טורים אישייםכתיבה פרטיתמהעולםניו אייג'שיטוטים

מחשבות מצד הדרך

בעודנו ממרקים את הבתים בקדחת אביבית, סיון עושה בדק בית עם תרמיל על הגב. גלויה חדשה מהודו: לפנות בוקר בדלהי.

[מאת: סיון יניר]

זהו, הבוקר הגעתי בחזרה לדלהי, לסגור מעגל מעניין. בדיוק ביום שבו הויזה שלי מסתיימת (בכך עניתי לשאלת אימי, שלאור הביקור המקוצר שלי כאן לפני שנה, תהתה אם אשאר את מלוא התקופה). לקחתי מתחנת הרכבת עד למיין באזאר נהג ריקשת אופניים, שדיווש לאט ברחובות הריקים של דלהי של לפנות בוקר. רציתי לראות איך דלהי נראית דרך הרגליים שלו, וזה לא היה פשוט. בשבילי זה היה פחות משעה. בשבילו חיים שלמים. לפנות בוקר רואים ילדים רעבים ללחם, עיניים שורדות, כלבים עם מחלות עור שמנסים לחזק דומיננטיות באיזורים נעלמים, נהגי ריקשות עם מבטים שבין נינוחות לכאב, עורבים מחטטים בשאריות נוזל חמוץ, והרבה הרבה תחושות. וכשהמבט מורם, עומדת שם אישה מבוגרת, שמבקשת לעבור את הכביש. המילים שהיא משחררת אל הערפל הלח יכולות להגיד הכל. מילות חוכמה, המלצה להזהר, או משהו אחר..

סיון ינירוהמחשבות – כמטוטלת עדינה. האם לשלם לנהג עוד, או האם לשלם יותר מכך… על הטרחה. הוא מתאמץ, הוא עובד, ולא מבקש נדבות. מדווש חזק. כל הלילה. בעליות הקשות יורד מהאופן וגורר את הריקשה ידנית, ואותי בתוכה. הלב נחמץ, מבקש להתכווץ. ואני מנסה לנשום ולרווח, לראות מבין כל הדימויים האלה. איך נוצר המצב הזה, מי הוא זה שהכי קרוב לעזור… ובעיקר להתבונן, להרגיש. שזה חלק מכולנו.

כשאני בהודו אני מקבל לרוב תגובות של מי שרוצה להיות פה, וכמה אני מבין. אני אישית הגעתי הנה כדי לשאול את עצמי שתי שאלות חשובות מבחינתי. לאן דרכי עם הרפואה ההודית שלמדתי… האם אני מעמיק או ממשיך דרכה אל עולם אחר. ומה עם זוגיות אמיתית… באתי עם הרגשה שהטבע יתן לי תשובה.

הכל התחיל בביקור בבניאס לפני כמעט שנה, כאשר עם כל טבילה במים הקפואים יצאתי עם חדות רבה יותר. איפה אני? למה אני לא מזכך את עצמי? איפה הטבע נעלם, כאשר אני מוקף בכל כך הרבה אספלט, כל כך הרבה מרדף יומיומי, שלי ושל אחרים, אחרי משהו מוגדר. ומה מעבר לפינה? תמיד התחושה הזאת שיש יותר. שהיופי הוא אינסופי. לא בר השגה במונחים המוגבלים שלנו, אלא יותר מכך – הוא כבר מקיף אותנו. ובמקום לערפל מבט ולהבחין בו, אנחנו מנסים להתמקד, ולהגיע לאיזה מטרה, שרק מובילה אותנו אל מטרה שאחריה. והתחושות, הן שייכות בכלל ליופי המעורפל הזה, מחכות רק להכרה…

תמונה מהדרךכשיצאתי מהמים בבניאס כאילו השלתי מעלי את הציפיה הזאת למשהו מוגדר. הערפל אפף אותי, והרגשתי שאסור לי להמשיך להגביל את עצמי יותר. כשחזרתי לבית הבטון באביאל כבר הרגשתי זר. התקשרי לעמית, שהיה איתי בבניאס, ושאלתי מה הלאה.. הוא אמר : אחי, אני שואל את זה כבר חודשים רבים.. ואז המחאה, החברים במאהל, והתחושה הברורה שהקרקע כבר נשמטה מתחת לרגלי, וזה הזמן לקפוץ ראש אל התהום. "להזרק על השם" חייך חברי הטוב אוראל. הרי לא באמת אעזוב, ובטח שלא אנטוש.. וכל התכנסות היא על מנת לחזור מחוזק ולתת מהלב עוד. למקום אליו נולדתי.

רציתי לעשות בדק בית. המונחים שנחתי בהם, ההרגלים, התערבבו, ועלתה בי תחושה ברורה שזה זמן לנקות קצת, לארגן. את המובן מאליו לרווח. ולתת לדברים להתגבש שוב מעצמם… הלב רשרש מהתרגשות. היה ברור שזה הזמן שלו להתגלות. נחבא ועדין. ניצן, שרק אם נאט, נבחין בו. תשומת הלב הופנתה אליו בצעדים הכי קטנים שיש. בהקשבה. עכשיו בא כאן, עכשיו חסר שם, כואב פה, ועכשיו פתאום נעים.. להכיר את פעימות הלב, אחת אחרי השניה. המחשבות הנלהבות, שהתרגלו לכוון ולנווט, פינו עתה מקומן בנינוחות מפתיעה. יחד איתן התיישבתי אל צד הדרך.

כך ישבנו משתאים אל מול תנועת הלב, במסלול המעגלי הזה, הפועם.. הבחנו כיצד אט אט מתמלאת תנועתו בחומר, והופכת לממשית. הלב ענה על שאלות, מבלי שכלל נשאלו. הוא ידע. את השאלה. ואת התשובה צייר סביב לה, עד שנבלע הכל אל תוך הציור. וכשסיים הלב, נרגענו המוח ואני אל מול היופי… מנסים להבין מעט, להתעדן..

נסעתי עם הנהג המדווש, והלב כאב. וכששאלתי – נרפה. נותרה רק תחושת אחידות. עם הנהג, עם הכלבים, עם האישה.. ברכנו, הנהג ואני, איש את רעו, והתיישבתי לכתוב. בבוקרו של דלהי, של המעגל. בקרוב יקומו כולם, ואנסה לשוב ולבחון ניצני אהבתו…

שולח אהבה גדולה לכולם

שנתחבר עוד בלב

שהוא של כולנו

יום טוב

סיון

***

[סיון יניר הקים (ביחד עם שושנה) את שוק החלפות לב העולם פרדס חנה כרכור, שמשגשג בבית לבנדר אחת לחודש. לגלויה הקודמת מהודו> ]

הראה עוד

7 thoughts on “מחשבות מצד הדרך”

כתיבת תגובה

Close