אינטרנט

אני אוהבת את דניאל יהל! ושמחה שמידי פעם הוא מעדכן אותי על פועלו בעולם. הד"ש האחרון היה מלונדון. עכשיו הוא בחולון, וכמו שתקראו יש חדש:

[מאת: דניאל יהל]

שעה טובה

לאחרונה, עברתי שינוי מהותי בזהות שלי.

אנשים שלא הכירו אותי, והקלידו את שמי "דניאל יהל" בגוגל, היו מקבלים בתוצאה הראשונה של מנוע החיפוש את הקישור הזה. היום, בשעה טובה הקישור הזה מופיע רק במקום השני לקישור הזה.

בתחילת שנת 2007, כתבתי לתקופה קצרה מילים על מה שחשבתי אז על אמנות, ערבוביה שהיו בה הרבה כעסים, מחשבות והרהורים של "אמן צעיר", בחסות "מושבה חופשית" (ותודה על החסות ההיא ששמרה עלי בפני טבח אינטרנט משובח). מאז, ההתנסות ההיא מלווה אותי, וככל שעובר הזמן, אף על פי שבגוגל מסמנים לי שיום אחד היא בטח תעלם, היא חלק חשוב מהחיים שלי (עד אשר גוגל יחליטו שלא).

"מושבה חופשית" היא עדיין, מהנסיון שלי אחד מאתרי האינטרנט החיים ביותר, שמאחוריהם עומדת קהילה אמיתית. מושבה חופשית היא חלק מהחיים בפרדס חנה- כרכור, ועל ההזדמנות לחזור ולקחת חלק מרחוק באותה הקהילה, אני מוקיר לכם תודה.
היום אני גר בחולון. נסעתי ללונדון ללמוד את התואר השני שלי בפרפרומנס, התחתנתי, ואני מצפה לבן בכור. אני בן 29. אני אוהב לכתוב ועוסק באמנות הפרפורמנס באופן כללי, ובאמנות רדיו באופן ספציפי יותר. אני יזם ומפתח של אמנות הפרפורמנס. עיקר פרנסתי בא מהוראה של אמנות הפרפורמנס בבתי ספר ייסודיים.

לפני חודשיים הקמתי את "המשרד לפיתוח ולקידום אמנות חיה" שפועל בכדי להגדיל את הנוכחות של האמנות החיה בישראל. המטרה שלי היא להעלות את כמות ואיכות אמנות הפרפורמנס בארץ (שנקראת לעיתים גם מיצג, אמנות בין תחומית ועוד כל מיני שמות), על ידי יצירת משאבים (ספרייה ותחנת רדיו), הזדמנויות (סדנאות עבודה, תערוכות ואירועים), קשרי קהילה (נטוורקינג) ותעסוקה (חינוך לפרפורמנס). הארגון שלי מבוסס על מודל בריטי מוביל בעולם בשם ה"סוכנות לפיתוח ולקידום אמנות חיה".

אמנים ישראלים צעירים, להבדיל מתושבי פרדס חנה – כרכור (כפי שנחשפתי אליהם דרך הבלוג שלכם), הם אנשים מפונקים, מנותקים ואליטיסטים. למרות שהארגון שלי צעיר מאוד, קהל היעד האמיתי שלו לא יוכל להיות אף פעם אותם אמנים צעירים. דיונים שהיו ב"מושבה חופשית" אחרי הטורים שכתבתי היו פי אלפיים יותר מעניינים ואמיתיים מכל דיון אמנותי שהשתתפתי בו עד אז.
רציתי להזמין אתכם, לקרוא, לשמוע, לבקר, לשוחח ולהדיין על האפשרות של אמנות הפרפורמנס להביא לשלום במזרח התיכון.

הנה כמה נקודות להתחיל איתן:
מה ההבדל בין "פרפורמנס", "מיצג", ו"אמנות חיה"?
איך עושים אמנות חיה דרך הרדיו?
איך עושים כסף מאמנות חיה?
איך מלמדים ילדים קטנים פרפורמנס?

אלה שאלות שמעסיקות אותי היום. מעניין מה יעסיק אותי בעוד כמה שנים, בטור הבא ב"מושבה חופשית"?

תחילת אוגוסט, עמוק בתוך החופש הגדול. רגעים מיטשטשים לתוך רגעים, הלילות חמים ולפעמים לבנים. מתרוצצים. ועוד לא נגענו בחוברת אחת. תהליך הלמידה מסתורי ורב ערוצי. אם מתקיימים לימודים הרי הם עפים באויר. חלקם נלכדים בתודעה כמו זרעים של סביון ואולי יום אחד ינבטו.

חופש גדול מה לא? שינה עד מאוחר, גלידה במקום קורנפלקס לארוחת בוקר, מסיבות בריכה, ים, והרבה מסכים. אחרי שנים בלי טלויזיה קיבלנו אחת בהשאלה לכבוד המונדיאל ויש ימים שהילד על הטלויזיה משבע וחצי בבוקר. מסתבר שערוץ הילדים 2010 הוא ג'אנקיה ביונית. הרבה מאוד אנימציות על עולמות בדיוניים, אינטריגות בינגלקטיות וכמובן – רובוטים. רובוטים מעניינים אותי. מאז שהתוודעתי (לקמצוץ מ) משנתו של העתידן ריי קורצווייל, שצופה שב-2045 יחדלו אנשים למות ממחלות ומזקנה, והטכנולוגיה תגיע לנקודה שבה בני אדם ומכונות חושבות ישתלבו לבסוף לישות מאוחדת. וזה כולל ננו-רובוטים שיווסתו לנו את המערכות ויסדרו לנו ת' ADD.

אז נסענו לתערוכת הרובוטים במדעטק בחיפה.
חיפה היפה ביום חם, עם GPS שהוביל אותנו בביטחון ברחבי העיר עד חניה מוצלחת ברחוב מסדה הנחמד, שהייתי מוכנה לחקור אותו עוד טיפה לעומק. אבל לא עכשיו. הילדים מכווני מטרה על המדעטק והם רצים קדימה. כמה עליות וכמה ירידות והנה אנחנו שם. במוזיאון המצוין והמושקע, שכרגע, בחופש הגדול נראה כמו חדר פליפרים ענק, עם ערמות של ילדים רצים בתזזיתיות מחדר לחדר ומתחרעים על המוצגים.

לרובוטים בתצוגה זה לא מזיז. הם מניפים זרועות מתוזמנות, משמיעים צלילים, מחקים פעולות אורגניות ובעיקר – לא מתרגשים. היה שם אפילו רובוט קטן שעושה טאי-צ'י בתנועות חלקות (האם תיכנתו לו גם תודעת טאי-צ'י או רק את הכוריאוגרפיה? חבל שלא שאלתי).

לב התערוכה הוא ה ROBOT ZOO  דגמים רובוטיים מרהיבים וגדולי מידות של בעלי חיים, ביניהם זיקית, קרנף, תמנון, זבוב ועוד חיות רובוטיות במידות גדולות. כל דגם ממחיש באמצעות כלים טכנולוגיים עדכניים את המבנה והפיזיולוגיה המיוחדת של החיה, וכיצד היא משתמשת באיבריה השונים לפעולות כמו תנועה, אוכל, צייד וכו'. החיות הרובוטיות סבלניות ולא מתעצבנות כשהילדים מאכילים אותן ברעש ובלחיצות אינטנסיביות על כפתורים.

אחרי שמיצינו את תערוכת הרובוטים וקינחנו בטילון, הלכנו למדעטק עצמו, שבו כל חדר יותר מופלא מהקודם. ינאי הכי אהב את מיטת המסמרים אשר בחדר הקסמים. ואילו אמו המותשת – והרי ידוע שביקור במוזיאונים חשוב אבל תמיד מתיש – קיוותה שיקרה קסם ונגיע לאוטו בלי שום עליה קיצונית.  אם הייתי הומ-סקולרית הייתי קונה כרטיס ידיד של המדעטק ופשוט חוקרת אותו בסבלנות שיטתית חדר אחרי חדר.
אולי ב- 2045 אני אהיה סבתא ביונית, מי יודע איפה, שרצה בריחוף קליל ונטול מאמץ אחרי הנכדים בתערוכה שמציגה מנגנונים אורגניים מיושנים. בינתיים אני אמא בשר ודם, אוגוסט 2010, ישראל, וחם כל כך.

תערוכת העולם הרובוטי נפתחה ב- 1/7/10 ותהיה פתוחה עד אחרי החגים. לאתר התערוכה >>
לאתר של המדעטק >>

[צילום: נועה זני]

תגידו, אתם מודעים למה שקורה עכשיו עם הצעת החוק למיסוד הקנאביס הרפואי בישראל?
אני מוצאת את עצמי מרותקת הבוקר לאברי גלעד, שזכה בעונג לקשור את הקצוות של המהפכה השקטה והוא עושה את זה בחינניות של רקדן.

בחודשים שאחרי שידור הסרט גראס באישור רופא, אלפי חולים ביקשו מרופאיהם המלצה לקנאביס רפואי, מספר הרישיונות עלה אבל הרבה מטופלים נתקלים בסבך בירוקרטי. התכנית "גראס באישור רופא – היום שאחרי" בהנחיית אברי גלעד מציגה תמונת מצב עדכנית על הקנאביס הרפואי בישראל: התקדמות החקיקה, קשיי המטופלים, בתי הגידול ומחקרים אחרונים על התועלת שמביאה המריחואנה לחולים הקשים (מתוך האתר של רשת)

באולפן מתארחים שישה בני סמכא, ד"ר יהודה ברוך מנהל אבארבאנל, ח"כ חיים כץ, נועם פרמונט מעמותת "תיקון עולם" – שמדבר על חשיבות הדרכת החולים לשימוש בקנאביס ; פרופסור אסתר שוהמי – חוקרת את השפעתו המיטיבה של הקנאביס על פגיעות ראש; ברקת שף קרן – רופאה לכאב, שבעלה חולה בסרטן ; פרופסור עמוס תורן – המטו-אונקולוג במחלקת ילדים בתל השומר, והכהן הגדול – פרופסור רפאל משולם, שכבר חוקר את הנושא שנים.  בין הדוברים שודר סרט על עופר שפיצר  – חוקר נוער במחלקת הסמים במשטרה, חולה בכאב  שבנו נפצע קשה במבצע עופרת יצוקה ומשתקם בעזרת מריחואנה. סיפור קוסמי מדהים.  בכלל – כל מרואיין שמתווסף לדיון רק מגדיל את התחושה שהנה זה קורה, הצדק יוצא לאור.

ויש שם גם דיון מעניין על הפן הכלכלי של המהלך, אברי מקדש  את ההתנדבות, מעלה חשש שהצדיקות של העוסקים במלאכה תתלכלך כשהם יתחילו להתמסחר. הממ. שאלה מעניינת.

בקיצור תסתכלו:

לפני כמה ימים בצהריים, בזמן ההמתנה ששער בית הספר יפתח (ועל הדקות האלה אפשר לכתוב פוסט שלם) הגיעה מיכל עגני וסיפרה לקבוצת אמהות שמס הכנסה מחלק כסף לאמהות שכירות או עצמאיות שההכנסה החודשית שלהן בשנת המס לא עלתה על 5500 או 6000 ש"ח. שצריך לגשת לסניף הדואר עם תעודת זהות וצ'ק ולהגיש שם טופס, ואז במהלך החודשים הקרובים מס הכנסה יפקיד בחשבון סכום של עד 300 ש"ח בחודש.
האמת זה היה נשמע לי בדיוני. אבל מיכל דיווחה ממקור ראשון ואמין אז עשיתי כמה טלפונים, ביררתי באינטרנט והלכתי לדואר להגיש בקשה. וזה אכן ככה. תעודת זהות וצ'ק – שהפקידה בדואר העתיקה ממנו את פרטי החשבון שלי והחזירה כשהיא סיימה למלא את הטופס. ואגב, המענק מגיע לא רק לאמהות. באתר של מס הכנסה יש את כל הפרטים של הדבר הזה, שנקרא מס הכנסה שלילי – תכנית המיסים ההפוכה.

קראתי את המסמך הזה כמה פעמים ולמדתי את הדברים הבאים:
פרדס חנה-כרכור נחשבת "אזור שילוב" (ביחד עם עוד כמה ישובים בארץ) ותושביה זוכים להטבות מס.

אם אתם שכירים יש מצב שתקבלו את המענק יותר מהר וברור. אם אתם עצמאים ועומדים בקריטריונים – תקבלו את המענק, אבל גם יש מצב שמס הכנסה יתקזז איתכם על חובות ישנים.. זה מה שיפה ברשויות המס הישראליות: חובות של האזרח נשמרים ומחויבים רטרואקטיבית. חובות של המדינה לאזרח מתאפסות. לא דרשת את מה שמגיע לך – אופס, המתן תור ונסה בשנה הבאה.

מי שמגיש את הטופס עד 30/6/10 מזרז את קבלת המענק, אבל אפשר גם עד 30/9/10.
בקיצור – כל הפרטים כאן. ובטלפון 4954* או 1-222-4954

תודה מיכל.

אברהם טל הוא איש יקר, סופֵּר-מוכשר, פרפורמר קוסם. הוא לא בא להופיע, הוא עולה להופיע.
עם לב פתוח וזיק שדוני וקצב מחשמל ומעיף. השירים שלו הם מכרים שכיף לפגוש פתאום, מהדהדים בתדר קרוב.

אני כותבת כאן ובחלון אחר במחשב פתוח האתר של אברהם, אורות
מתנגן וממלא חדר גדול.

סחתיין יה שכן! תענוג.

***

חברים יקרים,

במזל טוב האלבום יוצא לחנויות מחר אך אפשר להזמין אותו באתר כבר עכשיו!
וגם עותק חתום (בתוספת חמישה שקלים שיועברו כתרומה לעמותת "חיים" לילדים חולי סרטן בישראל)
הקניה מאובטחת והאלבום יישלח ישירות לביתכם.

מופע חגיגי לרגל צאת האלבום יערך ב- 21.8 באמפי' שוני עם אורחים מיוחדים, להזמנות: 03-7674646

אחרי 2 סינגלים מצליחים במיוחד: "אורות" האהוב שלווה ב-7 רמיקסים שונים של מיטב היוצרים [הקרטל, כוח ראסטה, שלומי אברץ (madboojah project), הייפרסוניק, אורי שוחט, התקווה 6 ואברהם טל ] ו- "מחוזקים לעולם" המרגש שזכה לקליפ תוצרת עצמית של אברהם, שצילם, ביים וערך וגם שילב בו תמונות של מעריצים דרך הפייסבוק, יוצא לאוויר העולם אלבומו החדש ואלבום סולו שני במספר – אורות.

"את האלבום הזה הפקתי יחד עם יונתן דגן (J.viewz) כשהוא בניו יורק ואני בארץ. להרפתקאה וירטואלית שכזו לא יוצאים עם כל אחד אבל בזכות הקשר המיוחד שלנו שהחל לפני העבודה על האלבום התגברנו על המרחק הפיזי ובאמצעות פלאי הטכנולוגיה הצלחנו להפתיע גם את עצמנו וליהנות מהתוצאות (באופן אירוני הפעם היחידה שישבנו באותו חדר הייתה כשהאלבום היה גמור והקשבנו למאסטר ביחד…)
אני כבר מכיר את העבודה של יונתן לאורך השנים אך כמו כל פעם מחדש הוא מקסים ומפליא בעבודתו.

בדרך מופלאה הגעתי לגרפיקאי המדהים חאקי אבוחצירה, המתגורר בארה"ב. יצא לי לעבוד עם אביו לפני כמה שנים והוא כל הזמן סיפר לי על בנו שעובד בהוליווד. בדרך מקרה, יום אחד בפייסבוק, הוא עולה מולי לצ'אט ומפנה אותי לאתר שלו. פתאום אני קולט שהאיש מעצב את הכרזות לסרטים של "הארי פוטר", בראד פיט וסרטים נוספים בקנה מידה בין לאומי. מיד אמרתי לו שאין לו ברירה ושהוא חייב לעצב לי את העטיפה לאלבום! לאחר כמה וכמה צ'אטים הוא הסכים וזה מה שיצא ואני מוקסם מהיצירה שלו.

אני שמח ומתרגש לשחרר את האלבום הזה לאוויר העולם, ממש כמו ילד..
יאללה, צא לעולם, תיפגש עם מלא אנשים, תרגש, תשמח, תלווה אנשים בכל מיני מצבים ותהיה פסקול נעים ומחזק לחייהם. השירים נחצבו מכור ליבי וממש כל מילה ישר מתוך חיי. אבל בחיים הגלגלים מסובבים את כולם וכולנו באותו המשחק…"
רק בשמחות !"
אברהם.

לאתר של אברהם >> לפייסבוק >>

כבר כמה ימים אני מנסה לכתוב פוסט עתידני, אבל מסות של חומר לחקור בנושא + החום הנורא שהתנפל, מעכבים לי את התוכניות.
וכך, בסיכומו של יום, אחרי מקלחת ותנומה קטנה להתרעננות, אני מוצאת את עצמי נסחפת בגל הקייצי של החופש הגדול שבדרך. איפשהו, מתחת למי שאני עכשיו – אמא, אישה תכף בת 40, יושבת ילדה עם שתי צמות ומכנסיים קצרות (פעם אמרו מכנסיים קצרות) על הספה הקצת דוקרת בסלון, לידה צלוחית עם ענבים ושזיפים ומישמישים, וצופה באימה באיים אבודים.

היה נדמה לי שהצלחתי. הצלחתי להתנתק. להתחמק, ממה שלעולם לא נוכל להתחמק ממנו – הגורל היהודי.

כמעט הצלחתי. כמעט חשבתי שאני בשבדיה, שנגמרו המלחמות, שהפועלים שצועקים על הפיגומים מול הבית שלי, בעצם שרים שיר נורבגי עתיק, שיש שלום, שעלים שצומחים פרא בגינה, הם עלי זית שהיונה פיזרה לי מלמעלה, ופנטזתי שכל צרות העולם נמצאות שם, רחוק רחוק, מעבר ים. וכמעט, כמעט הצלחתי.

עד שהגיע הרצל.

כן כן הרצל, ההוא מפעם, מחזון המדינה. אמנם הוא כבר מת יותר מ 150 שנה אבל נדמה שהוא בכל מקום. זה מתחיל בקטנה שחוזרת מהגן עם סיפורים ונפלאות, על איזה איש חשוב מאד שקוראים לו 'בנימין שועל משהו'.. (לקח קצת זמן אבל הבנתי שמאז כיפה אדומה יש לה קטע עם זאבים, ועשתה המרה קלה לשועל..), אח"כ הפרופיל הרציני עם הזקן השחור, הציץ בי שוב מבין המון עבודות אומנות בתערוכה שאליה הלכתי. זה נעשה ממש רציני כאשר פגשתי במסיבה, צאצא אמיתי, בשר ודם של הדמות והאגדה מוינה, ובמפגש האחרון שלשום, כבר הרמתי ידיים. בכניסה לקסטרא, בעוד השומר בדק את התיק, הרגשתי שמישהו נועץ בי מבטים, הרמתי את הראש ושוב זאת הייתה דמותו הקפואה של המוכיח בשער מונצחת בפוסטר, במבט הכבד והנצחי, כאילו מעולם לא ידע אחרת. מעולם לא חייך, רק ככה פנים קפואות וזקן. מאד מלחיץ.

כדרכם של מפגשים מהסוג השלישי, גם אני שאלתי את עצמי, 'מה ההרצל הזה רוצה ממני עכשיו'? לקריאה נוספת »

תגידי, את מתפרנסת מזה?
הרבה פעמים שואלים אותי את השאלה הזאת.
אז כן, מושבה חופשית היא מקור ההכנסה העיקרי שלי, אבל אני לא יכולה לומר בלב שקט שאני מתפרנסת ממנו.
למרות העבודה האינטנסיבית המושקעת כאן.

מושבה חופשית היא גוף פרטי, המקיים בתוכו מרחב ציבורי גדול, וכל זאת במימון עצמי ובבארטרים. המניע שלי הוא תשוקה לשזור קשרים והקשרים דרך הרשת בתוך קהילה פיזית. לעודד עזרה הדדית, שיתוף פעולה והתפתחות אישית בעולם הולך ומואץ. מעבר להיותה כלי שיווקי, מושבה חופשית תומכת בקהילה בדרכים נוספות: קידום יוזמות פרטיות במרחב הציבורי (כמו הגינה הקהילתית, שבילי אופניים, עידוד עסקים מקומיים) הטמעת כלים חדשים לניהול זמן (למשל הגוגל קלנדר) וכמובן – איתור כותבים שיש להם מה להגיד, ומתן במה לכתיבה פרטית פותחת לב וראש.

בתור אחת שהעסק הביתי שלה משקף עסקים ביתיים נוספים בסביבה, אני משתפת אתכם בחידושים:

חסות על לוחות:
פניתי לעסקים מקומיים מבוססים, שיש מאחוריהם לב ועניין בקהילה המקומית, במטרה שיקחו חסות על הלוחות החינמיים. עד כה שניים הרימו את הכפפה.

מילגה קיבלו את החסות על לוח העבודה של מושבה חופשית:
למה? כי יוגי ומיכל הם חברים שלי והרגשתי נוח לפנות אליהם ראשונים. למה 2: בתוך קהילה של עסקים שבירים, המילגות הצליחו לבנות עסק יציב ומשגשג, דוגמה אישית לאיך זה כשמאמינים שהכל אפשרי. בתור מי שמעסיקים מעל 40 עובדים, ביניהם הרבה חברים, חשבתי שיהיה נכון להציע להם את לוח העבודה (אגב, דרושים מוכרים בכל הסניפים של מילגה). יוגי הרים את הכפפה ומצרף גם מתנה לגולשי מושבה חופשית: כרטיס מועדון מילגות בחינם – במקום ב- 50 ש"ח – במשך כל חודש יוני! המעוניינים (שווה לכם! זה אחלה הנחות) מוזמנים לשלוח מייל לרינת, לכתוב בו את הפרטים שלכם למשלוח הכרטיס ושהגעתם דרך מושבה חופשית! לדף המבצע >>

סניף פרדס חנה של רימקס נלד"ן קיבל את החסות על לוח הבתים של מושבה חופשית:
למה? בגלל סיגל ריקרדו, שאחרי חודשים ארוכים של חיפוש היא זו שמצאה לנו את הבית הנוכחי. זה הכניס אותי לסרטים, אני מודה. לא האמנתי שדווקא אני, שהרבה אנשים מצאו במושבה חופשית את הבית שלהם בלי תיווך, אצטרך לשלם חודש שלם של שכירות בשביל לקבל את הבית הזה. הייתי צריכה לעשות מאמץ אמיתי כדי לשלם ויותר מזה – כדי להסכים ולקבל את העובדה שנכון, מבאס לשלם תיווך, אבל הם עושים עבודה. נקודה.
למה 2: נחמד שמשרד תיווך מקבל על עצמו חסות על לוח שהמטרה הראשונית שלו היא להמנע מתיווך. זה קהילתי, זה אמיתי, ותודה.

האינדקסים:
הגיע הזמן ליצור מאגר מסודר של מיטב הכשרונות שמסתובבים כאן!
פרסום באינדקס כולל טקסט קצר + תמונה (או לוגו) ופרטי התקשרות: כתובת אתר, פייסבוק, אימייל. המחיר (כולל מע"מ): 300 ש"ח לחצי שנה, 500 ש"ח לשנה. לרגל השקת האינדקסים החדשים – שני מבצעים!
מי שמפרסם פוסט במושבה חופשית מקבל אינדקס לשלושה חודשים חינם
על כל הופעה באינדקס – אינדקס לבן/בת הזוג בחצי מחיר!
המבצע תקף עד סוף יוני 2010
לרשימת האינדקסים המלאה >>
(אם לא מצאתם את תחום העיסוק שלכם באחת מהקטגוריות כתבו לי ).

מעניין.
אחרי ששיחררתי את הפוסט הזה, שמתבשל כבר זמן רב, ניגשתי לאתר של חמדה טל אור לקרוא את המסר של חודש יוני. מתאים!

בתחילת השבוע קיבלתי מייל מקולגה אינטרנטי, שאמר שהוא לוקח הפסקה ולא כותב חודש על פייסבוק. אמרתי לעצמי – וואלה, צודק. מספיק עם הסיפור הלעוס הזה. הבנו. נגמר. אפילו לאצבעות שלי נמאס להקליד את רצף האותיות של המילה הזאת. די.

אבל אז, בדיוק אז, שטף עוד גל השמצות על פייסבוק כל חלקה טובה, ועוד דיבורים על מדיניות הפרטיות, וזה לא בסדר, וזה כן בסדר. וזהו נשברתי. חשתי שזה כבר גובל בחוסר צדק הפעם כלפי התאגיד ומוכרחים להגיד גם משהו טוב על הסיפור הזה. יש כמה דברים טובים. אז הנה סיפור טרי מאתמול, שיחה ביני לחברה, שגם לה קוראים ענת.

ענת: אל תשאלי לאן אני נוסעת
אני: נו ברור שאני שואלת, לאן?
- זה הזוי. אני נוסעת לפגוש אחות שלי
- מה אחות? מה נוסעת? אתן גרות קרוב ונפגשות כל שעה
- לא, את לא מבינה, זאת מישהי שהיינו כמו אחיות חצי מהחיים. גרנו באותה קומה, באותו בניין בנתניה, ואצלנו לביטוי 'הבית שלי, שלך' הייתה הרבה מוחשיות ביום יום. בילינו בלי סוף ביחד, כל הרגעים הקטנים של ההתבגרות, כל הסודות, כל רגעי השעמום על הספה. כן, אני אומרת ונזכרת הרבה רגעים מהבניין הירושלמי שלי, עם ענבר, אסתי, פארן, שעם השתיים האחרונות אני חולקת גם הווה משותף.
- מאז הצבא התרופף הקשר עד שנעלם כליל. כמעט כליל עד לפני כמה ימים. אז אני מקבלת ממנה הודעה לפייסבוק שפתחתי (רק) לפני שבועיים (!).התרגשתי ובעיקר הייתי סקרנית לשמוע, לראות אבל בעיקר לדבר פנים מול פנים. והנה אני כבר בחנייה. מעניין איך יהיה.

אז זהו. נוצר מפגש מחודש. קשר מחודש. לפחות לעת עתה. יאריך ימים? לא באמת משנה.

ואם כבר, אז עוד סיפורון על המקבילה הגברית. לקריאה נוספת »

פרטיות, אשליית הפרטיות, לא התחילה עם הדיבור על פייסבוק.
במפגשים מתוקשרים בדרך כלל יש התייחסות לעוד ישויות שקופות הנוכחות בחדר. (מי הם – תלוי מי מנחה).

בשיעור פילאטיס ביום ראשון שעבר, בתוך שקט מדיטטיבי של תנועה, פתאום – אני נמצאת בבת אחת בסלון בבית ברחוב אלפסי ברחביה. לא הייתי שם מגיל 25. הסלון נקי, מסודר. אני רואה את השטיח הפרסי, המזנון בסלון, פינת האוכל מימין, אור ירושלמי רך כבד מסתנן דרך הוילונות. הבית ריק.
איך הגעתי לשם? בלי שום אסוציאציה מקדימה או הקשר גלוי. האם יש לכך משמעות? יש מה לעשות עם זה? (והאם בכלל צריך?), האם זה מדומיין?
גופי, שיש לו אישיות ודעות ורצון למצוא היגיון ביקום הפיזי, מסמס ממרחק של שנים לחבר שהביא אותי אל הבית הזה. הוא אומר שהכל בסדר. אני מרגישה קצת מטופש. כאילו שניסיתי להרכיב חתיכת פאזל עם חתיכת פלסטלינה.

זה מתגבר – האפשרות לנוע בין מציאויות.
לפעמים גיחות ספונטניות לפעמים מודרכות. עוד לא הבנתי לגמרי איך זה עובד.
מבחינה גופנית, זה קורה במצב של שקט ופתיחות. להתכוון, לעצום עיניים ולחכות לתמונות, לבטוח שהן תבאנה. ברגע שהעיניים יתחילו להביט מבפנים והבטן תישקוט , סרט יתחיל בריפרוף עדין של הלב, כמו מקרנת קולנוע ישנה. לקריאה נוספת »

הבנה ישנה ומוכרת – אין מתנות חינם! קצת מבאס להאמין שזה כך, בכל זאת, הבנה כזאת מוחקת כל סיכוי לאופטימיות, אבל בתכל'ס זאת האמת. לפחות במה שקשור לביזנס. אנחנו כבר לא תמימים. ברור לנו שעל כל סבון מתנה שקיבלנו בקופה, שילמנו פי ארבע בקפה שקנינו. וככה גם עם כל 'הקנה 2 קבל 2, 'השני בחצי מחיר'. מכירים. הבנו. עובדים עלינו. אנחנו אוכלים את זה. בסדר.

אנשי הצללים
אבל מה, כשזה קורה באינטרנט, זה מבאס. מאד מבאס, כי האינטרנט בעיקרו מושתת על כל מיני חינמים, לפחות למראית עין. כל הגוגל והפייסבוק ממציאים לנו פטנטים שעושים לנו את החיים הרבה יותר נוחים, ואנחנו מתמכרים. עובדים עם הג'ימייל, פיקאסה, יו טיוב ובטח שעם הפייסבוק. הכל חינם. הכל נוח. רק תיקחו.

אבל מה, מאחורי הנדיבות עומדת מטרה זהה לזו של סוכן טירון בק.ג.ב – לדעת עליך הכל. ממש הכל. אלגוריתמים מתוחכמים אוספים בפינצטה כל חתיכת גיהוק שזרקת לאוויר הוירטואלי, ממיינים, מקטלגים, מריצים עליך שאילתות, עושים מינוס, מחלקים בפלוס והופ, הנה גם אתה הופך לערימה של נתונים סטטיסטיים שיעבירו למפרסם הקרוב למקום מגוריך, או אלוהים יודע מה יעשו עם זה בדיוק. בכל אופן מדובר במאגר מידע אדיר. עלינו.

אין סודות בחברה
רק כדי לטעום קצת מהפרנויה, ממש טיפ טיפונת, כנסו להיסטורית אינטרנט שלכם בחשבון גוגל, ותוכלו לקבל מידע שלא ידעתם שמעניין אתכם, בצורת דוחות וגרפים המציגים מתי גלשתם, איפה, השעות שבעיקר אתם גולשים, האתרים האהודים עליכם וכל המון פרטים שישאירו אתכם משתהים. או משתעלים מתדהמה. הייתם בטוחים שרק אמא שלכם מכירה אתכם כל כך טוב אה? חשבתם ש'האח הגדול' זה רק שם של תוכנית טלוויזיה?

טוב, זה לא שלא ידענו שאיסוף המידע האובססיבי עלינו זה הקטע של גוגל. ידענו, אך העלמנו עין. מה שנקרא, 'הבנה שבשתיקה'. מה נפסיק עכשיו עם הג'ימייל רק בגלל שכל מסמך שאנחנו מעבירים שם עלול לצאת לאור? ברור שלא. אבל העימות בנושא גואה עכשיו, כשפייסבוק מתחילה לשחק עם הנתונים שלנו ומשנה את מדיניות הפרטיות שלה. עכשיו זה כבר מתחיל להרגיש מלחיץ מידיי. מרגע ההכרזה על השינוי, ארגוני זכויות אדם רועמים מכעס, האירופאים מגנים, בכירים מתנתקים מפייסבוק, כתבות שכולם נגד פייסבוק, מתרבות, כטרקטורים בשדות כרכור. לקריאה נוספת »

לפני כשבוע התקיימה ועידת האינטרנט של דה מרקר, שזה בערך הכנס הכי גדול בתחום של האינטרנט, המתקיים בארץ. אני מגיעה לכנס הזה כמה שנים ברציפות והשנה היה צפוף מתמיד.

הועידה רחשה וזימזמה. הרבה דיבורי אינטרנט 2010 באוויר. המוני אדם דחוקים וניידיהם בידם, ממקסמים את יכולות התקשורת בכמה ערוצים בו זמנית. אומרים לך 'שלום', ומייד מתעדים את המפגש, מצלמים אותך, מתייגים, מעלים לפייסבוק, מצייצים בטוויטר. מטורף. אפילו באוסלו לא עשו כזה סיפור מ'שלום'. תיעוד מקיף. המילים של police מעולם לא היו נכונות יותר:
Every breath you take and every move you make -I'll be watching you,

הדיבור החם של הועידה היה על ההזדמנות הגדולה שהגיעה מכיוון המדיה החברתית שהשתלטה עלינו: הזדמנות לקהילתיות. לשיתוף פעולה. ליהנות מחכמת ההמון. לתת במה ליצירתיות. לרגע הרגשתי שמישהו שם מדבר על המניפסט הבלתי גמור, של פרדס חנה-כרכור. האם יכול להיות שדווקא אנחנו כאן, אנשי הפריפריה המתעצמת, הקדמנו את זמננו?? הרגשתי גאווה לרגע. מבחינתי אלו הערכים שהביאו אותי למקום הזה, ונוטעים את הרגליים עמוק בתוך האדמה המקומית. אני לרגע מהרהרת, למה אנחנו לא עושים מזה מיליונים?

התפוצצות האטום
זה מצחיק, כי כשהתחילה מהפיכת האינטרנט, עוד ממש בחיתוליה, לימדו אותנו באוניברסיטה על 'אטומיזציה' של האנשים, שאלו בני אדם מודרניים, שחיים בתוך השבלולים שיצרו עבורם החיים במאה ה- 21. אנשים סגורים בחדר של עצמם, מוקפים במסכים, בבדידות. תיאוריות סוציולוגיות, מגובות בנתונים משבדיה, התריעו מפני הסכנה הגדולה שבפתח, והצביעו שהבדידות, אחראית לאחוז התאבדויות גבוה במיוחד וכי כך נחווה עולם בו ישרור ניכור מטורף.

והנה היום, באו הרשתות החברתיות ופתאום עשו כזה gathering, ויש כל כך הרבה sharing, ופתאום כולם מאד friendly , חיות חברתיות באקסטרים. האטום מתפוצץ. רק תאשרו לנו חברות ותעשו אותנו מאושרים. לפעמים זה כמובן מוגזם, ושוב היהודי מרגיש רדוף, הפעם בידי אנשים שמחק אותם מחייו לפני שנים, ואלו חוזרים אליו כמו רוחות ושדים מהעבר, לתוך תיבות הדואר האינטרנטיות שלו. צמאים לחברתו. אבל בל נשכח, שאת כל זה אנשים עושים כשהם בעיקר, לבד. בחדר שלהם. או מקסימום במשרד. ואי אפשר לקרוא לשיחה עם 40 איש ביום בדידות. גם אם מילה של ממש לא נאמרה, והכל הוקלד והועבר בפס הרחב. אם בכל זאת מרגישים את הבדידות נושבת, קופצים לאיזה כנס, לדבר עם החברים הוירטואלים באוף-ליין. לקריאה נוספת »

מאז שנורה נכנסה אל חיי אני צורכת תכנים מתוקשרים ביתר קפדנות.
חוקרת בזהירות את ההבדל בין קולות חיצוניים ופנימיים, בין אינטואיציה ובין ידיעה ישירה,
בין מי ומה שיש או אין לו שם.
טקסט שהצליל שלו הוא מתכתי בלי רגש, מרחיק אותי אחרי שלוש שורות.
בארון הברית ישנן הרבה בריתות, ולא כולן מסכימות עם כולן, חלקן סותרות אחת את השניה, מתווכחות ביניהן.
בהקשר הזה ארון הבריתות נראה לי כמו תיבת פנדורה, כולל התיקוה.
(אני מקווה שזה לא חילול הקודש להגיד את זה).

***

נוכחותם של ספרים.
העיניים שלי עוברות על הספריה בסריקה תקופתית לראות מה לא מתאים לי יותר.
"אדמה" של הפליאדות – אאוט. עם כל הכבוד להם, בקיץ לפני שנתיים הספר הזה היכה בי בעוצמה צפופה. כל פרק גרם להתעלפות של שעה. מיציתי את תכנית הלימודים הפליאדניאנית, ששלחה לי ספרים ביצירתיות מעוררת הערכה: "מבשרי השחר" חיכה על הגדר של הבית במלך כורש ב- 98', את "אדמה" מצאתי אצל הנס ואילנה בחצר על השולחן מתחת לאלון העתיק לפני שנתיים, "משפחת האור" קפץ אלי מהמדף של רני. אחותי, שהיתה אז גם השכנה שממול, עקבה אחרי ההתעלפויות בערנות. היא דגמה את הספר, הגיעה למסקנות שהגיעה, באה עם מצ'טה וחתכה את הסיפור.
שומר פתאים אדוני והעיקר והעיקר לא לפחד כלל. לקריאה נוספת »

יש רגעים בחיים שפתאום את מוצאת את עצמך עמוק עמוק בתוך העדר, ממש בלי שהתכוונת.
הרי שנים את מטפחת את התדמית היוניקית הזאת של עצמך, עם כל הניואנסים הקטנים שיש עליהם את החותמת שלך ואיתם את מסתובב בעולם. יש לך אישיות. את לא נכנעת לטרנדים בקלות. יודעת להגיד לא למותגים המוניים.

ואז יום אחד מגיע 'הדבר הזה' שמפיל אותך בפח, סוחף ובלי לשים לב את דוהרת חזק עם העדר. ככה זה עם ה'פייסבוק' בחודשים האחרונים, נדמה שזה בכל מקום. זה מתחיל להדהד סביבך בכל מקום, פוגש אותך בעבודה, עם חברים, אפילו הבן הקטן שלך מושך לך בחולצה ושואל מלמטה אמא מה נסגר? איפה את בתוך הסיפור הזה? אז בשביל הילד, רק בשבילו, רק כדי לראות מה הוא עושה שם, את מחליטה לבדוק במה העניין, ובאותה נשימה מזכירה לעצמך שזה טוב לשמור על ראש פתוח.

את קוראת לעזרתו של הדרדק הקטן שיעזור לך עם 'הדבר הזה' והנה, יש לך יוזר, גם אותך אפשר למצוא בפייסבוק. ציון דרך קטנטן מבחינתך. שום דבר מרגש ברגע הראשון.

אבל רק ברגע הראשון, כי יש סיכוי טוב שגם את תחווי את שלושת הצעדים הקלאסיים, עד לשקיעה בביצה :
ההכרות – אני פה בגלל אישי: בהתחלה את מסרבת לאבד את האישיות המופלאה שטיפחת, נשענת בנחת על העקרונות ומפטירה תוך כדי גלגול עוד סיגרית טבק קטנה 'אה, אני פה בגלל אישי/ הבן שלי / החברים מהעבודה' זה לא באמת מעניין אותי.

חיזור – 1000 חברים לא יצליחו לעצור אותי: את מתחילה לקבל הצעות חברות מדוד מהמכלת, מהגננת של הקטנה ומשושי מהעבודה שיושבת שולחן לידך. בשבוע צברת 68 חברים, המומה מההצלחה, את מתהלכת עם אגו של יחצן מסיבות ומרגישה מחוזרת כפי שלא היית שנים, אם בכלל. לקריאה נוספת »

כאילו שלא מספיק עניינים ארציים מסביב, עכשיו סטיבן הוקינג מזהיר מפני חוצנים.
חדשות ישנות למי שקרא עיתון בשבוע שעבר, אלי זה הגיע דרך פייסבוק.

הוקינג, 68, המשותק בכל גופו, שחיבר את רבי המכר "קיצור תולדות הזמן" ו"חורים שחורים וגורי יקומים" – השמיע הערכה זו לקראת תחילת שידורה של סדרת טלוויזיה חדשה, "היקום", בערוץ דיסקברי הבינלאומי. הסדרה תעלה לשידור ב-9 במאי והעבודה עליה נמשכה שלוש שנים. "יצורים חוץ-ארציים כמעט לבטח קיימים", אמר , "אבל במקום שננסה לחפש אותם סביבנו, על האנושות לעשות ככל יכולתה כדי להימנע מכל מגע או דיבור עמם, כיוון שהדבר מסוכן".

הוא אומר שהם יכולים להופיע בצורת חרקים, כאילו שחרקים זה לא דבר חייזרי גם בלי סטיבן הוקינג, שגם הוא – אם יורשה לי לומר – מצא דרך שלא מהעולם הזה לבטא את אנושיותו. או שאולי נכון לומר שהדרך שלו היא כן מהעולם הזה, רק שהעולם הזה כל כך מלא צורות חדשות והרזולוציה הולכת ונהיית צפופה וגבוהה, שצריך מעבד מיוחד (עדיף בדמות מורה טוב, שנבחר/ה בקפידה) כדי לסנן את הררי האינפורמציה.

אפילו האקדמיה האפיפיורית למדע קיימה בשבוע שעבר במצפה הכוכבים של הוותיקן ברומא כנס בנושא אסטרוביולוגיה, כלומר חקר החיים בכוכבים אחרים, שבו השתתפו מדענים ואנשי דת.
אם יש או אין אלוהים – כמו תמיד, זו נשארת שאלה פתוחה..

מה שאני רוצה לומר הוא, שהשיח הגלקטי מתפתח מהשוליים למרכז. מה שמזכיר לי שאיפשהו ב- 1996, שרק התחילו הפלאפונים, פתאום היתה לי מחשבה: מה אם יום אחד בבת אחת כל הטלפונים הניידים יצלצלו, ועל הקו יופיע צליל מסתורי, שיפעיל אצל מי שענה איזה זיכרון עתידי? פשוט צליל. לא מילים. לא מסר מנוסח בצורה מילולית. היום כבר נראה לי יותר סביר שאם הם קיימים אז הם יצרו קשר דרך פייסבוק, שגם הוא משתנה במהירות חללית מיום ליום.

ואצלי בבית שקט. ובאוטו מתנגן פט' מתיני עם דיסק רגוע של מוזיקת לילה. אינסייד אאוט לתוך ומחוץ לזרם המהיר.
בשבילי, יצירת בועה שקטה היא כבר לא מותרות. היא כורח מציאות.