השימושון

אימון ביוגרפי: השבעיון הראשון

מאת: יעלה אורן זלאיט

השבעיון הראשון – השנים 0 – 7 על קצה המזלג
המון חברות יש לי שלהן ילדים בשבעיון הזה , אחד או יותר, גם לי יש אחד כזה

ללדת זה אומר לקחת את האחריות לדעת , זה מסע של לימוד. וחקירה אין סופיים. יש מי שדרכו ללמוד היא בעקבות האמירה – "הילד יודע" , אני מציעה לחקור את המונח הזה לעומק ולברר למה הכוונה שהילד יודע ולפני שממהרים להניח שהילד אכן בעל הכלים לבחור , להחליט ולהוביל אותנו , את ההורים, כדאי לזכור שהילד יודע את מה שהוא יודע, אבל יותר משמעותי כרגע זה מה אנחנו יודעים וכיצד אנחנו נושאים את ילדינו. זו שאלה מרכזית שלהבנתי כדאי שתהיה פתוחה כל הזמן , התבוננות בישות הקטנה בהחלט נותנת רמזים ואין לוותר עליה, כי עלינו להכיר היטב את הילד כדי לדעת כיצד לשרתו , ממקום שהתודעה שלנו נושאת אותו לטובתו ולא הוא אותנו. לשאול את השאלה כיצד דבר כזה או אחר משרת את ההתפתחות שלו באופן התקין , האחריות היא שלנו כהורים לדעת מה נכון עבורו, ליצור היקף לילד שבו הוא יוכל להשתקף , כשהמרכז שלו נותר מוגן כלומר שהילד לא ידרש להפעיל עדיין את המרכז הזה כלומר להחליט, לבחור , לדעת ….(במובן של רכישת ידע מופשט)

המעטפת שאנו בונים סביבו היא הגבול בו הוא משתקף , אותנו הנמצאים שם ,הוא מחקה כך הוא לומד, מתחכך , מוגן , כשאנו חודרים את אותה מעטפת , אנחנו מפרקים אותה ובעצם נוטשים אותו לכוחותיו – כלומר לצורך השרדות –( גם אם היא בסביבה מעודנת ותתוחכמת) , הילד מפעיל את כוחות האני- את כוחות האינדבידואל בטרם עת ,לכך יש מחיר כבד בזמינות של כוחות אילו בזמן שהוא יזדקק להם ביותר , כלומר כאדם בוגר כשעליו לשאת את עצמו ולהשען על כוחותיו הוא.
אחת התוצאות היא שדווקא מי שנדרש כה הרבה לבחור ולהחליט בגיל צעיר נתקלים בקשיים אדירים לעשות זאת בגיל המבוגר , בעיקר בשנות ה20. ההתאמנות ב"דמוקרטיה" מולידה את "הילד בן 30 יש לו חום גבוהה הוא שוכב על המיטה בבית הוריו.. ", הוא נזכר במה שעיצב את חייו , ליבו פצוע , והאם מתבקשת לחבוש את ליבו ולהשכיבו לישון..
(כמה אנחנו מתאהבים בקטנים האלה שהם כמו גדולים .וכמה אנחנו שונאים בגיל מבוגר יותר כשהם אומרים כל הזמן בא לי לא בא לי .)
אנחנו הם אלה שדוחפים אותם להתפצל בטרם עת , זה חלק מהמאפיינים של התקופה והם גם באים "מואצים" מראש, אנחנו פונים אל הילד אל " האני" אל האינדבדואל שעדיין מרחף לו סביב ומכריחים אותו להתייצב במרכז הישות מהר מדי.,
מבקשים ממנו לבחור החליט – מה תאכל מה תלבש מה בא לך שנעשה היום ועד לאיזה גן/ בית ספר בא לך ללכת ..
מתפעלים מהילד שדורש ללמוד לקרוא בגיל צעיר ורוכשים לו את כל המשחקים והספרים הדדידקטיים – בתואנה – ש – הילד רוצה.. היום זו מחמאה לאמר שהילד בוגר מכפי גילו, וכולנו במירוץ , מעודדים ומתפעלים מכך שהילד הקדים את כל הגראפים והממוצעים, התהפך או התישב מוקדם , וכו. כל המשחקים הם התפתחותיים (בחנויות המיין סטרים), כלומר יש הבנה שהאדם ישות מתפתחת , אבל מה זה בדיוק ? זה כבר יותר מסובך , אין יותר משחקים "סתם" כלומר כאלה שההתפתחות דרכם היא מופנמת , הכל חייב להיות מגובה בספרון פסיכולוגי קוגנטיבי התפתחותי המסביר למה כל צבע, צורה ומרקם , דובי הוא כבר לא דובי רך ומנחם אלא מכינה קדם אקדמאית
ואם הוא הבן הבכור הוא אכל אותה , פעמיים.

המשמעות היא שהילדות נלקחת מהילד, והא חי כגמד בעולם של מבוגרים זו חוייה של תסכול עמוק שהוא אינו שווה להם , לעיתים עד לאיבוד עניין בבני גילו או נסיון להתנהל איתם כמו שהמבוגרים מתנהלים איתו , הוא מפגין סמכות ושליטה , על חבריו והוא חווה סבל ותסכול נוסף כשהם לא נכנעים בקלות למרותו ..

בשבעיון הראשון מה שדומיננטי הוא ההתפתחות הפיזית מלידה ועד לחילוף השיניים , הכל נמדד לפי גראפים של תקינות התפתחותית ומידת הסטיה, ישנה כמובן חוויה של הישות החד פעמית של התינוק אבל הדאגה העיקרית היא ובעיקר בשנתיים הראשונות , להתפתחות תקינה על פי חוק ההפתחות .
מבט , הושטת יד, התהפכות ,זחילה, צמיחת השיניים ,התישבות, הזדקפות ,תחלת הדיבור, הליכה, שליטה בצרכים וכו.
כוחות החיים מושקעים בבנית גוף פיזי מתפקד במרחב תלת מימדי.
הגוף הנע במרחב לומד לזהות מרחק , צבע תחושה אור,

מה אפשר להבין מזה- במה נשקיע
האדם הינו תמונת האבולוציה, מיצור חד תאי ועד להיותו אדם , כל שלב נחווה באופן מואץ אבל מלא, מה מבטא הכלי – הגוף הנבנה עבור הרוח – המרכבה , הכלי שבה אמורה לשכון נכון אותה ישות , מה מידת החשיבות בהצבתו בעולם הממשי כלי משוכלל תקין ושלם?
מצד אחד יש לאפשר לישות החד פעמית את המסע האנדבדואלי שלה אך מצד שני ואולי ראשוני , כיצד נשמור על החוק ההתפתחותי האוניברסאלי ?
האם מתוך ההסק שממילא הכל בהאצה , אז אולי יש לקצר תהליכים ולתת כלים מקדם ככל האפשר, לישות הצעירה "להתמודד עם העולם" אבל האם אנחנו באמת יודעים כיצד "להתמודד עם העולם הנפלא שיצרנו עד כדי כך שנזלזל בחוק ונדלג על שלבים או אולי דווקא המעטפת שאנו יכולים ליצור מפני העולם והסרתה בהדרגה ובהתאמה לשלבי ההתפחות של הילד היא יכולה לתת לו את הכלים המתוקנים יותר לפעול באופן אינדבדואלי בגיל מאוחר יותר??
טוב אני נוחתת ,

הילד בונה את הגוף הפיזי ופועל דרך החיקוי , דרך הגוף , כלומר דוגמא אישית טובה יותר מאלף מילים , זה נכון תמיד אבל במיוחד בגיל הזה. החיקוי קשור לכך שהילד גדל בתחושה שהוא נשען באופן מלא על מי שנושא אותו ובהדרגה יכול להשתחרר עד שישא את עצמו , ויוכל להשען על כוחותיו הוא.
בגיל הזה 0 -7 יש חשיבות רבה למרחב הפיזי, לפעולה בתלת מימד, ליציבות עד כמה שניתן (ובזמנינו זה לא פשוט) במרחבים הפיזים בהם הילד נע. , הילד הוא איבר חישה והוא חוקר את המרחב שלו ומבסס את הבטחון שלו במרחב – זה בסיס לחיים שאנו מקלים בו ראש אני מחבבים את אותם ילדים רוחניים או קלמזיים או מעופפים ולא קושרים את זה לתחושת אי-בטחון שיש לילד כזה כאזרח על הכדור הזה.
פיתוח האינטלקט וחשיבה מופשטת כלומר רעיונות מופשטים , כשהילד נחשף למופשט- לאותיות למשל , או מחשב, לא כאלמנט שנמצא שם אלא כפעילות של ממש, הוא מחבר את המידע הזה לגוף , במקום לחבר את זה בשלב המתאים לנפש. זה נשמע כמו מדע בדיוני , דוגמא תעזור – הילד הקטן שבלחיצת כפתור מעלים את הרעים במשחק עלול לחשוב שכך פועל העולם המרחבי והמבין יבין מה ההשלכות של חשיבה כזו.
פעמים רבות אנחנו ובמיוחד אם אנחנו בשבעיון המקביל מגיל 35 ואילך , ממש מרגישים בגוף את עצמינו בגיל הזה ,מהדהד בגופינו מה שהילד שלנו עובר, זהו גם רמז עדין ליכולת "לתקן" את עברינו. דרך ההתבוננות בילדים שלנו, אנחנו יכולים להבין מה עברנו אנחנו בשבעיון הראשון שלנו שאליו אין לנו גישה נוחה , (יש לנו זכרון , בעיקר תחושתי לגבי גילאים אילו ,אנחנו יכולים לקבל אינפורמציה מאחרים אלה שנשאו אותנו ), ההתבוננות מאפשרת לנו להכיר גם את האצת תהליכי ההתפתחות שהתרחשה גם בילדות של רובנו , האינדיקציה שנעשה שימוש בכוחות של תודעה וכוחות "אני" בטרם עת, היא שלרבים יש זכרונות מפורטים או המכילים רגשות.

טוב נעשה אם נמתין , המתנה ערה ופעילה, זו עשיה עוצמתית ביותר (לאו טצה אמר- עשיה באפס מעשה) המתנה עד שניתן להרגיש נכון את הפעולה בכל הרמות / "החלקים" כלומר ההשהיה של הפעולה מאפשת לפעול – לא כתגובה אלא כפעולה מתוך מודעות והכרה , יש להמתין שהלב יסכים למה שהראש מביא , יש לתת לרגש ההזדהות לחלוף ולאפשר זיהוי נכון יותר מדויק יותר של ההתרחשות ומתוכה לבחור את הפעולה .(להחליף הזדהות בזיהוי ולפעול מתוך כוחות האני שלנו , מתוך תודעה . אם הפעולה באה מתוך תגובה אוטומטית, סביר להניח שהחלק הפגום, הפצוע בנו הרים את ראשו נשא את דברו ולרוב מעך קצת את הילד ומבפנים נמחצנו שוב גם אנחנו. (זה הכי מעייף וקורע בעולם)
"הפעולה הנכונה" שנעשה, לא כפיצוי לפעוט או אנטי תזה למה שעשו לנו, מאפשרת , הכוונה טובה המתאימה לילד ובנסתר , תיקון עצמי. נדרשת זהירות רבה במערכת היחסים העדינה הזו בינינו לבין עצמינו לבין הילד , התיקון שלנו חייב היות מופרד ממנו במובן של היחס בין הפעולה כלפיו ו לבין היכולת של פעולה זו לתקן משהו בנו .

דוגמא – הילד לקח פטיש וקילף חתיכת קיר , אפשר להוכיח אותו על התנהגותו ואפשר להבין שהוא ביטא זעם או רגש אחר באופן בלתי מילולי
אפשר להגיד –זה לא בסדר, אתה ואתה ואתה .. והילד בכלל לא במצב שהוא יכול להכיל בתוכו את היותו לא בסדר ,ההקף שלו נפרץ לחלוטין, " מה עשית ?" למה עשית ?! הילד יאמר- זה לא אני , ותשובת ההורה תהיה – אל תשקר…לך לחדר והעונש הוא…
הילד אומר זה לא אני כי הוא אינו מסוגל להכיל את האירוע הוא אינו יכול לקחת אחריות , או להודות , זה יקרה בגיל מאוחר יותר אבל אנחנו כל כך בטוחים שיש – "לחנך אותו" , חרדים ממה שצמח לנו כאן , ומה זה אומר עלינו ויש לעצור אלימות זו ומיד. (בדרך אלימה קצת לא ?) רצוי שיחשוב על מה שהוא עשה, , הוא העליב או פגע- הוא ולא אחר , ויש להתנצל להתחרט לקחת את האשמה והאחריות ומיד להיות בן 18 לפחות ולהתגייס לגולני.
אפשר להניח לזה, לשאול את עצמינו היכן בדיוק היינו כשהוא ביטא בעוצמה כזו את רגשותיו, האם "גנבנו" רגע לעצמינו ולא היינו שם , אולי הבעל היקר איננו והעומס הרגשי כבד על כולנו .. טוב נו הבנתם אולי שמדובר באירוע אמיתי ובזמן שהילד היה עסוק בעניניו בקיר אני מיהרתי ועשיתי משהו אחר שהייתי צריכה….(בטח בדקתי משהו במיילים )
מרוב תדהמה- זה ממש לא אופייני לילד (וגם אם כן , אז כל הנורות האדומות שלנו לגבי עצמינו צריכות להדלק ביחד עם האזעקה והמוקד)
הנחתי לעניין למשך יומ או יומים וליתר בטחון שמתי את הפטיש גבוה
עקב העומס , לא רציתי ליפול עליו עם שלי והעדפתי לפעול במרחק מה מהסיטואציה.
ואכן בבוקר הבא עשיתי עצמי רואה בפעם הראשונה את הנזק ואמרתי מעניין מה קרה לקיר

התשובה שהגיעה היתה "עשיתי את זה כשהייתי תינוק"
אמרתי לזאטוט – איזה מזל … שאתה כבר גדלת … הוא בן 5 ויכול לחוש את גופו ולאמר על עצמו – אני גדלתי אני כבר לא תינוק, …זה בדיוק הרגע שהוא מבין את הגודל שלו.. לעומת תינוק…
אבן נגולה מעל ליבו והעננה סרה מפניו
הידע הביוגראפי ארוג לתוך החיים , בקשרים הענוגים , בהצטלבויות בין הביוגראפיות שלנו לאלה של ילדינו ושל אחרים –בקשרים אילו טמונים כוחות שיש לקשרם נכון לפעולה מתוך תודעה שיכולה ואף רצוי שתחלחל לתוך הויתינו כהורים , בעלי מקצוע, ילדים של, בני זוג של..כפוטנציאל של התפתחות וריפוי הקשור בנו אך תמיד גם באחר.

השתדלתי לתת תמונה כללית , מזויתי האישית , אם חטאתי לדיוקים זה בשם הרצון להיות מובנת אם החסרתי או לא הבהרתי ואם יש שאלות ספציפיות – כי הרי השבעיון הזה הוא מעוברות ועד לילד של ממש , אשמח לענות , להתיחס ולתקן את מה שיש לתקן – לנצח כנראה.

—-

[השארתי את הפיסוק המקורי של יעלה כי הוא תורם לטקסט , (רונית)]

הראה עוד

16 thoughts on “אימון ביוגרפי: השבעיון הראשון”

  1. עוד משהו ששמעתי מעלמא- היה להם קושי להחליט – בחבורה של 6 לגבי עניין כלשהו ואז הציע מבוגר אחד- למה שלא תצביעו והרוב יקבע?
    ענתה עלמא שזה בלתי אפשרי כי אז יהיו בחבורה כאלה שלא יהנו או יהיו מרוצים….
    ושלהם לא מתאימה החלטה של רוב, כולם צריכים להסכים.
    מה שקורה בחבורה הזו ,זה שלל פתרונות יצירתיים כשלא כולם מסכימים
    מה שכולם מסכימים זה , שלא הרוב קובע.
    (אגב הם רובם מהדמוקראטי, אולי יש להם מסקנות לגבי עצמם מהשיטה?!לא בדקתי)

  2. האם כל הילדים בבית הספר הצביעו?
    מה היכולת של ילד בכיתה א או ו לקבל שהוא מיעוט ומה המשמעות של זה עבורו
    לקבל את החלטת הרוב במקרה זה משפיעה על הדימוי העצמי, תרתי משמע, האם לא היה לו יותר קל לקבל את זה אם זו היתה החלטה – מלמעלה -??
    ונגיד בתיכון יש הצבעה דומה- מה היכולת של גיל 17 לקבל את החלטת הרוב,
    כמו גם להבין את המשמעות של להיות בדעת מיעוט, לילד צעיר זאת יכולה להיות חוויה קשה, שהוא מוצא מתוך – "השלם" , לנוער- זאת יכולה להיות חוויה טובה , להיות אחר, מיעוט , גם אם עליו לקבל את דעת הרוב.
    מה המשמעות להתאמן מגיל צעיר בבחירה?? איזה "שריר " מתפתח?
    מתוך מה הילד בוחר?
    אחת המסקנות של החינוך הדמוקראטי היא שיש לחייב מקצועות ליבה ויש מקצועות בחירה מה זה אומר?? חדרה הוא דמוקראטי אבל פתוח כלומר הילד יכול לבחור לא לבחור – תחשבי על זה..למה יש נטיה כזו לילדים הקטנים?
    האם לא היינו רוצים שילד יתנסה באופן מלא בתחומים שונים הבונים את ההבנה העמוקה של מיומנויות אנושיות ומתוך הפנמה וידיעה שלהם (לא כרעיון אלא כהתנסות) יבנה בגיל מאוחר יותר את מערכת הבחירות שלו?
    האם לנו כמבוגגרים קל לבחור – -מנעליים בחלון ועד צבע לריפוד של הספה , שלא לדבר על ענינים מורכבים יותר ? למה קשה לנו כל כך (חלקינו לפחות) לבחור??
    מהו הבטחון שמפגין הזאטוט כשהוא אומר- אבל את זה אני רוצה?- מאיפה זה בא??
    האם מידע קוסמי, הכרת עצמו , גחמה , הרצון המתעורר מול משחק ממתק או תחושה נעימה אחרת ..?
    לפעמים אגב הוא צודק ..לכםן זה הרבה פעמים מתסכל ומטעה
    למה שנחשוב שלהם קל יותר?
    האם לא עדיף להקנות ערכים , כלים ידע, מתוך אותה סמכות אוהבת , שבין היתר יאפשרו לילד שגדל לבחור מתוך מקום חופשי יותר מהשתוקקות ודחיה ,אלא מתוך הבנה מעמיקה ומודעת יותר ?
    אני שמה סימני שאלה כי להבנתי הם צריכים להיות שם , כל הורה מוזמן לשאול את עצמו/ה את השאלות וינסה לפתח ראיה מעמיקה יותר לגבי ההחלטות שאנחנו עושים , לחדור את מראית העיין ולברר ככל שניתן – המציאות לעיתים מתעתעת ,
    את ההשלכות של חופש הבחירה בגיל כזה או אחר
    ועד שנבין הם יהיו בני 17 ואז מה שהבנו בוודאי כבר לא בתוקף

  3. נדמה לי שאנחנו שוכחים שדמוקרטיה, במלואה, היא לא רק בחירה. היא מכילה גם את הצורך לקבל בהכנעה ובאהבה את החלטת הרוב. אפלטון למשל היה נגד המשטר הדמוקרטי, שאותו הוא תיאר כסכנה גדולה בגלל נהִיית הרוב אחר פיתויים זולים.
    מכיוון שהדמוקרטי החדש בפרדס חנה הפך את החינוך הדמוקרטי באזור לזמין מאי פעם, אני שואלת את עצמי שאלה מעשית ופילוסופית כבר הרבה זמן. אולי תעזרו לי:
    בית הספר הממלכתי קהילתי בכרכור, שבו הבן שלי מתעתד לעלות השנה לכתה ו', החליט בהחלטה דמוקרטית שצריך לעבור לתלבושת אחידה.
    נפשי סולדת מכך סלידה גדולה, ומתקוממת וכואבת, וכך מרגיש גם הבן שלי. אבל האם אין זו הדמוקרטיה במיטבה לקבל את החלטת הרוב? האם אין זו הזדמנות גדולה וחד פעמית להסביר לבן שלי דמוקרטיה מהי? הרי הוא גם השתתף בבחירה, ובחר נגד…
    האם הבחירה בבית הספר הדמוקרטי, בין השאר בגלל שעניין התלבושת האחידה הוא בבחינת "הגיעו מים עד נפש", הוא לא דווקא בריחה [במקום בחירה] מהשלכות הדמוקרטיה במובנן העמוק?
    הרי למוד בדמוקרטי ולבחור, נניח, מערכת שעות, זו פעולה שמייצרת התאמנות בבחירה, אבל קשב לי להאמין שהיא מלמדת מהן השלכות הבחירה ומחירה. וכאן יש הזדמנות להתאמן להתמודד עם השלכות של בחירה הרוב…

  4. אמיר- זה הבכור ,אמר לי בתום כיתה ג בדמוקרטי – אתם המבוגרים תדאגו שיהיו לימודים ואני אדאג ללמוד אותם. זאת דוגמא אחת למה שהוא ביקש- שיש תפקיד למבוגר ואז הילד יכול לעשות את תפקידו , גם אם לרגע הילד מראה למבוגר, על המבוגר מיד לקחת אחריות מלאה .. כלומר הוא בהחלט לימד אותי…
    עלמא שאמרה- אני לא יכולה לבחור זה כואב מדי , אני רוצה גם וגם – תחליטי את…
    בחירה- מה יש במילה? ב.ח.ר, בחור , כלומר האם התשובה טמונה בפועל, האם אתה יכול לבחור רק כשאתה כבר בחור ? למה ?
    ההאצה היא עובדה קיימת וחלק מהאלמנטים המכריעים של הזמן הזה, השאלה היא מה מאיצים ?, מה המחיר? האם אובדן הילדות החפה מתודעה היא מחיר הגיוני?
    הילדים כל הזמן בוחרים, השאלה מה איתנו בסיפורי הבחירה, אנחנו מציעים להם – ביצהעין או חביתה וכו , זה יפה כי זה מוגדר ונותן לילד בן 5 תחושה שהוא "בוגר" .
    אבל אם הוא בן שנה ורוצה לאכול נגיד חבילה שלמה של מרש מלו ביחד עם סוכריות גומי ועוגיית חשיש?, או , כבר שמעתי על ילדה בת 4.5 שעדיין לא החליטה לאיזה גן, וההורים מחכים להחלטתה ,לאחר שביקרה בכמה גנים . או ילדה שהחליטה בגיל צעיר שקפה זה ממש משקה שמתאים לה.
    לפי מה היא בחרה? מה אנחנו שמים עליה , מה זה בונה אצל הילדה? יש לבדוק..

    עלמא בדמוקראטי , ואני רואה המון רווח בשהות שלה שם אבל אני רואה גם את המחיר, כשהיתה בבית הספר הערבי יהודי היא פרחה בהיבטים מסויימים ויובשה בהיבטים אחרים שהטיסו אותה חזרה לדמוקראטי ,
    גם לגבי וולדורף, זה כל כך מורכב
    בוולדורף יש דברים נפלאים המון יופי אסטתיקה עומק לימוד משמעותי, השכלה (רחמנא ליצלן..כמה מעט חשיבות מיחסים לזה) ובעיקר ראיה התפתחותית עם התיחסות מעמיקה לתקופות ההתפתחות השונות של הילדים, ריתמוסים , צרכים משתנים לפי שכבת הגיל , חשיפה אדירה לאמנות מוסיקה , תנועה- ממקום של ביטויי הנפש, נגישות לנפש , הילדים לומדים לפי הגיל ,לפי העונות ,לפי ההתפתחות של האנושות במקביל לגיל שלהם הלימוד מתרחש באופן אמנותי – אני יכולה לבכות מרוב קנאה… המחנך מלווה את הכיתה מכיתה א עד ח הוא / היא , מכירים את ההתפתחות של הילד
    ועוד הרבה…
    ברעיון זה מושלם בביצוע זה תלוי מאוד בדמויות המובילות ובמידת הנוקשות , ועוד , אני לא מעוניינת להכנס להשוואות , תמיד יש פער בין האידאולוגיה ליישום
    השאלה היא מה העקרונות המנחים ואז כהורה אתה יכול לבחור , לדוגמא – אם הילדה שלי בדמוקראטי מסיבות שונות , אבל אני מודעת לצורך בריתמוסים קבועים ובהתאמנות אמנותית שאינה מסופקת כראוי בבית הספר , אני אספק לה את המסגרות באופן מושכל אחהצ
    אני אקפיד על לוז בבית , כמו זמני ארוחות ריתמוס וסדר הליכה לשינה , עד כמה שניתן בתוך האינטנסיביות וההאצה שעוברים גם בשבעיונים המתקדמים יותר…
    , על טכסים בבית ועוד
    כך שהעניין הוא קודם כל מה הגישה העמוקה שלך
    כשאנחנו לא יודעים והילד נראה כל כך בטוח , זה קל או לפעמים כמעט טבעי להעביר אליו לרגע את האחריות ולנוח…..
    , אני רוצה להמנע מלהתבונן באופן כל כך ספציפי אלא לבחון את הגישה הכוללת , לבחון את המשמעויות העמוקות של הבחירות האלה,
    מה זה אומר לגבי ההתפתחות ,עד כמה לתמוך , לעודד לספק את הבחירות או להיפך – לכבד את הרצון הזה אבל לחנך אותו (הרצון זה מה שאנחנו אמורים לחנך בשבעיון הראשון ), עם מיתון הבחירות , צמצומן לאיזורים בטוחים ופשוטים שלא דורשים ויתור מחד, או ראיה פרספקטיבית מאידך – האם אותם בוחרים קטנים באים עם ראיה כזו , בילד אין??
    מה זה אומר – לשמור את הכוחות האלה ולחזק אותן להמשך? יש מי שיחשוב שתרגול בבחירה בגיל הרך הוא נכון ויש מי שיחשוב שצמצום הבחירה (גם אני) בגיל הרך נותן בטחון ושקט, הילד חי בהוויה שיש מי שיודע עבורו ובהמשך כשהילד גדל ורוכש כלים , יכולות הבחירה מתרחבות בהדרגה…, וזה רק לעניין הבחירה יש עוד המון ענינים סוערים לא פחות
    דוגמא- נוער היום "בוחר" לשתות ולעשן וגם גוינטים בגיל 13 , או 16?
    האם הוא בוחר? והוא כבר לא בן 4
    מה כהורה אנחנו עושים ? מסבירים להם? מוותרים להם כי הם בחרו??
    מה פתאום עכשיו אנחנו מזדעקים שאנחנו לא מרשים?? אם בגיל 4 הילד בחר את מנהל בית הספר שלו או את הגן שלו?? איזה הכבוד יש לילד לסמכות (שברעיון הרוחי זה אומר שאם אתה מתחנך לאורה של סמכות זה הופך ליראת כבוד.. (לאמת , לחוק, למבוגר, לבעל תפקיד, לאדם אחר וצרכיו/ רצונותיו?))
    כנראה שהוא יכול לבחור עכשיו לעשן או לשתות – כי בא לו .ןהוא מבין את כל ההשלכות שמע את כל הנאומים והטפות המוסר, שקל את זה (לשניה) ו–בחר!!
    (בהתעלם מהחוק לרגע, אגב אפשר לבחור לא לציית לחוק?? כמה הורים שקוראים את האתר מצייתים לחוק הזה??)
    אם ההורה הוא סמכות אוהבת שהשכילה לפעול באופן הזה בילדות , בבחורותו של הנער המתבגר , יש סיכוי שהוא יסכים לקבל את אותה סמכות ברגעים שהוא לא בהכרח מסכים או משתכנע שמה שהוא עושה מסוכן או לא ראוי,
    זה חייב לבוא עם כבוד והקשבה ושחרור הדרגתי של הסמכות וכמובן שבגיל הזה (16) עם הסבר מנומק,אבל אם ההסבר לא מספיק??ויש להפעיל סמכות??
    בטרום השבעיון ה3 כבר מנהלים משא ומתן מה כן ומה לא, ויש מרחב בחירה הולך וגדל אבל זה לא ניתן באופן מלא לילד.
    לא אתיהר לאמר שאני כל כך מוצלחת בזה , למרות שאני נחשבת אמא קשוחה, אני גם תולדה של תקופה ותקופה ארוכה הייתי דמוקראטית פתוחה לחלוטין אבל התבגרתי מזה לטובת ההבנה שדמוקראטיה היא כלי טכני ומוגבל
    כשלימדתי שם לרגע – שאלתי את תלמידי התיכוניסטים – מה עדיף דמוקרטיה עלובה או דיקטטורה נאורה??
    ..מה שמכריע הרבה פעמים זה אותם כמה אנשים מופלאים..(אחד המפתחות הראשונים של כל גישה)
    יכול להיות בית ספר רגיל לגמרי עם מורה מופלא/ ה סמכות אוהבת ,ריתמוסים
    היתה לי כזאת כשהייתי בכיתה ז – בבית ספר אליטיסטי ברמת השרון
    כל השאר פרט להבזקים היתה שממה . בעיקר , סמכות בלי אהבה.
    מה שהוליד לי לרגע מול הדמוקראטי – את האהבה בלי הסמכות…
    היום אני לא מפחדת , לא מזה ולא מזה, אני יכולה לעמוד מול נער שגבוה ממני בראש וגם מול שניים נמוכים יותר..
    אחת האינדיקציות המשמחות בשבילי -שכמעט לא שומעים אצלינו ל מה לו כן ולי לא או להיפך ,

  5. יעלה, אם את כבר כאן ועכשיו אז אני חייבת לשתף אותך במחשבת כפירה שהיתה לי מקודם הערב, כשהירהרתי בוולדורף VS דמוקרטי.

    "ההתאמנות ב”דמוקרטיה“ מולידה את ”הילד בן 30 יש לו חום גבוהה הוא שוכב על המיטה בבית הוריו.." עד היום קיבלתי את זה כאקסיומה (מיכל משכנעת אין מה להגיד) אבל פתאום הערב באה לי מחשבה האם זה נכון לילדים של היום.

    להרגשתי, הילדים של היום מביאים חזק את התדר של הבחירה. ממש מאיצים את זה, בעצם השיקוף שהם עושים לנו בכל רגע ומלמדים אותנו להיות מפוקסים, נוכחים ברגע. לא יודעת, אולי ילדים הם ככה מקדמת דנא, מבקשים את שבע הבקשות שלהם (אם לצטט את שי אור).

    וחוץ מזה, נעשה מחקר על הסימפטום המתואר בשיר?
    למשל מתי פרצה התופעה, מה הרקע משפחתי/חינוכי של הילד ששוכב בבית הוריו,
    האם יש עוד סיבות שגורמות לו להיות תקוע שם, ועוד..

    לתשובתך אודה 🙂

  6. האם השאלה היא לגבי מסגרת חינוכית או לגבי גישה בכלל?
    נקודה המוצא חייבת להיות -בעיני – נכונות אמיתית להשתנות .
    נכונות לחקור לעומק את הנחות היסוד והגישות שעליהם גדלנו ו/או אליהם אנחנו נמשכים

  7. אפרופו 7, לאחרונה מדברים על עדכון רשימת 'שבעה פלאי עולם'. הפירמידות כבר לא שם, גם לא האקרופוליס האציל באתונה. הראשון שחיבר את רשימת 'שבעה פלאי עולם' הוא הרודוטוס, ההסטוריון היווני. אחת מסגולותיה של הספרה 7 בשביל היוונים, היא היותה מספר ראשוני.

  8. חוקרים שונים (מתחומי הפסיכולוגיה, הפילוסופיה, האנתרופוסופיה , ובכלל מי שעוסק בחקר המופלא של התפתחות האדם)
    חילקו את נתיב החיים האנושי לסכמות שונות , ברובן קשורות בריתמוס ה7 או בדומה לו, הקדומים ביותר שהשפיעו על התרבות המערבית הם היוונים שחילקו את החיים לעונות של 7 שנים כל אחת
    ריתמוס ה 7 ריתמוס הבריאה, יצירת הדבר,
    מרגע שמשהו נולד עד שמתגלה בשלמותו (על שבע פניו) צריכות לעבור 7 שנים
    ישנם ריתומסים שונים כמו ריתמוס 9 – ריתמוס תודעה, ריתמוס 21 וכו
    יש הבטים שונים לכל ריתמוס המתבטאים באפן שונה בחיי האדם
    מאסכולות שונות מתיחסים לשבעיון יםיש המחלקים
    הפסיכולוגיה ההתפתחותית הקלאסית נעצרת בשנה ה 6 או ה 14, והמשך ההתפתחות נבנה על המאווים הביולוגיים ומבנה העילי הנבנה עליהם (איד) , ישנן כמובן התפתחויות בתחומים אילו וציון עונות שונות בחיי האדם הבוגר אך אילו תפיסות חדשות יחסית שהתפתחו יותר המאמצא המאה ה20 , זה לא התחום שלי ואני נותנת תמונה כללית ואולי לא מדויקת אך יש חוקרים שונים , גם מתחומים של חקר התרבות אשר נוטים לחלק את פרקי החיים ל7 , זו לא חלוקה שקרירותית אלא יש לה סימוכין מההתבוננות בהתפתחות חיי הפרט והכלל

  9. יעלה – שאלת בּוּרים: למה דווקא שביעיון? מהיכן החלוקה ליחידות של שבע שנים? היא מבוססת פסיכולוגיה? תורה רוחנית כלשהי? או פשוט על ההנחה שאורך חיי האדם בממוצע הוא, נניח, 70 שנה, ולכן יש עשרה שביעיונים?
    [וגם: המלצה קטנה על ספרו של ניל פוסטמן "אבדן הילדות"].

כתיבת תגובה

Close