(6) הטור של אייל עמית: אבנים חמות

השימושון

קטגוריה השימושון | תאריך פרסום 31 דצמבר, 2008 | ע"י רונית בר אילן

35

מאת: אייל עמית

“שחרר, אייל, שחרר.” היא לוחשת מעלי ומעבירה לי על הגב אבן חמה ומשומנת.
חמש דקות לפני, עוד חשבתי שאני בא לעזור לחבר. הוא סימס לי בצהריים “זקוק לעזרה שלך. אתה יכול לקפוץ אלי לשעה קלה?” באתי כמו ענק באתי. כבר התכוננתי לפירוק של איזה גג אזבסט, לשבור קיר בטון, לפרק את השיש מהמטבח, כשפתאום ניגשת אלי אישתו המהממת, מחייכת אלי ואומרת לי “בוא איתי”. אני מת על ה”בוא איתי” הזה בחיים שלי. כל פעם שמישהו אומר לי “בוא איתי” קורה משהו מטורף. לא תיארתי לעצמי כמה מטורף זה הולך להיות. היא פותחת את הדלת ומולי נפרש לו חדר קסום. אור נרות מרגיע את העיניים, ריח יסמין מסתלסל באוויר, אוליבר שאנטי מלטף לי את עור התוף. מיטת מסאז’ים מפוארת מחייכת אלי ואומרת “הפתעה!!!”.

המסאז’ מדהים. המאסז’יסטית מדהימה עוד יותר. הכל פשוט מושלם, אבל המחשבות לא נותנות לי מנוח. “שחרר, אייל, שחרר. פשוט תרפה את הגוף.” היא לוחשת בקול רך ויוצקת עלי שמן חם. איך אפשר לשחרר ביום כזה? איך אפשר לעצור את הגלגלים בראש ולהתמסר למגע. אז מה אם זה יום ההולדת שלי? אז מה אם לפני 34 שנים באתי לעולם? איך אני יכול להרשות לעצמי להינות ביום שכזה? איך אני בכלל מעז? “שחרר, אייל, שחרר” היא לוחשת שוב, משלבת בין אצבעותי אבנים חמות ומכסה עם מגבת. זה כ”כ נעים. אפשר לאבד הכרה כמה שזה נעים. אבל המצפון לא נותן לזה לקרות. הוא ממשיך להילחם, “אתה לא יכול להינות. אסור לך להינות. בטח לא ביום שכזה”. שלוש אבנים נוספות מוצאות את מקומן על הסינוסים, מעבירות לי זרמים בכל הגוף, פותחות לי את ארובות האף. זוג ידיים אוהבות מעסות אותי מכף רגל ועד ראש, מחשמלות לי כל תא בגוף, ממיסות את גזע המוח, מוחקות כל זיק של מחשבה. לאט. לאט. ברוגע. בשלווה. באהבה. שקעתי עמוק. יותר עמוק. עוד יותר עמוק. פנימה. לתוך עצמי. עד שנעלמתי. רגשות האשם יצאו להפלגה. המצפון כבר מזמן לא בבית. let-go בכל מובן המילה. אין לי מושג איפה אני, מי אני ולמה אני. אין אני. ה”אני” כבר מזמן אינו בבית. אין אף אחד. אין כלום.
שעה אחר כך אני שומע דפיקות בדלת. טוק. טוק. טוק. דפיקות איטיות, לא חזקות אבל גם לא חלשות. דפיקות מנערות, מעוררות, טובות כאלה. נשמעות כמו דפיקות של אבנים. חלוקי נחל. אבן על אבן. מקישות לי על בית החזה. טוק. טוק. טוק. קום אייל, חזור למציאות, הטיפול שלך נגמר.
מרחף כולי על ענן, לגמתי מתה הצמחים שהוגש לי. הטעם גן עדן. הגוף מגיב לכל שלוק באהבה ובמסירות. אני אוהב. אני מאוהב. טוב לי בגוף, טוב לי בראש, טוב לי בכלל.
נפרדנו בנשיקה וחיבוק חזק וארוך. אסיר תודה והמום מעוצמת החוויה והנתינה של חבריי, ריחפתי כמו נוצה לתוך האוטו. בשנייה שהתנעתי נזכרתי איפה אני, מי אני ומה אני. ברדיו חדשות. בעזה מלחמה. מאות הרוגים. טילים באשדוד. צווי שמונה, כוחות רגלים, פעולה קרקעית.
הענן התפזר באחת.
רגשות האשם ירדו מההפלגה.
המצפון חזר הביתה.
גלעד שליט עדיין לא.

“כושי בלאנטיס” איננו מדריך להשגת הארה. זהו סיפור מסע פנטזיונרי, צבעוני ומעורר מחשבה. בעל כורכו יוצא גיבור הספר למסע. שם הוא פוגש אנשים מיוחדים, דרכם לומד המון על החיים וכמובן על עצמו. על היכרותו עם עזריאל הזקן קראתם בטור הקודם. להלן קטע מהפרק החמישי המתרחש במסיבת טראנס עצומה בלב ליבה של קרית הגהנום.

“קוּנְדָלִינִי. עכשיו מתחיל הקונדליני. אחר כך תתחיל המסיבה האמיתית,” ענתה בקצרה ועצמה את עיניה. ברקע נשמעה מוזיקת קסילופון קצבית מוזרה ולצליליה ניער כל הקהל את גופו והשמיע קולות אנחה עמוקים. זה היה מוזר. זה היה כל כך יפה לראות, כל כך חזק, אך עם זאת, משהו בתוכי גרם לי להיסגר ולהיאטם לעניין.
“אבל מה זה עושה?” שאלתי שוב.
“מה יש לך אתה? לא קורא שלטים, לא מקשיב להסברים? אסטרונאוט רציני אתה, הא?” פקחה ג’יוואן הקטנה את עיניה ושלחה אלי חיוך מתוק, כשהיא ממשיכה לנער ולטלטל את גופה.
“נו, אל תהיי רעה. את לא רואה שהוא בהלם? לבן אדם אין מושג מה קורה פה,” יצאה אקילה היפה להגנתי, כשגם היא מטלטלת את גופה.
“אני מצטערת,” התנצלה ג’יוואן הקטנה ועמדה רגע בשקט, “זו מדיטציה. מדיטציית קונדליני.”
“מדיטציה? מה לי ולמדיטציות? ומה הקשר בין מה שקורה פה למדיטציה?” חשבתי שהמדיטציה היחידה היא זו של בודהה, כשיושבים על הארץ בישיבת לוטוס, בעיניים עצומות ושותקים.
“כן, להרבה אנשים קשה עם המלה ‘מדיטציה’,” פקחה ג’יוואן הקטנה את עיניה, “אבל לפני שאתה פוסל משהו, כדאי לך קודם להבין אותו. להבין מה זו בכלל מדיטציה ואיזו מתנה גדולה יש לה לתת לך,” ושלחה אלי את חיוכה האוהב.
“מתנה? על איזו מתנה את מדברת?” שאלתי ולא ידעתי, ששאלה תמימה זו תהיה פתח להרצאה שלמה.
“מדיטציה היא הרפתקה…” החלה ג’יוואן הקטנה בהסבר ועיניה ברקו כמו זוג לפידים, “זוהי ההרפתקה האנושית הגדולה ביותר שאפשר לצאת אליה. מדיטציה היא פשוט להיות, בלי לעשות כלום – לא פעולה, לא מחשבה, גם לא רגש. אתה פשוט קיים וזהו התענוג המוחלט.”
“אבל אני כבר קיים. למה אני צריך לעשות בשביל זה מדיטציה? אני חושב, משמע אני קיים, לא?” התחכמתי.
“אתה בהחלט קיים, אבל השאלה היא באיזו עוצמה ובאיזו איכות אתה קיים,” ענתה ג’יוואן הקטנה ובלי שהתכוונה ייבשה אותי לגמרי. היא המשיכה להביט עמוק אל תוך עיניי ולי פשוט לא היה לי מה להגיד.
“היא כל כך צודקת,” חשבתי לעצמי, “הרי בזכות איכות הקיום ה’מעולה’ שלי, הגעתי בסופו של דבר לכאן, למערת האובדן.”
“אם כך, איך אצליח לשפר את איכות הקיום שלי?”
“בעזרת אותה מלה מגונה, שקודם עשתה לך צמרמורת. על ידי מדיטציה,” ענתה בביטחון מלא.
“טוב, בסדר, מדיטציה, אבל איך זה עובד? מה צריך לעשות?” הגבתי כאילו קיבלתי תוכנת מחשב משוכללת ואני מבקש ללמוד את הוראות ההפעלה שלה.
“זה בדיוק העניין. אתה לא צריך לעשות כלום. אתה צריך רק להתבונן. ההתבוננות היא המדיטציה,” וסימנה לי באצבעותיה הקטנות על העין.
“על מה בדיוק אני צריך להתבונן?”
“אתה יכול להתבונן בעצים,” חידדה ג’יוואן הקטנה את תשובתה, “אתה יכול להתבונן בנהר, אתה יכול להתבונן בעננים, אתה יכול גם להתבונן בילדים משחקים. התבוננות היא מדיטציה. על מה, או על מי אתה מתבונן, אינו העיקר. האיכות של הצפייה, האיכות של להיות מודע וערני – היא המדיטציה.”
“אבל אני מסתכל על דברים כל הזמן. הרי העיניים שלי פקוחות כל שעות היום, לא?”
“אתה אולי מסתכל, אבל אתה לא מתבונן וזה כל ההבדל. כדי להתבונן באמת, צריך להעצים את המוּדעוּת. מדיטציה משמעה מודעות. כל דבר שתעשה במודעות וערנות, הוא מדיטציה. אין זו שאלה של פעולה, אלא האיכות שאתה מביא לפעולתך. הליכה יכולה להיות מדיטציה, אם אתה הולך בערנות. האזנה לציפורים יכולה להיות מדיטציה, אם אתה מאזין במודעות. התבוננות במפל מים יכולה להיות מדיטציה, אם אתה מתבונן במודעות.”
“אז מה עושים כל אלה שיושבים שעות, עוצמים עיניים ושותקים? למי הם מקשיבים? על מה הם מתבוננים?” הייתי תמיד בטוח שכל המודטים נראים כך.
“הם מאזינים לרעש הפנימי שלהם. לרעש של השכל.” ג’יוואן הקטנה טפחה קלות על רקתה, “התבוננות והאזנה לרעש הפנימי יכולה להיות מדיטציה גם כן, אם תישאר ערני ודרוך.”
“מה זאת אומרת רעש? הרי הם לא מדברים בכלל!”
“הרעש הוא למעשה זרם המחשבות הבלתי פוסק שלנו. החוכמה היא להתבונן במחשבות האלה כאילו היו סירות שטות בנהר. כל סירה היא מחשבה ואתה, כצופה מהצד, יושב על גדת הנהר ומביט בהן מגיעות וחולפות. זוהי המדיטציה!” סיכמה ג’יוואן הקטנה ופקחה את זוג עיניה בדרמטיות, כאילו היתה שחקנית תיאטרון. ולא רק שהיתה שחקנית תיאטרון, המופע שלה גם היה מוצלח מאוד, שכן באמצעות מלים ודימויים פשוטים, הצלחתי להבין למה התכוונה.
“ומה יקרה אם פתאום תבוא לי באמצע מחשבה מעניינת? אני בחור מאוד סקרן, את יודעת…” שאלתי בגיחוך.
“כן, שמתי לב. הייתי אומרת שאתה אפילו סקרן מאוד וזה מצוין. הסקרנות היא יצר חזק מאוד ואפשר להשתמש בה ולתעל אותה לכיוונים חיוביים ביותר, אם רק תעשה זאת מתוך מודעות, כמובן. בכל אופן, אם באמצע המדיטציה, תחליט פתאום להתמקד באחת המחשבות הללו, תמצא עצמך באופן כמעט אוטומטי, יושב בתוך אותה ‘סירת מחשבה’ ונסחף אתה בזרם המחשבות, ללא יכולת לעצור. באותו רגע מצער…” נאנחה קלות, “המדיטציה נפסקת.”
“ואז מה?” שאלתי וחשתי כאילו אני צופה בסרט והגיבור מת.
“ואז מנסים שוב. שוב ושוב, עד שאתה מצליח לאמן את עצמך לרדת מאותן סירות, להתיישב שוב על גדת הנהר ולהמשיך להתבונן בהן מהצד, כאילו לא היו אלה בכלל המחשבות שלך,” ענתה ג’יוואן הקטנה בפשטות וחייכה, כאילו כלום לא קרה והגיבור של הסרט שלי חי וקיים.
“וואוו, זה נשמע לי בלתי אפשרי. אני בספק אם אי פעם אצליח לעשות את זה,” הצהרתי בכנות.
“זה אפשרי בהחלט!” קראה ג’יוואן הקטנה, “עם קצת אימון ומודעות, תוכל להיות ערני כמעט לכל דבר. הצעד הראשון במודעות, הוא להיות ערני מאוד לגוף שלך. לאט לאט תהיה ער לכל מחווה, לכל תנועה. וככל שאתה נעשה מודע יותר, יתחיל להתרחש נס. דברים רבים שנהגת לעשות קודם, פשוט ייעלמו. הגוף שלך ייעשה רגוע יותר, מתבונן יותר. שלווה עמוקה תתחיל לשרור בגוף שלך. שלווה המלווה במוסיקה דקיקה, שתפעם בכל איברי גופך…”
“טוב, טוב, עד כאן,” חתכתי את דבריה. עם כל הכבוד לפתיחות שגיליתי לנושא השיחה, הרגשתי שהיא קצת הגזימה, “קצת נסחפנו, לא? על איזה מוזיקה דקיקה את מדברת אתי עכשיו?”
“כן, אתה צודק,” הסכימה ג’יוואן הקטנה, “זה באמת קצת יותר מדי בשביל שיחה ראשונה. בסך הכל, אתה יודע להקשיב לא רע. אם הגעתי אתך עד לכאן, סימן שבאמת הקשבת. אבל עכשיו אתה צריך לא רק להקשיב, כי אם גם להתבונן. זה הכי חשוב. להתבונן מתוך מודעות.”
“ואיך כל זה קשור למדיטציית הקונדליני הזאת?” שאלתי כשאני מפנה את תשומת לבה למתרחש סביבנו, “תסתכלי פה על האנשים. הם לא נראים לי רגועים בכלל. הגוף שלהם מפרפר כמו בהתקפת אפילפסיה קשה. איך זה קשור למדיטציה? עוד מעט ייצא להם קצף לבן מהפה!” התלוצצתי, אך ג’יוואן הקטנה ענתה לי ברצינות גמורה: “אלפי מודטים התחילו את דרכם לתוך עצמם תוך נענוע הקונדליני. מדיטציית הקונדליני מאפשרת טעימה קלה בתחושה של ההתבוננות, בלי לשבת שעות בתנוחת לוטוס ובלי לטוס להרי ההימליה ולשבת במנזר. זוהי מדיטציה של שעה בדיוק, שבנויה מארבעה שלבים. הפואנטה היא להביא את המודעות לחלק התחתון של הגוף ו…”
“…טוב, יאללה, אולי תשתקו כבר, קדחתם לי חור בראש,” פרצה אקילה היפה לשיחתנו, “כמה שאלות יש לך אתה? וגם את, ג’יוואן, כמה את מדברת! עכשיו שקט!” סימנה אקילה היפה עם אצבע על הפה, כמו גננת ופנתה ישירות אלי: “עכשיו תן לגוף שלך להוביל, לא להיגיון. עזוב אותך מג’יוואן , עזוב אותך מהסברים. תעצום כבר את העיניים, שים בראשון ותן גאז. עם כל הדיבורים האלה כבר הלכה לכם כמעט רבע מדיטציה.”



קטגוריות

תאריך פרסום 31 דצמבר, 2008 | ע"י רונית בר אילן

35



על המחבר

Profile photo of רונית בר אילן

רונית בר אילן הקימה את מושבה חופשית (בחורף 2006), ניהלה וערכה את האתר עד אפריל 2015. לוחמת ירחית צהובה לפי המאיה, טריפיונרית קוסמית לפי השכנה, אמא, כותבת, לומדת, אוהבת.



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

35 תגובות ל(6) הטור של אייל עמית: אבנים חמות

  1. אייל עמית

    קישור לטור (7) – תאכלו ביצים, תהיו טייסים!
    http://www.local-blog.co.il/home/?p=2299

  2. אייל עמית

    יעלה –
    קראתי. הפנמתי. אני מודה לך מקרב לב!
    באותה הזדמנות עשיתי עליך עוד כמה חיפושים, שמחתי מאוד להכיר עוד חלקים בך.

    גיא –
    לוקח את הטיפ שלך. אם כי קשה לי מאוד ליישמו. בכל אופן, פנקס תמיד נמצא לידי. כבר שנים.
    בנוגע לשכן הקרוב והאח הרחוק… נראה לי שהכי טוב זה אח קרוב שהוא גם שכן. מתי אתם עוברים??? 🙂

    דניאלה –
    מצטרף לתפילות שלך. עכשיו אנחנו צריכים להתפלל גם לחייהם של עוד אלפים רבים שנכנסו לעזה. אלוהים יודע מתי יצאו משם ומתי יחזרו הביתה.

  3. אייל עמית

    הי עידן
    ברוכים הבאים!
    שמח שאתה שואל. מדובר במטפלת מעולה עם ידי זהב. לא תצטער!
    אנני יכול לרשום לך כאן את הפרטים שלה… אתה בטח מבין.
    כפי שעשו כבר אחרים, אתה מוזמן ליצור עמי קשר במייל [email protected] ואשמח מאוד למסור לך את פרטיה.

  4. יעלה

    גם התגובה שלי לא נקלטה.. מה שרציתי לאמר ֹ שאני מאחלת לך ששלב הכרת התודה לא יסתיים אלא יתעצם לתודה מעומק הלב.. ֹ אני מעיזה להפנות אותך לפוסט שכתבתי ֹ תחפש כאן באתרֹ “תודה וקהילה”

  5. גיא

    כתבתי ומחקתי.. כתבתי ומחקתי.

    אתה יודע לשחרר וזה נפלא. נקסט טיים שזה קורה, אל תמהר לרוץ אל זרועות ה”מציאות”. תמשיך להתבונן. אולי אפילו שים איזה פינקס קטן ועט לידך..

    טוב שכן קרוב מאח רחוק – אך גם כשאתה רחוק, אין עליך.
    גיא.

  6. עידן

    אייל,
    אני אמנם חדש באתר, אבל עברתי על כל 6 הטורים שכתבת ואני חייב לומר שהתפעמתי…
    היכולת שלך להכיל, להרגיש, לשתף היא באמת יוצאת דופן. אני רוצה לחזק אותך…
    ולעניין:
    זה קטע גדול שכתבת על הדבר הנפלא הזה (הטיפול) בדיוק עכשיו.
    היו לי כמה נסיונות טובים בעניין, ובדיוק עכשיו אני מחפש מישהי טובה מאזור פרדס חנה כי עברנו לכאן לא מזמן ואני לא מכיר. הבנתי שהאזור די מלא במטפלים ,אבל נשמע לי שמה שאתה עברת זו באמת חוויה יחודית והייתי שמח לנסות גם.
    אני מאד אשמח אם תיתן לי את שמהשל המטפלת הזו ואת הטלפון ואני אנסה לקבוע לי אצלה איזו סידרת טיפולים…

    המון המון תודה ושא ברכה,
    עידן

  7. דניאלה

    אייל,
    כזה תענוג גדול לקרוא את מה שאתה כותב,אתה מוכשר.
    ו אני שולחת תפילה מעמקי ליבי שגלעד יחזור הביתה .אמן ואמן

  8. אליה

    אהובצ’יק,
    מזל-טוב שוב ליום ההולדת!
    איזה אחלא מתנה לקבל פינוק ביום כזה ועוד ממישהי מדהימה כמו תמרי.
    אני אומרת – לך על זה תפרסם את שמה ואיך יוצרים קשר –
    שעוד ייהנו ממנה ומקסמיה.
    נשיקות חמות כמו אבנים מכו-לנו!

  9. אייל עמית

    יעלה-
    לא אמרתי שהעבר מסתיים בגיל 35. אמרתי שהשלב הזה (של הכרת התודה) מסתיים… אולי…
    בכל אופן, הבנתי מה רצית להגיד.

    המשפט הזה לא ברור לי:
    מעט פחות אויר ו,שיאו“ בין המילים , בין המשפטים , פחות התרגשות והתפעמות עצמית אלא הגשה נקיה של תמצית ומהות..

    רוצה להסביר או לתת לי דוגמא כדי שאבין את כוונתך?

  10. יעלה

    העבר אינו “מסתיים סופית” בגיל 35- ההתיחסות לגיל הזה היא כי זה קשור לחוק הביוגראפי – באיזה אופן אתה מתחיל להפרד מהעבר הזה – זה העניין האינדבידואלי – הכרת תודה זה טוב מאוד
    להפוך את הסיפור למעיין סיפור של מישהו אחר- יענו – להתבונן בסיפורים שלך מבחוץ – כזר זאת התאמנות טובה גם לאיש וגם לסופר
    , מעט פחות אויר ו,שיאו” בין המילים , בין המשפטים , פחות התרגשות והתפעמות עצמית אלא הגשה נקיה של תמצית ומהות..
    .
    העבר נגמר כשהוא נגמר. ואז נפגשים עם הווה אולי עם זוית ראיה מהעתיד? בעיני השחרור הוא תהליך של הרחבת שדה ההכרה והלב עד לנקודה בה הם נפגשים ונמסים זה אל זה, האור נמצא בכל מקום, מרוב אור אנחנו קצת מבולבלים… אך את נצנוץ הכוכבים קל יותר לראות בלילה אפל במיוחד

  11. אייל עמית

    טיביזי –
    זה רעיון מצויין! מדינה שלמה מקבלת מסאז’. כמו קורס נהיגה מונעת. איזה סטארטאפ!!!

    עטרה, רעות זרו, דפנה, סנדרה, מיטל, עידית (וכל מי ששלח לי מייל או הודעה בפייסבוק) –
    מתנצל על התגובה הקולקטיבית. רק להגיד לכולכם תודה צנועה ולשלוח חזרה חיבוק ונשיקה 🙂

    יעלה –
    היו היום קצת בעיות תקשורת באתר… כתבתי לך למעלה תגובה. ראית במקרה?
    בכל אופן, רוצה להתיחס לתגובתך האחרונה.
    אני אשכרה צריך לשלם לך. נשבע לך, כל תגובה כזאת שלך שקולה לשנתיים טיפול, אם לא יותר. בום בפנים!!! איזה מדהים. כל פעם הופכת אותי מחדש. אני מאוד שמח שה”נגיחות” שלי מדגדגות אותך. זה סימן לכך שעברת המון בחיים. לא קשה לראות זאת מהתגובות שלך. כל תגובה פצצת אטום. הירושימה בבטן. נגאסקי בראש. אני עדיין מנסה להכיל את מה שכתבת פה. יקח לי קצת זמן לעבד את זה. פשוט מדהים!
    בכל אופן, שמח לשמוע שב-35 מסתיימים כמה עניינים. גם אסטרולוג הודי זקן ברישיקש אמר לי דברים דומים. אחרי הדברים שלך, זה אפילו חזק יותר!
    לאפשר לעצמך (ולדעת איך) לשחרר את העבר זו מתנה גדולה מאוד. אני מאחל זאת לעצמי. אני מאחל זאת לכל אחד.
    כמה שזה ישמע מוזר, אני מוכיר תודה לעבר שלי (על כל צבעיו וגווניו). בזכות העבר הזה הגעתי למקום בו אני נמצא היום. מרגיש לי שלשחרר ולהוכיר-תודה אינם מתנגשים זה בזה. הם אולי אפילו תלויים האחד בשני. אני חושב שהיום אני נמצא בשלב שבו אני מוכיר תודה לעבר שלי. אולי בגיל 35 יסתיים השלב הזה סופית ואז יבוא גם השיחרור. אולי.
    יעלה. תודה.

  12. דפנה

    אייל, עכשיו זה ברור, האנשים הטובים מהטור הקודם מלווים כל הזמן וידעו לבחור לך את המתנה הנפלאה הזו. לשחרר, לשחרר, אנחנו חייבים את זה כדי להמשיך הלאה, לאסוף כוחות לנו ולאחרים. ואיזו מתנה קיבלת עם הדברים של יעלה… גם אבא שלי מזל גדי והיום הוא היה חוגג 70.
    מאחלת לך שקט ושלווה.

  13. עטרה

    לברך ביומולדת שמח כבר קצת מאוחר, מה גם שלפי הטור באמת היה לך יום שמח
    אבל מזל טוב אף פעם לא מאוחר להגיד
    שתבורך בעוד הרבה נתינות כאלה – שלך ושל אחרים לך
    ושתהיה לנו 2009 יותר מוצלחת מ-2008, אמן
    נשיקות

  14. יעלה

    טוב נו .איך לא הבנתי את זה קודם .לא סתם גדי אלא בתאריך של אבא שלי…לא פלא שקרני הגדי נוגחות את העז המתבגרת. למזלי מאז שיש לי שני אריות לצידי – הנגחות האלה די מדגדגות..
    אני רואה קרנים שבהם שזורים ענפי הזית ומבט מתגרה , מזמין למשחק, רק שיש התבלבלות המשחק אצל הגדיים לרוב נהיה רציני , תחרותי . ואיך שהוא ,גם כשהוא מפסיד, הוא מנצח.
    כישרון שכזה… הרבה מעריצים ואוהבים לגדי השובב ובצדק- כריזמה שכזו …
    על הגדי , במיוחד הזכרים , אומרים שאם הם לא מתפתחים הם הופכים מסוכנים – לעצמם ו/או לסביבה..יש בזה אמת..לעניות נסיוני איתם..
    נראה לי שאתה בעניין ההתפתחות -הצעה: יש להפוך את הכעס, את הזעם הקדוש למתינות , התאמנות בהרחבת ספרת הלב/ הנפש ובעיקר – בסוף משפטי ,צדקת הדרך” תמיד לשים בסוף המשפט סימן שאלה- האם? כל זה כדי לפתח ענווה – ההכרחית לגדי על מנת שיוכל לפגוש את אהוביו ממקום אפשרי..להם.
    הגדי אכן זקוק להרבה מזל ואני מאחלת לך שהמזל שנמצא שם עבורך ושמר עליך בצעירותך יופנם, יעבור טרנספורמציה להיות איכות פנימית , אקטיביות מול אירועי הגורל שלך – שבדרך האבנים החמות או הצבהובות כשאתה פוגש דחלילים ואריות אנשי קש וקוסמים שיעזרו לך להכיר את הידע העמוק , לרגע להרפות ממה שנראה לך שזה אתה ומבלי דווקא למחוק את האני אלא לתת לו את הכסא המתאים בהיכל על מנת שיתבונן ויתאפשר לו לגלות את האירועים הקטנים הענוגים הבישנים שנראים כאילו אינם חשובים – אותן האבנים הטובות הזוהרות שהדרמות הגדולות של חייך המאתגרות כל כך – מכסות .מאחוריהם מסתתר משהו שככל שהוא ענוג ועדין יותר הוא כביר ומשמעותי יותר לחייך – ככה נראה לי אינטואיטיבית ..אז שנה טובה לך – ב35 מסתימים כמה ענינים יש לשחרר את העבר להיות עבר מושלם (בצרפתית זב נשמע טוב יותר)…בהצלחה
    .

  15. טיביזי

    מדינה שלמה זקוקה למסג’, עולם שלם לא רגוע.
    מי יתן ואחרי קריאת הטור, אנשים רבים יפרגנו לעצמם reset נפשי שיחולל וויברציות נינוחות יותר באוויר.

    ביומולדת הבא, ספר חדש!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

  16. אייל עמית

    יעלה – כתבתי לך הרגע תגובה, אבל משום מה המערכת לא מציגה אותה. התגובה ממתינה לאישור… אולי בגלל ששמתי שם כמה קישורים. אדבר עם רונית על זה…

  17. אייל עמית

    הי יעלה,
    28.12.08
    רונית שלחה לי אתמול את הקישור הזה:
    http://www.astrodreamadvisor.com/M_yellow_res_seed.html
    עוד לא יצא לי לקרוא. סקרן רצח. אקרא מאוחר יותר בערב.
    אני עדיין מחכה לקישור ממך על הריתמוסים שדיברת עליהן.
    השבוע היינו בחתונה. פגשתי שם מכרה מגבעתיים שלא ראיתי מאז שהייתי ילד. יצא לנו לדבר קצת על השרפה… היא סיפרה שהיא מורה בחינוך אנתרופוסופי ואז, מבלי ששאלתי, היא דיברה בדיוק כמוך על הריתמוס של ה21 שנה מאז השרפה ועד שהוצאתי את זה החוצה ודיברתי על זה כאן.
    קישור מצאתי ברשת – http://www.antro.org.il/waldorf/rhythm.html

  18. אייל עמית

    התכוונתי להגיד 28.12.74
    🙂

  19. סנדרה

    מזל טוב. מזכיר לנו שישנם אנשים טובים באמצע הדרך שיודעים לתת מלהב והנשמה. כולי קנאה שמצאת רגע של שלווה בכל הכאוס הזה שסביבנו.
    מקווה שגם אנשי הדרום ייזכו לרגעים קטנים של שלווה ושקט.

  20. יעלה

    מזל טוב אייל , מה התאריך המדויק , ??

  21. יניב

    היי אחוני,
    כמה טוב לקרוא אותך נכנע, רפוי,משוחרר ,מתענג ..אחרי שבועיים של סיפורי חיים לא פשוטים,מטלטלים ,מפחידים ,מכווצים.
    אני מרגיש כאילו הייתי במסאג’ הזה איתך מתמסר ,עף ,נכנע ,נכנע,נכנע ,נכנע ,נכנעעעעעעעע..
    עכשיו ברדיו “הזמן הכפרי” של אריק איינשטיין -מקסים. אני מקדיש את השיר הזה לך חבר יקר.

    יניב

  22. מיטל

    בוקר טוב,
    מרגישה שאני קצת מכירה אותך. כל פעם מכירה פן חדש שלך… אתה חושף את עצמך כל פעםקצת. קודם כל מזל טוב. כשקראתי את מה שכתבת פתאום הרגשתי את הגוף שלי…כמה גם אני זקוקה למסג’… ובאמת תמיד כששוכבים על מיטת הטיפולים חושבים על הרבה דברים וקשה להרפות עד איזשהו שלב בטיפול שבו או המטפל אומר תרפה או שפשוט המוסיקה סוחפת למקום אחר…
    אהבתי את הקישור שעשית…אני כבר קראתי את הספר אך מזמן …הכתיבה שלך עושה לי חשק לחזור אליו.
    הלוואי ולכולנו יהיה סופ”ש נעים וחמים עם או בלי אבנים חמות…

  23. רעות זרו

    אני שמחה שהתחלת לכתוב את הטור הזה… נהנית לקרוא יותר ויותר מפעם לפעם…
    מי יתן ו2009 תהיה שנה יותר טובה וקלה לכל עם ישראל…

  24. אייל עמית

    טפו טפו טפו, חמסה מלח שום בצל 🙂
    תודה לכולם על האיחולים והברכות. איזה כיף.

    הדס –
    תודה שאת עוקבת. תודה גם על מה שכתבת.
    במשפט אחד – אני אוהב כי פשוט בחרתי לאהוב. גיליתי שלאהוב זה הרבה יותר טוב. לא תמיד זה מצליח לי ואגב, לא תמיד נהגתי כך. פעם הייתי שולף ציפורניים בקלות. הייתי הרבה יותר ציני לחיים. תודה לאל, היום אני רואה דברים אחרת. חי אחרת. נוהג אחרת. אוהב אחרת. לומד כל הזמן. משתדל להיות טוב יותר. פשוט ככה.

    מאיה-
    מלח מים שום בצל כבר אמרתי? תודה אהובה. אם חלומותי הכמוסים ביותר יהפכו למציאות, תהיה להרבה מאוד אנשים כאן בעיה רצינית מאוד. שלום – זה החלום שלי! מיסכנים כל הפוליטיקאים שיצטרכו לחפש עבודה כשהחלום הזה יתגשם. אמן!!!!

    נתי-
    אני מסמיק פה כמו עגבניה. איזה כיף. אענה לך גם אני במיספרים 🙂
    1)תודה. אכן יש לי מזל גדול מאוד. עצם העובדה שאני כאן כותב לך, חם ונעים לי בחדר, הבטן מלאה מארוחת ערב, אני בריא ומשפחתי בריאה – איזה עוד מזל צריך בחיים? אני באמת בר מזל.
    2)לכל אחד דעה משלו. לכל דעה יש כאן מקום. לשם כך התכנסנו. ללמוד. להפרות זה את זה. פשוט להיות טובים יותר.
    3)המצפון משאיר אותנו אנושיים. אם נשכח את גלעד שליט, נשכח את עצמנו. עם זאת, חשוב מאוד לדעת היכן הגבול ומתי המצפון כבר מתחיל להזיק לנו. רגשות אשם יכולים להפוך בן אדם לחולה. היכן הגבול? מתי צריך להגיד למצפון “די, לך מפה. לא צריך אותך עכשיו”? רק כשמקבלים מסאז’?
    4)תודה ששמת לב
    5)כולנו מיוחדים. ברגע שנבין זאת באמת, העולם הזה יראה אחרת.

    הניה שפירא-
    על האש הזאת שאת מדברת עליה אספר באחד הטורים הבאים. כשהרגע יתאים. תודה על התזכורת. הניה, איזה כיף שאת פה. תודה!!!!

    אהבה גדולה לכולם.
    מקווה ומתפלל שנקום מחר בבוקר למציאות אחרת. שפויה יותר. טובה יותר.
    הלוואי.

  25. הניה שפירא

    אייל!
    מזל טוב!
    עם כישורים, משפחה, חברים שכאלה כבר יש לך מזל טוב.
    שמור עליו. (צריך לדעת לשמר את האש).
    הניה

  26. נתי

    אייל היקר
    אני עוקבת אחר הטורים שלך. לא תמיד מגיבה. נהינת גם להביט מהצד. הפעם הייתי חייבת להגיד כמה מילים:
    1) מזל טוב (שאגב, על אף מה שסיפרת לנו כאן, נראה לי שיש לך בשפע).
    2) הכתיבה שלך מרתקת אותי. אם כי ראוי לציין כי אני לא תמיד מסכימה עם מה שאתה כותב.
    3) המצפון של כולנו לא שקט. חייל שלנו נמצא בשבי. גם אני לא יכולה לשחרר את זה. אסור לנו! אף פעם! תודה על התזכורת.
    4) מדהים אותי כל פעם מחדש הקישור שאתה עושה בין נושא הטור לקטע מהספר (שעדיין לא קראתי, אך מבטיחה בקרוב).
    5) מברכת אותך על האומץ לשתף, לדבר, להמשיך ללמוד מכל אחד שמגיב כאן. אתה באמת איש מיוחד.

    תודה.
    תמשיך.

  27. מאיה

    וכמובן שנה נפלאה!

  28. מאיה

    אייל! המון מזל טוב…….
    🙂
    שתקבל המון מתנות טובות לנפש! שתתעצם מכח האהבה! בריאות, אושר, מימוש וסיפוק עצמי!

    שחלומותייך הכמוסים ביותר יהפכו למציאות אחת גדולה טובה!

    מאיה.

  29. הדס

    מזל טוב! קוראת אותך ונהנית.מהכנות,מהרגישות מהנוכחות.שאלתי את עצמי אחרי שני הפוסטים האחרונים איך זה שאתה כזה בנאדם אוהב ומודה לאור החוויות שעברו עליך בחיים…מאחלת לך יום הולדת שמח מלא בהפתעות וקבלה מכל יקירך.דוסה

  30. אייל עמית

    אלעד-
    it’s a date!

  31. עידית

    ובהזדמנות זו .. המון מזל טוב.. שתמשיך להאיר את ליבנו ולפתוח את מחשבתינו לדברים קצת אחרים.. שונים מהיום יום המטורף.. ופעם בשבוע נקרא מה שיש לך להגיד, נעצור רגע, ניקח נשימה עמוקה ונגיד תודה על מה שיש לנו.. כי שום דבר לא מובן מאליו!

  32. אלעד

    איש,
    אם תרצה איזה יום לדבר קצת על מצפון, יש לי כמה דברים לומר לך בעניין.

  33. שלומי

    אווושוווווו
    ואח’כ סט של טיוהאר.. ואתה מסודר.

  34. אייל עמית

    אלעד –
    איזה חמוד אתה. זה יפה שאת מקנא (רק קצת), אבל מבין כולנו – אתה הוא זה שנשוי למסאז’יסטית הזו!
    תודה אחי. שיחקתם אותה שחבל!
    אתה מוזמן לסמס לי כל יום. אשמח מאוד לבוא “לעזור” לך תמיד 🙂
    אוהב אתכם. חזק חזק.
    אייל (והמצפון).

  35. אלעד

    אח,
    יש לך נפש רגישה מלאת נתינה ואהבה.
    ונראה לי שגם לזו שעשתה עבורך את הדבר המדהים הזה.
    מודה שאני קצת מקנא…רק קצת…
    לא ידעתי שתיקח את זה כל כך רחוק, אבל זה תמיד מרגש מחדש.
    אלעד