כתיבה פרטית

11 בבוקר בדרך הנדיב. באוטו הממוזג מתנגן ז'ובים. הבועה המכאנית נושאת אותי ממקום למקום.
פתאום אימה, מועקה, כיווץ בגרון ובבטן, בחילה. עוד לפני שהאוזניים שומעות – כל החושים נדרכים.
מה זה, אמבולנס? משטרה? העיניים מחפשות דרך מילוט אבל שום מכונית חירום לא מפלסת את דרכה מאחורי ומצדדי. אה! זה הניסוי צופרים! אתמול היתה הודעה מוקלטת בטלפון. השכל נרגע אבל שאר המערכות ממשיכות להשתולל נוכח היללה האיומה הזאת, כמו אלפי תנים ממתכת, כמו להקת צבועים מדממת.
תמונות מהירות של אובדן היפותטי גורמות לי להתקשח, לטרוק את הלב.
ואם [תסריט בלהות] היה קורה? ואם [תסריט בלהות 2] ?
מאיפה הייתי לוקחת אומץ להמשיך?
באופן מיידי מופיע מול עיני-לבי יובל רוט. יובל ויעל רוט, כמו כמוסות נחמה, צפים בתודעתי כשאני פונה שמאלה לדרך הבנים. עצם נוכחותם במרחב האנרגטי מייצרת הקלה ושפיות. הצפירה נגמרת.
אני נושמת את הדמעות בחזרה פנימה, מגיעה הביתה ומוצאת את אהובי המום מול הרדיו, מחפש לשמוע אם נפלו טילים בעמיקם או משהו. הוא לא ידע על הניסוי, שכחתי לומר לו.

כשהיינו בסחנה ינאי שאל אותי פתאום תוך כדי שחיה מה הפחד הכי גדול שלי.
שאלה ממוקשת. צריך לענות בזהירות. התת מודע שלי מוחק בבת אחת את כל הפחדים ואני לא מצליחה לדלות משהו. מה גם – וזה נכון – שאין לי המון פחדים.
"נו.. " הוא מפציר בי, "אז מה הרגע שהכי פחדת בו בחיים?"

______

שלוש וחצי בבוקר, בין חמישי לשישי.
ריח מגעיל של – מה זה, צמיג שרוף? משהו חזק ומר. קשה לשבת בחוץ.
בכלל, הריחות הליליים בפרדס חנה כרכור קשים. לא ברור לי מה המקור.
שאלתי כמה אנשים וקיבלתי כמה תשובות. שזה ביוב, שזה ריח מהארובות של קיסריה, לא זוכרת מה עוד.
גם בנווה אשר זה היה. בערך בעשר בערב היה בא גל חזק של סירחון ונשאר ללילה.

אם ערכתם בירורים או שיש לכם מושג מה מקור הריח – אנא שתפו.

לילה טוב.

אם כשהיכולת האנושית תמשיך ותואץ, ורובוטים ישתכללו, והמחשב יתמזג עם הישות האנושית כפי שצופה קורצווייל, איך נדע להבדיל מי אמיתי ומי מתוכנת? או כמו בשאלה שעלתה בשיחה בין הילדים בדרך מהבריכה: איך תדע שהאוייב שלך הוא האוייב שלך אם הוא מתנהג כמוך? (אגב גל המראה שמתרחש בימים אלה).
"רוצה לפגוש חייזרים?" אהובי צוחק אלי כשאני נסחפת בתיאוריות, ומצטט את שאול חבר שלו: "לכי תדפקי על הדלת של השכנים". והוא גם אומר: "שום דבר בחוויה האנושית לא השתנה מאז אברהם אבינו".

בערוץ הילדים יש הרבה מוטציות, כלומר ישויות שחציין בני אדם וחלקן חוצנים. מתקיימים בתוך שפה מדובבת שזורמת בטבעיות עם ביטויים כמו: "סייברשֶדר" "קנוניית חייזרים",  "אומניטריקס" לצד: "להשיג את הזמן הדרוש", "לחולל ניסים","מחר נצא לקניות". ינאי מצא דרך להנות מכל העולמות: הוא רוצה להיות ילד-כל-דבר, ובונה תסריטים אפשריים.

בתוך הדממה הקייצית אני מצטרפת אליו לצפיה בצבי הנינג'ה. רואים שם זוג אנושי מאוהב. הגבר עונד לארוסתו טבעת. אבל מה, הטבעת מכושפת. אצור בה כל כוח הצל והאופל של העולם והיא יכולה להפוך את העונדת אותה למפלצת. בתוך העלילה המסתבכת אני מזהה פתאום את הסיפור על אשת השלד. בחיי, זה בדיוק זה. זוג הולך להתחתן, לתוך התמונה האידילית נכנס כוח אפל. האם הגבר יצליח לראות את אהובתו מבעד ללילית שהיא עכשיו? עיניה אדומות ורושפות, ציפורניה חדות, ארוכות. גולגלתה חשופה. צבי הנינג'ה באים לעזרה ונלחמים ברעים. האהוב מצליח לזכור מי היא מתחת לכישוף (חשוב מאוד, כל גבר צריך ללמוד את זה). הטבעת מוסרת ואיתה הקללה.
סוף טוב.

אוגוסט וחם. ויש חריגה ממסגרת האוברדראפט. הצ'קים בדרך באופן גלוי וסמוי. אבל יש מזגן ויש ריצפה ויש בריאות ויש אהבה ויש עשייה ויש תקווה. אני לא כמו אמא של ברוך, שחווה חד הוריות בשיכון מאובק עם ילד קשה, והבן שלי לא כמו אלכס, אני ואבא שלו אמנם פרודים אבל חיים וקיימים ואוהבים אותו. ועם כל התוגה, כרכור זה לא בית שפע – העיר הדמיונית שבה מתרחש "אל ארץ אחרת מאוד", הספר החדש של עדי ברק. אני לא רוצה לכתוב 'הרומן הראשון' למרות שזה נכון, כי הספר הזה כל כך בשל, ומקסים ועמוק וחומל, וכתוב לעילא.

עד שישוחרר פרק לקריאה באינטרנט, קבלו את התקציר על הכריכה האחורית:
אל ארץ אחרת מאוד הוא סיפורם של תושבי שיכון מאובק בבית שפע – מקום קטן ודל בפאתי הקיום שלנו. ברגישות אנושית ובכישרון ספרותי מרהיב מוחה עדי ברק את מעטה האבק מהשיכון, העייף ומדייריו שבעי התלאות ומתאר את הגיבורים שלו בסבלנות, בעצב, באהבה ובפשטות: את אלכס, הילד העזוב, את לבן, המרוקאי הזקן והערירי, את ההודי השיכור, את אמו היפה והעייפה של ברוכינקה ואת שלמה המלך – פעם פקיד בכיר בעיריית בית שפע, והיום משוגע חסר בית שקולו הולך מקצה השיכון ועד קצהו.
סיפורם של האנשים הרחוקים-רחוקים האלה מקרב את הקורא אל הספר הגיאוגרפי והחברתי של ישראל, ולא פחות מכך, מקרב אותו אל נבכי נפשו שלו. שכן היתמות של אלכס, השיגעון של שלמה המלך, הבדידות של לבן – כל אלה אינם רק פיסות חיים מארץ אחרת מאוד.

עדי ברק, יליד 1975, כותב דוקטורט בעבודה סוציאלית, מלמד באוניברסיטת ת"א "תיאטרון קהילתי ועבודה סוציאלית", וכן לומד לתואר שני בתיאטרון. מנחה קבוצות, סדנאות ומופיע בתיאטרון פלייבק. סיפורו "אלכס ושלמה המלך" היה בין הזוכים בתחרות הסיפור הקצר של עיתון "הארץ" והוא הגרעין שממנו צמח רומן זה.

ביום שישי אנחנו מנקים את הבית. כלומר, הילד בבגד ים עושה גליצ'ות על הרצפה ואני מגפגפת. לתוך זה נכנס עדי, השכן לשעבר מקק"ל, לקפה אחרון לפני שהם עוזבים לרעננה. הוא בא להביא את הספר, שעליו הוא סיפר לי לפני חודשים רבים באחת מהפגישות-על-הדרך, בעדינות, שלא לבזבז את אנרגית העשייה על תחושת הישג בטרם עת. לאט לאט בסבלנות ועבודת נמלים הסיפור נכתב, עובד, הורחב, הוגש, התקבל לזמורה ביתן, נערך, עוצבה עטיפה, נכרך, והנה הוא כאן וקיים. ילד שלישי תוך 4 שנים.
יושבים ומפטפטים.
על מעברי דירה בילדות (מעצב אישיות אבל גם לא פשוט), על בתים, ומשפחה, וצירופי מקרים, עד שמגיע הזמן להיפרד. וכשהבית נקי ושקט אני פותחת את הספר ומתחילה לקרוא, ולא מניחה אותו עד שבת בצהריים.
וגם אחר כך, שהשבת יוצאת, אני מוצאת את עצמי יושבת במרפסת החשוכה, מחבקת את הספר ואת הילדים שכתובים בו.
זה כתוב כל כך טוב, כל כך קולנועי, מישהו צריך לעשות מזה סרט.
(השארתי הודעה לניר ברגמן).

עדי ברק עונה לורד לי על חמש שאלות ב"הארץ" >>

תחילת אוגוסט, עמוק בתוך החופש הגדול. רגעים מיטשטשים לתוך רגעים, הלילות חמים ולפעמים לבנים. מתרוצצים. ועוד לא נגענו בחוברת אחת. תהליך הלמידה מסתורי ורב ערוצי. אם מתקיימים לימודים הרי הם עפים באויר. חלקם נלכדים בתודעה כמו זרעים של סביון ואולי יום אחד ינבטו.

חופש גדול מה לא? שינה עד מאוחר, גלידה במקום קורנפלקס לארוחת בוקר, מסיבות בריכה, ים, והרבה מסכים. אחרי שנים בלי טלויזיה קיבלנו אחת בהשאלה לכבוד המונדיאל ויש ימים שהילד על הטלויזיה משבע וחצי בבוקר. מסתבר שערוץ הילדים 2010 הוא ג'אנקיה ביונית. הרבה מאוד אנימציות על עולמות בדיוניים, אינטריגות בינגלקטיות וכמובן – רובוטים. רובוטים מעניינים אותי. מאז שהתוודעתי (לקמצוץ מ) משנתו של העתידן ריי קורצווייל, שצופה שב-2045 יחדלו אנשים למות ממחלות ומזקנה, והטכנולוגיה תגיע לנקודה שבה בני אדם ומכונות חושבות ישתלבו לבסוף לישות מאוחדת. וזה כולל ננו-רובוטים שיווסתו לנו את המערכות ויסדרו לנו ת' ADD.

אז נסענו לתערוכת הרובוטים במדעטק בחיפה.
חיפה היפה ביום חם, עם GPS שהוביל אותנו בביטחון ברחבי העיר עד חניה מוצלחת ברחוב מסדה הנחמד, שהייתי מוכנה לחקור אותו עוד טיפה לעומק. אבל לא עכשיו. הילדים מכווני מטרה על המדעטק והם רצים קדימה. כמה עליות וכמה ירידות והנה אנחנו שם. במוזיאון המצוין והמושקע, שכרגע, בחופש הגדול נראה כמו חדר פליפרים ענק, עם ערמות של ילדים רצים בתזזיתיות מחדר לחדר ומתחרעים על המוצגים.

לרובוטים בתצוגה זה לא מזיז. הם מניפים זרועות מתוזמנות, משמיעים צלילים, מחקים פעולות אורגניות ובעיקר – לא מתרגשים. היה שם אפילו רובוט קטן שעושה טאי-צ'י בתנועות חלקות (האם תיכנתו לו גם תודעת טאי-צ'י או רק את הכוריאוגרפיה? חבל שלא שאלתי).

לב התערוכה הוא ה ROBOT ZOO  דגמים רובוטיים מרהיבים וגדולי מידות של בעלי חיים, ביניהם זיקית, קרנף, תמנון, זבוב ועוד חיות רובוטיות במידות גדולות. כל דגם ממחיש באמצעות כלים טכנולוגיים עדכניים את המבנה והפיזיולוגיה המיוחדת של החיה, וכיצד היא משתמשת באיבריה השונים לפעולות כמו תנועה, אוכל, צייד וכו'. החיות הרובוטיות סבלניות ולא מתעצבנות כשהילדים מאכילים אותן ברעש ובלחיצות אינטנסיביות על כפתורים.

אחרי שמיצינו את תערוכת הרובוטים וקינחנו בטילון, הלכנו למדעטק עצמו, שבו כל חדר יותר מופלא מהקודם. ינאי הכי אהב את מיטת המסמרים אשר בחדר הקסמים. ואילו אמו המותשת – והרי ידוע שביקור במוזיאונים חשוב אבל תמיד מתיש – קיוותה שיקרה קסם ונגיע לאוטו בלי שום עליה קיצונית.  אם הייתי הומ-סקולרית הייתי קונה כרטיס ידיד של המדעטק ופשוט חוקרת אותו בסבלנות שיטתית חדר אחרי חדר.
אולי ב- 2045 אני אהיה סבתא ביונית, מי יודע איפה, שרצה בריחוף קליל ונטול מאמץ אחרי הנכדים בתערוכה שמציגה מנגנונים אורגניים מיושנים. בינתיים אני אמא בשר ודם, אוגוסט 2010, ישראל, וחם כל כך.

תערוכת העולם הרובוטי נפתחה ב- 1/7/10 ותהיה פתוחה עד אחרי החגים. לאתר התערוכה >>
לאתר של המדעטק >>

[צילום: נועה זני]

תגידו, אתם מודעים למה שקורה עכשיו עם הצעת החוק למיסוד הקנאביס הרפואי בישראל?
אני מוצאת את עצמי מרותקת הבוקר לאברי גלעד, שזכה בעונג לקשור את הקצוות של המהפכה השקטה והוא עושה את זה בחינניות של רקדן.

בחודשים שאחרי שידור הסרט גראס באישור רופא, אלפי חולים ביקשו מרופאיהם המלצה לקנאביס רפואי, מספר הרישיונות עלה אבל הרבה מטופלים נתקלים בסבך בירוקרטי. התכנית "גראס באישור רופא – היום שאחרי" בהנחיית אברי גלעד מציגה תמונת מצב עדכנית על הקנאביס הרפואי בישראל: התקדמות החקיקה, קשיי המטופלים, בתי הגידול ומחקרים אחרונים על התועלת שמביאה המריחואנה לחולים הקשים (מתוך האתר של רשת)

באולפן מתארחים שישה בני סמכא, ד"ר יהודה ברוך מנהל אבארבאנל, ח"כ חיים כץ, נועם פרמונט מעמותת "תיקון עולם" – שמדבר על חשיבות הדרכת החולים לשימוש בקנאביס ; פרופסור אסתר שוהמי – חוקרת את השפעתו המיטיבה של הקנאביס על פגיעות ראש; ברקת שף קרן – רופאה לכאב, שבעלה חולה בסרטן ; פרופסור עמוס תורן – המטו-אונקולוג במחלקת ילדים בתל השומר, והכהן הגדול – פרופסור רפאל משולם, שכבר חוקר את הנושא שנים.  בין הדוברים שודר סרט על עופר שפיצר  – חוקר נוער במחלקת הסמים במשטרה, חולה בכאב  שבנו נפצע קשה במבצע עופרת יצוקה ומשתקם בעזרת מריחואנה. סיפור קוסמי מדהים.  בכלל – כל מרואיין שמתווסף לדיון רק מגדיל את התחושה שהנה זה קורה, הצדק יוצא לאור.

ויש שם גם דיון מעניין על הפן הכלכלי של המהלך, אברי מקדש  את ההתנדבות, מעלה חשש שהצדיקות של העוסקים במלאכה תתלכלך כשהם יתחילו להתמסחר. הממ. שאלה מעניינת.

בקיצור תסתכלו:

הגב שלי תפוס. לראשונה בחיי. אבל תפוס תפוס. אני הולכת בזוית ברווזית ועוצרת כל כמה צעדים, להישען.
לא מצליחה לשחזר את הרגע המדוייק שבו זה קרה. לשים אצבע על הגלישה העדינה מכאב-קל-שתכף-יעבור לאיך שזה עכשיו.
הכאב והאיטיות מטרידים ומעוררים הרבה מחשבות.

*
אחר הצהריים בבריכה עם פוטי וחבר טוב שלו מקדמת דנא.
ברוך הבא חופש גדול!
הילדים במים ואני נטועה בצלו של עץ גדול. טבילה אולי יכולה לעזור אבל אני מוותרת על זה להיום. מרגישה חשופה גם ככה בגלל ההילוך הכפוף, אז עוד עם בגד ים ושני עיגולי נחיתה של כוסות רוח על הגב.. לא. לא היום.
שותה קפה מהתרמוס, אוכלת שוקולד, קוראת את מסע הפיל של סרמאגו, שכולו איטיות אלגנטית.
עד שהבריכה נסגרת.
היום העליה לחניה היא אתגר מפרך.
"את כמו סבא! כמו סבא!" ינאי משתאה מהדמיון בין ההילוך החדש שלי להילוכו של אבי,
שביומיים האחרונים אני מבינה אותו כמו שלא הבנתי מעולם.

*
פתאום אני נזכרת –
היום בדרך מבית הספר חוצה את הכביש אדם גבוה וזקוף עם כובע ומשקפי שמש, בפיו סיגריה לא דלוקה. הוא הולך לאט מאוד, ממש באופן חריג. והוא לא מבוגר מי יודע מה, וכאילו "אין לו סיבות"..
אנחנו עוצרים לו במעבר חציה ומ ס ת כ ל י ם.
בימים כתיקונם הייתי רואה באיטיות שלו התרסה, או שאננות, או התעלמות מהסביבה הממהרת..
היום, עם גב תפוס, אני בעיקר מבינה שאין לי מושג בקשר לאיך שאנשים מתנהלים.
שום מושג.

*
למרות הכלור והשמש והמחשב בערב ("מותר לנו! אין מחר בית ספר!") לוקח זמן עד שהם מתחילים לפהק.
מקריאה את "איפה הייתי לפני שנולדתי" הנפלא של דני לסרי. הקצב האיטי שלו מפיל תרדמה על כולנו.
אני נרדמת על הצד – התנוחה היחידה שאפשרי לי ממש לנוח בה – וחולמת חלום לא נעים, אימה אפורה כמו הצפה בהילוך איטי. מנסה להתעורר אבל סקרנית לפענח, להמשיך אותו, רגע ~ מה זה היה – לא מצליחה להתפקס כדי לזכור.
איוושוש קל משמאל. החבר מתיישב במיטה בעיניים עצומות; רגע ארוך; השן הקדמית המתנדנדת שלו מבצבצת בחמודיות. הוא מתנודד בעדינות כמו קשוב לדופק של מגנט, ואז נשכב עם הראש לכיוון צפון, כמו במיטה שלו בבית.
לאט לאט אני מקיצה. משתחררת מקורי החלום.
מודה לו בלבי. משתאה מהחיבור.

קמה.
עושה סיבוב בחלונות שבמחשב.
חוזרת לישון, על הצד.

לילה טוב.

***

(*) מחשבות איטיות – ביטוי מתוך ספרו של דני לסרי "איפה הייתי לפני שנולדתי". פילוסופיה לילדים. שיחות ומעשיות. כתר הוצאה לאור. ספר חזק ואמיץ. (תודה, מור)

אחר צהריים נעים בגינה. שמיים כמעט ארופאים, עננים יפהפיים. רוח טובה. ימי טרום חמסינים.
חברים, התרוצצויות, ילדים שמגיעים מכל קצוות השכונה כמו לפי קריאה סמויה למסיבה סודית.
אמאאאאאאאאא בואי תראי משהו יפה!! צועק אלי הקופיף מהעץ בהתרגשות. אני קמה מהדשא כדי לחזות בפלא: גוש שרף גדול וצלול תולה על הגזע. דם ענברי זולג בטיפה שקופה שהתקשתה באויר. מפתה לשלוח אצבע חקרנית וללטף.
"אל תיגע זה דביק" אני מתריאה. אבל קשה לו להתאפק.
אחרי עשר דקות הוא יורד מהעץ, הגביש הנוצץ תקוע לו על האצבע המורה.

רוב הילדים כבר הלכו הביתה ואנחנו בדרך לאוטו. אני שקועה בשיחה עם רות. רוצה למשוך עוד קצת זמן טיול בשכונה הישנה, במזג האויר המושלם הזה.
הוא משתרך מאחורי בקוצר סבלנות הולך וגובר. הולך ורוטן. אני שולפת לו את הגושיש השקפקף מהאצבע אבל כנראה נשאר שם עוד משהו קטן. הוא מפתח מצוקה שהופכת לקריזה מתנחשלת. אני לא ערה מספיק למה שקורה איתו, לא מתוך כוונה רעה אלא פשוט כי… השיחה עם רות כך כך מעניינת..
בינתיים בנבכי נפשו מתפתח סיפור פנימי שלם.
הוא עצבני על השרף ובמיוחד עלי, "את יודעת למה!!"
לא אני לא יודעת למה (זה רק השרף? אולי עשיתי עוד משהו?) רק מבינה שהוא מצפה ממני שאנחש אותו.
סבלנותי פוקעת.
את אמא מרושעת!! בכוונה עשית אירוך דרך בכוונה! בכוונה!!
אנחנו מגיעים לטורים גבוהים, שממשיכים עד הבית. גם כשהאצבע עברה קירצוף עם סקוץ' והשרף נעלם, הסיפור עדיין דבוק.
ברגעים כמו זה אני נחבטת על קירות ללא מוצא.
כאילו אין לי שום כלי לצאת מזה. לקריאה נוספת »

חשבתי מצאתי בחור עדין, מוזיקנט, מניו יורק.
עכשיו מסתבר שגם לו יש מונדיאל בארון.
זה לא היה מפריע לי לולא הזמבורות. איזה רעש יא ווראדי.
לקח לי כמה ימים להבין שזה לא רק חימום שלפני משחק אלא פעמיים-שלוש ביום 90 דקות כל פעם, של גלי סאונד גבוהים נון סטופ.

מחדרו, שבימים כתיקונם עולה ממנו סולו גיטרה מהפנט, נשמע שאון הבובוזלה או וובוזלה או איך שקוראים לצפצפה האימתנית. הוא מגיח כדי לעדכן אותי במה שחשוב: "הנבחרת הניוזלנדית מצחיקה ; מבחינת דציבלים, להיות במגרש במונדיאל זה כמו להיות ליד מנוע של מטוס ממריא ; יש כאן אישיו, מדברים על זה בחדשות, רשתות הטלויזיה לא מצליחות להתגבר על הרעש; מומחי קול מהעולם עובדים על המצאה שתצליח לנקות קצת את הסאונד. יש בחור ישראלי שאפילו אולי יצליח.. ; התחילו לייבא את זה לישראל.. ; נשיא פיפ"א אמר שהוא לא אוסר את השימוש בצפצפות מתוך כבוד לתרבות האפריקנית..; זה ממש באסה לראות משחק בלי לשמוע את הפרשנים אבל את לא מבינה מה זה אפריקה" [ופה בא סיפור אישי (מצחיק!) על אפריקה].

מעניין מה ההשפעה האנרגטית של כל כך הרבה אנשים ביחד תוקעים בחצוצרות.
זה יכול למוטט עיר. מה גם שהצליל המונוטוני והרם עובר לשאר העולם דרך כל מסך אפשרי.
אם יש לעולם הזה שכבת כמו-אוזון שמורכבת מצליל, הבובוזלות עושות בה חור.
או שאולי החור הוא רק בראש שלי.

הנה הוא שורק מהחדר ומוחא כפיים.

הערב אילנה ואני נצא ביחד לבלות

הוא עוד מעט קורא שוטף,
כבר יש את הזקיפות ואת הבלאנס הנכון,
מתקדם בין הכריכות על בהונות, בהיסוס והתגברות, מועד על איזו מילה ארוכה,
מנער תלתלים ומסתער קדימה לעוד דף בספר, עוד הגדרה במילון.
מצחיק אותו שאליעזר בן יהודה המציא את המילה: אַהוּד, וגם את המילה סניף (איזו הגדרה ארוכה!) וגם פצצה:
"כלי המכיל חומר נפץ שֵׁ בּ הִ ת פּ ו צֶ צ וּ תּ ו זורע מוות והרס"
לא משנה המילים הקשות -
האיטיות הרהוטה שבה הוא הוגה הברה הברה את שֵׁ בּ הִ ת פּ ו צֶ צ וּ תּ ו מפוצצת את הלב שלי מהתרגשות.

—

כמו שלא הייתי שולחת אותו לבד לתל אביב, ככה אני לא שולחת אותו לבד לנרניה.
מסוכן שם.
יש שם מילים מכשפות ואמיתות צורבות.
כל יום אבל בעיקר בשבתות, אנחנו רבוצים על הספה בחוץ/על השטיח בסלון/במיטה לפני השינה,
כתף אל כתף,
ונוסעים בזמן ובמקום.
מתעכבים על דקויות,
צוחקים ביחד משטויות,
קוראים משפט אני משפט הוא,
נזכרים בקצות חוט מהספר הקודם, מנחשים מהלכים קדימה,
מתפלפלים בענייני "מה הייתי עושה במקרה כזה" או אחר.
אני מרשה לעצמי להדגיש משפטים, לצחוק כמו מכשפה, להדהד כמו אריה, לחרוק כמו ארון, להיעלב כמו לוסי, להתחמד כמו פאון.
לפעמים עוצרת והוא מביא דף כדי לכתוב ציטוט מהמם, למשל:

[להגדלה לחצו על התמונה. השורה מתוך האריה המכשפה וארון הבגדים]

גם כשהוא ידע לקרוא שוטף אני אמשיך להקריא לו. זה כיף!

—

אחרי עוד שני פרקים ברצף אנחנו נהיים רעבים.
הוא קם ומכין לנו צלחת של בייגלה וצלוחית קוטג' ליד, כדי לטבול.
בייגלה שמיניות מכיל את כל האותיות וגם את כל המספרים. ככה זה בכל דור ודור. כלי כתיבה אלמוני, שלא נכלל ברשימת עזרי הלימוד.
כירסום עדין סביב ל' עגולה קצת משונה, זהירות שלא תישבר,
שהופכת ל- כ וממנה ל- י'
וממנה לבטן.
ביס אחרי ביס אחרי ביס בלי להרגיש,
אנחנו אוכלים אלף בית שעשוי מחיטה וממים,
ומפנימים את היסודות.

פרטיות, אשליית הפרטיות, לא התחילה עם הדיבור על פייסבוק.
במפגשים מתוקשרים בדרך כלל יש התייחסות לעוד ישויות שקופות הנוכחות בחדר. (מי הם – תלוי מי מנחה).

בשיעור פילאטיס ביום ראשון שעבר, בתוך שקט מדיטטיבי של תנועה, פתאום – אני נמצאת בבת אחת בסלון בבית ברחוב אלפסי ברחביה. לא הייתי שם מגיל 25. הסלון נקי, מסודר. אני רואה את השטיח הפרסי, המזנון בסלון, פינת האוכל מימין, אור ירושלמי רך כבד מסתנן דרך הוילונות. הבית ריק.
איך הגעתי לשם? בלי שום אסוציאציה מקדימה או הקשר גלוי. האם יש לכך משמעות? יש מה לעשות עם זה? (והאם בכלל צריך?), האם זה מדומיין?
גופי, שיש לו אישיות ודעות ורצון למצוא היגיון ביקום הפיזי, מסמס ממרחק של שנים לחבר שהביא אותי אל הבית הזה. הוא אומר שהכל בסדר. אני מרגישה קצת מטופש. כאילו שניסיתי להרכיב חתיכת פאזל עם חתיכת פלסטלינה.

זה מתגבר – האפשרות לנוע בין מציאויות.
לפעמים גיחות ספונטניות לפעמים מודרכות. עוד לא הבנתי לגמרי איך זה עובד.
מבחינה גופנית, זה קורה במצב של שקט ופתיחות. להתכוון, לעצום עיניים ולחכות לתמונות, לבטוח שהן תבאנה. ברגע שהעיניים יתחילו להביט מבפנים והבטן תישקוט , סרט יתחיל בריפרוף עדין של הלב, כמו מקרנת קולנוע ישנה. לקריאה נוספת »

מאז שנורה נכנסה אל חיי אני צורכת תכנים מתוקשרים ביתר קפדנות.
חוקרת בזהירות את ההבדל בין קולות חיצוניים ופנימיים, בין אינטואיציה ובין ידיעה ישירה,
בין מי ומה שיש או אין לו שם.
טקסט שהצליל שלו הוא מתכתי בלי רגש, מרחיק אותי אחרי שלוש שורות.
בארון הברית ישנן הרבה בריתות, ולא כולן מסכימות עם כולן, חלקן סותרות אחת את השניה, מתווכחות ביניהן.
בהקשר הזה ארון הבריתות נראה לי כמו תיבת פנדורה, כולל התיקוה.
(אני מקווה שזה לא חילול הקודש להגיד את זה).

***

נוכחותם של ספרים.
העיניים שלי עוברות על הספריה בסריקה תקופתית לראות מה לא מתאים לי יותר.
"אדמה" של הפליאדות – אאוט. עם כל הכבוד להם, בקיץ לפני שנתיים הספר הזה היכה בי בעוצמה צפופה. כל פרק גרם להתעלפות של שעה. מיציתי את תכנית הלימודים הפליאדניאנית, ששלחה לי ספרים ביצירתיות מעוררת הערכה: "מבשרי השחר" חיכה על הגדר של הבית במלך כורש ב- 98', את "אדמה" מצאתי אצל הנס ואילנה בחצר על השולחן מתחת לאלון העתיק לפני שנתיים, "משפחת האור" קפץ אלי מהמדף של רני. אחותי, שהיתה אז גם השכנה שממול, עקבה אחרי ההתעלפויות בערנות. היא דגמה את הספר, הגיעה למסקנות שהגיעה, באה עם מצ'טה וחתכה את הסיפור.
שומר פתאים אדוני והעיקר והעיקר לא לפחד כלל. לקריאה נוספת »

(*) הקרדיט על הביטוי שייך ליודה יודה.

אני נכנסת לבדוק מייל הטלפון מצלצל. עונה ומתמסרת לשיחה. הטלפון הקווי מצלצל. בזמן שהשיחה מתקיימת העיניים משוטטות על החלונות הפתוחים במחשב -  יש שם לפחות חמישה מאמרים שאני רוצה להתייחס אליהם בפוסט הזה. עונה והיד שלי נשלחת אוטומטית לפריסל. הרגל מגונה שאני משתדלת להפסיק, למרות שפיתחתי קשב מקביל גם לשיחה שמתקיימת וגם למסך. לא תמיד, אבל הטייה מודעת של תשומת לב יכולה לאפשר את זה. השיחה מסתיימת. מה היה מה היה מה היה לעשות עכשיו -  אה. האימייל ההוא. מתחילה לענות. נכנסת לזה. מגיע SMS. אם לא עונה לו עכשיו אז יש מצב שזה ישכח ממני. חוזרת למייל קופץ חלון צ'ט בג'ימייל (דונג) והודעה כתומה בסקייפ (ביבופ) אבל.. לא עכשיו. נכנסת למייל שוב. בינתיים התקבלו כמה הודעות מפייסבוק. ללכת להציץ עכשיו? לא עכשיו. טיוטה של האימייל, טלפון והלאה, התקדמות בצורת ספירלה. לקריאה נוספת »

שלום שלום!

הר הגעש האיסלנדי שהשתעל בשבוע שעבר השפיע עמוקות על העולם. מעניין כמה אהבות חדשות נולדו בעקבות זה,  נגיד בין תייר מצרפת ותיירת מגרמניה שנתקעו באנגליה. יהיה להם כבר מה לספר לנכדים..
אפילו עלי, הספונה בביתי רוב הזמן, הגיע הענן הוולקני. אהובי, שהיה אמור לחזור בלילה שבין ראשון לשני, הגיע מציריך דרך רומא באיחור של יומיים. מה שפינה לי ולאחותי גלו את יום העצמאות כדי לתקתק את הבית.

חודשיים חלפו מאז שעברנו לכאן, והחפצים הונחו בסדר מסויים. חודשיים חיכיתי לה, התחננתי שתבוא כבר עם זמן והשראה וביום שני בערב היא הגיעה, כולה עזוז, והפכה את הבית לארמון. בכישרון נדיר לעבודה עם מה שיש, בטאץ' נשי מקסים ומטפח, עם הבנה פנגשואיסטית וחיוך ממזרי היא ריפרפה בחדרים, הזיזה רהיטים (עם האגן), יצרה מיקדשים ומידי פעם התיישבה באחת הפינות החדשות, התבוננה וזממה את המוב הבא. ככה יממה שלמה של צרחות עונג על פיסות פאזל שמתיישבות בול במקום. לקריאה נוספת »

הפוסט הזה נכתב אחרי הבמה הפתוחה האביבית שהיתה בחודש שעבר (מרץ 2010) ולא פורסם. אבל היום גולן שלח וידאו עם לקט ממה שהלך שם, אז אני משחררת. וסליחה על התיזמון – היום ערב יום השואה ואין לי משהו חדש להגיד חוץ מאשר שזה ערב כבד ועצוב ודממה מעיקה ואפורה.

***

רציתי לעלות בבמה הפתוחה האחרונה ולהציג את מושבה חופשית החדשה.
רציתי רציתי אבל לא ממש התכוננתי לזה עד הסוף. כלומר – נירשמתי אצל הנס, הגענו בזמן, הבאתי את המחשב, פגשתי את גלית שצילצלה לאבישי שיביא את הנט-סטיק שלו כדי שיהיה חיבור לאינטרנט, הוא באמת הביא (תודה אבישי) והתיישבתי בספסל הקדמי, ליד גיא לב, שגם הוא היה שם ועוד הביא קלאבס. יכולנו להדגים להם ביחד באילתור איזה ג'אגלינג מטורף זה היה לבנות את האתר..

התחילו ההופעות הנפלאות.
הפעם לא היה נושא ספציפי אלא במה פתוחה-פתוחה. כל דיכפין ייתי ויציג.
התחילו להקריא את השמות. 5:55 דקות לכל אחד. מפעם לפעם זה נהיה יותר מתוקתק.

עם הנטבוק החמוד על הבירכיים, נרגשת ותוהה איך זה יהיה. מה להגיד. זה לא פשוט לי לעמוד מול חדר. הידיעה שאני כותבת לקהל גדול לא עזרה. זה אחרת בלייב. ינאי כבר התחיל להתעייף. בא להתלטף. "לך תקנה טראפלס" שלחתי אותו עם מטבע לעבר הדלפק בכניסה. "תתעורר קצת מסוכר". הוא הסכים ופילס את דרכו בין כל המבוגרים וחזר מסביב עם רעמה יוקדת "אפילו שוקולד אין כאן! נגמר!" מיסכנון. האכזבה והעייפות גברו על הרצון לראות אותנו מופיעים וכמו פקק מבקבוק של שמפניה עפנו הביתה. אוי, אוף ואוף.
(ובדיוק באמצע סיפור מצחיק של אייל עמית. סליחה אייל)

למה לא הזמנתי ביביסיטר (כי אתמול הוא ישן אצל אבא ; כי הוא רצה לראות את תומר שר ואותי מופיעה) ; למה נשים תמיד נקראות לתיפקודים משפחתיים וכל הכיף קורה בחוץ (לא לגמרי מזדהה עם התלונה, למרות שיש בה אמת) למה לא ביקשתי להופיע במחצית הראשונה, ושוב – למה לא הזמנתי בייביסיטר (לא נורא, הילד חווה אירע קהילתי פרוע, חוויה מעשירה)
למה אני כזאתי מוותרת לעצמי,
למה להחמיץ דווקא בפסח,
איך אנשים עולים בקלות ואני מתהססת,
ולמה אני צולבת את עצמי במקום ללכת לישון..

והכי באסה זה שאין מי לבוא אליו בטענות חוץ מלעצמי (וגם זה לא מועיל). בתוך התדר של הערב, אם הייתי קמה פתאום ומבקשת לעלות רגע כי הילד עייף – זה אולי היה יכול להתקבל. זה משהו שלמדתי באג'ל – מי שרוצה לעלות על הבמה פשוט בא ונעמד עליה.
ולי קשה את זה. לפעמים נאלם לי הקול. יושבת וממשיכה להתבונן, לחפש תיזמון ברור. ובאמת הגיע אחד – עלה עופר מהפוטיפורים והקריא סיפור על עצמו נער בחיפה, ועל משחק שהם היו משחקים ביניהם, בשם 'גלקסיות'.
"הנה הקיו, הנה הרמז" לחששתי לגיא.
אבל הסיפור נגמר ועלו אנשים אחרים,
ואז כבר הלכנו הביתה.

וככה גם לא הופעתי בעצמי וגם לא ראיתי את תומר מופיע.
אבל הוא חזר הביתה מבסוט לגמרי – השיר שלו היה ההופעה הסוגרת של הבמה הפתוחה – ועזר לי להתפייס עם עצמי. באמת אהוב.

***

והנה עברו שבועיים מאז שכתבתי את זה והיום גולן שלח את הוידאו ויש שם קטע מקסים של נשות הידית, לבושות בשחור, דומעות בשורה. וזה מתאים ליום הזה, ולבכי שבו.

[מי שרוצה עוד סרט מוזמן לקפוץ לסיפריה הקוסמית שבקרקעית דף הבית. שמתי שם עכשיו את הטריילר של פיצה באושוויץ - סרטה של מירי חנוך הקרועה והמחוברת].