." בזריזות הוציאה מצית מהתיק, הדליקה לעצמה סיגריה והגישה לי אותו גם כן. הדלקתי גם אני אחת ונשענתי לאחור.
"תגידי, מותר לעשן פה בכלל?" הצצתי סביב, מנסה להצפין את הסיגריה מתחת למושב.
"תירגע. בטח מותר. מה זה כבר משנה? כולם פה כבר מתים, לא?" ענתה באדישות ולקחה שאכטה עמוקה.
התשובה הזאת שלה העבירה בי צמרמורת. צמרמורת שהתפשטה לאורך כל גופי ונתנה אישור לדבריה.
"אז מה הקטע? מה אנחנו עושים פה? מה רוצים מאתנו?" שאלתי שוב ולקחתי גם אני שאכטה בשפתיים רועדות.
"אמרתי לך כבר. בוחנים אותנו. זה היה המבחן הראשון, מבחן האישיות. לראות באיזו דלת תכנס. כמה זמן ייקח לך לבחור, איזה שאלות אתה עומד לשאול, מה רמת ה-IQ וה-EQ שלך. אתה מבין, זו דרך כזו לסווג פה את האנשים."
"וויי, וויי," נאנחתי בקול ודפקתי את היד במצח, "בטח חושבים עכשיו שאני איזה לחוץ, עצבני, גס רוח, קולני, אלים ובעל אינטליגנציה רגשית ומוחית של נעל. אלוהים, היית צריכה לראות אותי. אני השתוללתי שם כמו משוגע. את לא מאמינה. הם שמו לי שם איזה מד חניה מדבר במקום אוראקל, שהוציא אותי מדעתי. חשבתי שאני משתגע."
"אל תדאג," ניסתה הבחורה להרגיע אותי, "לכולם פה הסמטה היא חוויה קשה. אצלי הקוראת בקלפים, היתה איזו אחת בת שבע עשרה וכל קלף שבחרתי יצא לי תמונה אחרת של בעלי, מתנשק עם מישהי אחרת. חשבתי שאני מתעלפת. והיא עוד צוחקת לי בפנים ומספרת לי שגם היא שכבה אתו. אני אומרת לך, אני כמעט הרגתי אותה במכות. אם לא היו מגיעים שני שומרים להפריד בינינו, הייתי הורגת אותה. אתה מבין, החוויה עם האוראקל שלך אפילו לא מדגדגת את מה עבר עלי." ופרצה בבכי מר.
"די, די חמודה," ביקשתי להרגיע אותה, בעוד אני עצמי אחוז ביעותים, "זה סתם היה מבחן. גם אני הייתי חונק את הילדה הזאת. תאמיני לי," רציתי לשכנע אותה, אבל לא היה לי מושג בכלל מה אני אומר ואת מי אני מנסה להרגיע. כל מה שהעסיק אותי באותו זמן, היה לנסות ולזהות היכן מסתתרות מצלמות הוידאו שדיברה עליהן בתחילת השיחה.
"תגידי," לחשתי, די נבוך מהשאלה שרציתי לשאול, "גם את הגעת לכאן ערומה?"
"ערומה?" צעקה בקולי קולות ואני לא ידעתי היכן לקבור את עצמי, "מה פתאום ערומה! מה, אתה מנסה להתחיל אתי? תתבייש לך. רק הרגע סיפרתי לך שאני נשואה!" פרצה שוב בבכי והעבירה את ידה על המצח.
"לא, לא, לא הבנת אותי נכון," ניסיתי לתקן את שאלתי, שאכן נשמעה מעט מוזרה, "התכוונתי לשאול אם גם את הגעת לכאן הרוסה, לא ערומה," התפללתי שהיא תקנה את הבלוף, "כי אני ממש קרוע מעייפות," ופיהקתי סתם, כדי לשכנע.
"הא, סליחה. נראה שלא שמעתי טוב. כולנו עייפים מאוד. כן, גם אני הרוסה לגמרי," ושלחה אלי חיוך קטן, שהביע סליחה וחיבה.
"אתה נשוי?" הצביעה על הטבעת שלי, כשהיא מנגבת את הדמעות.
"כן," עניתי אוטומטית ורק אחר כך קלטתי מה אמרתי, "ענתי שלי, כמה אני מתגעגע אליה. כמה היא חסרה לי."
פתאום נזכרתי בענתי שלי. עיניי החלו להבריק משתי הדמעות שהציפו אותן. "המקום הזה כל כך מוזר," חשבתי לעצמי, "אפילו המחשבות שלי לא צלולות. אני לא יודע כמה זמן אני כבר פה, אבל רק עכשיו נזכרתי שיש לי בית, שיש לי אשה, אשה שאני נשוי לה."
"יש לי אשה מושלמת," הוספתי וניגבתי את הדמעות מעיני, "אחד לשלושה טריליון מוצא כזה דבר!" ונשקתי ארוכות לטבעת, כאילו היתה זו היא.
"זה מקסים!" אמרה הבחורה, שלפה את התמונה של בעלה מהתיק ונתנה לי להציץ. היתה זו תמונה שלהם מהטאג'-מאהל בהודו. הם נראו כל כך מאושרים. הבחורה המשיכה להחזיק בתמונה במבט אטום והוסיפה בנימה צינית וממורמרת: "אבל מה כל זה שווה? הרי עכשיו אתה מת!"
לקחתי שאכטה אחרונה מהסיגריה ומעכתי אותה על הרצפה, מתחת למושב.
אני חושב שרק אז קלטתי, שאת אותה סיגריה עישנתי כמעט שעה. שעה לפחות.
"איך זה יכול להיות?" שאלתי את עצמי ופתאום גם שמתי לב כמה זמן עבר מאז שהתעוררתי. התקשיתי מאוד למצוא לזה הסבר הגיוני. שום תיאוריה פיזיקלית שחשבתי עליה, לא הסתדרה עם העניין.
"מעניין אם גם איינשטיין ישב והמתין באולם הזה?" גיחכתי לעצמי, בדיוק ברגע בו נפגשו עיניי עם אדם, שהזכיר מעט במראהו את איינשטיין. הוא קם ממקומו והתחיל ללכת לכיוון קצה האולם, למקום אליו הצביעה קודם הבחורה שנדרסה. המשכתי לעקוב אחריו, עד שנעצרו עיניי בשלט ניאון, שהיה תלוי מעל הדלת בה הוא נכנס.
'מועצת ההנהלה הבכירה' – קראו עיניי את המלים ובמחשבותיי המשכתי לטחון שוב ושוב את אותה שאלה: "למה, למה אני כאן?"
"כי נמאס לך," ענה לי זקן אחד, לבוש פיג'מה שישב מולי, כאילו הצליח לקרוא את מחשבותיי. על פניו הרכיב זוג משקפיים עבים ורגליו היו יחפות.
"השגרה. השגרה יכולה להרוג גם כן. נמאס לך. פשוט רצית למות," הוסיף הזקן ונראה מעט מבסוט מעצמו.
"אבל, איך…?" ניסיתי לשאול.
"איך שמעתי אותך? לא צריך להיות חכם גדול כדי להבין מה עובר לך בראש, כשאתה כאן בחדר המעבר, או כמו שהחברה שלך פה אמרה, חדר ההמתנה," גיחוך קל עלה על שפתיו, "תקשיב," הוסיף הזקן, "זו לא פעם ראשונה שלי כאן. הגעתי למקום הזה פעמים רבות במהלך חיי וכמוני יש פה עוד הרבה אנשים. עד עכשיו זיהיתי כמעט עשרה," ושלח חיוך באוויר לאיש, שישב לא רחוק מאתנו.
"אז מה אתה נראה כל כך מבסוט מעצמך?" שאלתי בעוד הזקן ממשיך לגחך.
"הפעם הראשונה באמת היתה מפחידה. איש לא הסביר לי מה אני עושה פה כמו שאני מסביר לך עכשיו. בכל אופן, אני לא חושב שיש לך מה לדאוג. לפעמים ככה, באמצע החיים, מועצת ההנהלה הבכירה מחליטה לדון בעניינך ופשוט מזמנת אותך לפה. הרבה מקבלים חנינה וממשיכים בחייהם כרגיל, כאילו כלום לא קרה. השאר נשארים כאן, עד שמוצאים להם גלגול מתאים, אם בכלל."
"אני לא מאמין. עכשיו גם אתה מדבר אתי על גלגולים? מה יש לכם אתם?" נזכרתי בתחילת השיחה שלי עם הבחורה שנדרסה.
"כן, בהתחלה זה באמת לא פשוט. אני מניח שייקח לך עוד קצת זמן להבין מה קורה פה. אתה יודע, זו גם אחת הסיבות להמתנה הארוכה בחדר המעבר. זה מקום שמאפשר לך לחשוב. לחשוב טוב לפני שאתה נכנס למועצת ההנהלה הבכירה."
"אז איך אני יוצא מפה?" שאלתי בחרדה ועדיין לא ממש התחברתי לדבריו של הזקן, שהמשיך להביט בי בחיוך גדול.
"את זה אני לא יכול להגיד לך. זה תלוי רק בך. אני למשל, בכל פעם שהגעתי לכאן, הצלחתי איכשהו לשכנע אותם שיש לי עוד מה לתת ושיש לי עוד מה לתרום לאנושות וכך קיבלתי חנינה."
"או-קיי, אני אנסה לזכור את זה," ניסיתי להיות נחמד, "אבל עדיין לא הצלחתי להבין למה אתה כל כך מבסוט מכל העניין הזה?"
"כי הפעם באתי כדי למות!" צעק הזקן ופניו הפכו רגוזות בעודו מביט אל התקרה, כאילו מישהו שומע ורואה אותו, "די, אני כבר זקן. חייתי חיים מלאים. בעשר השנים האחרונות רק שכבתי בבית אבות. די, אני עשיתי את שלי. חיכיתי רק ליום הזה שיביאו אותי לפה חזרה. הפעם אני לא מתכוון לעשות עליהם שום רושם," והצביע על הדלת בקצה החדר, "הפעם אני נכנס לשם, דופק להם על השולחן ואומר לזקנה המעשנת שתמצא לי תינוק נחמד להתגלגל אליו. הספיקו לי החיים האלה. אני רוצה גלגול חדש. גלגול חדש, שדיים חדשים." ועשה עם השפתיים כאילו הוא מוצץ פיטמה וצחק שוב לעצמו.
"פסיכי לגמרי הזקן החרמן הזה," חשבתי לעצמי, אך עם זאת מצאתי משהו בדבריו, שהרי התקופה האחרונה באמת היתה קצת מדכאת.
"יכול להיות שהוא צודק?" שאלתי את עצמי ותהיתי אם אכן השגרה באמת יכולה להרוג.
"נו, אז מה אני אומר להם שם?" שאלתי את הזקן ושלחתי אליו חיוך בחזרה.
"תגיד את האמת. זה הכי טוב," ועשה שוב עם השפתיים, הרים את הגבות בממזריות וצחק בקול רם.

הראה עוד

35 thoughts on “(5) הטור של אייל עמית: דם על הידיים”

  1. הי אייל
    טוב הרבה להגיד כרגע חוץ מוואו אין לי ואני גם לא חזקה במיוחד במילים כתובות. בכל אופן אף אחד בעולם לא צריך לראות את אבא שלו ככה ואת לצערי אני אומרת מניסיון.
    ממש אוהבת לקרוא אותך ואיזה כיף שכל שבוע מקבלים ככה סוג של דרישת שלום.
    ד"ש לענתוש לאביב ולבוטן ונתראה בקרוב..

  2. ניבניב –
    אחי הגדול היקר והאהוב!
    חזקים מאוד הדברים שאמרת.
    עוד יותר חזק לגלות פה לכולם כי "ניבניב" מהטורים הקודמים הוא למעשה אחי הגדול!
    ואגב, אני חושב שאני מכיר אותך טיפטיפה כדי לדעת שמה שכתבת פה נכתב מתוך כעס. אם היה עובר אותך רכב על 200קמ"ש (ואפילו 400קמ"ש), לא היית חושב פעמיים ורץ כמו טיל לעזור לפצועים. רק אחרי שהאמבולס היה מפנה אותם, היית צועק את כל הדברים שרשמת, אבל בפועל, אתה היית הראשון לעזור. ככה חונכנו. שלושתינו.
    אח יקר שלי, הכעס שלך ברור ומובן. מקווה שיום אחד תצליח לגלות את הכוחות לשחרר אותו.
    ואם כבר הזכרתי את המילה "לשחרר", אתה מוזמן לקרוא את הטור הבא שבדיוק עלה עכשיו לאוויר.
    אוהב אותך בכל לבי
    אייל, אחיך הקטן.

  3. אחי הקטן….. ריגשת אותי חבל"ז
    כל פעם אני נדהם מחדש איך אתה מצליח לזכור בכאלה פרטים דברים שכבר אפילו שכחתי שהדחקתי אותם.
    למזלי נסעתי במכונית השניה, זו שיצאה באיחור של כמה דקות אחריכם ונסעה 90 קמש כל הדרך (אגב ירד גשם והכביש היה חלק). כן, אני מאלה שלא מאמינים שתפקידו של אלוהים הוא להציל אותנו מטימטום !
    אני מאלה שאם משהוא היה עוקף אותי ב-200 קמש בכביש רטוב, צר ומפותל ואז מתהפך מולי, המקסימום שהיתי עושה בשבילו זה מוציא את הראש מהחלון וצועק במלא הכוח: "מגיע לך יבן-זונה, עכשיו יש פחות רוצח על הכבישים !"
    (ובלב אומר בלחש…. מסכנים החברים שלך שלא היה להם ביצים לתת לך שתי סטירות ולהעיף אותך מההגה)
    לצערי, רוצח אחר, שנהג בבוקר של אותו יום באוטובוס פנוים פנויות של זק-יולזרי לקח אותו לתהום 17 עשר איש לקבר – ואיתם את אבינו. ותאמינו או לא ….. חזר לנהוג בכביש מספר חודשים לאחר מכן.

    דרך אגב ….. אני עכשיו נזכר באמבולנסים שעקפו אותנו, ואיך דאגנו כשראינו את המכוניות ההפוכות שמע זה הרכב של דודתינו היקרה. מה שגורם לי לחשוב….. מענין איך היתי מגיב אם זה היא שהיתה שם הפוכה …….

    באהבה
    ניבניב

  4. זהו, בעזרתך הגעתי.
    לא קל היה לקרוא ספור כול כך אישי מצד אחד, וכול כך קשה מצד שני.
    אני מעריכה את הפתיחות, את הכנות את היכולת לשתף את כול העולם בעניין כול כך לא קל.
    כמי שלא מסוגלת לראות סבל, הייתה לי הרגשה של בוקס בבטן, ואפילו תהיתי אם יש אלוהים בשמיים שאיפשר לבחור צעיר לקחת חלק בחוויות כאלה ביום אחד…
    להבדיל אלף אלפי הבדלות…
    תראה כמה חברים אוהבים ומעריכים יש לך…
    היש מתנה גדולה מזו?
    ובאשר לכשרון הכתיבה… הללויה!
    הניה

  5. אייל-
    אולי אחזור על דברי קודמי אבל לא יכולה להתאפק מלהוציא מעצמי גם.. סיפוריך(מהטור) מרתקים ומושכים בכאב ובאמת והירידה לפרטים- אני ממש מצליחה לחוות אותם דרכך – ולמרות הקושי של הדברים המסופרים- תודה, על האמת והשיתוף. לא מכירה אותך אך הארגיה שלך מגיעה חזק , החוזק שלך והחום והטוב, נדמה שאתה עוד אחד מהמלאכים שמסתובבים פה.. תמשיך לכתוב ולשתף ואנחנו נמשיך לקרוא,(אני עוד לפני הקריאה של כושי בלנטיס..)
    ושתפגוש רק את הטוב.
    אמן. גלית

  6. עדי –
    קיבלתי כבר הרבה תגובות חזקות בטור הזה. בטור בכלל. תגובות שהציפו את עיניי בדמעות ושחנקו את גרוני. אבל התגובה שלך…. אני עדיין מחפש את המילים כדי לתאר מה אני מרגיש עכשיו.
    אני לא יודע אם מישהו הבין כאן מהתגובה שלך שאת בת דודה שלי, שאת הבת של ה"דודה" שלי…
    עוברת לי צמרמורת בכל הגוף עכשיו.
    עדידוש רגישה, אמיצה, יפה שכמותך. אני אוהב אותך כל כך.
    אני יודע שחלק מהדברים שקראת כאן חדשים לך. אני מניח שגם מאוד לא פשוט לך לשמוע אותם. ובכל זאת, את כאן. כותבת לי. עונה לי בצורה כה רגישה ואוהבת.
    מבלי שידעת, הענקת לי עכשיו את מתנת יום ההולדת (34) הכי מדהימה שקיבלתי היום.
    כל כך תודה לך. אין לך מושג כמה.
    אני עדיין מצומרר כולי.

  7. אייל אהוב יקר,
    אני לא זוכרת שמישהו הצליח לגעת בנשמה שלי כל כך ע"י כתיבה . זה מטורף,
    אני פשוט טסתי איתך על 130 קמש כל הכתבה עם בכי מטורף …..ואני אומרת לעצמי יו לא ידעתי , על כל מה שעברתם רק על חלק מזה , לא אתה ולא הדודה …אני בשוק ובא לי עכשיו רק לחבק אותך …ואותה.
    אתה מדהים ברמות גבוהות שמזכירות לי את האנושיות והחמלה ומה שבאמת חשוב בעולם , אם תשאל אותי מהו אלוהים בשבילי , אני חושבת שלמדתי : שלהסביר את אלוהים אי אפשר….אפשר רק לחוש אותו , דרך הכתיבה שלך אני מרגישה אותו , חווה אותו , על כל צבעיו …אתה יקר, חשוב ואהוב מאוד… ותמיד ניהיה כאן בשבילך .

    אוהבת אותך מאוד!
    עדי.

  8. לאייל היקר!

    אחרי כשבוע שהאתר לע עבד לי וגם מה ששלחת לי באימייל, אני קוראת עכשיו סוף סוף את הטור ומפעם לפעם יותר נפעמת מעוצמות הכוחות הנפשיים שלך… כמה שזה מטעה לחשוב שאתה מכיר את הבן אדם ויודע על "העובדות היבשות", אבל דרך כתיבתך אני מצליחה לפענח את רזי הנפש ומיתרי הנשמה בצורה שלא היתה קורה, להצטמרר- וזה ייעודך… מצאת אותו בעקבות מה שעברת!

    אוהבת המון… שבת שלום!

  9. יעלה –
    בגיל 9 התאהבתי בפעם הראשונה (שזכורה לי) . בגיל 21 התגייסתי לצבא…
    אבל גם יכולתי לרשום לך: בגיל 9 בדיוק שודר פרק של הדרדסים שהפך אותי לגמרי. גרגמל תפס את דרדסית ופה-גדול מצא את הכפר שלהם. כמו כן, בגיל 21 נוכחתי לגלות כי לא הגעתי לירח (בזוקה ג'ו הבטיחו לי כל החיים שזה יקרה עד גיל 21)
    ממוש, בטח שיש הומור עצמי בגיל 34. בזכות ההומור "שרדתי" את הטראומות שאני מספר כאן. את כנראה צריכה לקרוא את "צבע בכחול וזרוק לים" – זה ספר מצחיק. מאוד. ובכלל, אם פעם באמת נשב לאיזה קפה טייחים פעם, תגלי שאני לא כזה "רציני" בחיים. (רונית, תגידי לה. אני משלם לך תמלוגים 🙂 )
    לקחת את הדברים שלי למקום שלא ממש התכוונתי אליו. אני מאוד נהנה ויודע מאוד לקבל ביקורת. האם בטור הקודם זו הייתה ביקורת? אולי. הנה, למדתי עוד משהו. תודה. 🙂
    כמו תמיד, מת על הניתוחים הביוגרפיים שאת עושה. סיקרנת אותי טורבו עם הריתמוס של האני והריתמוס של התודעה. האם את יכולה קצת להרחיב או לשלוח אותי למקום שאפשר לקרוא על זה?

    אלעד –
    ניסים לא קורים רק בחנוכה. אתה ההוכחה לכך. אני אוהב אותך ואת משפחתך היקרה מאוד. ריגשת אותי בדברים שלך. תודה, בן אדם!

  10. בן שלוש איבדת את ההכרה פעם ראשונה- הרגע שבו מהבהב האני פעם ראשונה.. אולי יש שם עוד זכרון …21 שנה אחר כך -שוב . ריתמוס של 21 שנה הוא ריתמוס של ה"אני" – 9 שנים אחרי ההתעלפות הראשונה- יש שרפה- 9 זה ריתמוס של תודעה
    הגורל מזמן לך אירועים מאוד חזקים , מבחינתי הביוגראפית יש שוב לשאול כיצד הם משרתים את התפתחותך – מה שנולד שם מבחינת היעוד…ולאו דוקא ההגנבות על הסיפור- שהוא מדהים כשלעצמו – כמו סיפור השרפה
    יש כאן עמדה של צופה , מתבונן , היכולת או אי היכולת ,חעשות משהו" אולי מתגנבת כאן .
    מעניין מה היה בגיל 20-21 ובגיל 9…
    לגבי העדפות שלי – יותר טוב שלא תשאל אני אקלקטית באופן בלתי מוסרי הכל הולך רק שיהיה ברמה – גם דודה וגם אריסטוקראטית , מה לעשות…
    כרגע ממה שאתה מביא עם כל ההשפעה של הביוגראפיה על הספרות (איך לא) הסיפורים הביוגראפים כתובים לטעמי עם זרימה ועוצמה שמדברת אלי יותר מהמאמץ הספרותי
    אולי אם תרקוד ג'יג' בסליפ אני גם אתלהב אבל בנתיים זה מה שהבאת
    כפי שכבר כתבתי- ציטוטים היו הצד החזק שלי וגם היום , למרות שאף פעם לא היה לי זיכרון ציטוטי או זכרון לשמות..זה התחום של כגן – עם עוד כמה כשרונות על , כולל להתחתן עם ה.. אני מחבבת אימרות חכמים ואפילו אם ארשום לי פתק קטן אוכל להשתמש בהם..אבל הדיון הוא לא עקרוני אלא מה מביאים ואם דעתי לא נראת לך ואולי לעוד כמה חיננים וחינניות – זה מרחב פתוח העיקר שיש אינטראקציה מפרה..
    זה לא הטובים נגד הרעים או בחורצ'יקים נגד דודות זה דיון עם הרבה דעות ומרחבי ידע עניין וטעם והראוי הוא לקבל את זה גם אם זה לא תמיד מתוק.לא באה לחנך אף אחד אבל לעצב זרם אחד ולצפות שכל החופשיים במושבה יזרמו בו זה סוג של כשל לוגי
    חוצמיזה – שאלתי ולא נענתי .. אין הומור עצמי בגיל 34? כן יש תחושה של בטחון גדול בדרך אבל זרע הפורענות שמשהו עומד להסתיים גם כבר תכף או אולי כבר נבט ואכן משהו מסתיים מעניין איזה אירוע תזמן לך הפעם…רק טוב מאחלת לך
    לא נורא , אם אני מגיבה סימן שמעניין לי – אולי זה מספיק..

  11. דניאלה –
    תודה שהצטרפת. תודה גם על תגובתך 🙂

    תמרקול –
    כפרל'ה, יהיו גם בלוגים "שמחים". עד כה בחרתי נושאים לא פשוטים לדבר עליהן. אבל עוד יהיו בלוגים בהן נדסקס על המרכיב הסודי בפיתה של דבורה… 🙂

    אייל כגן –
    בום בום בום על דלתי מרום. שבוע הבא אני דופק לך על הדלת. בלי מכבי אש חלילה. רק אני. סוליקו 🙂

  12. איש יקר,
    לצערי לא תמיד יוצא לי לקרוא את הטור, היום אני מבין מה אני מפסיד..
    לא מזמן ישבנו ודיברנו קצת, רק קצת, על החיים שלי (מניח שאתה זוכר).
    כבר אז אמרת לי שגם לך לא חסר מה לספר. עכשיו אני מבין למה התכוונת…
    אסופת חוויות שכאלה לא הייתי מאחלי לאף אדם.
    בענייני שיקום והחלמה אני מבין די טוב. ואתה חביבי, עשית דרך לא קטנה.
    מיום ליום אני מסוכרן יותר ויותר.
    אתה איש מיוחד, באמת. עם לב של זהב וכותב בחסד.

    אני חש בשבילי ובשבילך ולשתי המשפחות שלנו זו רק תחילת הדרך המשותפת….

    אוהב מלא,
    אלעד

  13. איש יקר,
    לצערי לא תמיד יוצא לי לקרוא את הטור, היום אני מבין מה אני מפסיד..
    לא מזמן ישבנו ודיברנו קצת, רק קצת, על החיים שלי (מניח שאתה זוכר).
    כבר אז אמרת לי שגם לך לא חסר מה לספר. עכשיו אני מבין למה התכוונת…
    אסופת חוויות שכאלה לא הייתי מאחלי לאף אדם.
    בענייני שיקום והחלמה אני מבין די טוב. ואתה חביבי, עשית דרך לא קטנה.
    מיום ליום אני מסוכרן יותר ויותר.
    אתה איש מיוחד, באמת. עם לב של זהב וכותב בחסד.

    אני חש בשבילי ובשבילך ולשתי המשפחות שלנו זו רק תחילת הדרך המשותפת….

    אוהב מלא,
    אלעד

  14. איש יקר,
    כל כך הרבה דברים עברת בחיים…מבלוג לבלוג אתה חושף יותר ויותר….
    הפרטים מנוסחים כל כך מוחשי שזה ממש מפחיד ומצמרר…כבר מפחדת מהבלוג הבא…(ואולי משאלה קטנה- בלוג שמח יותר…יש כזה?)
    שיהיה לכולם חג שמח מלא אור והמון אהבה.

  15. 2 התיחסויות אחרונות לפני שאני פורש למיטה:

    רותי –
    בסופו של דבר, כולנו הולכים בדרך . מדי פעם אנו מגיעים לצומת ואז צריכים להחליט לאן אנחנו פונים. אולי ממשיכים על אותה דרך ואולי משנים מסלול. יש הרבה סוגי צמתים בחיים. טראומה היא גם צומת. אדם החווה טראומה יכול לבחור (לא תמיד) לאן הוא ממשיך. לכיוון ההרס העצמי, ההשמדה והחורבן, או לגדילה, יצירה, נתינה ואהבה. בחיי הקצרים ביקרתי כבר בהמון צמתים כאלה. לא תמיד בחרתי בדרך האהבה. לפעמים, כדי לבנות משהו חדש, צריך קודם להרוס את הישן (משפט שאיבגניה מהוועדה בזיכרון הייתה מאוד אוהבת 🙂 ).
    הגיבור של "כושי בלאנטיס" עובר במסע שלו המון צמתים כאלה. וגם שם "אפשר לראות את התמונות ולגעת". לו רק היית יודעת כמה! 🙂

    מייטרי שלווה –
    דיברתי קודם (בתגובה לניב דור-כהן) על מורים בחיי…
    לכל אחד מהם היה איזשהו תפקיד. את אהובה, לימדת אותי לנשום. לעצור רגע, לחשוב, לבדוק מה קורה ולהמשיך הלאה. את, לימדת אותי איך להכנס לצומת ולבחור דרך חדשה מבלי לחכות לטראומה שתבוא. פשוט לנשום. זה מדהים אותי כל פעם מחדש כמה אנחנו לא יודעים לנשום. תודה שאת שם, צופה, מביטה, ממשיכה לעקוב ולהשגיח, וגם נותנת לי על הראש כשצריך. את גיבורה אמיתית עבורי. ולא רק בספר.
    תודה על מה שכתבת. אין לך מושג כמה זה מרגש אותי.

    לילה טוב לכולם, שקט ורגוע. גם בכבישים. אמן!

  16. דפנה –
    מקסים מה שכתבת. כ"כ מרגש. תודה. הדברים שלך מזכירים מאוד את מה שכתב יניב.

    יניב –
    אחוני, אוהב אותך יותר. אכן סיפור מטלטל ומצמרר. לחשוב רק שבכל יום נוספים עוד כמה סיפורים כאלה. כמעט לכל כביש בארץ יש סיפור דומה לספר ואולי אפילו כמה. זה הנתון המצמרר האמיתי. לא הסיפור האישי שלי.
    אז אתה לא מאמין בחיזרים, הא? בסוף עוד אשכנע אותך 
    אחי, יש המון דרכים להסתכל על זה. הדרך שאתה מציג כאן אפשרית בהחלט. לא סתם סיימתי את הטור עם המילה "האומנם?" – לזה בדיוק התכוונתי.
    לומד ממך כל הזמן.

  17. סנדרה –
    שמח שיצאת מעמדת ה"צופה". וולקאם וולקאם. 🙂
    אם הצלחתי בזכות הדברים כאן למנוע ולו חארקה מיותרת אחת בכביש, עשיתי את שלי.

    ניב דור-כהן –
    "כשהתלמיד מוכן, המורה מופיע".
    היו לי כבר הרבה מורים בחיים. חלקם חיים, חלקם מתים, חלקם קצת לא ברורים.
    אתה חי. אתה כזה אמיתי שלפעמים אני צובט את עצמי כדי להאמין. ה"אמת האחרת" שבך פשוט מאירה את הדרך. כל מפגש איתך, ולא רק בשיעורי היוגה, כל כך מפרה, כל כך מזין.
    מורה אמת. אדם נפלא. אני אוהב אותך. אני מודה לך מאוד.

    אליה –
    תביאי חיבוק. גדול כזה. חזק! אני חולה עליך!
    הזדמנות טובה להגיד לך תודה על אותו יום שלקחת אותנו לסיפריה, הזמנת אותנו לגלידה, עשית לנו סיבוב. אייל כגן מדבר בפוסט שלו על "אנשים טובים". את הראשונה שפגשתי כאן. אחריך, גיליתי פתאום מיליון. זה לא שהם לא היו פה קודם. אני פשוט לא הצלחתי לראות. כבר אמרתי לך את זה חמישים פעם – החיים שלנו בפרדס חנה-כרכור נראים הרבה יותר צבעוניים ויפים בזכותכם. לא אשכח לך זאת לעולם. תביאי עוד חיבוק!

    רונית –
    אני צריך לשלם לך תמלוגים. לשלוח את הכסף לבנק לאומי או ישר לחשבון בשוויץ?
    "אין הנחתום מעיד על עיסתו". תודה מותק. המלצה ממך שווה הרבה יותר מכמה ספרים שימכרו או מכמה גרושים שאשים בכיס. עצם הידיעה שהצלחתי לגעת במישהו והצלחתי לעשות לו טוב, מרגשת אותי מאוד. זוהי התמורה האמיתית. של כל יוצר בעצם.

    רותי –

    יעלה, דודתי ה טייסת עם הג'וייסטיק 🙂 –
    סו, דיד איי דו בטר דיס טיים?
    את יודעת יעלה, על טעם וריח אין מה להתווכח. כל אחד בוחן אומנות אחרת וכל אחד מתחבר לפן אחר בה. כפי שאת מעידה על עצמך, את מאוד ביוגרפית. זה מה שאת אוהבת. זה מה שאת רוצה לראות. אז סבבה, יש גם מזה אבל יש גם צדדים אחרים ל"אייל עמית" ואשמח אם תאפשרי לי להציג גם אותם. לא תמיד חייבים להעביר רעיון או להעלות נושא דרך חוויה אישית. יש עוד דרכים בעולם. לצטט דברים של איש חכם זו גם דרך. יש עוד הרבה דרכים. התסכימי לתת לי להראות לך אותן? תמיד תוכלי לחזור הביתה. תמיד תוכלי להגיד "לא מתאימה לי הדרך הזו". מי יודע, אולי יום אחד תמצאי עניין גם בדרך אחרת, בפן אחר שלי. אולי. ואולי לא.
    מת על הניתוחים הביוגרפים שאת עושה. עד עכשיו אני בהלם מהניתוח על השריפה בבניין. מקווה שאזכה גם הפעם לניתוח ביוגרפי. לשאלתך, הייתי אז בן 24 🙂

    הראש של כגן –
    חתיכת ראש יש לך שם 🙂 יא אווארדי! איזה בלוגר עם כבוד. סחתין איש, תכניס אותי לרשימת התפוצה שלך, הא?
    קראתי את הבלוג בקישור שצירפת. אפילו פעמיים. אבל אז הגעתי לפסקה האחרונה. התעכבתי שם רבות. קראתי שוב ושוב. נשבע לך בן אדם, לא הבנתי מה רצית להגיד. אולי זו השעה המאוחרת ואולי אני צריך עוד איזו גלידה (ראה תגובה לאליה), אבל פשוט לא הבנתי. או שאולי בעצם אני לא אמור להבין? "…אני לא יכול לקרוא אותם, כי אני חושב שאני גם יכול".
    כגן, דבר סטרייט. לתוך הפנים ובמילים פשוטות – למה אתה לא רוצה לקרוא את "כושי בלאנטיס"? בבקשה עשה מאמץ. התשובה שלך חשובה לי מאוד! אין לך מושג כמה!

  18. היי אחוני,
    אמרת לי בפעם האחרונה שנפגשנו שהסיפור הבא יהיה קשה או חזק ,אני לא זוכר בדיוק
    איזה מהניסוחים,אבל לא חשבתי שיהיה כזה מטלטל,מצמרר,מבעיט.
    איזה דברים חווית בחייך-חבר.
    אתה מכיר אותי כבר,אני לא חושב שהוא(אלוהים)היה עסוק באותו היום ,הוא היה איתך צמוד
    יד ביד בדרום אמריקה, בלונדון,ליד המקרר,עם הדודה על קמ"ש130 באוטו, מול הבחור המפרכס
    ,בעיניו של הפרמדיק .הוא שם. תמיד שם מיטיב לניבראיו .הוא לעולם לא משתנה רק אנחנו רואים אותו בכל פעם אחרת .
    אני יודע, קשה לבלוע את "היציאה" ההזויה הזאת אחרי הסיפור הכל כך נוגע ומטורף הזה
    ולהבין על איזה "טוב ומטיב" הוא מדבר ,אבל זה מה שליבי מצווה.

    לילה טוב אחוני,
    אוהב אותך
    יניב

  19. ישנם רגעים שאנחנו לא מבינים מאיפה הכוחות שהעמידו אותנו על הרגליים וגם יש רגעים בהם טוב שנסכים שכרגע אין לנו לתת או לעזור לאחר ונפנה מקום לאחרים לעשות זאת. נראה שאנשים טובים באו לרגעים לאורך הסיפור האמיץ שלך. הוא, האחד, כנראה היה עסוק, גם איתך.

  20. אייל אהוב,
    לי אין מילים. לך יש.
    אנסה….

    המשך לפלס דרך מילותיך
    שבילים
    לא מסומנים
    מטלטלים
    למחוזות פנימיים ונידחים
    רחוקים וזנוחים
    כאובים
    לפתוח סבך במאצ'טה שקהתה
    לפינות וצללים שאנו לא אוהבים לפגוש בתוכנו
    ומבכרים להמשיך, למהר
    הלאה, הלאה…
    בעידן של אינסטנט-חפוז-רחב-פס
    אתה יוצר
    בכשרון ובתמימות
    מתוככי אדמתך
    זרעים, זרעים
    ליום חדש

    באהבה דמומה
    מייטרי

  21. אהוב,
    אני יושבת מול המחשב מכורבלת בשמיכה. הילדים ישנים ואני קוראת אותך ובוכה.
    אלוהים לא היה עסוק באותו יום. הוא פשוט ידע שאתה תוכל לעשות משהו טוב מכל
    הרע-הנורא הזה. כמו שהוא יודע להרעיף עליך מתנות בכל יום, מתנות שמגולמות
    באישה מקסימה, ילדה מדהימה ובוטן שצומח. בכישרון, בחברים ובהמון אהבה.
    תודה על השיתוף. אוהבת אתכם!

  22. אין מילים …המציאות שאתה מביא חזקה מספרת מאתגרת למחשבה יותר מכל (סליחה). העוצמה של הארועים שהגורל מזמן לך להתפתחותך והתאור המרגיש ועם זאת מסוגל לספר. הביוגראפית שבי שואלת בן כמה אתה בארוע הזה:
    כשאתה מאבד ככה את אבא והכל כל כך כאוטי, מסביב שוב מוות , כוחות ההצלה , דודה מדהימה והרבה דם – הכל אתה רואה בעינך שלך .

  23. שמע אייל, אני לא יודע לגבי הספר שלך (כי אני לא נכנס אליו ועמך הסליחה) אני יודע שהסיפורים שלך(השריפה עם התמונה של איתי והתמונה הנוכחית של אבא שלך עם נעלי פלדיום ומרוסק) מהפכים לי את הבטן. מעריך את הכנות, את האומץ להיחשף, ואת הכישרון. תודה לך.

כתיבת תגובה

Close