[מאת: גלו שביב]
לא שיש לי משו נגד החנויות החביבות האלה עם המוכרות הצעירות הדקיקות עם המסקרה העבה. נו, אלו עם הכתפיות ניילון השקופות והחזה המזדקר על רקע צלעות רזות והבליינד חוטיני. הן מתוקות בעיני, באמת.
אבל מה, מעולם הן לא פקפקו במבט קלוש כשאמרתי סי 90. מעולם. רק שלפו דגם אחר דגם, תחבו יד מהירה אל בין הווילון וחזרו להתעסק אצל הדלפק בשוברי הנחה, כרטיסי מועדון ובסידור הגוזיות מהזן החדש הספורטיבי, זה שגם לא נראה כאילו אבל גם מחזיק כמו.
כשהייתי ילדה היינו עולות, אמא ואני, על קו 312 ויורדות במרכזית הישנה. משם לוקחות קו ארבע, לפעמים הולכות ברגל אם היינו עליזות ולא היה חם מדי, עד לחנות של גיברת אחת בולגרייה זקנה, על רחוב הרצל בואכה הבניין המתנשא היחידי דאז בעיר שעוד היה לה ריח של ים.
אמא והפרופסיונל של החזיות היו מפטפטות בלדינו, אני הייתי יושבת בשקט על שרפרף עץ נמוך וגומעת את הרחוב בעיניים פרובינציאליות, אמא היתה מודדת והגיברת הפרופסיונל היתה שולפת באצבעות ארוכות עם לק כסוף מתקלף סיכות מאצל שפתיה, מסמנת לאמא שתוריד בלי להידקר חס ושלום אדיו סנטו. אחר כך היתה יושבת על הזינגר ועושה תפרים לפי הפיגורה היפה של אמא, שהיתה בינתיים מתכופפת אלי ומבטיחה לי גלידה אמריקאית מהחנות ממול.
פעם בשנה, אולי שנתיים, היינו מבקרות שם אצל מדאם רוזה ואחר כך מסתובבות בכרמל ואוכלות בורק אמיתי מסמי הזקן עם העגלה, שהיה עושה בצק על שמן שגרם לאמא לדמוע כי היתה נזכרת בדודה שלה קדינה זכרה לברכה שהיתה מומחית. לקריאה נוספת »
צומיצים וסופר פוד
פוסט שיווקי 18 יולי, 2010[מאת: קטי קמחי]
האמת היא שכבר שנים אוג'ס ואני אומרים שצריך לעשות צום מיצים לניקוי הגוף. היו כמה פעמים בהן השתעשענו ברעיון לעשות אחד כזה לבד בבית אבל, כמובן, העדפנו לכרסם פיסטוקים ולהמשיך לדבר על העניין מאשר באמת לעשות את זה.
ואז לפני שנה בדיוק, בקיץ שעבר, אומינה הגיעה לארץ. אומינה היא חברה שעברה לחיות בקומונה של טיוהר בפצ'ה ממה שבקוסטה ריקה שם, למדה והתמחתה בעניני צומות, מיצים ומזונות בריאות.
טוב, כבר לא היה לנו תירוץ והזמנו אותה אלינו לסטודיו להעביר לנו, לקומץ חברים ולמשפחה – צומיצים.
אז צמנו. היה מאתגר-אך-נעים אבל, אף אחד לא הכין אותנו למה שקרה אח"כ.
בראשון בבוקר, כשהסתיים הצום, היינו מחוייבים לעמוד בתפריט מדוייק וכך גם ביום שני ובשלישי אבל ברביעי, כשכבר מותר היה, קפה לא נראה אופציה מפתה להתחיל איתה את הבוקר ופחממות נראו כסתם, עוד בצק מעמיס ונטול חן. כל מה שחשקנו בו היה ירקות, פירות ושייקים ובאופן מוזר עד מדאיג החשק שלנו לג'אנק פוד – נעלם.

צומיצים הוא סוג של 'התחל-מחדש' למערכת. שלושה ימים של שקט פנימי בו כל מה שנכנס לגוף הם מיצי ירקות ופירות אורגניים, מזונות-על וסיבים. מערכת העיכול מתחילתה ועד סופה עוברת ניקוי פנימי ותחושה של כבוד חדש מתעוררת כלפיה. לקריאה נוספת »
קרקרים במושבה
פוסט אורח 11 יולי, 2010[ורד לב]
לפני כמה שבועות, בעודנו מחכות לבנות שתצאנה מחוג התאטרון, גלו סיפרה לי על הקרקרים החדשים המאממים שהיא הכינה.
היא זרקה לי את המתכון- הפשוט להפליא- ככה, תוך כדי שיחה ואני חשבתי לתומי 'וואהו, זה באמת מה זה פשוט. יש לי את כל החומרים בבית. היום אני מכינה'.
אז זהו שלא.
לאותו היום הייתה האינטנסיביות שלו, כמו גם לימים שאחריו והקרקרים האלה לא יצאו לי מהראש. מדיי פעם הבליחה מחשבה 'הנה, יש לך זמן עכשיו. אולי…' ואז הבנתי שאני כבר לא ממש זוכרת את המתכון הפשוט הזה. פשוט כי לא הכנתי אותו עדיין…
ואתם יודעים איך זה, יום רודף יום, ואלף ומאה דברים נכנסים ויוצאים.
עוד הספקתי לטעום מהקרקר המעולה אצל קטי שהכינה בטעם רב ושמרתי לי את המידע בפינה כלשהי במוחי ('מתישהו צריך לשאול את קטי, או את גלו, את מי שאפגוש קודם').
ואז הגיע היום שכלו כל הקיצין. כבר השתוקקתי להכין את הקרקרים.
אז שאלתי את קטי, היא הזכירה לי את המינונים וסופסוף הכנתי אותם, בפעם הראשונה אתמול והיום הנגלה השנייה, המשודרגת, כבר נחה אצלי בתנור.
זה באמת פשוט…
חומרים:
שתיים ורבע כוסות קמח כוסמין
1/2 כוס שמן זית
1/2 כוס מים
ופה מתחילים האילתורים והגיוונים:
את הנגלה הראשונה הכנתי רק עם מלח גס, בשביל לבדוק איך זה. יצא מעולה לאוהבי פצפוצי מלח.
את הנגלה השנייה פינקתי עם הרבה אורגנו וטימין מיובשים, מלח גס וגרגרי חרדל בשני צבעים. פיצוץ!
אפשר לגוון עוד המון, כיד הדמיון. יש לי עוד המון תכנונים לנגלות הבאות.

אופן ההכנה
מערבבים את כל החומרים, מרדדים דק דק בתבנית וחותכים לריבועים לפני הכניסה לתנור.
מכניסים לתנור של 180 מעלות למשהו בין 10-12 דקות, או כמו שקטי אמרה: "יש עניין של כמה דקות בין פריכים וטעימים לבין שרופים ואיכסיים – חשוב להיות עם האצבע על הדופק".
הריח בבית לא מהעולם הזה והטעם…..
מעולה עם הפסטו שהכנתי לפני יומיים, וגם "סתם" ככה.
תודה לגלו ולקטי, תומכות הקרקרים שלי!
ורד לב
————
נטורופתית N.D, יועצת הנקה מוסמכת IBCLC מנהלת פורום: "נטורופתיה למשפחה" . הצטרפו לקבוצת "המטבח הפתוח של ורד לב" בפייסבוק >>
ג-ר-ב-י-ט-צ-י-ה
גלו 7 מאי, 2010על הספה האדומה בחוץ. הימים עכשיו בוהקים, אצים לקראת היום הכי ארוך. יושבת ולאות באיבריי. רצון לדום, לא לזוז, לא להזיז את המבט ימינה. שמאלה גם לא. לא לקום. כמו הנסיכה שרואה את הכלום מכלה את ארץ פנטזיה שלה, כמו מלחים עייפים מול סירנות ארוכות-שיער שקולן מפתה והרה-אסון, אני מרגישה את הספינות שלי עולות על שרטון אבל יושבת באפס מעשה.
אני נזכרת באמא של צ'. כשנכנסים לבית של אמא של צ' היא תמיד בסלון, תריס אחד פתוח לרחוב והיא מעשנת ואוכלת שוקולד, וחושבת מה היה קורה אם היה הכסף. שנים לפני כן זכתה בפרס הראשון בלוטו, אבל עשרים שנה שהיא יושבת בסלון בלי אגורה מעשנת וחולמת. אני לא הולכת לזכות בפרס הגדול של מפעל הפיס וגם לא להפסיד אותו, אבל מוכנה להגריל עיסקה מצוינת עם העולם.
אחת מההגרלות-פיס שלי היא שאני זוכה לפגוש מאסטרים. מורים אמיתיים שרוכבים על הזמן, שמהדהדים את עצמם לחיים בכלמיני צורות. הגרביטציה היא הכוח הכי חזק, אומרת אחת מהם, וכיוון שכך גם עמידה פשוטה היא מתח. היא התנגדות לדחף להרפות, להתמסר, לשחרר, להיכנע לאדמה. לרצון שלה לאסוף אותנו, לקלוט, לעטוף, להמיס אותנו אל תוכה. והיא מושכת, תמיד. ובסוף היא גם תצליח להשכיב אותנו.
(נא לא להסיק שאני בדיכאון. ההיפך בדיוק. ומשום כך יפה שעה עליזה למחשבות על כבידה. ובקשר לשיר.
רציתי את זה, אבל איפשר)
אחד אחר, שהייתי שמחה לפגוש in flash אבל במקום הוא מהבהב לנו מסטיקרים ומגרפיטי, אומר שהייאוש הוא הגלות. מעצמנו כמובן. שנים לא קלטתי מה זה ה"אין ייאוש בעולם כלל" הזה, עד שהבנתי שהוא מבקש מאיתנו לבחור. ושייאוש זה לא אופציה.
על הספה האדומה בחוץ. פרחים בעציצים מתפרעים בכל הצבעים, יערת דבש מסממת את האוויר במתיקות. ואני רואה איך בקלות פושעת אפשר להעביר חיים שלמים בבהייה. אני מציצה לאחת האפשרויות של העתיד שלי: בת שישים, בוהה, קהה מחוסר מעש, מסתגרת בתוך עולם שכלום לא זז בו. כמה מפתות זרועותיו של הכלום. כמה מתוקה שירת הסירנות של השיכחה. פחד אוחז בי, עשיר ועמוק ומר. באיזו קלות, אלוהים.
ר' אומר שהרצון להיכנע לגרביטציה הוא הרצון למות. הוא אומר גם שהרצון למות הוא נעלה. זוז שנייה אם ל'וכפת לך, אני אומרת לו, אני צריכה לשטוף ידיים מהקציצות ואתה התיישבת לי בדיוק באמצע המטבח.
יש חיים, ואני בפנים.
שישים ושבע דקות
גלו 30 אפריל, 2010זמן הנסיעה מרחובות למושבה. שישים ושבע דקות בקרון סגור שקוף למחצה, ממוזג כדי להרעיד כתפי נשים, המארח בבטנו אנשים מכאן ומשם. עומדת ברציף עייפה אחרי יום ארוך, הרכבת עוצרת. אני נחושה לדבוק בשמשה.
אחרי שיעור אני עדינה יותר והכל חשוף יותר. מריחה שומעת רואה פרטי פרטים. מהנהנת שלום ענייני לפנים מוכרים ברציף הלא-מוכר, עולה במהירות לרביעייה ריקה, ממתינה להיבלע בבועה של קרקוש גלגלי מתכת ומחשבות אקראיות.
מאחור חיילות. שלוש דקות ואני יודעת עליהן, מבלי להעיף בהן מבט ומבלי לבקש, את העובדות הבאות. הן בחיל הים. הערב אחת הולכת להופעה של הראל סקעת. לוקחת חברה שהיום יש לה יומולדת. אבוש, היא מפטפטת איתו בחום, זה מתחיל בעשר אז נחזור מאוחר.
בזאפה סוגרים דלתות בשמונה וחצי. בטח יהיו שם רק סבאים ומעריצות מפגרות בנות ארבע-עשרה אבל מ'כפת להן. פדיחות הראל סקעת אבל מה לעשות, זה מה שהחברה רוצה.
השנייה אומרת שמה הקטע להתפדח. היא שמה משה פרץ למלא אנשים שאמרו איחס משה פרץ אבל אחרי ששמעו אמרו אה, זה הוא, דווקא סבבה. היא שומעת חופשי מזרחית אפילו שהיא אשכנזייה וההורים שלה מכבים כל פעם שנכנסים לחדר.
הן לא יודעות אם יילכו לטקס סיום. השנייה לחוצה מזה שאולי היא תפגוש אותו שם. בטקס הם ילבשו ספידו ויגלשו באומגה עד למים ושם הלוחמים יטביעו אותם. איזה קטע אם אני אראה אותו.
em>
[בקליפ הזה אני נזכרת הרבה בתוך מחשבות של נסיעות. ולפעמים מדמיינת שקורה אפילו משו כזה]
ויש גם את ההיא, שנוסעת איתם לכל מקום ועכשיו היא גם חברה של מישהו מהצוות. והוא סיפר שכולם נסעו לצפון לסופשבוע וההיא באה איתם. השנייה אומרת שפעם היא אפילו דיברה איתה. טוב, לא ממש דיברה, היא רק מסרה לה מסר ממישהי. ואיך היא עושה את זה ההיא שהבנים לוקחים אותה איתם לכל מקום. לקריאה נוספת »
זמן, סדר, התקדמות
רונית 23 אפריל, 2010שלום שלום!
הר הגעש האיסלנדי שהשתעל בשבוע שעבר השפיע עמוקות על העולם. מעניין כמה אהבות חדשות נולדו בעקבות זה, נגיד בין תייר מצרפת ותיירת מגרמניה שנתקעו באנגליה. יהיה להם כבר מה לספר לנכדים..
אפילו עלי, הספונה בביתי רוב הזמן, הגיע הענן הוולקני. אהובי, שהיה אמור לחזור בלילה שבין ראשון לשני, הגיע מציריך דרך רומא באיחור של יומיים. מה שפינה לי ולאחותי גלו את יום העצמאות כדי לתקתק את הבית.
חודשיים חלפו מאז שעברנו לכאן, והחפצים הונחו בסדר מסויים. חודשיים חיכיתי לה, התחננתי שתבוא כבר עם זמן והשראה וביום שני בערב היא הגיעה, כולה עזוז, והפכה את הבית לארמון. בכישרון נדיר לעבודה עם מה שיש, בטאץ' נשי מקסים ומטפח, עם הבנה פנגשואיסטית וחיוך ממזרי היא ריפרפה בחדרים, הזיזה רהיטים (עם האגן), יצרה מיקדשים ומידי פעם התיישבה באחת הפינות החדשות, התבוננה וזממה את המוב הבא. ככה יממה שלמה של צרחות עונג על פיסות פאזל שמתיישבות בול במקום. לקריאה נוספת »
בקילומטר השלישי היא קרסה. כבר על כביש 6 היו סימנים מדאיגים, אבל עכשיו ברגע אחד הטורים צנחו והמנוע כבה. מזל שאני בנתיב הימני ועל שמונים, לא כמו בדרך כלל.
אחת הפעמים שאני מרגישה עשירה וברת מזל זה כשיוצא לי להפעיל את זכויותי בביטוח הרכב המקיף. הפקידה מנומסת ומאתרת אותנו תוך פחות מדקה. המכונאי כבר בדרך. אנחנו יוצאים מהמכונית עם התיקים ופנינו לשדות המובילים אל המושב הקטן. רגע אחד של התקדרות אפרורית והמחשבה על התחרדנות נעימה בשדה חרציות נגנזת. נעשה סיבוב.
יש לי מצברוח טוב. אפילו שהאוטו נתקע בכביש פרברי ואני לבושה מיליון דולר תל-אביביים, אפילו שיש לי שיעור בצהריים שאני עוד לא סגורה עליו, אפילו שאני מריחה סכום ארבע ספרתי מונחת עלי במשרד הקטן של אבי המוסכניק. הולכים יד ביד. אקליפטוסים, פרדס אחד נטוש אחד מטופח, שבילים לא מוכרים אבל זה מרגיש קרוב.
אחרי חצי שעה אנחנו מחליטים לחזור אבל לא מוצאים שביל יציאה. ברגע הבא אנחנו מוצאים עצמנו בחוות סוסים. אנחנו הולכים צמוד לגדר, רק עוברים כאן לרגע, אבל הם מתעוררים לנוכחות שלנו ומתקרבים. אני נעצרת ומדברת אליהם בתוך ראשי מלים מרגיעות. הם נעצרים וממשיכים בענייניהם. כשאני מתכופפת מתחת לגדר אני חוטפת מכת חשמל קטנה בכתף, מעוררת ולא נעימה.
בדיוק מופלא אנחנו מגיעים לרכב שלוש דקות אחרי המכונאי. פותחים סוגרים מניעים מכבים, והוא נוטש אותנו ומזמין גרר. אנחנו מתיישבים במושבים הקדמיים ומחכים. תל אביב כבר לא יהיה היום. אבל מ'כפת לנו. אנחנו מפטפטים ונוגעים בידיים. אחרי שעתיים עובר במסלול השני גרר של שגריר. למרות משקפי השמש והמבט המוסט, אני יודעת שהוא ראה אותנו. אבל הוא נעלם מאחורי הסיבוב, פרסה לא מסתמנת באופק. בסוף אני מתקשרת למוקד והנה, הוא כאן. מאיר.
קטן. רזה. מוצק. משקפי שמש. מברך אותנו ביעילות חמימה, ניגש למשימה, להרים את הקוריאנית השבוקה שלי על המסוע. א' עומד עם התיקים והמעילים בצד, אני נכנסת לאוטו עם זקיפות-קומה של אח-שלי-שמאי-רכב.
'אולי', והוא מסמן לי עם היד שכדאי לי לזוז, 'שהוא יעשה את זה?'
'למה אתה מדבר אלי כאילו שאני בת?' אני כאילו מתחממת עליו, חצי לא בצחוק.
'ש-לום!' הוא נקרע עלי, 'במבט אחד קלטתי שיש לי כאן עסק עם יושבת-ראש שדולת הנשים. לא, אין לי בעיה שאת תשבי באוטו, אבל מה, כל גבר יודע שבשביל שיהיה הגה משוחרר צריך לתת חצי סיבוב בסוויץ".
כמו סטנדאפיסט מנוסה הוא מסתובב אחרי הפאנץ' לתרועות הצחוק של הקהל, ומטפס ומעלה וקושר וככה. בתנועה קלילה הוא מדלג מהמסוע לכביש ומסמן לי להתקרב אליו. 'כשהתחתנתי אמא שלי אמרה לי: מאיר, אין לי כסף לתת לך, אבל אני אתן לך עצה. תכבד את האשה שלך, תקשיב לה – ותצליח. ואני, מכבד את האשה שלי ומקשיב לה, ואני מצליח!' הוא גומר באקורד מז'ורי שבע-רצון.
אנחנו מתיישבים מחויכים בקבינה, התיקים והמעילים עלינו, מאיר דוחף לא' עיתון לידיים. אנחנו מחליפים פרטי זיהוי מהירים. הוא מדימונה במקור. גר בלוד. אשה. ארבעה ילדים. תינוקת חדשה, מעין. ארבע תמונות בסלולרי, לפי שמות והערה קטנה על כל אחד מהם. אשתו והוא מרוקאים, הוא מתגאה. יש הבנה.
סילבי מהמוקד על הקו. איש אחד תקוע והיא לא מצליחה לזהות איפה הוא, היא לא מבינה מלה. 'תעלי, תעלי אותו', מאיר ממהר אותה. 'סעדיה!' הוא קורא למכשיר, 'מה אתה רואה מול העיניים?' התימני הזקן ממלמל והעיניים של מאיר רצות ימינה ושמאלה. 'סילבי תרשמי: הבנאדם תקוע על האי-תנועה במחלף שפירים מכיוון לוד. יאללה סעו'.
'את שומעת', הוא אומר לנו, 'אני יודע כמה זה חשוב, אז פעם בשבועיים בערך אני עושה לה אסמס עם 'אני אוהב אותך ממי' או משו כזה. זה נראה כמו עבודה, אוריגינל, אבל אני באמת אוהב אותה. אחלה אשה'.
'מי עושה אוכל?' אני שואלת.
'אמצע השבוע אני, שבת שלה. שישי בערב אם אין עשרה סלטים על השולחן זה לא שבת'.
אני רוצה את הרשימה. מטבוחה (פחות חריפה כי הילדים השתכנזו), סלק עם כמון, מלפפונים ירוקים עם חומץ, גזר חריף בפפריקה ושמן, פלפלים. טחינה מה פתאום.
אני קולטת שמאוחר. עוד פחות משעה והשיעור מתחיל. מאיר מתעקש שקודם הוא צריך לעבור בבני ברק ואין מצב להתעכב כי בדיוק היום הוא מקבל מפתח לדירה החדשה שהם קנו, אבל כשהוא שומע שמחכים לי תלמידים הוא נמלך ומשנה מסלול. פנייה חדשה לא מתוכננת קורית כשהוא מבין בין המלים שהבן של א' מחכה לו ליד השער של בית הספר. 'אמרת ילד נגעת לי בלב', הוא מסכם.
'את שומעת', הוא אומר לנו רגע לפני שא' יורד, 'לפני שבועיים אני שולח לאשתי אסמס. את הירח אני אוריד בשבילך ממי. לא צריך ירח, היא אומרת לי, תוריד כביסה'.
לשיעור הגעתי שתי דקות לפני הזמן. בערב מעל סאקה חם הצלבנו אישונים וא' אמר שהוא מקנא במאיר. על הפשטות. על העצה של אמא. על החוכמה לשמור ולא לאבד.
אני מקווה שאני מספיק חכם, הוא אומר.
תהיה בן-אדם, אני אומרת לו, ותזמין לי קונוס סלמון. אני רעבה.
בית אחד עם כביש באמצע
רונית 6 מרץ, 2010יום שישי בבוקר.
אפרורי בעדינות עם צהוב וירוק.
בלגן ארגזים, לא יודעת מאיפה להתחיל. וגם צריך להשאיר את הבית מתפקד עד מחר, כולל מטבח פנוי לאפית עוגת יום הולדת ושאר ענייני חגיגה.
עצב והתרגשות.
אין זמן לנוסטלגיה..
מקסימום לחפש לינק לשבת הראשונה בשכונה החדשה, שזה היה לפני שנתיים וחצי שנראות כמו לפני חמש דקות. בית קטן, חמוד, שבא לי בדיוק בזמן הנכון ובמקום הנכון. שהדרך אליו התחילה כאן, או לפני, המסתורין הגדול מרכיב את הפאזל ביצירתיות אין קץ.
עם תריסים ירוק לבן מתפרקים, עם שקט מכשף ומזגן חזק בקיץ,
כמו דירה של סבתות בקיבוץ. קטנה, פשוטה. להתנחם בה.
(אבל רבאק! אין סלון)
***
מהמטבח של גלו ריחות של פילפלים בתנור. היא שוב מתקתקת בישולים ביום שישי בבוקר, הבנות מכורבלות במיטה מול סרט. באתי להחזיר לה כוס זכוכית. הכלים נודדים בינינו בתוך שכנות שהיא מעבר לשכנות, יותר כמו בית אחד עם כביש באמצע.

הנה היא בדיוק באה לקחת שמרים. עם הקוקו הפראי שלה קוראת לי מהשביל וצצה במרפסת – ואנחנו צוללות לפיטפוטונסק רב מימדי מהיר והיא מדלגת חזרה הביתה. יש לה על האש בצל, בורק, סלק… נהייתי רעבה..
אני כותבת עלייך! אני צועקת אחרי הקוקו המתרחק שלה בשביל
טוב מאוד! היא מצחקקת, כולה ערנות בוקר
***
תכף ינאינאי יחזור ונשהה כאן ביחד, אולי נקפוץ לואדי, לפיקניק משפחות של הבית ספר לכבוד יום המשפחה. יהיה מעניין לפגוש את הקהילה של הדמוקרטי בלוקיישן של השיקשוק. זה בדיוק אותו גרעין של אנשים.
יש בי משהו שרוצה להמשיך כרגיל – להסתובב בין אירועי השישי,
ואז אני נזכרת – צריך לארוז את הבית! להכין עוגה!
והנה כדי לסגור את הפוסט כמו שצריך – היא כרגע חשה במהירות בשביל עם בורקסים ענקיים וחמים, ביכורי התבנית על מפית לבנה.
knocking on heaven's door
גלו 6 מרץ, 2010מאת: גלית שביב
נכנסתי לאט, כמעט בגניבה.
שש שנים לא היה כאן אף אחד. שש שנים. ועדיין, האור אדמדם בהיר ויפהפה, האוויר נקי, האדמה עשירה וחמה ולחה. דבר לא הצטמצם.
קודם יש תעלה עם קירות מהודקים ואחר כך מנהרה. אני הולכת דקות ארוכות בתוך הניקבה הצרה. אני לא אוהבת מקומות סגורים. לא אוהבת להיות מתחת לאדמה. בהילות אוחזת בי כשאני צועדת שם. כמו אז בכיתה ה' בנקבת השילוח, נעלי ספורט מבוססות במים טהורים, הולכת מהר, דורכת על העקבים של זה שלפני. רוצה לצאת. לצאת. וכמו בסופשבוע האחרון ההוא יחד, במנהרות הכותל, יום לפני שפירקתי את הגג והקירות שסגרו עלינו ויצאתי לחופשי. אני כמעט רצה. כאילו שאם אמהר יהיה לי יותר אוויר.
הבּורֵק הראשון שלי
גלו 29 ינואר, 2010מאת: גלית שביב
לאט לאט נכבש הלב שלי הילדותי בידי החיים. זה קורה לי כל-כך לאט, שאפשר להגיד בלי הגזמה שבשנות העשרים שלי הייתי עוּבּר. ועדיין, בגילי המתקדם, אני מרגישה כמו ילדה קטנה במשחק של גדולים. למשל, כשאני נוהגת במכונית חדשה עמוסת ילדים, או אוכלת במסעדה יקרה מאד. או מבשלת צלי.
זה קצת מוזר כשחושבים על זה. אחרי הכל וכמו שאומרים, עברתי הרבה בחיים. אבל ככה זה ברגשי. ובשבוע שעבר שוב הפכתי לאשה: הכנתי, לגמרי בעצמי, בורקס ותבשיל של בשר אדום.
ובכן, השמועה המרושעת שאני חצי תורכייה – נכונה. מכאן שהסטנדרט של הבורק גבוה, עוד מהימים שהייתי מטפסת במדרגות האבן הצרות אל המטבח של סבתא שלי רבֵּקה ופותחת את התנור, מלוחים למעלה ומתוקים למטה. הם היו שם תמיד, אווריריים, קלילים, עם פֵטה בפנים ושומשום ממעל, כאלו שאפשר לשרשר בעונג בלי להרגיש.
הבנות מתות על זה. ומה לעשות שהקופסאות הגדולות מאמא נגמרות אחרי שבוע. ואני בורקס לא קונה. רק אצל סמי התורכי הקשיש בכרמל, בפנייה השנייה מימין. הוא היה מצביע על הבורק באצבעות גרומות ואני הייתי מהנהנת, ואחר כך הוא היה פותח אותו באמצע, מכניס חמינדוס ופרוסת עגבנייה דקה ומלפפון חמוץ רצועות ומושיט לי בחיוך ובידיים רועדות מזיקנה. מעניין אם הם עדיין שם, הוא והמאדאם שלו והעגלת-מתכת.
ובשר אדום… ובכן, זה לא קערת החסה שלי. רק שהגוף צריך את זה בשביל לייצר מה שהוא צריך כמו שצריך, אם אני רוצה לשמור על צבע עור חייכני. עוף אני מכינה יופי וכבר ניכסתי לעצמי מעשיוּת מרוחקת כשאני משדכת פולקה לריבת אוכמניות ויין, או מכינה לילדות שניצלונים דקיקים בשומשום. אבל מה לעשות וגזירה חדשה נחתה עלי: בשר אדום פעמיים בשבוע או שאין לך דם. אללי.
יצאתי מאצל אברם עם קוביות רכות אדמדמות. אחרי כמה גיגולים שהעלו חרס הבנתי שוב שהכי אני אוהבת להמציא לבד. מאליהם הסתדרו על השיש רכז רימונים ושזיפים שחורים ובצל טבעות ופטריות טריות ויין.
[והשיר הזה של אמינם מצחיק אותי. חוצמזה, אפרופו תוכן פוגעני על אמא, צ'ק דיס אאוט]
שישי בוקר יריד בבצפר של הבנות ובו הדוכן המסורתי שלנו, כבר שנה שלישית, לחמניות חמות עגולות מהממות עם חמאה או עם נוטלה, שלושה שקלים חיוך ומפית. הקופה תמיד ריקה, כי הן מיד לוקחות את השלל והולכות למצוא מציאות בדוכנים האחרים.
חמש בבוקר ואני על הרגליים, כמו שאמא שלי אומרת, ועל הדרך יחד עם שישים וחמש לחמניות אני כבר מתקתקת את כל האוכל לשבת. מרק עוף ואת בכור צלי-הבשר ברימונים שלי, ואורז ואפונה וארטישוקים, ובורקס גבינה ועוגת תפוחים. והכל לאט, בשקט, חלון פתוח מכניס ריח של בוקר חדש.
וככה כמו שאני פותחת את הבצק שנמרח ימים מראש אני מרגישה את הסבתות שלי שפתחו בצקים בשישי בבוקר מאד מוקדם, וטעמו את הגבינת עזים עם האצבע לפני שערבבו בקערה, וסגרו משולשים נחמדים כאלו ופיזרו שומשום מלמעלה. ותוך כדי הופכת בקלילות את הפילה שיתחבר עם המיץ רימונים והשזיפים והבצל, ומרגישה איך עוד ילדה אחת קטנה שחיה בתוכי הופכת ברגעים אלו לאשה. אין מה להגיד. בורקס וצלי זה עניין רציני.
לקום לפני חמש תמיד הופך את 11 בבוקר לצהריים. זה נעים כל כך להיות מעבר למשימות ולתפוס מנוחה מרוכזת, כשכולם בחוץ בשיא הטירוף לפני השבת. איך שאני מניחה את עצמי על הספה בשמש הטלפון מצלצל. אמא.
אני מתרגשת ומתה לספר לה, כמו תמיד. איך לא נגמלתי עוד מההרגל הזה, מהלך מאכזב וידוע מראש.
"צלי זה לא בעיה", היא פוסקת, "צריך קודם…."
"רגע אמא", אני קוטעת אותה, "הכנתי כבר, תשמעי… סגרתי את הבשר…"
"נו?" (נו זה האהה של התורכיות. אין זמן. נו).
"אחר כך הוצאתי וטיגנתי רצועות בצל ותבלינים…"
"לא לא לא…" (הלאווים תמיד באים בשלישיות), "פפריקה נשרפת, צריך לשים בסוף…"
"לא נשרף כלום אמא", ילדה אחת ממשיכה להתעקש, "שמתי רימונים ופטריות שלמות וגם שזיפים שחורים ואז…"
"יותר מדי טעמים! הם סותרים אחד את השני…"
"הם דווקא התחברו יפה", אני מתחילה לוותר, "יצא מאד מאד טעים אמא".
"לא חשוב", היא מעבירה, "עשית בורקס?"
"כן אמא".
"פתחת את הבצק דק כמו שאמרתי לך? ערבבת פטה עזים עם גבינה לבנה וביצה? אני מקווה שלא יצא דליל…"
"יצא מעולה, אמא. אבל שלך", אני מדגישה לאט, "שלך הם הכי טעימים בעולם".
אני סוגרת ומחייכת לעצמי. כבר שנים שאני המבוגר האחראי בשיחות עם אמא, לא משנה על איזה נושא. אז מה זה כבר בורקס וצלי. קטן עלי.
פסיה תומרקין והאתיופי הזקן
גלו 11 ינואר, 2010מאת: גלית שביב
בחמישי חטפתי קריזה. יצירתית כזאת, ההיפך ממזיקה.
שבועיים שאני רוצה להזיז דברים בבית. שוב. והפעם: לשבור את הקיר בין המטבח למרפסת. בוהה וחולמת על פטישים וטיח.
בהתחלה כשעברנו לכאן והדברים עוד לא קיבלו את המקום שלהם, החפצים נדדו ממקום למקום, החדרים התהפכו על פיהם. כמה אפשר להפוך בבית של שני חדרים ומרפסת, תגידו. ובכן, אני ההוכחה החיה. קריז במותניים, מוזיקה פול ווליום, והכל שט. אין דבר שיעצור אותי, גם לא במשקל כבד מאד. יום אחד הגדולה הודיעה לי שמעכשיו כלום לא זז. עשית לי כאב ראש, אמרה בת השבע דאז. תירגעי. את לא יודעת שילדים צריכים שדברים יישארו קבועים בחיים שלהם? לא מספיק שאנחנו זזות מבית לבית? ההיגיון מכמיר-הלב הזה עצר אותי לזמן מה.
ועכשיו. אולי זה האביב המקדים את זמנו. ובאביב תמיד פרץ חדש של תנועה חדשה ומשמחת. עכשיו מדגדג לי. קיר אמרתי. לשבור. לעשות חלונות וככה. בואו ונסכם כך את הנקודה: אם היתה לי רבבת שקלים מוטלת עצובה ומשועממת, זה היה קורה אתמול.
בחצר שלי חנייה לאוטו. משפחתי כזה לבן סטנדרטי, מהסוג שגורם לי להרגיש כמו כולם. כמו כולם זה באסה.
ומעל המשפחתית רשת צל ירוקה שתליתי כשבאתי לכאן. מסביב יריעה לבנה שחוסמת את מבטי החולפים ברחוב אל תוך החצר.
אני מסתערת מלאת עזוז על בנז"ט תמים הנטוע באדמה חצי מטר. חופרת מנענעת מתעקשת. הקטנה יושבת משועשעת על הספה בחצר ומסתכלת על אמא שלה המג'וננת. יצא בסוף. היריעה נתלשה מחבליה בעליצות שיש בה מן ההרס. הופכת את העולם כדי ליצור חדש. המשימה הבאה: לחפור בור חצי מטר באדמה כדי לתקוע את הברזל ולתחום שוב את החצר.
הפשלתי שרוולים, כמו חלוצה שקוראים לה, נגיד, פסיה תומרקין. מעדר ביד ומרפקים חשופים. אני מתכופפת ומכה באדמה. כל סנטימטר שזז חושף פסולת בניין שהוטמנה שם פעם, קשיחה ומחודדת. אני מתעקשת על הבור הזה. ותוך כדי אני חושבת על פסיה תומרקין ביום שהיא קיבלה. באה לביצה בבוקר, המעדר ביד, בימים שלא היתה טכנולוגיה מתוחכמת ריחנית וסופגנית של "ביטחון נשי".
זה לא היה הולך איתי, אני מסכמת ביני לביני תוך הלימות חוזרות באדמה הזרועה פיסות בטון ישנות. על בטוח שהייתי מתייאשת וחוזרת לאמא רוסיה, לצ'כוב ולסמובר. מי שמע על חלוצה עם היפר-רגישות, שתווית מגרדת ובולטת של בגד מחזירה אותה לאוהל באמצע יום עבודה. אוי ווי, אני נאנחת, הבורות והשמש והביצות והמטבח המשותף והחובה הלאומית.
וככה איך שאני סובלת כמו פסיה תומרקין, הבור מתקדם לאט, נעמד לידי מישו. מבוגר, כהה, עיניים גדולות וחודרות, ניחוח קל של אלכוהול. עבּודה עבּודה?
לא לא תודה, תומרקין משלחת אותו בהינף יד גאה. הידיים מתרוממות לראש להתקין מטפחת כחולה שבטח היתה לה על הראש. חם בפלשתינה. אני אחפור את החצי מטר הזה ויהי מה.
הוא מסתובב והולך. אני מתבוננת על גבו המתרחק.
סתומה! אני מתעוררת אחרי רגע. איזה תזמון מדויק של עזרה מהיקום, מה עוד יכולת לבקש.
סליחה אדוני! אני צועקת אחריו ומסמנת לו לחזור. הוא בא מיד ובפנים דמומים כמקודם נוטל את המעדר ומתחיל לחפור. הביצות והפסיה נשכחות מיד, נ' הולכת להביא לו כוס מים מהבית, ושתינו עולצות ומכרכרות סביבו.
שבע דקות, עשרים שקל, והבזנ"ט ננטע מחדש. אני מסמנת את גבולותיי החדשים עם יריעה לבנה. מחצלת שפורקה לחלקיה מתווכת על המרווחים. בזמן שנ' בחוג תיאטרון, הגדולה ואני פושטות על המשתלה ורוכשות המון פרחים. בגוניה ורד, בשמת, מנטור ארגמני עם ריח להתעלף, לובליות סגולות, אמנון ותמר, פטוניות.
ברווח הקצר של האור שנשאר מן היום הזה אנחנו שותלות בעציצים ובפיסת האדמה החדשה שנוספה לגינה שלנו. אני מסובבת את הספה האדומה הענקית של עמליה, שרק עצבים של אשה שרוצה את זה עכשיו, יכולים לה. אנחנו מתיישבות ופורשות רגליים.
שינוי. כמה שאני אוהבת שינויים. להפוך את האדמה בתוך הנשמה. אני מרגישה מאווררת ושמחה אחרי שבועיים קשים של התמודדויות וחלומות שבורים וצעדים שהיו צריכים להילקח בחוכמה ובתבונה, ועומס ומתח ובדידות. אחרי שבועיים שהחיים מעייפים אותי לנוס לשנות-לילה של שמונה שעות עם חלומות שבהם רצונות נפשי מתגלמים בהינד מחשבה.
ועכשיו פרחים חדשים עם הקפה של הבוקר. ברוכה אלת הדברים הקטנים.
[התפרסם גם בבלוג שלי בדה-מארקר]
המסיבה של האלף
גלו 31 דצמבר, 2009מאת: גלית שביב
ותיכף לפני עשר שנים התחלף האלף. עשר צפופות, דחוסות, עמוסות. מפכיחות, מעוררות, מרדימות.
ואני בליל המילניום, כמו שהייתי אז, לא מתמסרת ישר להנאות החיים המקובלות, נקראתי לחדר לידה במקום ללכת למסיבה שכולם התארגנו ותכננו עליה שבועות מראש.
בית החולים שקט וחגיגי, ריק כמעט, ואנחנו בחדר הטבעי. בחוץ כפור ובפנים אדים מהג'קוזי מהבילים על החלון המוארך הצופה אל הרכס הרחוק והמואר.
היא. עור צח וחלק. לחיים סמוקות מהתרגשות. שקט נסוך בגופה. חיוך מתוק. גומות בלחיים. עירומה. יפה. יפהפייה. אני יושבת בשקט ומסתכלת עליה. לידה ראשונה. חדש לגמרי, אבל היא זוכרת את הכל. גלגולי גלגולים, מיליוני רגעים של גוף מתכווץ במאמץ, בכאב. מיליוני רגעים של קצה. של חיבור ושל חסד. פעם ראשונה שאני רואה את זה ככה, כמו שקוראים בספרים על נשים של פעם וחולמים. קבלה טבעית, לא מאומצת.
כואב ממי? אני שואלת בשקט, ממרחק חצי חדר.
לא כואב, כיף. היא מחייכת אלי מיליון דולר, מתיישבת על קצה המיטה לנוח. וברגע הבא עם לפיתת הכאב מתרוממת, מכופפת ברכיים, פורשת ידיים לצדדים, כפות פתוחות לשמים, כמו יונקת אל תוכה מלמעלה כוח.
אני נזכרת בפסלים של האלות העתיקות, ממשיכה לשבת ולהסתכל עליה. עד עכשיו הייתי זזה ומניעה, נוגעת בבטן, בגב, בשכמות, מוליכה למים, מוציאה החוצה, משעינה עלי. הרבה תנועה. הרבה עשיית גוף.
וכאן – יושבת בשקט. עיניה בעיני. בציר היא מחפשת אותן. כשהיא מוצאת, המתח הקל שבאישוניה נרפה והיא עוצמת ומתמסרת לגל השוטף את גופה המלכותי.
הוא. מה אני אגיד. גבר תלפיות. גבוה, שרירי, עיניים וחיוך צוחק וחם. נכנס לחדר עם שקית שקופה גדולה מלאה בעוגיות. הוא בכלל ארגן מסיבה להערב ופתאום הולכים ללדת, אז הוא הגיע עם השקית של העוגיות המיוחדות ישר לכאן.
הוא הולך אחריה כמו פרפר אחרי האש. היא מתיישבת על קצה המיטה והוא נגנב. ממי, איזו יפה את… שיו מה שהייתי עושה לך עכשיו… איזו סקסית יו ממי….
[שימו לב לנאום התודה של לני. למד מאמשלו?!)
רבים הדברים שמצטופפים להם אצל הלידה. אני אוהבת להיות שם, ברגע של בריאה, של הגעת בנאדם חדש לכאן. בחדר אלוהים ואדמה והנשים כולן, אלו שילדו, אלו שיולדות עכשיו, וגם הסבתות החכמות של היולדת, וסבתא שלי, שמתה כל כך מזמן. ועדיין בכל פעם שאני שם היא מתיישבת אצלי מעל הכתר, כבדה וחכמה וקורצת עין, ומוזגת ידע והומור ופרופורציה ועדינות וטאקט.
צריך הרבה טאקט. רגע להיות נוכחת ולהוביל מהלך, רגע להיות שקופה יותר מאוויר ולתת לה ולו להיות בתוך הרגעים הקדושים והדחוסים והאינטימיים.
בחוץ כבר כמה רופאים חשובים וצלם עיתונות. הם רוצים את התינוק הראשון של המילניום כאן אצלנו בחדר. מתדפקים בגסות אל המרחב העדין והשברירי. המיילדת ואני הודפות אותם בלחישות בזה אחר זה. בסוף הוא יוצא ועושה תנועות עם הידיים ומרים את הקול והם מסתלקים, עד לפעם הבאה.
הרכבת מתחילה לדהור במהירות והיא נכנסת עמוק עמוק פנימה. בתחילת כל ציר בודקת שאנחנו שם ועוצמת שוב עיניים. גל ועוד גל ועוד גל ובסוף היא מתיישבת בשקט, זוכרת את הכל מפעם, ומקבלת בחיוך, ללא קול, את בנה אל חיקה.
כבר שתים-עשרה ועשרים ותינוקות אחרים בטח לקחו את התואר הראשון של המילניום. אבל בשבילי זה הוא, הילד הזה, שהגיע בשקט ובאהבה, בביטחון של אשה בגופה, בגבר שלה, בנשים שלידה.
הוא יוצא החוצה להתקשר להורים. אל תדאגי, זה לא חזק בכלל, נתתי אחת גם לאבשלי, הוא קורץ לי ומחלק בהתרגשות לכל הצוות משקית העוגיות המיוחדות.
ואני נוהגת משם החוצה ישר למסיבה. כולם כבר שם דלוקים, אבל אני הכי.













