(8) הטור של אייל עמית: שאהידים דוט קום

השימושון

קטגוריה השימושון | תאריך פרסום 14 ינואר, 2009 | ע"י רונית בר אילן

123

מאת: אייל עמית

עוד פעם גופות של ילדים שרופים. אבל הפעם לא של מישהו שאני מכיר. הפעם אלה גופות של ילדים פלסטינים ולא בעיתון או בטלווזיה, אלא אצלי על מסך המחשב. ולא סתם על מסך המחשב, אלא אצלי באתר! בעמוד הראשון! בדף הבית! על כל המסך! טור ארוך של תמונות – אבא מרים את גופת בנו, שלוש גופות של תינוקות חרוכים, ערמת ילדים שרופים… וברקע מוזיקת שאהידים מפחידה שעושה עור ברווז בכל הגוף.
טור 8 כבר היה מוכן. ניסיתי, באמת שניסיתי. כתבתי על נושא אחר לגמרי. התכוונתי כבר לפרסמו, אבל אז באו התמונות האלה. טור 8 המקורי יחכה לפעם אחרת!
זה קרה שלשום בבוקר. מתקשר אלי בבהלה לקוח גדול שלנו, מפיק חשוב מאוד ושואל אותי מה נסגר עם אתר החברה שלנו? אני שואל אותו על מה הוא מדבר. הוא אומר לי כנס! אני מקיש את הכתובת www.artlight.co.il וחושך בעיני. חושך באוזני. חושך באונה השמאלית של המוח! מבלי שידענו פרצו לנו לאתר. האקרים פלסטינים פרצו לשרת שלנו והתלבשו לנו על האתר. הם מחקו את כל הקבצים ובעמוד הבית פרסמו תמונה של שאהיד רעול פנים במדי צבא, דורך על דגל ישראל ומחזיק בידו בזוקה ורובה. מתחתיו הכותרת באנגלית: “אלה ילדים פלסטינים שנהרגו ע”י צה”ל. במה הם אשמים?” ומתחת לזה טור ארוך של תמונות מזוויעות. כדי להוסיף לאווירה, לא שכחו גם לשתול ברקע מוסיקת שאהידים מצמררת.
הלקוח המום. אני המום עוד יותר. אשכרה מסתכל על התמונות, בודק עשר פעמים את שורת הכתובת וקולט שזה אכן האתר שלנו! פרצו לנו לאתר! הביאו לנו בעקיצה! ירו עלינו גראד! תקעו לנו קסאם באים אמא של השרת!

אני מודה לו מאוד על העדכון ומנתק. העיניים שלי תקועות במסך. האצבעות שלי מתקתקות על הטלפון כמו חולה פרקינסון. אני בהלם מוחלט. ראשון אני מתקשר לפטריק, המתכנת של האתר. הוא עונה בצלצול העשירי. אני מדלג על ה-‘בוקר טוב’ ומספר לו ישר מה קרה. בקו השני אני כבר מחייג לעופר, מנהל חברת האירוח של האתר שלנו. הוא לא עונה. אני שולח לו SMS ואימייל בהול. בינתיים פטריק מרגיע, אומר שהוא מכיר את התופעה ומציע בינתיים להוריד את התמונות מהאתר. אני אומר לו סבבה ומתקשר לניר, מנהל החברה. גם הוא לא עונה. שמונה בבוקר. גני הילדים רק נפתחים. אין עם מי לדבר בשעות האלה. אני פתאום קולט שכל הזמן הזה מוסיקת השהידים מתנגנת לה ברקע וחופרת לי בראש. אני שולח את היד בקריזה ושולק את הפלאג של הרמקול. התמונות עדיין שם, עדיין קשות, עדיין מזוויעות, אבל לפחות בשקט. בדממה. בלי המוסיקה המטריפה, המכשפת הזו. פתאום בוב מארלי שר רגאי. זה הצלצול של הטלפון שלי. באוזניים אני שומע את ג’מייקה ובעיניים רואה את עזה. פטריק על הקו. הוא אומר לי שיש בעיה. אני שואל מה הבעיה והוא אומר שחסרים קבצים בגיבוי של האתר. אני דופק את הראש בקיר. ים של כסף, שבועות של סיעור מוחות, שבועות של תכנות ותיקון באגים רצים לי מול העיניים. אני לא מאמין שאנחנו הולכים לאכול את הסרט הזה שוב, אני לא מאמין שאנחנו אוכלים את הסרט הזה עכשיו! פטריק אומר שימשיך לבדוק מה אפשר עוד להציל ומנתק. עופר, מנהל חברת האירוח סוף סוף עונה לי. אני מספר לו מה קרה והוא אדיש מתמיד. הוא מספר לי שכבר ראה את הדברים האלה כמעט בכל ווריאציה אפשרית. הוא מספר לי שבדיוק אתמול הייתה כתבה בחדשות על קפה ארומה ושפרצו גם להם לאתר. אבל מה עם הקבצים שלנו? הלכו לנו הקבצים! אין לנו גיבוי! אני מתפלל לנס. עופר אדיש. הוא תמיד אדיש. גם אם הייתי מספר לו שקסאם אמיתי התפוצץ לי בסלון, זה לא היה מזיז לו את הגולה של העכבר. הוא עושה כמה הקלקות על המחשב ואז מספר לי שגם לו אין גיבוי. הוא זורק לי טיפ לסיום ואומר לי שרצוי להחליף סיסמא לשרת ומשחרר אותי לדרכי. שוב בוב מארלי. ניר, מנהל החברה מתקשר המום. הוא הספיק לראות את התמונות באתר לפני שפטריק הוריד אותם. אנחנו חושבים בקול רם מה אפשר לעשות ומתכננים את צעדנו. ניר מנתק ואני סורק את העמוד היחיד באתר “החדש” שלנו מעלה-מטה, מעלה-מטה ופתאום קולט בתחתיתו שההאקרים השאהידים השאירו את כתובות האימייל שלהם. אני מתלבט אם לשלוח להם מייל. אני מתלבט מה לכתוב? הדבר הראשון שעלה לי בראש זה איזה “fuck you!” עסיסי כזה. להוציא עליהם את כל העצבים שלי, לספר להם איזה נזק הם עשו לנו, אבל אז תפסתי את עצמי. על איזה נזק אני בעצם מדבר? על נזק כספי? על נזק תדמיתי? מול העיניים שלי תמונות של ילדים שרופים ואני הולך לספר להם על כמה ג’ובות שהלכו לנו? וגם אז, מה הטעם בכלל? הרי הם יודעים טוב מאוד מה הם עשו והרי לא משנה מה אכתוב להם, הם יבינו מזה שהם הצליחו, שהם ניצחו, שהם הצליחו להכעיס, שהקסאם שלהם פגע לנו בול בביצים. אז אח”כ חשבתי אולי דווקא לשלוח מילות שלום ופיוס. לנסות אולי לפתח דיאלוג, ערוץ ישיר עם המחבלים הוירטואלים האישיים שלי, ללא מתווכים, ללא פוליטיקאים וללא אנשי תקשורת. רק אני והם. כבר התחלתי לנסח מייל אבל אז שוב עצרתי. הגעתי לאותה מסקנה בדיוק. זה לא משנה מה אכתוב להם. הם רק יבינו מזה שהם הצליחו. הם רק יבינו שכדאי להם להמשיך לנסות להפיל עוד אתרים כמוני, כי זה עובד, כי יש התיחסות בצד השני.
בסופו של דבר, לא כתבתי להם כלום. אני רק שואל את עצמי עכשיו – האם כתיבת הטור הזה, האם עצם פרסומו כאן ברבים, גם היא נצחון להאקרים השאהידים?
אני רוצה להאמין שלא. אני רוצה להאמין שיצמח מזה טוב.
כל אתמול עבדנו על האתר. במשך יום שלם העלנו קבצים מחדש לשרת. הצלחנו לפחות להציל את גלרית התמונות שלנו. בינתיים, אין אתר. רק גלריה. גלריה של תמונות. תמונות יפות מאוד ובלי המוסיקה של השאהידים.

כמו בטור הקודם, גם הפעם בחרתי שלא לפרסם קטע מהספר. לא מרגיש לי נכון כרגע. אולי בשבוע הבא, אני מקווה. ואגב, אם עדיין לא עשיתם זאת ואם הדברים כאן לא מספיק ברורים – מומלץ לגבות את קבצי האתר שלכם. מאוד מומלץ! עכשיו!!!



קטגוריות

תאריך פרסום 14 ינואר, 2009 | ע"י רונית בר אילן

123



על המחבר

Profile photo of רונית בר אילן

רונית בר אילן הקימה את מושבה חופשית (בחורף 2006), ניהלה וערכה את האתר עד אפריל 2015. לוחמת ירחית צהובה לפי המאיה, טריפיונרית קוסמית לפי השכנה, אמא, כותבת, לומדת, אוהבת.



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

123 תגובות ל(8) הטור של אייל עמית: שאהידים דוט קום

  1. Pingback: (9) הטור של אייל עמית: לופ בטעם תות-לימון | מושבה חופשית

  2. יעלה

    במיוחד מול הברז היתה לי הרגשה חמצמה של פלפל ישן כשראיתי שההודעה על הנוכחות בצומת מחר לא עלתה לאתר

  3. יעלה

    ככה הרגשתי עם ארוחת הערב כשרחצתי אותה מהכלים, שבת שלום איך עושים?

  4. אביגיל

    עפר היקר, לאחר שנגררתי לקריאת הדיון המתיש שהתנהל פה, בו התקשיתי לרוב להזדהות גם עם מי שמייצגים באופן עקרוני את דעתי (אגב, אם שואלים לדעתי אז אני בעד הטובים ונגד הרעים) הצלחת, בעזרתו האדיבה של אנגלמייר, לגרום לי לגעות מצחוק (או אולי בצחוק) מול המחשב. אין כמו קונקרטיות. אגזור ואשמור. לילה טוב לכולם.

  5. טיביזי

    עפר כהנא, חומר טוב יש לך שם, הא?
    מוכר?

  6. עפר כהנא

    כך יוצרים: פלאפל!
    קונים מנה פלאפל בשוק בצלאל ותולים אותה הפוך עם אטבי כביסה. ראשון ייפול הסלט כרוב עם האמבה והטחינה, על זה ייפלו החמוצים והסלט ירקות, ולמעלה – הפלאפלים. את הפלאפלים הללו נוטלים, טוחנים, עושים מזה קציצות קטנות ומטגנים בשמן עמוק.
    התוצאה: פלאפל!

    כך יוצרים: לחמניות!
    קונים לחם לבן, טוחנים אותו עם כוס מים, ולשים לנקניקיות באורך 15 ס”מ. קונים בורקס עם שומשום, מגרדים מהם את השומשום ומפזרים על נקניקיות הלחם.
    התוצאה: לחמניות!

    כך יוצרים: תירס!
    נוטלים פופקורן ומסננים ממנו את המלח, מקררים ודוחסים את הגרגרים ומדביקים אותם שורות שורות על נקניקיה.
    כך הצלחנו ליצור קלח תירס!

    כך יוצרים: קימל!
    נוטלים לחם קימל ובתנועה פיתאומית מזיזים את הלחם.
    התוצאה: קימל!

    כך יוצרים: מקרוני!
    קונים שקית אורז ומבשלים בסיר עם מים רותחים על אש קטנה.
    בינתיים, בסיר אחר, מבשלים מקרוני.
    בסיר שבו בישלנו את המקרוני יהיה מקרוני.
    התוצאה: מקרוני!

    (זאב אנגלמאיר, סירופ!, גיליון מס’ 1, 1998)

  7. יעלה

    נראה לי, אם יורשה לי להגיב , שהציטוטים באים להראות שהתמונה מורכבת ואפילו צינית ואינה חד מימדית כפי שהתעמולה הישראלית מנסה ליצור במשך כל שנות המדינה..
    השטחה ודמוניזציה של דמות הערבי / האויב / הפלסטיני , האופציה האחרת היא רומנטית סנטימנטלית
    ל”ערבי” / “פלסטיני” יש דימוי אחד – ואנחנו צדיקים…
    הדיכוטומיה הזו מתפרקת מעט מול הציטוטים. גם למשל , מול מקרה דיר יאסין ,שמודחק לשולי התודעה המקומית . וגם , להבדיל, מול החוויה הפרטית של אנשים שפוגשים אנשים ונהיים חברים , לא על רקע נותני השרותים …. אלא מתוך ענינים אישיים משותפים כמו אמנות חינוך קידום נשים ועוד..
    חשוב להכיר את הספקטרום ההיסטורי וטוב שעופר “נגרר” קצת להרביץ בנו ידע, כמובן שניתן להביא ציטוטים שמוכיחים ההיפך – העניין הוא שאילו הציטוטים שתמיד השמיעו לנו ואת אלה שעופר מביא – פחות…
    ואני מנסה לראות את נקודת הזמן הזו דווקא מהעתיד שאני בוחרת שיהיה לנו ומנסה להבין מה יש לעשות על מנת להגיע לשם .. עופר אתה יכול לעזור??

  8. טל

    לעופר, מה אתה מנסה להוכיח באמצעות ציטוטים חלקיים והוצאת דברים מהקשרם? שפעם גר כאן עם פלסטיני, עם טוב ורודף שלום שחי בשקט ובשלווה עם שכניו, עד שיום אחד באו היהודים הרשעים ועימם הבריטים ומדינות ערב ועשו לו “נכבה”. כאן במזרח התיכון אין צדיקים, וביחוד לא העם הפלסטיני. לעם הפלסטיני ולמנהיגיו אחריות גדולה למצבם. גם הדברים “הרעים” שהיהודים עשו לא נובעים מרשעות טהורה, אלא מהצורך לשרוד באזור קשה ועויין.

    אתה מנסה להוכיח שהיהודים לא קיבלו את גבולות תוכנית החלוקה? גבולות אלו, שאינם ברי הגנה, יכולים היו להתקיים רק במצב של שלום. בעת הקמת המדינה, בעיצומה של מלחמה וכשהיה ברור שמדינות ערב עומדות לפלוש, לא היתה ברירה אלא לנסות לבסס מדינה בעלת גבולות שניתן להגן עליהם. אתה מצטט כרוזים שקראו למלחמה ערבית-יהודית משותפת באימפריאליזם – קריאה זו ביטאה דעתו של מיעוט זניח באוכלוסיה הערבית (ודרך אגב, בקרב היהודים היה ציבור רחב בהרבה – של הקומוניסטים ואנשי השומר הצעיר – שדגל בהקמת מדינה דו-לאומית). הציטוט מבן גוריון? הוא נאמר בתחילתה של מלחמת העצמאות, ואינו מבטא את מהלך המלחמה כולה. הציטוט משרת? נראה חלקי ומגמתי. וגם אם היו מעורבים בלחימה נשק ומפקדים בריטיים – הלוחמים בשטח היו פלסטינים מקומיים.

  9. אייל עמית

    קישור לטור (9): לופ בטעם תות-לימון

  10. עפר כהנא

    ובאשר להצהרות שלום באותן שנים:

    “בכרוזי השמאל הערבי, שהופצו בשטחי הכיבוש המצריים, העיראקיים והירדניים בארץ ישראל, נאמר כי ערביי ארץ ישראל לא ביקשו את התערבותה של הליגה הערבית, כי על חיילי המדינות הערביות לשוב לארצותיהם ולהפנות את נשקם נגד מבעירי המלחמה בארץ ועושי דברם. כן קראו הכרוזים למלחמה משותפת ערבית-יהודית לשחרור הארץ מהאימפריאליזם וגרוריו ולבניית ארץ ישראל חדשה, תוך שיתוף עם העם היהודי.”
    א. כהן, ‘תמורות מדיניות בעולם הערבי, עמ’ 105

  11. עפר כהנא

    ואגב אי קבלתה של תוכנית החלוקה:

    במבוא לספר ‘תולדות מלחמת הקוממיות’ מתאר דויד בן גוריון ישיבה של ‘מינהלת העם’ (המוסד שקדם לממשלה), שנערכה שלושה ימים לפני ההצהרה על עצמאות ישראל:
    “חבר אחד עורר בעיית הגבולות – כי אי אפשר להכריז על מדינה בלי לפרש גבולותיה… התנגדתי לפרש הגבולות.’בהכרזה על עצמאות ארצות הברית לא היה כל ציון על תחומים טריטוריאלים. ולמה לא להגיד כלום על הגבולות? כי איננו יודעים אם או”ם יעמוד על שלו. לא נילחם נגד או”ם, אבל אם או”ם לא יהיה קיים בנוגע לענין זה, ויעשו בנו מלחמה, ואנחנו נכשיל אותם – נתפוס אז את הגליל המערבי ואת הדרך משני עברי הכביש לירושלים, וכל זה יהיה חלק של המדינה, אם יספיק לנו הכוח. למה להתחייב…’ ברוב של 5 נגד 4 הוחלט לא לכלול בהכרזה עניין הגבולות.”
    ‘תולדות מלחמת הקוממיות’, עמ’ 58

  12. עפר כהנא

    “בריטניה הגדולה היתה הגורם, אשר נטל חלק ראשי בהמרצת המלחמה נגדנו ובהרחבת היקפה. הכוח הצבאי העיקרי שנלחם נגדנו נלחם בפיקוד בריטי, ולא רק בשלב העליון של הפיקוד אלא גם בכמה וכמה מקומות בפיקוד קצינים בריטיים שניצחו על גזרות רבות של החזית, ניהלו פעולות קרב, ובלי ספק פעלו לפי תכנון מרכזי שגם הוא מקורו היה ביוזמה צבאית בריטית. הנשק שבו נלחמו נגדנו כל אויבנו מסביב הוא כמעט כולו נשק בריטי, שסופק אם בשנים הקודמות או בחודשים האחרונים, והמכונה הפוליטית והדיפלומטית של בריטניה הובאה לידי מלוא הפעולה כדי להצדיק את המלחמה נגדנו…”
    משה שרת, ‘דבר’, 18.6.48, מתוך דברים במועצת המדינה

    גם נציגי ‘הליגה הערבית’ מודים שערביי ארץ ישראל לא התקוממו למרות כל הלחץ, מלבד מספר זעום של כנופיות. רוב מניינם של ערביי הארץ סירב ומסרב להיכנס למערכה, ואותו משרד החוץ הבריטי והליגה (הערבית) המשמשת כלי משחק בידו היו נאלצים לפתוח לרווחה את כל הגבולות למען יזרמו קלגסים מוסווים שיקחו בידם את המלחמה נגד האו”ם והיישוב. זוהי עובדה פוליטית חשובה מאוד… נבואה אחת שהפחידונו בה – התקוממות ערביי ארץ ישראל התבדתה… מיפו, מחיפה ומירושלים ביקשו שלום. הכפר ברובו הגדול נשאר עומד מן הצד.”
    דויד בן גוריון, דברים בכנס מגבית ההתגייסות, ‘דבר’, 18.2.48

  13. טל

    עפר, אולי כדי שהציטוט מבן גוריון לא יהיה מנותק מהקשרו, כדאי לציין כמה דברים. קודם שהדברים נאמרו 4 שנים לאחר שהסתיימה מלחמת העולם השניה שבה הושמד שליש מהעם היהודי. שנית, ארגון האו”ם החליט על חלוקת ארץ ישראל ועל הקמת מדינה יהודית. הערבים לא קיבלו את ההחלטה ופתחו במלחמה נגד היהודים. במלחמה זו פלשו 5 צבאות ערב (כולל עיראק) לארץ ישראל וכמעט השמידו את המדינה שאך הוקמה. מדינת ישראל אמנם הצליחה לגרש את הפולשים, אך זה עלה ב-6000 קרבנות, כ-1% מהאוכלוסיה. אכן מלחמה היא דבר רע ואכזרי ואכן גורשו אנשים והוחרבו ישובים. האם אתה חושב שאם התוצאות היו הפוכות הערבים לא היו פוגעים באיש ולא היו הורסים ישובים? (רק לדוגמא, הערבים כבשו את כפר עציון, טבחו כ-200 מגינים שנכנעו להם והרסו את הישוב כליל). האם בכתביהם של מנהיגי ערב מאותם שנים יש רק דיבורים מתונים על שלום ופיוס?
    לצערנו אנחנו חיים בחלק של העולם שהוא קשה ופנאטי. לא מספיק להאמין, לקוות ולפזר דיבורים על שלום ואהבה. כדי לשרוד נאלצנו ואנחנו נאלצים לעשות גם דברים רעים ומכוערים. אבל, לא ניתן להציג זאת כאילו רק אנחנו כאן הרעים ומחרחרי המלחמה.

  14. עפר כהנא

    “שביתת נשק מספיקה לנו”, כתב בן-גוריון ב-1949, “אם נרוץ אחרי השלום – הערבים ידרשו מאתנו מחיר – גבולות או פליטים או שניהם. נחכה שנים אחדות”.
    את הדברים האלה כתב בן-גוריון באותה שנה בה התקבלה מדינת ישראל כחברה באו”ם, ולמרות הגירוש ההמוני של הפלסטינים והחרבת סביבות מגוריהם, הוכרה כמדינה “שוחרת שלום”.

    מתוך מאמר של אריאלה אזולאי

  15. רונית בר אילן

    אייל, אולי ‘אני’ זה גרסה של אתה..
    מה ששוב מחזיר אותנו למהות הדיון 🙂
    או כמו שנאוה אומרת: שוב ושוב במעלה הספירלה עולים אותם תכנים..

    ותודה על המידע על קוסטה ריקה!

  16. אייל עמית

    אני-
    מתיחס למשפט: “בואו ניקח את זה שנייה מחוץ לפוסט הזה , לעולם האמיתי , הרי זה לא בדיוק מה שקורה?”
    מזמין אותך לקפוץ 20 תגובות אחורה. כמוך בדיוק, הגעתי בול לאותה מסקנה.

    אגב, בלי קשר,סתם עוד אנקדוטה מעניינת (הדברים שלך על גוואטמלה ומקסיקו זרקו אותי לשם) – הידעת שהמדינה הריבונית היחידה בעולם שאין לה צבא היא קוסטה ריקה?

  17. אני

    אני קוראת את התגובות כמה ימים וחושבת לעצמי שאולי צריך להגיב , לא כ”כ ידעתי איך להעביר את מה שאני חושבת…
    כול אחד ואחד הביע את דעתו לכאן ולכאן נוצרה פה התגוששות וירטואלית שאולי מין הסיכון להכניס אליה יד ורגל…הבעיה בדיונים האילו שכולם צודקים וכולם טועים אין פה שום ניסיון להגיע לעמק השווה אלא רק להשמיע דעותעובדותהוכחותהתנצחיות בקול תרועה .
    בואו ניקח את זה שנייה מחוץ לפוסט הזה , לעולם האמיתי , הרי זה לא בדיוק מה שקורה?
    ” הכסף לא הלך לחממות ולגידול פרחים. הכסף הלך לטרור.”הם עסוקים 24 על 7 באיך להרוג אותי. לא באיך לגדל פרחים או איך את ילדיהם, אלא באיך להרוג אותי.”
    או: ” איזה אנשי שלום ואיזה נעליים אנחנו יצורים תוקפניים רצחניים ולוחמניים מעצם היותנו ומי שחושב אחרת שיראה לי 100 שנה בהיסטוריה של האנושות שבני אדם לא רצחו זה את זה …”
    זה יכול להמשך לנצח… והטעות היא להסתכל על ההיסטוריה ולהגיד כך וכך היה …אין פרטנר…הם התחילו…
    ההיסטוריה לא משנה אם רוצים להגיע להבנה אמיתית .
    בואו ניקח הכול קדימה , נקפוץ, בעתיד, עברנו את ההתנצחויות את המלחמות את שפיכות הדמים ויש שלום. מסוגלים לדמיין את זה?מאוד קשה . אנחנו לא מסוגלים להתקיים במציאות כזו מפני שאיננו מסוגלים לתפוס אותה או להתנהל בה.
    בואו ננסה אחרת … כולנו או לפחות רובינו אנשי העולם הגדול נכון?
    הטיול הראשון שעשיתי היה למקסיקו , אני ובן זוגי טיילנו בכפר נידח על הגבול עם גואטמלה , הגענו לזוג גבהות יפיפיות ושם איפשהוא באחת הגבהות היה מעין פסל או מבנה לבן בגודל של מטר על מטר בערך. ששאלתי את המקומיים לדבר הם אמרו שזהו הגבול בין גוטמלה למקסיקו.
    כול מה שחשבתי על המושג גבול עד לרגע זה השתנה מקצה לקצה ! עד גיל 21 לא עלה בדעתי (תפיסתית!) שגבול יכול להיות פשוט ,ללא גדרות ,תייל , צבא, פארנויות , התנצחיות , שנאה, הוא יכול להיות פשוט לבן מטר על מטר, וזה בסדר אם מישהו עובר מצד אחד לצד השני כי גם גואטמלטקים וגם מקסיקנים הם בני אדם בראש ובראשונה , גם הם מגדלים משפחות , מנשקים את הילדים שלהם לפני השינה, גם הם מבקשים מכול וכול שהילדים שלהם יגדלו במקום בטוח , במציאות שפויה.

    אנחנו גרים במקום שנקרא במזרח בתיכון ובכדי לחפש את עצמינו אנחנו צריכים לחצות יבשות
    שהרי ידוע שהתשובה באה מבפנים ולא מבחוץ.
    לא קרה לכם פעם שישבתם עם איזה בדואי בסיני דיברתם על מצריים על סעודיה , אל עריש ובעצם הבנתם שיש כל כך הרבה מקומות בשכנות לכם שבכלל אין לכם מושג איך הם נראים … מפני שאין לכם שום גישה אליהם?
    את אירופה או הודו או ברזיל (כול אחד והכוס תה שלו)חרשתם מלמטה עד למעלה ואת השורשים שלכם , את המדבריות שלקח לבני עמכם 40 שנה (בסיבובים) לחצות בכדי להגיע לארץ זבת חלב ודבש , אינכם מכירים , זה לא גורם לכם לחשוב? איך זה היה יכול להראות אם הייתם יכולים לחוש את המקומות האלה, להבין את התרבות שלהם , מסורות ,ריחות…
    סתם חומר למחשבה מחלקיק מציאות שונה במבנה המוח שלי

  18. אייל עמית

    שאדיה, איזו מדהימה את. איזה כיף. אז בסופו של דבר באמת יצא מהטור הזה משהו טוב. הרבה יותר טוב ממה שחשבתי.
    תענוג!

  19. שאדיה

    רונית את כבר יודעת מאיפה החיבור שלי אליכם, אני אשמח לשתף פעולה בכל דבר שיגרום לקירוב לבבות ושינוי סטיגמות ודעות ישנות.

    אייל תודה על ההזדמנות הנפלאה

    ובאמת גן קסום ומופלא ב

  20. רונית בר אילן

    אה, וואו, תודה על התיקון..

  21. אייל עמית

    אגב, רונית, ברשותך תיקון קל. לא הגבתי לטור של ניבניב, אלא לטור של ניב דור-כהן. אלה שני אנשים שונים 🙂

  22. אייל עמית

    שאדיה ואני שולחים את הילדים שלנו לאותו גן קסום ומופלא בקיבוץ ברקאי. הגן הזה הוא טור בפני עצמו 🙂
    בכל אופן, מדי שבוע,
    כמו יתר הורי הגן, שאדיה מקבלת ממני במייל כל שבוע קישור והזמנה אוהבת לקחת חלק לטור. שמח ומאושר על החלטתה להיענות להזמנה. אגב, שאדיה איננה האם הערביה היחידה בגן.
    גן קסום ומופלא כבר אמרתי?
    🙂

  23. רונית בר אילן

    אהלן אהלן שאדיה, את מעוררת את סקרנותי מכמה סיבות: הראשונה היא עצם היותר הערביה היחידה בשיח הזה, השניה היא רהיטותך והמסר שלך לעולם – מה שגורם לי לרצות לשתף איתך פעולה בעוד דרכים (ככה התחיל הטור של אייל עמית, הוא הגיב בטור של ניבניב וככה גילינו שאנחנו שכנים…ויצאנו למסע הזה שכינס את כולנו כאן לדיון סוער), השלישית סקרנות פשוטה – איך את יודעת על מושבה חופשית? והרביעית זה פשוט שמחה על זה שמעגל הקוראים והמגיבים של האתר מתרחב.