השימושון

(9) הטור של אייל עמית: לופ בטעם תות-לימון

לטורים הקודמים >>

מאת: אייל עמית

כל הלילה לא ישנתי. התהפכתי לי מצד לצד, המחשבות לא נתנו לי מנוח. בראשי התגלגלו תמונות מחיי. ראיתי את עצמי זוחל בלול, אח"כ כבר מטפס על כסא. מהכסא לשולחן, מהשולחן לשיש ומהשיש למקרר. שם למעלה חיכתה לי תבנית ביצים גדולה. הביצים חייכו אלי במזזרות ולחשו לי באוזן "קח אותי, קח אותי". אז לקחתי! את כל הביצים! ביצה אחר ביצה. כשאמא שלי נכנסה למטבח היא מצאה שם ילד בן שלוש וחצי יושב על מקרר ו- 36 ביצים מרוסקות על הרצפה. אני מתהפך מצד לצד והתמונות ממשיכות לרוץ. פתאום ראיתי עצמי מטפס על עץ שסק ענקי. זה היה העץ הכי גדול באזור, בשכונה של הדתיים. תמיד היינו מתפלחים דרך הגדר, דואגים להציב שמירה בארבע פינות ואז להסתער. כמו קן טרמיטים היינו עולים עליו ומחסלים לו את הצורה.

אח"כ צפו תמונות מהגן. ראיתי שם מלחמות גושים, עץ שקדיה פורח, פרוסת חלה עם שוקולד השחר. והנה יעל רומנו, הילדה הראשונה שאהבתי. פתאום אני עם אח שלי בשדה של גבעתיים. חיפשנו פרפרים לעבודת ביוטופ שלו בביולוגיה. הסתובבנו שנינו עם רשתות ורדפנו אחרי כל יצור מעופף שראינו. "תראה שם!!!" אח שלי צועק פתאום ושנינו קולטים שפירית כחולה ענקית. התחלנו לרדוף אחריה. השפירית מהירה, זריזה כמו שד. שוברת ימינה, שוברת שמאלה שנינו דולקים אחריה. "היא נכנסה מתחת לסלע" צעקתי בהתרגשות. אחי הקיף את הסלע עם הרשת ואני הרמתי בכוח. כמו סיר לחץ, כמו קיטור של תחנת כוח, גייזר עצבני של צרעות התפרץ מעלינו. רעש מחריש אוזניים, בבבבזזזזזזזז שקורע את עור התוף, ענן צהוב-שחור שמסתיר את השמיים הכחולים מעלינו, מנסה רק להבין מי תוקף את הקן שלו. כמו שני משוגעים זרקנו את הרשתות, תפסנו את הרגליים והתחלנו לרוץ. באחת, הפכנו מרודפים לנרדפים. קן צרעות עצבני נושף בעורפנו. פחד אלוהים. אתה עוצר, אתה מת! אתה נעקץ בכל הגוף, מחררים אותך כמו מסננת! אי אפשר לעצור! אסור לעצור! הצרעות רדפו אחרינו כמעט קילומטר. תוך כדי, אחי תופס מקל ומתחיל להצליף לי בגב, מנסה לגרש מעלי את הצרעות שהשיגו אותי. שתיים כבר הספיקו לעקוץ. אחת בגב ואחת בפלח הימני של הישבן. כאבי תופת שאתם לא מאמינים. כמו מלחציים שתופסים את הבשר ומסובבים ומסובבים ואני מסתובב ומסתובב והבוקר לא בא, התמונות ממשיכות להתחלף.

פתאום אני בכנרת, חותר בקיאק. יצאנו כל הכיתה למסע הקפת-הכנרת. רם יצחקי האסמטי היה חבר טוב שלי. אני זוכר איך חתרתי כל הדרך לבדי. הוא יושב מאחור מעולף עם ונטולין ואני צורח עליו שיתחיל כבר לחתור. כשהגענו חצי מתים לקו הסיום, מצאתי עצמי פתאום בונה ארמון חול בחוף גורדון, משחק מטקות במגרש חנייה של הבניין, נופל מהאופניים, קוטף פטריות ביער בן שמן, מטיס טיסן דלק עם חבר, בונה עפיפון ממקלות במבוק, אוסף קרשים לל"ג בעומר, יושב על הברזלים עם כל החבר'ה מול סניף הבורגראנץ' הראשון בעיר. איך אהבנו לשבת שם. הבנות היו מרכלות על הבנים, והבנים היו מרכלים על הבנות. פתאום איילת ארגלזי מחייכת אלי, שולחת לי פתק להצעת חברות דרך חברה שלה. אני מסמיק ולא יודע מה לעשות, אני בכלל עכשיו חבר של רוני לנדרס. לפני שהספקתי לענות לה, ראיתי את אורה, המורה המחנכת, צועקת עלי "צא החוצה!". אני יוצא החוצה ויעקוב בוסני, המורה שלי לטקוואנדו, שואג כמו טיגריס ושובר קרש בבעיטה מסובבת מעל ראשי. אני עוצם עיניים בבהלה, אך התמונות ממשיכות להתחלף. כל חיי עוברים לנגד עיניי. במקטעים, בלי סדר וללא רצף הגיוני. חיים שלמים נדחסו ללילה לבן אחד.

"בוקר טוב", ידה של אמא מלטפת לי פתאום את הראש. "צריך לקום. כבר בוקר. יאללה אנחנו נאחר, אתה קם…?"
בקושי גרדתי את עצמי מהמיטה. התקלחתי, התלבשתי, חטפתי משהו קטן לאכול ויצאנו לדרך. הראש שלי כואב, הדופק מהיר והעיניים שורפות ומסתנוורות מזריחת השמש העולה. אני קרוע מעייפות. כל הדרך מפהק כמו סהרורי. המחשבות לא מפסיקות לרוץ.
"ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקוב, איש וביתו באו…." אני אוחז באצבע אלוהים וקורא מספר התורה את פרשת שמות שלמדתי ושיננתי כבר מאה פעם בעל פה. אני עטוף בטלית והתפילין עוצר לי את זרימת הדם. אני שר כמו זמיר פצוע ומסלסל את הטעמים כמו תרנגול הודו צרוד. בין פסוק לפסוק חוטף בראש סוכריית טופי בטעם תות-לימון. במרפסת עזרת הנשים מסודרת לה שורה ארוכה של צלפים. הסוכריות עפות לכל עבר. אחת כמעט מעיפה לי את הכיפה. השניה פוגעת לרב בתוך העין ונקלעת בין עפעפיו לעדשת המשקפיים. כולם מתפוצצים מצחוק ואני ממשיך, קורא עד הסוף. נפרד בשמחה מתקופת הילדות ומקבל בהתרגשות את גיל ההתבגרות.
באותו לילה נרדמתי תוך שניה. ישנתי כמו תינוק. זאת אומרת, כמו נער בוגר, בן 13!

21 שנים עברו מאז. ביום שבת האחרון מצאתי עצמי שוב עטוף בטלית. בן של חברים עולה לתורה. הוא יושב עם אבא שלו וממתין בהתרגשות לרגע שיקראו בשמו. בכיס מכנסי חופן נאה של אותן סוכריות טופי בטעם תות-לימון הממתינות לשיגור. אני בוחר מקום אסטרטגי, מחשב את הזווית המדוייקת ולוקח בחשבון את כיוון הרוח. הכל מוכן. מחכה רק לרגע של סגירת המעגל. "עשה והמשך לעשות את מה שעשו לפניך" – אומרת המסורת. שגר את הטופי, כי ככה נהוג. פוצץ בכל הכוח, כי ככה מקובל.
הרב קורא בשמו של חתן הבר מצווה. הוא עולה בחיוך גדול, נושא ברכה, אוחז באצבע אלוהים, וכמו מלאך שירד מהשמיים, פוצח בשירה "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב איש וביתו באו…" בגוף שלי צמרמורת. שוב פרשת שמות! האורות נכבים, המסך יורד, המקרן מופעל ושוב חיי עוברים לנגד עיניי. ביצים על מקרר, עץ שסק גדול, שוקולד השחר, שפירית הכחולה, חבר'ה על ברזלים, קיאק בכנרת, חוף גורדון, מטקות, אופניים, פטריות, טיסן, עפיפון, ל"ג בעומר…
כשיצאנו מבית הכנסת, תפסתי איזה ילד חייכן. שמתי לו ביד את כל סוכריות הטופי ואמרתי לו בתאבון. אני עם הלופ הזה סיימתי. אני מהלופ הזה השתחררתי.
אתמול, גם אמריקה עשתה את זה. השתחררה מלופ בן 200 שנה!
חושבים שגם אנחנו יכולים?

לטורים הקודמים של אייל עמית >>

בחיים שלנו יש המון לופים כאלה. קטנים, גדולים, זניחים ומשמעותיים. לופ בתוך לופ בתוך לופ. כך גם החיים עצמם – לופ אחד גדול. לופ של שלום ומלחמה, לופ של חיים ומוות מסתחררים האחד בשני בלופ אינסופי. בספר 'כושי בלאנטיס', הגיבור, נטול השם, נקלע בעל כורחו ללופ כזה. לופ קרמתי שרובינו לכודים בו. כך נראה הלופ שלו. איך נראה שלכם?
ועד שרונית תסכים לעשות לי סרגל קישורים בכותרת, הנה קישור לטור הקודם.

קטע מתוך הפרק הרביעי

…אם קודם היה זה סנוור שכמעט עיוור אותי, הפעם זה היה חושך תהומי, שמנע ממני לראות היכן אני נמצא. לקח לי קצת זמן להבין לאיזה מימד נכנסתי, אך כבר מהשנייה הראשונה שהתחלתי לראות דברים, הבנתי שזה הולך להיות מטורף. כמו בתא ההלבשה בקניון שוק הפשפשים, נראה שנכנסתי שוב אל מעין עיוות, שיצר קרע בזמן, רק שהפעם העיוות נע במעגלים ביחד אתי ודרכו יכולתי לראות כל מיני חזיונות. עוד לפני שהבנתי מה קרה ולאן הגעתי –
בום!
פיצוץ גרעיני ברמת הסופר נובה, התפוצץ לי אל תוך הפנים. המקום אליו הגעתי נשאב כולו ברגע אחד, אל תוך תולעת חור שחור ובמקומו נפלטה, באותה מהירות, מציאות חדשה שנפרשה לי מול העיניים. מצאתי עצמי אחוז בהלה, מזיע ומתנשף כמו בהמה במרכז אמפיתיאטרון, כשאני מצופה שריון ואוחז בידי חרב אדירה ממתכת.
"מה זה? איפה אני?" שלחתי מבטים מבועתים לכל עבר, "רק רגע, זה לא אני בכלל! מה זה הידיים האלה?" שאלתי את עצמי בבהלה, כשבחנתי את כפות ידיי הענקיות שצמחו לי פתאום וגם הרגליים. "ומה זה השרירים האלה פתאום? והשיער הארוך הזה? מה קורה לי?" הוספתי לשאול את עצמי, בוחן כל איבר בגופי, גוף שלא שייך לי.
"תהרוג אותו!!!" נשמעה שאגה מכוון הקהל, שמנה אלפי אנשים.
"תרצח אותו כבר!!!" המשיכו הרוחות בקהל להתלהט.
"על מה הם מדברים? את מי להרוג? מה לרצוח?" לא הבנתי כלום והייתי טרוד ממבנה הגוף המוזר החדש שלי. כשהסתובבתי לאחור בגלל צעדים כבדים ומסיביים שנשמעו מאחורי – הבנתי! הבנתי הכל.
אני גלדיאטור!
אני גלדיאטור בתוך זירה רומאית וצריך עכשיו להילחם על החיים שלו.
"אאאאאררררררררר…" שאג הגלדיאטור המגודל, בגובה שני מטר, שצעד לעברי. "אתה שלי…" הוסיף והתנשף בכבדות, עם מבט של רצח בעיניים. הוא הניף את חרבו והנחית אותה עלי. ניסיתי להתגונן. ניסיתי בסך הכל להבין איך הגעתי לשם ומה אני צריך לעשות עם החרב האדירה הזאת, שהיתה מונחת בכף ידי. זה לא לקח יותר מדי זמן. כל העניין הסתיים תוך שניות ספורות. לפני שקלטתי מה קורה, להב חרבו האדירה שיפד לי את הבטן.
והכאב…
אני לעולם לא אשכח את הכאב הזה. הקהל צמא הדם, כמעט יצא מדעתו. גססתי לאיטי, מפרפר על האדמה, מנסה עוד להבין מה קרה ואיך בכלל נקלעתי לאותו מקום.
הכאבים אמנם פסקו, אך כמו בחלום רע ובלי להבין איך, מצאתי עצמי במדרון של הר טרשים, בתוך עדר של מאות עזים. היו לבנות והיו גם הרבה שחורות, אבל המשותף לכולן היה דווקא הגודל. הן כולן היו ענקיות. ממש מפלצות מגודלות שהגיעו לי לגובה העיניים.
"מה קורה פה לכל הרוחות?" שאלתי את עצמי בלב כשאני עדיין חושב על האירועים ההזויים ההם, שעברו עלי לפני רגע בזירה הרומאית. עדר העזים המשיך להתקדם ולחצות על פני. כשניסיתי להתרחק ולצאת ממנו, תחושה מוזרה עלתה מחלק גופי התחתון. הרגליים לא הסתדרו לי. הן כאילו כשלו ומעדו כל הזמן. אם חשבתי קודם שהייתה זו הזיה, אז עכשיו נכנסתי לתוך סצינה של סרט אימה. רק כשהנמכתי את ראשי ושלחתי מבט אל רגליי, הצלחתי להבין מדוע כל העזים נראו לי קודם כל כך גדולות וענקיות.
"גם אני עז!" נחרדתי לגלות, "אשכרה עז! עם קרניים ופרווה. ניסיתי לקרוא לעזרה, אבל יצא לי רק ממממההההההה… ארוך כזה, של עזה מבוהלת. התחלתי לרוץ, בלי לדעת לאן. לא היה לי מושג מה קורה ומה הקשר בין הגלדיאטור שהייתי קודם, לזה שאני עכשיו עז. הדבר היחיד שיכולתי לחשוב עליו היה עונש.
"נראה שממש הצלחתי להרגיז את הקירח במשפט," חשבתי לעצמי, בעוד רגליי המוזרות מנתרות ומדלגות מעל שיחים וסלעים. ללא שום התראה מוקדמת, קיבל סרט האימה אליו נכנסתי, תפנית בעלילה. תפנית שבאה בצורת כלב רועים שחור ענק, שהתחיל לרדוף אחריי. המשכתי לרוץ בבהלה היסטרית ופשוט לא יכולתי לעצור. כלב הרועים המשיך לרדוף אחרי, כשלפתע נעצר ורק המשיך לנבוח. לא הבנתי למה, אבל זה גם לא ממש עניין אותי. המשכתי לרוץ בכזאת בהלה, שאפילו לא שמתי לב שהיה זה נמר שבגללו הכלב נעצר.
נמר!
נמר שלעס ומעך ושבר לי כל עצם בצוואר. נמר, ששתה לי כל טיפת דם שניסתה לזרום לי למוח.
והכאב…
זה היה כאב מסוג אחר לגמרי. אני לעולם לא אשכח גם אותו. כשפסק גם הכאב הזה, מצאתי עצמי באותו אופן, כלוא בתוך גוף של עבד שחור, ששתי ידיו קשורות לעץ ובעל הבית מצליף בו בשוט. לא לקח הרבה זמן, עד שגם שם מצאתי את מותי. אחר כך הופעתי בדמות של איזה חקלאי מושבניק עם שפם גדול, שמת ממלריה, חייל סדיר שבטנק שלו פגע טיל והוא נשרף חי, נערה רזה באירופה שמתה ברחוב מאבעבועות שחורות, ילד על אופניים שנדרס במעבר חצייה ואפילו הופעתי בדמות פרפר לבן, שנטרף חי על ידי עכביש.
את הכאב, הסבל והייסורים, שחוויתי בכל סוג של מיתה, אני לעולם לא אשכח. זה לקח לי קצת זמן, אבל כבר בדמות השלישית, של העבד השחור, נפל לי האסימון. הגעתי למרחב ששולט בו המימד הקרמתי. בדיוק כמו שהממושקף הסביר לי במשפט, יכולתי לראות ולחוות שוב את כל הגלגולים הקודמים שלי. יכולתי לחוש ולשחזר בכל אחד מהם את רגע המוות.
אני יודע שזה יישמע מוזר ובטח גם יהיו כאלה שיגידו, כי יש לי יצר מזוכיסטי, אבל על אף הכאב והסבל הנוראי שחוויתי בכל גלגול שלבשתי, הרגשתי שניתנת לי כאן בעצם מתנה. מאז ומעולם זה סיקרן אותי והנה כאן ועכשיו יש לי הזדמנות לתת הצצה על כל הגלגולים הקודמים שלי. אז נכון שרגע המוות הוא רגע קשה, אך עם זאת הוא גם החשוב והמשמעותי מכולם.
"מעניין מה יהיה הגלגול הבא?" חשבתי לעצמי בכל פעם שלקחתי את נשימתי האחרונה ומצאתי את מותי. כבר לא נאבקתי וגם לא נלחצתי. פשוט הנחתי לחיבוק המוות לעטוף את נשמתי ולהוביל אותי הלאה. אני לא זוכר כמה גלגולים בדיוק יצא לי לראות, אך הגלגול האחרון, אני חושב, היה המעניין והחשוב מכולם.
הפעם, לא לבשתי צורה של איזו דמות מיוחדת. הפעם רק הסתכלתי על המתרחש מהצד…

הראה עוד

31 thoughts on “(9) הטור של אייל עמית: לופ בטעם תות-לימון”

  1. אייל, אפרופו 'פרשת שמות'. קבל את 'פרשת בראשית' ששלחו לי היום במייל. עוד סוג של לופ שכולנו "אוכלים" היום.בראשית

    >
    בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ, והארץ היתה מכוסה ברוקולי, כרובית ותרד, וירקות ירוקים, צהובים וכתומים מכל הסוגים, ואדם וחווה חיו חיים ארוכים ובריאים.

    >

    ויברא השטן את גלידת בן וג'רי, ואת בייגל נאש.
    ויאמר השטן לאדם: אתה רוצה גבינת שמנת עם זה?
    ויאמר לו אדם: כן!
    ותאמר חוה: אני גם רוצה. עם חמוצים.
    ויעלו השניים 3 קילו כל אחד.

    ואלוהים יברא יוגורט מלא בריאות כדי שהאשה תוכל לשמור על הגיזרה שאדם כל כך אהב.
    ויברא השטן את הקמח הלבן מחיטה, וסוכר לבן מקנים, ויערבב אותם.
    ותעבור חוות ממידה 36 למידה 44.

    ויאמר אלוהים: מהסלט הירוק שבגני תאכלו לתיאבון.
    ויאמר השטן: ותוסיפו לו רוטב גבינה כחולה עם לחם שום בצד.

    ויפתחו אדם וחווה את חגורותיהם בעקבות הסעודה.

    ויאמר אלוהים: שלחתי לכם ירקות בריאים ללב, שמן זית כתית טהור!
    ויפרוש השטן על השולחן קבב כבש, שווארמה בפיתה ועוף מטוגן בציפוי פריך לאכול ככל יכולתך.
    ויעלה הכולסטרול של אדם וחווה השמיימה בסערה.

    ויברא אלוהים את תפוח האדמה, דל שומן באופן טבעי וגדוש אשלגן ורכיבים מזינים.
    ויקלף השטן את תפוח האדמה ויגזור אותו רצועות רצועות ויטגן אותו בשמן עמוק מן החי ויקרא לו "צ'יפס", ויוסף השטן ויתבל אותו במלח בלי חשבון.

    ויוסף האדם ויעלה עוד במשקל. ויצמחו לחווה חצ'קונים.

    ואלוהים ברא את נעלי הריצה, ויתן לילדיו, למען ישרפו את עודף המשקל.
    ויתן השטן לאדם וחוה טלויזיה בכבלים עם שלט רחוק, למען לא יסבול האדם בהחלפת הערוצים.

    ויצחקו ויבכו אדם וחווה אל מול האור המהבהב, ויחלו ללבוש טרינינגים רפויים עם גומי במותניים.

    ויתן אלוהים לאדם וחווה בשר רזה, ומוצרים דיאט, ונקניקים לייט, למען יצרכו פחות קלוריות.
    ויברא השטן את מקדונלדס, ואת הצ'יזבורגר הכפול בחמישה שקלים.
    ויאמר השטן לאדם: אתה רוצה גם צ'יפס?
    ויאמר לו: כן! ותגדיל לי!

    ויחטפו אדם וחווה התקף לב.

    ויאנח אלוהים, ויברא את ניתוח המעקפים המשולש.

    ויגחך השטן בקרבו, ויברא את… משרד האוצר וקופות החולים…

    >

    >

    >

    >

    >

    > Have a nice day

    >

  2. חברים אמריקה לא מאוחדת!
    47% מהמצביעים באמריקה חושבים שעולמם חרב עליהם.
    (אובמה קיבל רק 53% מקולות המצביעים).
    באנלוגיה מקומית זה דומה לחלוקת הימין-שמאל בכנסת.

    ובמקום להמתין לשולחן בטהרן או לסלקטורים במועדון בביירות סעו חמש דקות מכאן.
    בכל בית קפה בבקעה אל גרביה יש אספרסו ב 5 ₪ ונרגילות למכביר.
    קחו את הילדים לתאטרון בובות בדיוואן אל לאג'ון, או לגלריה באום אל פאחם.
    ויש עוד המון דברים נפלאים לעשות בואדי ערה, הכל באתר עמותת מרבד ירוק.
    http://www.wadiara.org.il

    ובפוליטיקה – צאו מהלופ ותנסו דבר חד"ש
    http://hadash2009.org.il

  3. ללופים יש תבנית. הנה דוגמא ללופ בצורת פרח: אדם נע על עלה כותרת אחד, בלופ. במרכז הפרח יש נקודת צומת. אדם יכול לצאת מלופ אחד אך להיכנס באותה עת ללופ שני, על אותו הפרח.

    יציאה וכניסה כזאת, כאמור, שאדם יוצא ובאותה העת ניכנס ללופ אחר אך באותה רמת פרח, לא ממש קידמה אותו. הוא ממשיך לנוע באותם לופים קצרים. הוא ממשיך לנוע באותם מרחבי תודעה מוגבלים.

    אך ישנו מימד גבוה יותר. משום שהפרח הוא בעצם אחד מתוך 4 פרחים השזורים על לופ אחד גדול יותר שהוא בעצמו רק עלה אחד מתוך ארבעה של פרח גדול יותר. וכן הלאה..
    וכך, באותו אופן, אדם גם יכול לצאת ללופ הגדול. משמע – התודעה גדלה, התרחבה. והתרחבות התודעה היא המשחררת.

    התרחבות התודעה היא עליית שלב בסולם הרוחני שלו יש שלבים רבים מאוד. ואדם שעלה
    שלב, ומזהה זאת לבדו ללא צורך מאיש שיאשר לו זאת – אשריהו.

  4. הי סנדרה
    זוהי שאלת מליון הדולר. ימים יגידו. בינתיים, אנחנו עמוק בתוך הלופ. לופ שקשה מאוד לצאת ממנו. אבל תקווה תמיד יש. אני אישית מאמין שזה עוד יקרה. יום אחד…
    אם הייתי אומר לך לפני כמה שנים שבאמריקה יבחר נשיא שחור היית מאמינה? בחיים לא!!!! היית אומרת שאני משוגע, שאני פנטזיונר, שאני רומנתיקן, אבל הנה, זה קרה. גם פה זה יכול לקרות.
    יום יבוא ונוכל לשבת בחופי עזה ולעשן בכיף איזו נרגילה טובה. יום יבוא ונוכל להגיע לאירופה עם רכב דרך סוריה. יום יבוא ונרקוד כולנו במצעדי הגאווה בתל אביב. יום יבוא ונחפור עד אור הבוקר במועדונים של דמשק ונאכל במסעדה מעולה בטהרן.
    בינתים, אנחנו בלופ. בינתים על הנרגילה, על אירופה, על מצעדי הגאווה ועל המועדונים והמסעדות אפשר רק לחלום. אולי גם לנו זה יקח 200 שנה. אולי פחות.

  5. אני קוראת שורה אחר שורה וחווה איתך את כל אותן החוויות (פרט לצרעות..), רגע של אושר לקרוא ולהיזכר איך היה הכל פשוט.
    אני מסתכלת על הבחירות שם בארץ החירות , אמריקה, והאמת היא שכולי קנאה. הנה לרגע אחד יש אחדות בין כולם וכולם מלאי תקווה חדשה לעתיד טוב יותר, מוצלח יותר. מעניין איך יהיה אחרי הבחירות אצלנו. גם אנחנו נהיה מלאי תקווה לעתיד טוב יותר ? גם אנחנו נהיה מלוכדים ?

כתיבת תגובה

Close