כתיבה פרטיתסביבה וקהילהשיטוטים
אוגוסט באיזי
שששש.. שבת.
מהבית של השכנה הישישה עולה בדיוק אותו פסקול מילדותי: רגעי קסם בצהריים עם בלוזים איטיים ושירי קאנטרי רויי געגועים, וסמפוניה למכונת כתיבה כפתיח המוזיקלי לתכנית אקטואליה בבוקר שבת. אם אתרכז אוכל להריח את אבא שלי מבריש את פניו במשחת גילוח.
אני מודה לשכנה על שהיא שומרת בשבילי את הרצף של הפסקול הזה. וינטאג' ווקאלי משנות השבעים, חוט שני של יציבות דרך הזמן.
קיץ 2011 עובר בפשטות – לא חופשה בחו"ל, לא צימר בצפון, שום בילוי יוצא דופן. כן בריכה, כיופים מזדמנים, שעות איכות אצל יעל, מפגשים ומסיבות, שינה עד מאוחר ויקיצה טבעית. זורם ובלי יותר מידי סנסציות ואטרקציות. בין פרצי פעלתנות למנוחה שלמה בחדר הקריר, מבעד לתריסים החצי מוגפים, החופש הזה טס במהירות. אני איטית ולא כלכך יצרנית, ולא נלחמת בזה.
ברגעים הפנויים שבין התרגשויות המהפכה לעיסוקי הקיץ, אני כמהה לשקט מוחלט. לבית שבתוך הבית, לצלילות המיטיבה של הנהר שמתחת לנהר. בין מאמרים על כלכלה למניפסטים של שינוי חברתי אני צוללת בהקלה לזרועותיה של קלריסה פינקולה אסטס ב"רצות עם זאבים". ספר שכל אישה צריכה שיהיה לה, לתזכורת תקופתית. (וגם אתם גברים, כדאי לכם לקרוא).
אני שומטת בפינת החדר תיק צפוף של מועקות, אי הבנות ורגשות אשם, מכבה רעשים ופותחת את הספר בנקודה אקראית. המרחק שממנו הגעתי מושך בדיוק את המקום הנכון בספר המנחם הזה, ומתוך מרחבי אוגוסט המטושטשים והיוקדים נפתח פרק 9, עמוד 238:
"כל יצור עלי אדמות שב הביתה. למרבה האירוניה, דווקא אנו, שהקמנו שמורות הגנה למגלן, לשקנאי, לאנפה הצחורה, לזאב, לעגור, לצבי, לעכבר, לאייל ולדוב, לא הקמנו לעצמנו מקלטים במקומות בהם אנו חיות יום אחרי יום. אנו מבינות שאובדן סביבת המחיה הוא האירוע הנורא ביותר שיכול לקרות לבעל חיים חופשי. אנו מציינות בלהט כיצד הטריטוריות הטבעיות של יצורים אחרים הוקפו בערים, חוות, כבישים, רעש וצרימות אחרות, כאילו אנו עצמנו איננו מוקפות באותם דברים, וכאילו איננו מושפעות מהם. אנו יודעות כי על מנת לחיות, יצורים זקוקים מפעם לפעם לבית, מקום שבו ירגישו מוגנים וחופשיים גם יחד.
באופן מסורתי, הפיצוי על אובדן סביבת מחיה שלווה יותר הינו נופש או חופשה, האמורה להיות מתן עונג לעצמנו. אבל חופשה היא לרוב רחוקה מאוד מעונג. אנו יכולות לפצות את עצמנו על הצרימות של יום העבודה בצמצום העיסוקים הגורמים לשרירי הגב שלנו להתקשח עד כאב. כל זה טוב ויפה, אבל לנשמה-עצמי-נפש, חופשה אינה זהה למפלט. "פסק זמן" אינו זהה לשיבה הביתה. רוגע אינו זהה לבדידות"
—
ימי בין המיצרים חלפו, הכובד של תשעה באב גם. שוב ושוב במעלה הספירלה נרשמת הקלה והתחדשות. הערבים מעוטרים ברוח מלטפת וספטמבר רק רומז, מעבר לסיבוב. כמו יקיצה משנת חום כבדה אני מעבירה בעדינות הילוך, בתנועה התמידית מהבית החוצה.
ביום חמישי ח"י באהבה, לילה לבן בפרדס חנה כרכור. וגם במאהל פול אקשן.
שבוע טוב ומבורך
ולהתראות בשמחות!
מה שאילנה כתבה (חוץ מהטבילה בים) והתמונה – הייתי בטוחה שזה ינאי.
נהדרת, עוטפת כמו מי הים שטבלתי בהם לפני כמה שעות. מילים מדויקות לתאר רגעים. אוהבת אותך
הנה הנה הנה הנה כולן..
וגלו – הלכתי רגע לאתר שלך ומצאתי כמה ספירלות.. מתגעגעת לכתיבה שלך.
תודה לך. והפסקול של הרדיו. יום שישי אחר הצהריים, מכונת הכתיבה, ושנים שניסיתי להבין מה אומרים שם בחדשות של הערב, "אנשים ומאורעות בחדשות", שנשמע כמו נשים ומוראות בחצוצרות…
כזה כיף לזהות את עצמי שזורה כמעט בכל מלה. שוב ושוב במעלה. פוסט מתוק כמו הגלידה בטעם פיסטוק שקיבלת אחרי שהתעוררת מהערסל…
רונית אהובה ויקרה, גם אני פתחתי אחרי פגישתינו את אותו ספר – העותק שנתת לי – בנקודה אקראית, והגעתי בדיוק לאותו פרק – החזרה הביתה: השיבה אל עצמינו. תענוג! סדר מופתי!
מקסים , טוב לקרא אותך .תמיד.
נכון שנגמר מהר החופש?
והתמונה מקסימה ,גם .
תודה חבִּיבְּתי. מהר מאוד הוא דוהר. והתמונה – זאת אני בת 4 או 5 בנופש באיזה קיבוץ. מעניין מה גודלו היום של העץ ברקע..