[בדרך כלל אני לא מפרסמת פלאיירים. אבל לספציפי הזה אי אפשר לסרב. להגדלה לחצו על הציור]

במשפחתון של נדי יש עוד מקום נוסף לילד או ילדה סביב גיל שנתיים. 050-7847840

הטלויזיה, ששהתה כאן מהמונדיאל, חזרה לפני כמה ימים לבעליה.
הילד בקריז.
בלי מנת בן-10 היומית קשה לו להתעורר, הוא כועס.
צריך לחשוב על פיתרון.
המוח שלי מבולבל.
אני מחפשת משהו במחברת ומוצאת רשימות שכתבתי בסדנת המסע לילדים.
יש שם הרבה רעיונות, מתוכם משהו שהמנחה השתמשה בו כמה פעמים במהלך היום, בעיקר במעברים: "בואו ניקח נשימה עמוקה ונשחרר".

***

עכשיו שקט. המחשב פנוי. המזגן ממזג. פנאי לנשימה עמוקה.
למרות שהחופש הגדול טס, הימים האחרונים מתארכים.
שום טיול רציני לא התקיים החופש. יותר גיחות נקודתיות. אז אתמול שלשום נסענו לסחנה. לא הייתי שם מאז שהייתי קטנה – ואיזו הפתעה נהדרת!
עמק המעיינות, שם מקסים שמעביר למציאות אחרת, רטובה, ההיפך מ"ישראל מתייבשת". הגלבוע חזק ויפה. האדמה שלמרגלותיו עשירה וכהה. מזג האויר, השמות שבדרך, כל כך ישראליים, מעוררים געגוע וזיכרונות. הארץ הזאת קטנה ומוכרת.

מקום תמים, שמורת טבע. מאפשר דו-קיום. הרבה אנשים ושפות: עברית, אנגלית, ערבית, צרפתית, רוסית, אנשים כאלה ואנשים כאלה. אפילו טינאייג'ים קשוחים משחקים כמו ילדים, אוכלים תפוח. על כל מי שראיתי היה נסוך מין פיוס, משהו ילדי, של בגדים קצרים בחום אוגוסט ונוכחותם של מים. דו קיום בין ילדים ומבוגרים, בין אנשים ודגים, בין פעלתנות למנוחה. אביזרי הציפה, שגדולים מידי לבריכת כלור ומיותרים מידי בים מקבלים פה את שעתם הגדולה. מזרנים צבעוניים, כורסאות צפות, גלגלי-ענק, סירות משוטים מתנפחות והלהיט הישראלי – מזרונים מתנפחים לאורחים, בגדול כפול, שזזים בזרם המרכזי כמו לוויתני אורקה וצריך להיזהר שהם לא יגהצו את אחד השוחים.

ינאי נחוש בדעתו לחקור את המקום ביסודיות. כל נקיק, כל מפל, כל קומה במפל, תעלה ובריכה זוכים לביקור ושיכשוך. אנחנו שוחים את הבריכה האמצעית לכל הכיוונים, יוצאים ממנה לטיולים יבשתיים ושוב קופצים למים. השחיה כתף אל כתף משמחת אותי במיוחד (תודה שחר, חשבתי עלייך הרבה תוך כדי). וגם השיחה שתוך כדי השחיה.
וגם רגעים על המחצלת בצל, כשהרוח החמה מלטפת את הגוף הנעים ממים מתוקים ומשרה נימנום והירהור.

בחמש בדיוק המצילים שורקים. לבושים בחולצות של החברה להגנת הטבע הם עוברים על פני הגדות ומוציאים את המתרחצים שמתקשים להיפרד: ילד עם מצופים של היפר-זול, קבוצת נערים, אבל לא את האישה המבוגרת עם השיער הבלונדיני הגבוה. "למה היא לא יוצאת?" תוהים הילדים בינם ובין עצמם. "מה היא חושבת לעצמה?"
"אף פעם אי אפשר לדעת" אומר ינאי. "אולי היא חרשת? אולי היא לא מבינה עברית?".

כשהמקום מתרוקן מאנשים החיות יוצאות.
להקות דרורים מרקדות בלקטנות, חומט קטן חומק מתחת לשיח. הדגים הגדולים מעיזים לעלות מהקרקעית לנגוס בשאריות של עוגיית עבודי.
38 ש"ח למבוגר 22 לילד. פתוח 08:00 עד 17:00. אני מבינה שצריך לסגור מוקדם כדי להספיק לנקות, אבל מצטערת שאי אפשר להישאר ללילה, או לקבל שם את הדימדומים.

[מאת: לילי בוטמן]

לילה שנעם לא תשכח (כנראה) ב50 השנים הבאות

ארז רוטה הוא חבר של חבר טוב, ולכן גם חבר (בקטנה) שלנו. הוא חי בחוות בודדים ליד רביבים ומטפח כרם אורגני ויקב בוטיק. הסתבר שענבי יין הכי טוב לבצור בין 1 בלילה ל 8 בבוקר כשהענב קר, שיקבי הבוטיק הקפדנים עושים את הבציר ביד ולא במכונה כי אז הענבים לא נפצעים ותהליך התסיסה אינו קורה בזמן ההובלה, הסתבר שעדיף לא לסנן, כן להשרות את הענב עם הקליפות …בקיצור הבציר אצל ארז מתרחש בלילות יום ה' במהלך אוגוסט, אז הפסקנו לפנטז כמה זה יכול להיות כייף ועם זאת להתעצל לזוז מהבית ונסענו לחוות רוטה.

יש אוהל אירוח גדול ומזרונים, מקרר ומנגל צמודים שמיד הובילו לארוחת ערב משולבת על האש, מדורה עם קומקום תה פעיל והעיקר יין מעולה שארז מכבד בו ברוחב לב. על התווית כתוב: "מומלץ לשתיה עם אנשים שאוהבים" אז הבאנו חברים, ברור!
מי שימציא מדבר בלי דברים שלא רק עוקצים אותך אלא ממש אוכלים אותך כאילו הרעיבו אותם שבוע יקבל את אות חסידי אומות העולם. אצל ארז העוקצים היו קיצוניים, התמרחנו והרבה, הקמנו אוהל כדי שהילדים יהיה באזור הנקי מאוכלי אדם ובכל זאת הילדה חזרה עם התפרצות של האוטופיק דרמטיטיס וחברה שלנו פתחה תגובה אלרגית שהצריכה רופא.

בנינו על זה שהילדים יתישו את עצמם לפני אחת בלילה וישאירו אותנו להתמסר לבציר, נחלנו 50 אחוזי הצלחה. אביב נרדם, נעם בת 8 פחות יומיים התייצבה לבציר מצויידת בסטנדרט =מזמרה ופנס ראש וגם בנחישות ורצינות שיש רק לנעם. היה קסום שמים מלאי כוכבים כמו שחשבתי שיש רק בהר הגבוה בסיני, מידי פעם כוכב נופל ולוקח איתו את המשאלה התורנית שלי. קרירות מבורכת שאכן הגיעה לקראת אחת. שורות שורות של מרלו עמוסות לעייפה ונעם מביאה ארגזים, בודקת שלא נשארו אשכולות בשורה כולה מגוייסת לבציר. בארבע לפנות בוקר בפינת הקפה סרוחה על הכסא כמו כולנו ואני מסתכלת עליה ואומרת לעצמי איך הילדה שלי נראית כולה כמו הקוקו והסרפן עכשיו ב 2010.
נעם הלכה לישון ואנחנו חזרנו להריץ עוד שורה, העולם החל להתעורר אח"כ הייתה זריחה, אח"כ נכנסו לאוטו וחזרנו הביתה והמשכנו לישון בהפסקות קלות כל השישי.

יש בציר גם יום חמישי הבא, מי שרוצה לשגר את עצמו לייקום מקביל וגם לעשות מעשה מועיל, שיתאם (עם ארז 054-4968703) ויבוא, לא לבעלי עור רגיש.

הי לכולם, קוראים לנו גן חיוכים, ואנחנו מזמינים אתכם להיות חלק מאיתנו…

מה מיוחד בגן חיוכים?
גן חיוכים הוא גן במעורבות הורים, עמותה ללא מטרות רווח.
גן בו ההוויה חזקה והנוכחות ממשית, הן של הילדים והן של הצוות המקצועי.
גן בו יש חום ואהבה, כבוד לאדם ולטבע, הקניית קישורי חיים לילדים, וחברות אמת.

הכול התחיל שהגענו לגבעת נילי – אני, בעלי ותינוק קטן, שזחל התבונן ובדק…
בבית, עם ענבל הקטן, התודעתי לראשונה לגן "תלתלים" – גן במעורבות הורים.
ב"תלתלים" ההורים למעשה הקימו את הגן, הם מבשלים ארוחות צהריים ומשלמים משכורות לגננות.
מוקסמת ומסוקרנת מהרעיון, איחלתי לבני להיות שותף לגן כזה.

כשענבל גדל וסביבו קבוצה קטנה של זאטוטים,
גייסנו עוד כמה ילדים והורים והקמנו את גן חיוכים 2008 (ה"אח הקטן" של תלתלים).
אז מה עשינו? לקחנו מבנה, שיפצנו, גייסנו ציוד, ניקינו, תלינו, תפרנו, סידרנו, צבענו
בחרנו בצוות מקסים, חם ואוהב ובעזרתם הפכנו את החורבה לממלכה של ילדים.
ממלכה של משפחתיות, במה לשיתופי פעולה, תקשורת ומעורבות אמיתית בחיי הילדים שלנו.
חשוב לציין כל הורה יכול לבחור את מידת המעורבות המתאימה והאפשרית לו ולתת מעצמו בסגנון המיוחד שלו.

כבר עברו כמעט שנתיים ובינתיים אוריאל נולד והוא כבר בן שנה וחמישה חודשים.
ענבל וחבריו כבר בני 4 ובספטמבר הקרוב עוברים לגן תלתלים האגדי.
גן חיוכים, עוצמתי ופועם, קורא לאוריאל וחברים חדשים להצטרף לקבוצה חדשה של בני שנה –שנה ורבע ,עד שנתיים וחצי, אשר מוקמת בימים אילו עם צוות מקצועי מופלא וגן בפינה קסומה ברגבים.

יש לנו עוד מספר מקומות פנויים לספטמבר הקרוב!
אנחנו מזמינים אתכם לבוא להתרשם מהגן, להיפגש עם הגננת וגם איתנו – ההורים והילדים,
אנחנו נפגשים כל שבוע בימי שני ומבלים את הבוקר ביחד.

שעות הפעילות של הגן:
גן חיוכים, רגבים
ימים א'-ה' בין השעות 07:30-13:00
ובימי שישי בין השעות 07:30-12:30
בימים א-ה ישנה אפשרות להמשיך לצהרון בגן עצמו.
טלפון להתקשרות ולהרשמה הדס 052-4051004  | אימייל | אתר >>
(האתר הוא יוזמה אישית של שרון הולצר – אחד האבות בגן)

בברכה,

ההורים

[כותבות הפוסט הדס עמיר חפץ ונועה גולן]

הגב שלי תפוס. לראשונה בחיי. אבל תפוס תפוס. אני הולכת בזוית ברווזית ועוצרת כל כמה צעדים, להישען.
לא מצליחה לשחזר את הרגע המדוייק שבו זה קרה. לשים אצבע על הגלישה העדינה מכאב-קל-שתכף-יעבור לאיך שזה עכשיו.
הכאב והאיטיות מטרידים ומעוררים הרבה מחשבות.

*
אחר הצהריים בבריכה עם פוטי וחבר טוב שלו מקדמת דנא.
ברוך הבא חופש גדול!
הילדים במים ואני נטועה בצלו של עץ גדול. טבילה אולי יכולה לעזור אבל אני מוותרת על זה להיום. מרגישה חשופה גם ככה בגלל ההילוך הכפוף, אז עוד עם בגד ים ושני עיגולי נחיתה של כוסות רוח על הגב.. לא. לא היום.
שותה קפה מהתרמוס, אוכלת שוקולד, קוראת את מסע הפיל של סרמאגו, שכולו איטיות אלגנטית.
עד שהבריכה נסגרת.
היום העליה לחניה היא אתגר מפרך.
"את כמו סבא! כמו סבא!" ינאי משתאה מהדמיון בין ההילוך החדש שלי להילוכו של אבי,
שביומיים האחרונים אני מבינה אותו כמו שלא הבנתי מעולם.

*
פתאום אני נזכרת –
היום בדרך מבית הספר חוצה את הכביש אדם גבוה וזקוף עם כובע ומשקפי שמש, בפיו סיגריה לא דלוקה. הוא הולך לאט מאוד, ממש באופן חריג. והוא לא מבוגר מי יודע מה, וכאילו "אין לו סיבות"..
אנחנו עוצרים לו במעבר חציה ומ ס ת כ ל י ם.
בימים כתיקונם הייתי רואה באיטיות שלו התרסה, או שאננות, או התעלמות מהסביבה הממהרת..
היום, עם גב תפוס, אני בעיקר מבינה שאין לי מושג בקשר לאיך שאנשים מתנהלים.
שום מושג.

*
למרות הכלור והשמש והמחשב בערב ("מותר לנו! אין מחר בית ספר!") לוקח זמן עד שהם מתחילים לפהק.
מקריאה את "איפה הייתי לפני שנולדתי" הנפלא של דני לסרי. הקצב האיטי שלו מפיל תרדמה על כולנו.
אני נרדמת על הצד – התנוחה היחידה שאפשרי לי ממש לנוח בה – וחולמת חלום לא נעים, אימה אפורה כמו הצפה בהילוך איטי. מנסה להתעורר אבל סקרנית לפענח, להמשיך אותו, רגע ~ מה זה היה – לא מצליחה להתפקס כדי לזכור.
איוושוש קל משמאל. החבר מתיישב במיטה בעיניים עצומות; רגע ארוך; השן הקדמית המתנדנדת שלו מבצבצת בחמודיות. הוא מתנודד בעדינות כמו קשוב לדופק של מגנט, ואז נשכב עם הראש לכיוון צפון, כמו במיטה שלו בבית.
לאט לאט אני מקיצה. משתחררת מקורי החלום.
מודה לו בלבי. משתאה מהחיבור.

קמה.
עושה סיבוב בחלונות שבמחשב.
חוזרת לישון, על הצד.

לילה טוב.

***

(*) מחשבות איטיות – ביטוי מתוך ספרו של דני לסרי "איפה הייתי לפני שנולדתי". פילוסופיה לילדים. שיחות ומעשיות. כתר הוצאה לאור. ספר חזק ואמיץ. (תודה, מור)

אחר צהריים נעים בגינה. שמיים כמעט ארופאים, עננים יפהפיים. רוח טובה. ימי טרום חמסינים.
חברים, התרוצצויות, ילדים שמגיעים מכל קצוות השכונה כמו לפי קריאה סמויה למסיבה סודית.
אמאאאאאאאאא בואי תראי משהו יפה!! צועק אלי הקופיף מהעץ בהתרגשות. אני קמה מהדשא כדי לחזות בפלא: גוש שרף גדול וצלול תולה על הגזע. דם ענברי זולג בטיפה שקופה שהתקשתה באויר. מפתה לשלוח אצבע חקרנית וללטף.
"אל תיגע זה דביק" אני מתריאה. אבל קשה לו להתאפק.
אחרי עשר דקות הוא יורד מהעץ, הגביש הנוצץ תקוע לו על האצבע המורה.

רוב הילדים כבר הלכו הביתה ואנחנו בדרך לאוטו. אני שקועה בשיחה עם רות. רוצה למשוך עוד קצת זמן טיול בשכונה הישנה, במזג האויר המושלם הזה.
הוא משתרך מאחורי בקוצר סבלנות הולך וגובר. הולך ורוטן. אני שולפת לו את הגושיש השקפקף מהאצבע אבל כנראה נשאר שם עוד משהו קטן. הוא מפתח מצוקה שהופכת לקריזה מתנחשלת. אני לא ערה מספיק למה שקורה איתו, לא מתוך כוונה רעה אלא פשוט כי… השיחה עם רות כך כך מעניינת..
בינתיים בנבכי נפשו מתפתח סיפור פנימי שלם.
הוא עצבני על השרף ובמיוחד עלי, "את יודעת למה!!"
לא אני לא יודעת למה (זה רק השרף? אולי עשיתי עוד משהו?) רק מבינה שהוא מצפה ממני שאנחש אותו.
סבלנותי פוקעת.
את אמא מרושעת!! בכוונה עשית אירוך דרך בכוונה! בכוונה!!
אנחנו מגיעים לטורים גבוהים, שממשיכים עד הבית. גם כשהאצבע עברה קירצוף עם סקוץ' והשרף נעלם, הסיפור עדיין דבוק.
ברגעים כמו זה אני נחבטת על קירות ללא מוצא.
כאילו אין לי שום כלי לצאת מזה. לקריאה נוספת »

אני נעמה, גם אתם יכולים לקרוא לי נמש.
בת זוג ליוחאי ואמא למעיין, גננית, בשלנית, קרמיקאית.
מאז ומעולם היה לי חיבור חזק לילדים ולמעשה עבדתי בחינוך כשעוד הייתי ילדה בעצמי.
לפני 4 שנים עברנו לפרדס חנה,
ולפני שנה משהבשילו כל התנאים פתחתי בשעה טובה מקום נפלא משלי,
קראתי לו הבית של נמש.

קצת על גישות בעבודתי
לאחר שעבדתי בכמה וכמה גנים והכרתי שיטות חינוך שונות הבנתי שדרכי בחינוך כמו דרכי בחיים היא לפלס לי דרך בין הגישות השונות, לקחת את מה שהכי מדבר אלי מכל מקום ולמצוא את הנתיב המאזן בין גישות חדשניות ובין הישן, המוכר והטוב.

אני פועלת מתוך כבוד רב לילדים ומתוך האמונה שילד מרגיש ויודע מה נכון לו, והתפקיד שלנו המבוגרים המלווים אותו להבטיח לו את התנאים הנכונים בשעה שהוא חוקר את העולם ומגלה את עצמו.
כדי להבחין מתי אני נדרשת לעזרת הילדים ובאיזה אופן, מתבקשת הקשבה ורגישות קליטה. כיוון שבגילם הצעיר לרב הצורך אינו מתבטא באופן מילולי, יש לזהות מה מתבקש מבין השורות ולהציע פתרונות בהתאמה,
תיווך בין הילדים, סיפוק הצרכים הבסיסיים: אוכל, שינה, חיבוק………. ,
תכנים כמו שיר, משחק או יצירה
ועוד.
וכך בסביבה תומכת יכולים כל ילד וילדה לבקש ולקבל את הנחוץ להם לצמיחתם והתפתחותם בכל הרמות.

הבית של נמש הוא גן קטן ומשפחתי לגילאי שנה וחצי עד שלוש
עובדים 6 ימים
ויש גם צהרון 3 פעמים בשבוע
עם צוות מנוסה, מקצועי ואוהב
בבית נעים עם חצר משחקים גדולה
אני מזמינה אתכם לבקר ולהכיר את הצוות והמקום
ולפנות אלי בכל דבר ועניין

להתראות,
נמש

טלפון: 050-4000366 | אימייל

לפני כמה חודשים נחתנו אנוכי – שי, זוגתי -הולי ושני ילדינו בפרדס חנה לאחר כשנה וחצי בארה"ב.
מעבר לביקור משפחתי (הולי מקליפורניה) ולטבע מעורר ההשראה, העברנו שם קורסים של תטא הילינג. שילוב נעים של כיף, מפגש עם אנשים טובים וכמובן גם חוויות ריפוי של מטופלים ותלמידים.
תוך כדי השהות בארה"ב, הולי – חוקרת מופלאה של תודעה, ריפוי וכל אשר בינהם התמודדה עם מספר בעיות גופניות ללא הצלחה, אך ברוח טובה בכלים של התטא הילינג. מה שדחף אותה לחפש ולחקור ולשאול מה כן עובד מה לא עובד ומתי וכמובן למה.
החיפוש הוביל אותה חזרה לגוף, לריפוי שמתרחש מעצם ההסכמה להיות בו ולהקשיב, יחד עם דגש על טראומה באופן ספציפי.

מתוך ההתעסקות באינפורמציה נוצר קשר בינה לבין מורה אוסטרלי בשם סיימון רוז, שיחד עם אשתו איווט פיתחו את RPT – שיטת ריפוי שהחלה מאותן שאלות של אנשים שבדקו וחוו והתנסו בהמון שיטות ריפוי ועדיין נשארו עם בעיות גופניות ועם דפוסים רגשיים ונפשיים תקועים.

המפגש עם שיטה זו הקליק להולי מאד חזק. סיימון פירסם באתר שלו קטעי וידאו עם סשנים של ריפוי מרתקים-אך-פשוטים ואני והולי החלטנו להשתעשע ולנסות בעצמינו. תוך 5 דקות הגענו למקומות עמוקים ושורשיים לסוגיות שדשנו והתעסקנו וחפרנו בהם במשך שעות, ימים וחודשים.
חיוך גדול והתרגשות הובילו אותנו להתנסות עוד והולי החליטה שהיא הולכת על זה. בקורס הקרוב של סיימון בארה"ב היא כבר לקחה חלק ואף נשארה לעוד 10 ימים שהעמיקו את הרפוי והכשירו אותה כמורה. אותי, שנשאר בבית עם הילדים, היא עידכנה בנעשה בקורס ובחומר הנלמד ובאיך להתמודד עם הקנאה של לרצות להיות שם בעצמי.. לקריאה נוספת »

[מאת: נילי תלמי-פז]

מקרה משעשע שקרה בתור לקופה בסופרמרקט השכונתי, לפני מספר שנים, מתאים לפתוח את המאמר הזה. תחת הרושם של שיחת טלפון שקבלתי מהמורה למתמטיקה, התחלתי לשאת בפני בתי הצעירה את המונולוג המוכן שלי (שנבנה ועוצב במהלך שנים של הורות לשני ילדים גדולים יותר) שעניינו העתיד העגום הצפוי לה לנוכח רשלנותה בכל מה שקשור ללימודיה בית הספר. בשיא המונולוג, מלווה בפאתוס המתאים, מופיע המשפט – "מה את רוצה שיצא ממך בסוף? קופאית בסופר? (סליחה לכל הקופאיות אבל הקטע הזה משתנה בדרך כלל בהתאם לנסיבות…)" !!! ואז, לגמרי במפתיע הסתיים הנאום במשפט חדש – "תראי מה יצא מאימא שלך – שבע שנים באוניברסיטה, תואר שני בתקשורת ו- מזכירה במשרד קטן של עורכת דין"…

זה היה, כאמור, מזמן. כיום – בקליניקה החדשה והמקסימה שלי במרכז העצבים של פרדס-חנה, ממש מעל ה-סופר פארם, אני יושבת וכותבת את קורותיי בשטח התעסוקה כדי לעודד ולחזק את מי מקוראי שיפגוש במאמר הזה ברגע של התלבטות.

השנים עד גיל 35 היו שנים של בניית משפחה וקריירה. בשנים הללו סיימתי לימודי תואר שני בתקשורת המונים באוניברסיטה העברית, נישאתי, ילדתי שלושה ילדים, החלפתי מקומות מגורים (מהעיר למושב שיתופי, לקיבוץ ול-כרכור) והתקדמתי בבניית הקריירה שלי. אחרי כחמש שנים בתחומי הפרסום ויחסי ציבור מצאתי את עצמי בתחום של תכנון ערים. במשך שנתיים ניהלתי את מחלקת התכנון של רשות הגנים הלאומים ומיד אחר כך, בשיא הקריירה שלי, הקמתי בעיריית כפר סבא יחידה חדשה – היחידה לתכנון אסטרטגי ומידע. הייתי יועצת של ראש העיר וכפופה ישירות אליו. בהיררכיה המוניציפאלית ברמה של מנהלת אגף עם משכורת שמנה, בהתאם. לכאורה, החיים היו דבש אבל אני הייתי מותשת. משהו כמו הניתוח הצליח אבל החולה במצב של כמעט מת.

למצבי היו מספר סיבות:
הראשונה, החיים היו טירוף מוחלט. שש בבוקר יציאה מהבית כדי להגיע למרכז לפני הפקקים וחזרה הביתה לפחות פעמיים בשבוע בשעת לילה. בבית הייתה או-פר ואני ניהלתי את העניינים בשלט רחוק. הבית היה מתוקתק, האו-פר נערה נפלאה וחמה והעייפות שלי הלכה וגדלה. לאו דווקא העייפות הפיסית. הייתי מלאה תחושות אשמה. בעיקר כלפי הילדים, שבגיל 5, 3 ו-שנה גדלים כמעט ללא נוכחות פיסית של אימא, וכלפי הבעל שלי שמקבל מעט אישה וגם אז עייפה, מתוסכלת ודי נרגנת… לקריאה נוספת »

לפני כחודש שודרה אצל יאיר לפיד כתבה של יפעת גליק על קהילת הרא קרישנה. הכתבה, שהיתה מגמתית ומשמיצנית, הציגה את הקהילה ככת מסוכנת. מהיכרותי עם הנפשות הפועלות, כולל הורים שילדיהם לומדים בבית החינוך אננדה, מדובר באנשים סימפטיים, לא מתבדלים, לא מרחיקים, לא מרעילים. האיטינג יוגה שמתקיים בימי חמישי בסטודיוגה הוא רק דוגמה אחת לאופן שבו הם מקיימים דיאלוג מזין עם הקהילה המקומית.
מישהו מסויים, שכנראה מאוד נפגע ממקרה ספציפי, יצא למלחמה במקום לבדוק את עצמו מבפנים. תכתבו מושבה חופשית בגוגל ותקבלו קישור ממומן של העמותה לנפגעי כתות, שמזהיר מפני החברים מחריש.

ואגב חריש – תומר פרסיקו, שאני מעריכה את דעתו ואת האינטגריטי שלו, הגיב על הכתבה כאן והנה ציטוט:

יכול להיות שיש כאן משהו הרבה יותר גדול. כל הסיפור הרי מתרחש בחריש. כידוע, לשר אטיאס מש"ס יש תוכנית להקים במקום עיר חרדית בת 150,000 תושבים. עוד ידוע שתושבי חריש סבורים, בצדק כמובן, שבכך יקיץ הקץ על ישובם. ממילא לא קשה לנחש שהראשונים שיעופו מחריש אם דבר כזה יקרה הם חברי קהילת ההרא-קרישנה, שכן ברור שהם הקוץ בעינו של כל חרדי המחפש לעבור למקום. לקריאה נוספת »

מאת: ורד לב

יום הזכרון לשואה ולגבורה מעלה בי מחשבות לגבי כל אותם אנשים שעברו את התופת הזו.
מרגישה שחשוב לי לספר לבתי קצת ממה שהיה שם, שהרי אוטוטו ייעלם הדור הזה ולא יהיה מי שיספר ויזכור…
ניסיתי להתמקד בסיפורים פשוטים יומיומיים מהחיים, כי בכ"ז ילדה בת 5 לא צריכה ולא יכולה לתפוס את הזוועות שהיו שם (האמת, גם לי קשה ממש להבין מה שהיה שם, זה נראה כ"כ לא אפשרי…).
אז מצאתי עצמי מספרת לה על אוכל- על כך שלא היה מה לאכול, על כך שהיו צריכים לחפש בפחי זבל ואפילו לגנוב אוכל. תוך כדי כך ניקיתי את השולחן משאריות ארוחת הערב של אתמול, וזרקתי לחתולים ולכלב שאריות של לחמניות והסברתי לה שהנה, השאריות האלה…הן היו ממש אוצר עבור האנשים בשואה, עבור ילדים בגילה…
דיברנו על ילדים שהתגנבו החוצה מהגטו, כי היו קטנים ויכלו ללכת ולחפש אוכל. על הסיכונים שהם לקחו, על הנעליים הגדולות שנעלו אם בכלל הצליחו למצוא נעליים, על אכילת קליפות תפוחי אדמה מרוב שלא היה מה.
ואני ככה חושבת לי על תרבות השפע שאנחנו חיים בה. באמת שפע, אמיתי!
לא בציניות, או בהאשמה, באמת יש לנו שפע!
זה דיי מדהים, אותי לפחות.
הכנתי לה אוכל לארוחת הבוקר בגן. בד"כ אני מכינה לה 2 חצאי פיתות (מקמח מלא, נו, בטח… ) עם כל מיני. היום, במקרה לא היו פיתות והיו לחמניות. נו, איך עוברים את המהמורה הזו? 'אבל אני רוצה פיתה', 'טוב, מותק, אין היום. יש לחמניה' וגם כאן עזר השיקוף מהשואה. לא ממקום של 'זה מה יש, תסתדרי', או 'תגידי תודה שיש לך מה לאכול' או 'יש ילדים רעבים בעולם' וכל הדיבורים הללו. דיברנו באמת ממקום של תראי איזה חיים מדהימים יש לנו, יש לך. בהם את יכולה לבחור בין הלחמניה לפיתה. שאת יכולה לבחור מה לשים בפיתה.
אז נכון, זה לא רק אז לפני 60 שנה, זה גם היום ובטח ממש ממש קרוב אלינו. משפחות וילדים שאין להם את הבחירה, שאין להם כ"כ הרבה אם בכלל. אני לא מתעלמת מכך. רק שבקונטקסט של יום השואה זה מקבל מימד אחר.

ובכלל אני חושבת על מדיניות אגירת המזון שנוקטים בה הרבה ניצולי שואה. אולי כדי לכפר על תחושת המחסור, אולי כדי שלא להרגיש אותה יותר לעולמים.
מי שלא עבר את זה באמת לא יוכל להבין מהיכן זה מגיע.

אני מודה לאלוהים שבחרתי להיוולד בתקופה הזו, כאן ועכשיו, בתקופת שפע, בתקופה של יש.
מי ייתן ולא יהיו עוד אנשים מקופחים, היודעים מחסור, אי צדק, השפלה, רדיפות ואלימות.
אמן!

הפוסט הזה נכתב אחרי הבמה הפתוחה האביבית שהיתה בחודש שעבר (מרץ 2010) ולא פורסם. אבל היום גולן שלח וידאו עם לקט ממה שהלך שם, אז אני משחררת. וסליחה על התיזמון – היום ערב יום השואה ואין לי משהו חדש להגיד חוץ מאשר שזה ערב כבד ועצוב ודממה מעיקה ואפורה.

***

רציתי לעלות בבמה הפתוחה האחרונה ולהציג את מושבה חופשית החדשה.
רציתי רציתי אבל לא ממש התכוננתי לזה עד הסוף. כלומר – נירשמתי אצל הנס, הגענו בזמן, הבאתי את המחשב, פגשתי את גלית שצילצלה לאבישי שיביא את הנט-סטיק שלו כדי שיהיה חיבור לאינטרנט, הוא באמת הביא (תודה אבישי) והתיישבתי בספסל הקדמי, ליד גיא לב, שגם הוא היה שם ועוד הביא קלאבס. יכולנו להדגים להם ביחד באילתור איזה ג'אגלינג מטורף זה היה לבנות את האתר..

התחילו ההופעות הנפלאות.
הפעם לא היה נושא ספציפי אלא במה פתוחה-פתוחה. כל דיכפין ייתי ויציג.
התחילו להקריא את השמות. 5:55 דקות לכל אחד. מפעם לפעם זה נהיה יותר מתוקתק.

עם הנטבוק החמוד על הבירכיים, נרגשת ותוהה איך זה יהיה. מה להגיד. זה לא פשוט לי לעמוד מול חדר. הידיעה שאני כותבת לקהל גדול לא עזרה. זה אחרת בלייב. ינאי כבר התחיל להתעייף. בא להתלטף. "לך תקנה טראפלס" שלחתי אותו עם מטבע לעבר הדלפק בכניסה. "תתעורר קצת מסוכר". הוא הסכים ופילס את דרכו בין כל המבוגרים וחזר מסביב עם רעמה יוקדת "אפילו שוקולד אין כאן! נגמר!" מיסכנון. האכזבה והעייפות גברו על הרצון לראות אותנו מופיעים וכמו פקק מבקבוק של שמפניה עפנו הביתה. אוי, אוף ואוף.
(ובדיוק באמצע סיפור מצחיק של אייל עמית. סליחה אייל)

למה לא הזמנתי ביביסיטר (כי אתמול הוא ישן אצל אבא ; כי הוא רצה לראות את תומר שר ואותי מופיעה) ; למה נשים תמיד נקראות לתיפקודים משפחתיים וכל הכיף קורה בחוץ (לא לגמרי מזדהה עם התלונה, למרות שיש בה אמת) למה לא ביקשתי להופיע במחצית הראשונה, ושוב – למה לא הזמנתי בייביסיטר (לא נורא, הילד חווה אירע קהילתי פרוע, חוויה מעשירה)
למה אני כזאתי מוותרת לעצמי,
למה להחמיץ דווקא בפסח,
איך אנשים עולים בקלות ואני מתהססת,
ולמה אני צולבת את עצמי במקום ללכת לישון..

והכי באסה זה שאין מי לבוא אליו בטענות חוץ מלעצמי (וגם זה לא מועיל). בתוך התדר של הערב, אם הייתי קמה פתאום ומבקשת לעלות רגע כי הילד עייף – זה אולי היה יכול להתקבל. זה משהו שלמדתי באג'ל – מי שרוצה לעלות על הבמה פשוט בא ונעמד עליה.
ולי קשה את זה. לפעמים נאלם לי הקול. יושבת וממשיכה להתבונן, לחפש תיזמון ברור. ובאמת הגיע אחד – עלה עופר מהפוטיפורים והקריא סיפור על עצמו נער בחיפה, ועל משחק שהם היו משחקים ביניהם, בשם 'גלקסיות'.
"הנה הקיו, הנה הרמז" לחששתי לגיא.
אבל הסיפור נגמר ועלו אנשים אחרים,
ואז כבר הלכנו הביתה.

וככה גם לא הופעתי בעצמי וגם לא ראיתי את תומר מופיע.
אבל הוא חזר הביתה מבסוט לגמרי – השיר שלו היה ההופעה הסוגרת של הבמה הפתוחה – ועזר לי להתפייס עם עצמי. באמת אהוב.

***

והנה עברו שבועיים מאז שכתבתי את זה והיום גולן שלח את הוידאו ויש שם קטע מקסים של נשות הידית, לבושות בשחור, דומעות בשורה. וזה מתאים ליום הזה, ולבכי שבו.

[מי שרוצה עוד סרט מוזמן לקפוץ לסיפריה הקוסמית שבקרקעית דף הבית. שמתי שם עכשיו את הטריילר של פיצה באושוויץ - סרטה של מירי חנוך הקרועה והמחוברת].

יושבת עם הנטבוק החמודון שלי במרפסת.
שומעת את הקיפודים אבל לא רואה אותם כרגע.
בתוך הבית פוטי וטלטושה מצחקקים בערנות מול קלאב פינגווין. השתלטו על המחשב, אבל זה בסדר – היום הזה זרם מדבר לדבר – משחקי דימיון ויצירה, תענוג בכוורת, רגעים ארוכים ובטלים בערסל, פיטפוטי חרוזים שירים מומצאים, צחוקים רמים ופשוט…………… חופש!
החברות ביניהם מרגשת אותי.

**

האויר מבושם בצלילים.
יש כאן הרבה חיות.
אנחנו לפעמים כמו דייויד אטינבורו, מתחקים.
מנחשים, מלחשים סיפור.

**

הנה הקיפודת! מאווששת לה לאורך הגדר. רציתי בית עם קיפוד וקיבלתי בית עם המון קיפודים. הם חיה מרתקת ומסקרנת. מתגרדים כדי לחזר, נמנמנים פיתה ביום וערנים בלילה בשיגעון. ויש להם גומחות חמודות.

**

מושבייבס החדשה כמו יריעה, נפרשת. הרבה תכנים להעלות.
הלוחות עדיין מסתוריים לי.
יש את האינדקסים לבנות, ועוד כמה דברים.
עושה כמיטב יכולתי!

ללמוד לחיות יחד: בית הספר "גשר על הוואדי"
בית ספר יהודי-ערבי בכפר קרע

בבית ספרנו הילדים לומדים לחיות ביחד מתוך רגישות לזולת וכבוד האדם.

ללמוד:
בגשר על הוואדי לומדים 150 תלמידים, מגן טרום חובה ועד כיתה ו' . בכל כיתה מלמדות שתי מחנכות, ערבייה ויהודיה, המשמשות מודל ללמידה דו-לשונית, עברית וערבית, לשותפות ולשוויון המהווים את ערכי היסוד של בבית הספר.
הלימודים מתקיימים במתכונת יום לימודים ארוך. במסגרתם התלמידים לומדים על פי המתחייב מתכנית הלימודים של משרד החינוך, לצד תכנית לימודים בית ספרית הנובעת מייחודיותו. התלמידים לומדים שלוש שפות: שפת אם, ערבית או עברית כשפה שנייה ואנגלית. לצד מקצועות היסוד התלמידים משתתפים בשעורי העשרה הכוללים: מוסיקה, דרמה, אמנות, ספורט ובוחרים במהלך השנה חוגים.

לחיות:
בית הספר מושתת על תפיסת החינוך ההומניסטי. אנו רואים את האדם במרכז ומאמינים בקידום תלמידינו לחיים אנושיים מלאים ואוטונומיים של מימוש עצמי, הגינות חברתית ואחריות סביבתית.
אנו מחנכים לטפוח דיאלוג כדרך חיים הוגנת להתמודדות עם מצבים של אי הבנה וקונפליקט תוך גילוי אמפטיה והקשבה לאחר. מעודדים חופש ביטוי, חשיבה עצמאית, ביקורתית ומושכלת ומכשירים את תלמידינו לאזרחות פעילה, אכפתית ואחראית.

בית ספרנו, "בית ספר – משפחה". הכיתות קטנות, תלמידנו זוכים ליחס אישי באווירה נעימה, אוהדת, פתוחה ומקרבת.
חברי הצוות החינוכי מכירים את התלמידים כאנשים שלמים על כישרונותיהם וחולשותיהם ומעניקים לתלמידים תשומת לב מרבית, קשב, תמיכה וליווי.
הכרות רחבה קיימת גם עם משפחתו של התלמיד, דבר המאפשר שיתוף וליווי רחב מעבר לשעות הלמידה גם בנושאים שאינם קשורים בתהליכי למידה.

יחד:
בית הספר מכיר בצורך לשמור על זהותו וייחודו של כל אדם כאדם וכשייך לקבוצה וללאום, תוך למידה והכרות עם שתי התרבויות, הכרה בייחוד והדגשת הערכים המשותפים.
בית הספר רואה בהורים שותפים נאמנים לתהליכים החינוכיים ומזמן דיאלוג פתוח ויחסים של שיתוף פעולה, שקיפות והגינות. קהילת בית הספר משפחתית פעילה ויוצרת.

ללמוד לחיות יחד:
המפגש הערבי יהודי מעורר קשיים ודילמות רבות ומביא איתו גם הרבה יופי, שפע ועושר אנושי. הן הקושי והן היופי הם הזדמנויות להתפתחות אישית וקהילתית, להתבוננות עצמית, להיכרות ולהתחדשות.
ללמוד לחיות יחד זה לא קל וזה לא קורה מעצמו. נדרשת מחויבות גבוהה, רצון עז ומעורבות בחיי בית הספר והקהילה.
אנחנו גאים מאוד בבית הספר שלנו – בצוות המסור, בהורים המחויבים, בילדים הנפלאים, ובאופן ההתמודדות שלנו עם הבעיות והקשיים שבדרך.

אנו מזמינים אתכם להצטרף להרפתקה, למסע, ליצירה של הווה אחר לילדים ולהורים כאחד.
בית הספר שלנו פתוח לכולם, אנחנו שואפים להרחיב אותו ולקלוט משפחות חדשות וילדים רבים. מי שמצטרף לקהילת גשר על הוואדי, יהודים וערבים כאחד, לוקח על עצמו לעשות מאמץ מיוחד לשמור, לטפח ולפתח את השותפות העמוקה ההולכת ונרקמת כאן.

זוהי הזמנה לצאת למסע, לקחת חלק פעיל בתהליך מאתגר ומלא תקווה, ביצירה שיש לה השלכות מרחיקות לכת על החברה ועל העולם כולו.

לפרטים ניתן לפנות למרים במזכירות בית הספר: או לטל קאופמן, מנהלת בית הספר: אימייל >>

[אתם מוזמנים לפגוש אותנו מחר 29/1/10 בדוכן בית חינוך אננדה, שיתארח בפסטיבל אקומנשה, שמתקיים היום ומחר בגן שמואל]

בית חינוך אננדה – חינוך ברוח היוגה

עם האביב, מתחילה ההתעניינות לקראת השנה הבאה. זה הזמן לענות על שאלות נפוצות וכך להסביר קצת יותר בהרחבה על התפיסה החינוכית שלנו.

מה זה בעצם "אננדה"?
אננדה, בשפה הסנסקריט, שהיא השפה של כתבי היוגה, פרושה שמחה. אבל לא סתם שמחה ארעית, חולפת, אלא שמחה פנימית אמיתית, שנוגעת ברובד של הנשמה.

מה זה חינוך ברוח היוגה?
הרעיון הבסיסי שלנו במסגרת הוא לתת בטחון ואהבה של בית, בשילוב עם ערכי ותרבות היוגה. חשוב לנו לתת ביטוי מירבי לצרכים ולעולם הפנימי של כל ילד, ולאפשר לכל ילד לפעול וללמוד מתוך תחושת סיפוק פנימי עמוקה. לפי היוגה, הדבר שנותן לעצמי את השמחה הגדולה ביותר הוא יחסים ונתינה, וזה מבחינתנו לב החינוך- פיתוח יחסי כבוד ונתינה בין הילדים לבין עצמם, בין הילדים לבין הצוות החינוכי, ובין הילדים אל העולם הסובב אותם.

יוגה זה לא רק תרגילים גופניים. פירוש המילה יוגה זה התחברות. התחברות למי? לעצמי העמוק ביותר של כל אחד. יוגה, הנה כל תהליך, אשר מחבר את האדם אל העצמי האמיתי ביותר שלו. וזה מה שאנחנו מנסים לעשות במסגרת זו.

הנחת היסוד הבסיסית של היוגה, היא שלעצמי שלושה רבדים: הרובד הגופני, הרובד הנפשי- רגשי, והרובד העמוק ביותר- הנשמה. אושר או סיפוק פנימיים, יתכנו רק כאשר שלושה רבדים אלו מסופקים. ומהו טבע הנשמה? מטבעה, הנשמה הנה מלאה באהבה, נתינה, כמיהה לטוב, שלווה וסיפוק פנימי. סיפוק אמיתי הנשמה מקבלת מאהבה ללא סוף וללא תנאי, מקבלה של אהבה כזו, ומנתינה שלה לאחרים. אושר אמיתי יתכן כאשר משתנה המוטיבציה מלקיחה אנוכית, לשירות ונתינה. זה מה שאנחנו מנסים לחנך אליו- לנתינה, הקשבה, התחברות והתפתחות.

תהליכי יוגה, וכמותם גם תהליכי חינוך, נועדו לחבר אותנו אל טבע העצמי, וללמד אותנו לפעול מתוכו, וכך לתרום ליצירת חברה יפה יותר במקום בו אנו חיים. חינוך באמצעות יוגה שם דגש מרכזי על פיתוח העצמי, ראיית כל ילד כנשמה יחודית, טובה מיסודה, וראיית בעיות או קשיים של הילד, כהזדמנות לשיעור ולצמיחה. אין ילד רע – יש ילד שרע לו…

התפיסה שלנו שהמסגרת היא כמו משפחה, ולכן התפיסה של הצוות היא כמו של הורים. וכמו הורה, כל איש צוות מנסה לשים את הצרכים של הילד במרכז.
ומה הצורך האמיתי של כל ילד? אהבה!
כשילד מקבל אהבה, זה נותן לו ערך פנימי בלתי מותנה. ערך שבא מעצם הקיום של הילד, ולא מעצם הכישורים שלו. כל ילד זכאי לכך שיראו מי הוא. ילד שמקבל הרבה חום ואהבה יתפתח בכיוון שירצה, שנכון וטבעי לו. אהבה בלי תנאי אינה לא לשים גבולות. צריך לדעת גם מתי לומר לא, אך עדיין, עם הרבה אהבה. לדעת לומר לא במקום הנכון, לטובת הילד.

אהבה היא המצרך החיוני ביותר להתפתחות הילד. זה יוצר תחושת ערך עמוקה – אני אהוב בגלל מי שאני, לא תלוי בכישורים החיצוניים שלי. ילד שמקבל אהבה כזו, תהיה לו תחושת זהות יציבה ושלמה. לפי האיורוודה, הרפואה ההודית העתיקה, ישנו קשר הדוק בין המערכת החיסונית, החוסן הפיזי והרגשי, לבין תחושת זהות שלמה.

איך נראה היום בבית חינוך אננדה? לקריאה נוספת »