טורים אישייםילדיםכתיבה פרטיתנשיםסביבה וקהילה

כשהאיבה פוגעת

[מאת: אילת מלמד]

ערב יום הזיכרון תשע"ג, לפני פחות מארבעה חודשים, ביום האחרון של מבצע "עמוד ענן", (אז עוד לא ידענו, כמובן שזה היום האחרון, זה הרגיש לגמרי אמצע), תוך כתיבת סילבוס לקורס שלי ב"גורדון", קיבלתי טלפון קצר מאיש זר "הבן שלך לידי, הוא נפצע ברגל" ואני שאלתי בקול "איזה בן? יש לי שלושה" שמעתי אותו שואל משהו ואז עונה "איתן" ומוסיף "תגיעי לאיכילוב, הוא יהיה שם". השיחה ניתקה. תוך עשר דקות כבר הייתי ביציאה מהמושבה, מדמיינת תאונה קלה מחוסר שימת לב, שיחת הרגעה מחברה תל אביבית, שהיא בסדר, הפילה לי בשנייה את ההבנה שהבן שלי נפצע בפיגוע.

—-

בקושי הצלחתי לחלץ אומץ לפגוש את המציאות ואת כל המכתבים הדחוסים מתיבת הדואר הקטנה שבמרכז המושבה. עכשיו יושבת מול המכתב הראשון שביקש להיפתח. גלויה ששלחתי לעצמי לפני חודשיים וחצי מפארוס. מעין תזכורת למי אני כשלא עומסים עלי החיים. איחול מחוץ לארץ מחוץ לעצמי, אל עצמי. בצד אחד תמונה שלי עצומת עיניים על החול, ציפורניים עשויות היטב צבועות בלק בצבע תכלת מתחפרות בחול. ובצד השני דברים של אנוכיות בריאה. דברים שכתבתי לעצמי משם. של אמונה באדם ובעולם ואהבה גדולה לכולם ולעצמי בתוכם.


עכשיו פה, בין ערימות של שקיות שהבאתי חזרה הביתה מבית החולים, מקפלת את הג'ינס היחיד שנשאר לאיתן כי היה תלוי בבית על החבל. מהמחשב מסתכל אלי במבט קר המחבל שניסה להרוג לי את הילד. צמרמורת עוברת לי בכל הגוף. פתאום יש לו פנים. פני האיבה, אני מגלגלת את האיבה על הלשון. במדבקה של בית החולים כתוב: סיבת האישפוז: פעולות איבה. כשקלטתי את זה לראשונה, יאיר, שהיה לידי, צחק ואמר "היתה איבה והיא פגעה בנו". עכשיו ברור לי שלא אלה הן פני האיבה, לא פני הנער האטום הזה שבתמונה, אלו הפנים של התוצאות שלה, כמו גם פני השוק הימני של איתן.

האיבה, באשר היא. כל שינאה, פוליטית או אישית, מוצדקת או סתומה, יש לה כוח השפעה עצום בעולם הזה. היא מרעילה את האוויר שאנחנו נושמים ומסמיכה אותו עד שקשה לנשום עמוק. היא הופכת אותנו גסים ומכוערים עד שלא ברור איך גזע אנושי כזה שכל מהות ההתרבות שלו מושתתת על אהבה, שנהרינו והרינו את ילדינו באהבה, קלים כל כך לשנוא.

אני בוחרת באהבה. בכל רגע נתון, על פני כל דבר אחר. אהבת אמת אנוכית ומלאה, אהבה חסרת הגנות ותלות בשום אדם אחר. ראיתי את האהבה ממוססת כעסים וכאבים, הרגשתי אותה ממלאת את כולנו בריאות וכוח. ראיתי עד כמה היא מידבקת.

אז אני מנצלת את ההזדמנות הנדירה בה מותר לי ליפול לקיטש ולסיסמאות (כי ככה, כי מותר לי כי הבנ'שלי היה בפיגוע וזה..) ולקרוא לנו להרבות אהבה. אהבה לכדור הזה שקיבלנו במתנה ולחיים עליו, אהבה שהיא עבודת השם. אהבה שיש בה אמת גדולה כי היא הבסיס שלנו, ממנה באנו ולאורה אנחנו יכולים לבחור ללכת, נקיים ופתוחים ומרבים שלום בעולם.

באהבת אמת
אילת.

אילת מלמד מנחה ושחקנית "תיאטרון פלייבק" מזה 15 שנה (פלייבק באר שבע), בוגרת החוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב ותואר שני במסלול של כתיבה יוצרת באוניברסיטת בן גוריון. מנחת קבוצות, בוגרת המדרשה ליהדות במכללת אורנים. מרצה במכללת גורדון בחיפה. עוסקת באבחון וריפוי אנרגטי. אמנית יוצרת, אמא לארבעה מפעלי חיים ואדם קשוב ואינטואיטיבי.

הראה עוד

4 thoughts on “כשהאיבה פוגעת”

כתיבת תגובה

Close