אל ארץ אחרת מאוד – פרק ראשון

לפני שבוע בדיוק התפעלתי פה מהספר של עדי ברק, והנה ההוצאה מכבדת אותנו בפרק ראשון.
(אוגוסט זה זמן לספרים, תודו)

***
אל ארץ אחרת מאוד – עדי ברק

יום ראשון, כ"ב באלול. בוקר
אמא של אלכס התחילה לבקר אותו כל יום. כמו אמא ציפור היא מרחפת מעל הבניינים, מזהה מלמעלה את הכניסה אל השיכון שלו, זוכרת באיזו קומה הוא גר ואפילו לא צריכה להדליק את האור במדרגות כדי לטפס למעלה. היא מדלגת מעל הבָּלטה השוקעת, עוברת דרך הדלת בלי לדפוק ואומרת, "ילד שלי, חמוד שלי, מתוק שלי, מאמל'ה שלי, חכם שלי, יפה שלי, אהוב שלי."
הוא רוצה לספר על זה למישהו אבל יחשבו שהוא משוגע, כמו ההודי אולי, שנעמד פעם באמצע מגרש החניה, ניפץ בקבוק בירה וצעק, "מזל טוב, חתן וכלה," וכל הילדים התקרבו להסתכל מקרוב ואחר כך ברחו מהר, ורק אלכס לא פחד בכלל, התקרב בהליכה איטית, שיראו איזה אומץ יש לו, וזרק למסריח בפרצוף, "מזל טוב, עד מאה ועשרים," או כמו שלמה המלך, שזה משוגע טוב, לדעתו, רק יושב על קרטונים מתחת לעמוד החשמל וכותב מכתבים למועצה, ולבָן, השכן מהדלת ליד, אומר, "זה היה פעם הפקיד הכי מניאק בעירייה של בית שפע," אבל שלמה המלך דווקא נחמד, לא מניאק. אלכס תמיד מדבר איתו וגם מבין אותו, בגלל שהוא בעצמו נהיה קצת משוגע. ואמא ציפור אחרת, ציפור אמיתית, שונאת את אלכס, נראה לו, וזה קצת מפריע לו. אני לא אשם, הוא חושב. ברוך התחיל. היה קן מחוץ לחלון המסדרון והילדים קראו למורה לראות אותו. עץ בודד שלח ענפים שהגיעו כמעט עד לקומה השלישית, ובאמצע ערסל קטן של קש. המורה באה איתם, מחדר המורים צעדה במרכז קבוצת התלמידים, ואלכס רץ לפני כולם, עשה גליץ' עם הרגליים, נראה כאילו עוד רגע הוא נופל, סתם בשביל להפחיד אותה, וגם כדי שהיא תצעק לו, "לאט, אלכס." הוא הגיע ראשון כי הוא הכי מהיר בכיתה, ונעמד ליד החלון שזגוגיתו מעוותת את מראה השיכונים. "המורה, תראי, שלוש ביצים." המורה חייכה, "קן לציפור בין העצים…" ומיד הרצינה, "מה זה? מה זה שם?" כי אלכס הנחית סטירה על לחיו של ברוך שעמד לידו, "בן זונה," ואחר כך – בעיטה, ועוד בעיטה, ואגרוף לבטן, ובעיטה, וסטירה. "עזוב אותי," בכה ברוך, "עזוב אותי," וכבר אפשר היה לראות שריטה גדולה שנמתחת מאמצע צווארו אל מתחת לחולצה, "עזוב אותי," התקפל. אלכס בשלו, "בן זונה, מסריח, אני יהרוג אותך." "אלכס, תירגע, עזוב אותו מיד, אתה שומע?" ניסתה המורה לפרוץ את מעגל הצופים שנסגר מסביב לקרב, הגיעה אליו, תפסה זרועותיו בחוזקה ומשכה לאחור. "אתה תשלם על ההתנהגות שלך," צווחה וטילטלה אותו. "אני מבטיחה לך, אתה תשלם." ולא שמה לב שהוא מאבד את שיווי המשקל ומועד אל הרצפה ושהיד מתעקמת לו ככה. "נמאס ממך," משכה אותו הלאה, למרות שכבר היו שניהם רחוקים מברוך. "איך אתה מתנהג? ראית מה עשית לו? ראית? זה לא יעבור לך בשתיקה." עשה את עצמו נרגע. הגוף המתוח רפה בין ידיה והמבט ירד אל הרצפה, שפוף הוא הניח לה להמשיך לנענע ידיו, מבלי שהפגין רצון לברוח, לענות, כלום. "אלכס, אני עוזבת אותך עכשיו, טוב? חסר לך שאתה ממשיך להרביץ." "בסדר." "מבטיח?" "כן." שיחררה אותו. מיד רץ אל הכיתה, נבלע בתוך חדר הלימוד וחזר למסדרון מחזיק כיסא באוויר. "אנ'לא שם עלייך, בת זונה," צרח והתקדם אל החלון שרק לפני רגע הביטו ממנו אל קן הציפור. "אלכס…" הקול של המורה הפך גבוה וצווחני. "אלכס… מה אתה עושה?" פרצופים קטנים של תלמידי כיתה ה' עקבו אחריו לראות איך הוא מותח זרועותיו לאחור, צורח, "בית ספר מסריח," ומעווה פניו בזמן ששולח את הכיסא הקטן לעבר החלון. הכיסא התנגש בזגוגית, שבר אותה, המשיך לרחף באוויר, התמהמה לרגע, נאחז בענף העליון של העץ, ניתק והמשיך למטה, סוחב איתו בדרכו אל החצר את הקן הזעיר. שלוש ביצים התרסקו על האדמה. "אתה נורמלי?" התקדמה לעברו בעיניים מכווצות. "עוף למנהלת. שמעת אותי? מיד!" "לא שואל אותך." ברח משם, החוצה לחצר, ודרך הפִּרצה בגדר אל שלמה המלך.
"שלמה המלך… שלמה המלך…"
כבר כמה דקות הוא עומד ומחכה, מתבונן באיש הכפוף שעטוף בקרעי בגדים אפורים. אין תשובה. המלך שותק ומעיין במחברת המקומטת שלו, שבה הוא רושם מבוקר עד ערב דברים סודיים. "שלמה המלך," מרים קולו, "שלמה… שלמה…" "הנני," מרעים הזקן ושולח אליו מבט מלמטה למעלה בעיניו הכחולות הפעורות. "מה, בן שלי?" "למה כולם קוראים לך שלמה המלך?" "למה?" מתפלא שלמה וממשיך כאומר את המובן מאליו, "כי אני החכם באדם, בן שלי." "ולמה קוראים לרחוב שלך רחוב שלמה המלך?" "על שמי, בן שלי," משיב שלמה באותו טון מופתע, "אני כבר שנים יושב כאן בפינה. כולם אומרים לי, בוקר טוב המלך, לילה טוב. פעם הגיעו מהעירייה, החליפו את השלט מעלי ל'שלמה המלך', ואחד העובדים אמר, 'עכשיו הרחוב קרוי על שמך.' אני הייתי פעם פקיד חשוב בעירייה של בית שפע, בן שלי. פקיד חשוב מאוד." "אתה יודע, המלך," אומר אלכס ומתלבט אם לספר שברח מבית הספר, למרות שאמור היה לחכות ליד משרד המנהלת. "אה…" הוא מגמגם, "אה… אתה יודע, המלך…" "מה, אלכס?" "מותר לשבת?" "שב, בן שלי," מחווה שלמה בידו על חלקת מדרכה פנויה. "אשרי היושבים." "תודה," ממלמל אלכס, ובכל זאת נשאר לעמוד. "ברחתי מבית ספר, המלך." "לא נורא, בן יקר, לא נורא," מנחם אותו שלמה. "אסור לצאת באמצע הלימודים," מנסה אלכס להבהיר את חומרת המצב. "אז תישאר, בן שלי, אשרי הנשאר." "המורה מאוד כועסת עלי." "אל תעצבן את המורה," פוסק המלך. "היא… אם מעצבנים אותה, אחרי זה היא בוכה." ומיד חוזר לכתוב במרץ, מזיז את היד הבלה במהירות על פני שורות המחברת הדהויות, כאילו דבריו של אלכס הזכירו לו משהו, וכמו פוחד לשכוח את שצריך להירשם.
את הדרך חזרה לבית הספר עושה אלכס בהליכה איטית, חוצה את דרך בן גוריון, ממשיך אל השער הראשי, עובר את השומר, נכנס אל קומת הכניסה של המבנה ומתיישב על הספסל שליד משרד המנהלת. תמיד הוא מגיע לשם בסוף. בגלל זה הילדים צוחקים עליו ואומרים שהיא אמא שלו. היא בכלל לא דומה לאמא שלו ואין לו בעיה להוכיח להם. אמא שלו היתה בלונדינית וגבוהה, עם עיניים כחולות בדיוק כמו שלו, גדולה כזאת, אבל יפה. המנהלת רזה ונמוכה ויש לה ציצי ענק. היא לובשת שמלה של זקנות ולא בגדים יפים כמו שאמא שלו הביאה מרוסיה. היא יורקת כשהיא צועקת ואלכס אומר לה בבטן, "את היטלר, את היטלר, היטלללללללללרררררררר." אבל חוץ מזה הוא לא פוחד ממנה וליד החדר שלה הוא כבר נהיה ממש רגוע. מסדר את השיער שביל בצד יפה-יפה. חולצה בתוך המכנסיים. אלכס עכשיו ילד טוב.
"תיכנס," המנהלת אומרת ומצביעה על הכיסא שמולה. הוא מתקדם עד לדלת, אך נשאר לעמוד בפתח. "למה הרבצת לברוך?" שואלת. "אמרתי לו שלא יתקרב אלי. הוא מסריח." עדיין המנהלת רגועה. היא רוכנת קדימה ונשענת בשני מרפקים על שולחן הכתיבה שלה. "למה שברת את החלון?" "רציתי לעשות חביתה." "אלכס," נמתחת כאילו מתכוננת לקפוץ מהכיסא. "אתה רוצה שנקרא לאבא שלך?" "תקראי," מחייך. "זהו," צועקת, "אנחנו משעים אותך מבית ספר. לא נסבול במוסד שלנו ילדים שמרביצים וששוברים דברים. אתה מבין את זה? הסבלנות שלי פוקעת, אם תמשיך ככה אני מעיפה אותך מבית ספר לתמיד, אתה מבין?" "מה אכפת לי."
בשתים-עשרה משחררים אותו הביתה. הוא סוחב את התיק ביד אחת ואת מכתב ההשעיה בשנייה ומיד כשיוצא מחצר בית הספר, זורק את המעטפה לפח וממשיך לדרך בן גוריון, חוצה את הכביש, פונה אל מגרש החניה הסמוך לשיכון שלו, שלמה המלך מאה כניסה ארבע, מתקרב יותר ויותר אל שלמה הזקן שיושב ומתפתל על ערמת הזבל שלו, בוהה, מפלבל וממלמל מילים ומשפטים בשפות לא מוכרות.
"שלום, המלך." נעמד ומנסה להציץ אל הדף ששלמה ממלא באותיות זעירות. "מה אתה עושה?" "אני?" ממשיך המלך לשרבט במהירות. "כותב מכתב לעירייה." אלכס מוריד את התיק ומתיישב עליו. "מה כתוב?" המלך מסמן נקודה, מרים את המחברת למול עיניו ומקריא, "לכבוד עיריית בית שפע. אני שלמה המלך פתחתי את ספר התנ"ך, הקוראן והברית החדשה יחד, וכיוונתי כיוונים וגזרתי את הגורל שלכם. בכבוד רב, שלמה המלך." "שלמה המלך, מה גזרת עליהם?" "אסור לי לגלות, אבל אתה תדע בקרוב, בני, בקרוב מאוד." "איך גוזרים גורל של בן אדם?" "מה?" המלך נדרך. "זה סוד, ילד, אסור לי לגלות לך." "כשגוזרים גורל, הבן אדם מת?" "כמו כלום," פוסק המלך, "מת ולא נשאר ממנו כלום." "שלמה המלך," נושם אלכס נשימה עמוקה. "אתה גם הרגת את אמא שלי?" "אמא שלך?" "גם עליה אמרת הלוואי שתמותי?" "לא, בן שלי," המלך מרצין. "אמא שלך, היא מתה לבד." אלכס נרעד. הוא מתרומם במהירות מהמדרכה ומניף את התיק על הכתפיים. "להתראות, המלך." "לאן אתה הולך?" "לא יודע." ממשיך אל מעבר לקצה המגרש, אל המקום שבו השיכונים נגמרים עם כל עשרות הכניסות שלהם, ומתחיל שביל עפר. חם. אבק נכנס לעיניים ואלכס נהיה קצת עצוב כי הוא נזכר איך אמא שלו תמיד אמרה שבבית שפע יש יותר מדי אבק ואין לה כבר כוח לנקות. הוא צועד לאורך השביל המתפתל בין בתים נמוכים ישנים, צמודים זה לזה, וביניהם כביסה שתלויה על חבל, מגיע אל הגדר שמפרידה בין הרחוב לחלקת המדבר, צועד לאורכה ומחפש את הפרצה שפעורה בה. הנה, נעצר. מצאתי. מתכופף ומשתחל. מרחוק מגיע קטר, צופר להודיע על בואו. רץ, מטיח צעדיו באדמה המדברית, חולף על פני שלדי המכוניות השרופים, הזרוקים, קופץ במורד ואדי רדוד, עולה מצדו השני, וממשיך במישור החולי לעבר הפסים המנצנצים, שלא לפספס, ואין בו שום פחד להיות שם לבד, למרות שהפושעים של בית שפע, כולם יודעים, באים אל חלקת המדבר להיפגש. אבל מה אכפת לו להתגרות בהם או ברכבת המתקרבת, הרי אמא שלו עפה למעלה ומגינה עליו מכל מה שעלול לקרות, "נכון, אמא?" "בטח, בן שלי. בטח שאני עפה מעליך, מה חשבת? תלך אל הרכבת, תעשה מה שתעשה, ואחרי זה תבוא אל שבע-קומות." נעמד. הרכבת מגיעה, משקשקת, מחזירה את האור המסנוור הלוהט של שמש הצהריים. הוא מסדר את הנשימה ומכין עם היד זין גדול ויפה לנוסעים. שיראו. הרכבת ממשיכה ונעלמת.
אחר כך הוא הולך לשבע-קומות, איפה שיש מחבוא טוב בין השיחים ואפשר לעשן. מוציא מהכיס חפיסה מקומטת שלא נשאר בה כמעט כלום, מצית לעצמו סיגריה ונשכב מאחורי הגדר על האדמה. הוא שואף ונושף עשן לבן ומיד משתעל ושורפות לו העיניים ובפה נהיה לו טעם מגעיל, ואף על פי כן מנסה להוציא טבעת עשן ואחרי כן לנשוף פס דק, והוא נזכר איך פעם, נגיד, לפני כמה חודשים, ישב בדיוק באותו המקום ועישן בדיוק כמו עכשיו, ואז הופיעה אמא שלו מהשמים, רכובה על מגב שבעת כוכבי הניקיון בע"מ, לבושה בשמלת הכלה שלה, נחתה למטה לאט ושאלה, "בן שלי, חמוד שלי, יפה שלי, מתוק שלי, למה אתה לא בא לבקר אותי איפה שאני גרה, בארץ אחרת מאוד," והיתה עצובה מאוד. "אלושקה, ארץ אחרת מאוד היא בדיוק כמו רוסיה ואפילו יותר טובה, אנשים שם מנומסים, אומרים תודה, סליחה ובבקשה, יש שם שלג, לא מדבר כמו כאן, ואין לכלוך בכלל, אתה יודע כמה קל לנקות? מעבירים סמרטוט והכול מבריק." והיא נתנה לו פלאפון במתנה. "אלכס, עם זה תוכל לדבר איתי מתי שאתה רוצה במחשבות," חזרה אל המגב שלה, טיפסה עליו וזרקה לעברו, "עכשיו אני צריכה ללכת. לא טוב לי בבית שפע."
"בבקשה, אמא," עצר אותה. "אל תלכי," ושאל, "איך אפשר להגיע אלייך אם אין לי כרטיס טיסה?" "לא צריך כרטיס בשביל לטוס," השיבה לו. "תעלה על הגג של שבע-קומות ותקפוץ למטה, ואז אני יבוא עם המגב שלי ויאסוף אותך, ואין לך מה לפחד בכלל, גם אם תמות. כשמתים פוגשים את מי שמת." "נכון," חזר אחריה. "כשמתים פוגשים את מי שמת."

***

והנה ביקורת מהארץ ספרים, שהתפרסמה היום.