11 בבוקר בדרך הנדיב. באוטו הממוזג מתנגן ז'ובים. הבועה המכאנית נושאת אותי ממקום למקום.
פתאום אימה, מועקה, כיווץ בגרון ובבטן, בחילה. עוד לפני שהאוזניים שומעות – כל החושים נדרכים.
מה זה, אמבולנס? משטרה? העיניים מחפשות דרך מילוט אבל שום מכונית חירום לא מפלסת את דרכה מאחורי ומצדדי. אה! זה הניסוי צופרים! אתמול היתה הודעה מוקלטת בטלפון. השכל נרגע אבל שאר המערכות ממשיכות להשתולל נוכח היללה האיומה הזאת, כמו אלפי תנים ממתכת, כמו להקת צבועים מדממת.
תמונות מהירות של אובדן היפותטי גורמות לי להתקשח, לטרוק את הלב.
ואם [תסריט בלהות] היה קורה? ואם [תסריט בלהות 2] ?
מאיפה הייתי לוקחת אומץ להמשיך?
באופן מיידי מופיע מול עיני-לבי יובל רוט. יובל ויעל רוט, כמו כמוסות נחמה, צפים בתודעתי כשאני פונה שמאלה לדרך הבנים. עצם נוכחותם במרחב האנרגטי מייצרת הקלה ושפיות. הצפירה נגמרת.
אני נושמת את הדמעות בחזרה פנימה, מגיעה הביתה ומוצאת את אהובי המום מול הרדיו, מחפש לשמוע אם נפלו טילים בעמיקם או משהו. הוא לא ידע על הניסוי, שכחתי לומר לו.

כשהיינו בסחנה ינאי שאל אותי פתאום תוך כדי שחיה מה הפחד הכי גדול שלי.
שאלה ממוקשת. צריך לענות בזהירות. התת מודע שלי מוחק בבת אחת את כל הפחדים ואני לא מצליחה לדלות משהו. מה גם – וזה נכון – שאין לי המון פחדים.
"נו.. " הוא מפציר בי, "אז מה הרגע שהכי פחדת בו בחיים?"

______

הטלויזיה, ששהתה כאן מהמונדיאל, חזרה לפני כמה ימים לבעליה.
הילד בקריז.
בלי מנת בן-10 היומית קשה לו להתעורר, הוא כועס.
צריך לחשוב על פיתרון.
המוח שלי מבולבל.
אני מחפשת משהו במחברת ומוצאת רשימות שכתבתי בסדנת המסע לילדים.
יש שם הרבה רעיונות, מתוכם משהו שהמנחה השתמשה בו כמה פעמים במהלך היום, בעיקר במעברים: "בואו ניקח נשימה עמוקה ונשחרר".

***

עכשיו שקט. המחשב פנוי. המזגן ממזג. פנאי לנשימה עמוקה.
למרות שהחופש הגדול טס, הימים האחרונים מתארכים.
שום טיול רציני לא התקיים החופש. יותר גיחות נקודתיות. אז אתמול שלשום נסענו לסחנה. לא הייתי שם מאז שהייתי קטנה – ואיזו הפתעה נהדרת!
עמק המעיינות, שם מקסים שמעביר למציאות אחרת, רטובה, ההיפך מ"ישראל מתייבשת". הגלבוע חזק ויפה. האדמה שלמרגלותיו עשירה וכהה. מזג האויר, השמות שבדרך, כל כך ישראליים, מעוררים געגוע וזיכרונות. הארץ הזאת קטנה ומוכרת.

מקום תמים, שמורת טבע. מאפשר דו-קיום. הרבה אנשים ושפות: עברית, אנגלית, ערבית, צרפתית, רוסית, אנשים כאלה ואנשים כאלה. אפילו טינאייג'ים קשוחים משחקים כמו ילדים, אוכלים תפוח. על כל מי שראיתי היה נסוך מין פיוס, משהו ילדי, של בגדים קצרים בחום אוגוסט ונוכחותם של מים. דו קיום בין ילדים ומבוגרים, בין אנשים ודגים, בין פעלתנות למנוחה. אביזרי הציפה, שגדולים מידי לבריכת כלור ומיותרים מידי בים מקבלים פה את שעתם הגדולה. מזרנים צבעוניים, כורסאות צפות, גלגלי-ענק, סירות משוטים מתנפחות והלהיט הישראלי – מזרונים מתנפחים לאורחים, בגדול כפול, שזזים בזרם המרכזי כמו לוויתני אורקה וצריך להיזהר שהם לא יגהצו את אחד השוחים.

ינאי נחוש בדעתו לחקור את המקום ביסודיות. כל נקיק, כל מפל, כל קומה במפל, תעלה ובריכה זוכים לביקור ושיכשוך. אנחנו שוחים את הבריכה האמצעית לכל הכיוונים, יוצאים ממנה לטיולים יבשתיים ושוב קופצים למים. השחיה כתף אל כתף משמחת אותי במיוחד (תודה שחר, חשבתי עלייך הרבה תוך כדי). וגם השיחה שתוך כדי השחיה.
וגם רגעים על המחצלת בצל, כשהרוח החמה מלטפת את הגוף הנעים ממים מתוקים ומשרה נימנום והירהור.

בחמש בדיוק המצילים שורקים. לבושים בחולצות של החברה להגנת הטבע הם עוברים על פני הגדות ומוציאים את המתרחצים שמתקשים להיפרד: ילד עם מצופים של היפר-זול, קבוצת נערים, אבל לא את האישה המבוגרת עם השיער הבלונדיני הגבוה. "למה היא לא יוצאת?" תוהים הילדים בינם ובין עצמם. "מה היא חושבת לעצמה?"
"אף פעם אי אפשר לדעת" אומר ינאי. "אולי היא חרשת? אולי היא לא מבינה עברית?".

כשהמקום מתרוקן מאנשים החיות יוצאות.
להקות דרורים מרקדות בלקטנות, חומט קטן חומק מתחת לשיח. הדגים הגדולים מעיזים לעלות מהקרקעית לנגוס בשאריות של עוגיית עבודי.
38 ש"ח למבוגר 22 לילד. פתוח 08:00 עד 17:00. אני מבינה שצריך לסגור מוקדם כדי להספיק לנקות, אבל מצטערת שאי אפשר להישאר ללילה, או לקבל שם את הדימדומים.

תחילת אוגוסט, עמוק בתוך החופש הגדול. רגעים מיטשטשים לתוך רגעים, הלילות חמים ולפעמים לבנים. מתרוצצים. ועוד לא נגענו בחוברת אחת. תהליך הלמידה מסתורי ורב ערוצי. אם מתקיימים לימודים הרי הם עפים באויר. חלקם נלכדים בתודעה כמו זרעים של סביון ואולי יום אחד ינבטו.

חופש גדול מה לא? שינה עד מאוחר, גלידה במקום קורנפלקס לארוחת בוקר, מסיבות בריכה, ים, והרבה מסכים. אחרי שנים בלי טלויזיה קיבלנו אחת בהשאלה לכבוד המונדיאל ויש ימים שהילד על הטלויזיה משבע וחצי בבוקר. מסתבר שערוץ הילדים 2010 הוא ג'אנקיה ביונית. הרבה מאוד אנימציות על עולמות בדיוניים, אינטריגות בינגלקטיות וכמובן – רובוטים. רובוטים מעניינים אותי. מאז שהתוודעתי (לקמצוץ מ) משנתו של העתידן ריי קורצווייל, שצופה שב-2045 יחדלו אנשים למות ממחלות ומזקנה, והטכנולוגיה תגיע לנקודה שבה בני אדם ומכונות חושבות ישתלבו לבסוף לישות מאוחדת. וזה כולל ננו-רובוטים שיווסתו לנו את המערכות ויסדרו לנו ת' ADD.

אז נסענו לתערוכת הרובוטים במדעטק בחיפה.
חיפה היפה ביום חם, עם GPS שהוביל אותנו בביטחון ברחבי העיר עד חניה מוצלחת ברחוב מסדה הנחמד, שהייתי מוכנה לחקור אותו עוד טיפה לעומק. אבל לא עכשיו. הילדים מכווני מטרה על המדעטק והם רצים קדימה. כמה עליות וכמה ירידות והנה אנחנו שם. במוזיאון המצוין והמושקע, שכרגע, בחופש הגדול נראה כמו חדר פליפרים ענק, עם ערמות של ילדים רצים בתזזיתיות מחדר לחדר ומתחרעים על המוצגים.

לרובוטים בתצוגה זה לא מזיז. הם מניפים זרועות מתוזמנות, משמיעים צלילים, מחקים פעולות אורגניות ובעיקר – לא מתרגשים. היה שם אפילו רובוט קטן שעושה טאי-צ'י בתנועות חלקות (האם תיכנתו לו גם תודעת טאי-צ'י או רק את הכוריאוגרפיה? חבל שלא שאלתי).

לב התערוכה הוא ה ROBOT ZOO  דגמים רובוטיים מרהיבים וגדולי מידות של בעלי חיים, ביניהם זיקית, קרנף, תמנון, זבוב ועוד חיות רובוטיות במידות גדולות. כל דגם ממחיש באמצעות כלים טכנולוגיים עדכניים את המבנה והפיזיולוגיה המיוחדת של החיה, וכיצד היא משתמשת באיבריה השונים לפעולות כמו תנועה, אוכל, צייד וכו'. החיות הרובוטיות סבלניות ולא מתעצבנות כשהילדים מאכילים אותן ברעש ובלחיצות אינטנסיביות על כפתורים.

אחרי שמיצינו את תערוכת הרובוטים וקינחנו בטילון, הלכנו למדעטק עצמו, שבו כל חדר יותר מופלא מהקודם. ינאי הכי אהב את מיטת המסמרים אשר בחדר הקסמים. ואילו אמו המותשת – והרי ידוע שביקור במוזיאונים חשוב אבל תמיד מתיש – קיוותה שיקרה קסם ונגיע לאוטו בלי שום עליה קיצונית.  אם הייתי הומ-סקולרית הייתי קונה כרטיס ידיד של המדעטק ופשוט חוקרת אותו בסבלנות שיטתית חדר אחרי חדר.
אולי ב- 2045 אני אהיה סבתא ביונית, מי יודע איפה, שרצה בריחוף קליל ונטול מאמץ אחרי הנכדים בתערוכה שמציגה מנגנונים אורגניים מיושנים. בינתיים אני אמא בשר ודם, אוגוסט 2010, ישראל, וחם כל כך.

תערוכת העולם הרובוטי נפתחה ב- 1/7/10 ותהיה פתוחה עד אחרי החגים. לאתר התערוכה >>
לאתר של המדעטק >>

[צילום: נועה זני]

הגב שלי תפוס. לראשונה בחיי. אבל תפוס תפוס. אני הולכת בזוית ברווזית ועוצרת כל כמה צעדים, להישען.
לא מצליחה לשחזר את הרגע המדוייק שבו זה קרה. לשים אצבע על הגלישה העדינה מכאב-קל-שתכף-יעבור לאיך שזה עכשיו.
הכאב והאיטיות מטרידים ומעוררים הרבה מחשבות.

*
אחר הצהריים בבריכה עם פוטי וחבר טוב שלו מקדמת דנא.
ברוך הבא חופש גדול!
הילדים במים ואני נטועה בצלו של עץ גדול. טבילה אולי יכולה לעזור אבל אני מוותרת על זה להיום. מרגישה חשופה גם ככה בגלל ההילוך הכפוף, אז עוד עם בגד ים ושני עיגולי נחיתה של כוסות רוח על הגב.. לא. לא היום.
שותה קפה מהתרמוס, אוכלת שוקולד, קוראת את מסע הפיל של סרמאגו, שכולו איטיות אלגנטית.
עד שהבריכה נסגרת.
היום העליה לחניה היא אתגר מפרך.
"את כמו סבא! כמו סבא!" ינאי משתאה מהדמיון בין ההילוך החדש שלי להילוכו של אבי,
שביומיים האחרונים אני מבינה אותו כמו שלא הבנתי מעולם.

*
פתאום אני נזכרת –
היום בדרך מבית הספר חוצה את הכביש אדם גבוה וזקוף עם כובע ומשקפי שמש, בפיו סיגריה לא דלוקה. הוא הולך לאט מאוד, ממש באופן חריג. והוא לא מבוגר מי יודע מה, וכאילו "אין לו סיבות"..
אנחנו עוצרים לו במעבר חציה ומ ס ת כ ל י ם.
בימים כתיקונם הייתי רואה באיטיות שלו התרסה, או שאננות, או התעלמות מהסביבה הממהרת..
היום, עם גב תפוס, אני בעיקר מבינה שאין לי מושג בקשר לאיך שאנשים מתנהלים.
שום מושג.

*
למרות הכלור והשמש והמחשב בערב ("מותר לנו! אין מחר בית ספר!") לוקח זמן עד שהם מתחילים לפהק.
מקריאה את "איפה הייתי לפני שנולדתי" הנפלא של דני לסרי. הקצב האיטי שלו מפיל תרדמה על כולנו.
אני נרדמת על הצד – התנוחה היחידה שאפשרי לי ממש לנוח בה – וחולמת חלום לא נעים, אימה אפורה כמו הצפה בהילוך איטי. מנסה להתעורר אבל סקרנית לפענח, להמשיך אותו, רגע ~ מה זה היה – לא מצליחה להתפקס כדי לזכור.
איוושוש קל משמאל. החבר מתיישב במיטה בעיניים עצומות; רגע ארוך; השן הקדמית המתנדנדת שלו מבצבצת בחמודיות. הוא מתנודד בעדינות כמו קשוב לדופק של מגנט, ואז נשכב עם הראש לכיוון צפון, כמו במיטה שלו בבית.
לאט לאט אני מקיצה. משתחררת מקורי החלום.
מודה לו בלבי. משתאה מהחיבור.

קמה.
עושה סיבוב בחלונות שבמחשב.
חוזרת לישון, על הצד.

לילה טוב.

***

(*) מחשבות איטיות – ביטוי מתוך ספרו של דני לסרי "איפה הייתי לפני שנולדתי". פילוסופיה לילדים. שיחות ומעשיות. כתר הוצאה לאור. ספר חזק ואמיץ. (תודה, מור)

אחר צהריים נעים בגינה. שמיים כמעט ארופאים, עננים יפהפיים. רוח טובה. ימי טרום חמסינים.
חברים, התרוצצויות, ילדים שמגיעים מכל קצוות השכונה כמו לפי קריאה סמויה למסיבה סודית.
אמאאאאאאאאא בואי תראי משהו יפה!! צועק אלי הקופיף מהעץ בהתרגשות. אני קמה מהדשא כדי לחזות בפלא: גוש שרף גדול וצלול תולה על הגזע. דם ענברי זולג בטיפה שקופה שהתקשתה באויר. מפתה לשלוח אצבע חקרנית וללטף.
"אל תיגע זה דביק" אני מתריאה. אבל קשה לו להתאפק.
אחרי עשר דקות הוא יורד מהעץ, הגביש הנוצץ תקוע לו על האצבע המורה.

רוב הילדים כבר הלכו הביתה ואנחנו בדרך לאוטו. אני שקועה בשיחה עם רות. רוצה למשוך עוד קצת זמן טיול בשכונה הישנה, במזג האויר המושלם הזה.
הוא משתרך מאחורי בקוצר סבלנות הולך וגובר. הולך ורוטן. אני שולפת לו את הגושיש השקפקף מהאצבע אבל כנראה נשאר שם עוד משהו קטן. הוא מפתח מצוקה שהופכת לקריזה מתנחשלת. אני לא ערה מספיק למה שקורה איתו, לא מתוך כוונה רעה אלא פשוט כי… השיחה עם רות כך כך מעניינת..
בינתיים בנבכי נפשו מתפתח סיפור פנימי שלם.
הוא עצבני על השרף ובמיוחד עלי, "את יודעת למה!!"
לא אני לא יודעת למה (זה רק השרף? אולי עשיתי עוד משהו?) רק מבינה שהוא מצפה ממני שאנחש אותו.
סבלנותי פוקעת.
את אמא מרושעת!! בכוונה עשית אירוך דרך בכוונה! בכוונה!!
אנחנו מגיעים לטורים גבוהים, שממשיכים עד הבית. גם כשהאצבע עברה קירצוף עם סקוץ' והשרף נעלם, הסיפור עדיין דבוק.
ברגעים כמו זה אני נחבטת על קירות ללא מוצא.
כאילו אין לי שום כלי לצאת מזה. לקריאה נוספת »

הוא עוד מעט קורא שוטף,
כבר יש את הזקיפות ואת הבלאנס הנכון,
מתקדם בין הכריכות על בהונות, בהיסוס והתגברות, מועד על איזו מילה ארוכה,
מנער תלתלים ומסתער קדימה לעוד דף בספר, עוד הגדרה במילון.
מצחיק אותו שאליעזר בן יהודה המציא את המילה: אַהוּד, וגם את המילה סניף (איזו הגדרה ארוכה!) וגם פצצה:
"כלי המכיל חומר נפץ שֵׁ בּ הִ ת פּ ו צֶ צ וּ תּ ו זורע מוות והרס"
לא משנה המילים הקשות -
האיטיות הרהוטה שבה הוא הוגה הברה הברה את שֵׁ בּ הִ ת פּ ו צֶ צ וּ תּ ו מפוצצת את הלב שלי מהתרגשות.

—

כמו שלא הייתי שולחת אותו לבד לתל אביב, ככה אני לא שולחת אותו לבד לנרניה.
מסוכן שם.
יש שם מילים מכשפות ואמיתות צורבות.
כל יום אבל בעיקר בשבתות, אנחנו רבוצים על הספה בחוץ/על השטיח בסלון/במיטה לפני השינה,
כתף אל כתף,
ונוסעים בזמן ובמקום.
מתעכבים על דקויות,
צוחקים ביחד משטויות,
קוראים משפט אני משפט הוא,
נזכרים בקצות חוט מהספר הקודם, מנחשים מהלכים קדימה,
מתפלפלים בענייני "מה הייתי עושה במקרה כזה" או אחר.
אני מרשה לעצמי להדגיש משפטים, לצחוק כמו מכשפה, להדהד כמו אריה, לחרוק כמו ארון, להיעלב כמו לוסי, להתחמד כמו פאון.
לפעמים עוצרת והוא מביא דף כדי לכתוב ציטוט מהמם, למשל:

[להגדלה לחצו על התמונה. השורה מתוך האריה המכשפה וארון הבגדים]

גם כשהוא ידע לקרוא שוטף אני אמשיך להקריא לו. זה כיף!

—

אחרי עוד שני פרקים ברצף אנחנו נהיים רעבים.
הוא קם ומכין לנו צלחת של בייגלה וצלוחית קוטג' ליד, כדי לטבול.
בייגלה שמיניות מכיל את כל האותיות וגם את כל המספרים. ככה זה בכל דור ודור. כלי כתיבה אלמוני, שלא נכלל ברשימת עזרי הלימוד.
כירסום עדין סביב ל' עגולה קצת משונה, זהירות שלא תישבר,
שהופכת ל- כ וממנה ל- י'
וממנה לבטן.
ביס אחרי ביס אחרי ביס בלי להרגיש,
אנחנו אוכלים אלף בית שעשוי מחיטה וממים,
ומפנימים את היסודות.

הפוסט הזה נכתב אחרי הבמה הפתוחה האביבית שהיתה בחודש שעבר (מרץ 2010) ולא פורסם. אבל היום גולן שלח וידאו עם לקט ממה שהלך שם, אז אני משחררת. וסליחה על התיזמון – היום ערב יום השואה ואין לי משהו חדש להגיד חוץ מאשר שזה ערב כבד ועצוב ודממה מעיקה ואפורה.

***

רציתי לעלות בבמה הפתוחה האחרונה ולהציג את מושבה חופשית החדשה.
רציתי רציתי אבל לא ממש התכוננתי לזה עד הסוף. כלומר – נירשמתי אצל הנס, הגענו בזמן, הבאתי את המחשב, פגשתי את גלית שצילצלה לאבישי שיביא את הנט-סטיק שלו כדי שיהיה חיבור לאינטרנט, הוא באמת הביא (תודה אבישי) והתיישבתי בספסל הקדמי, ליד גיא לב, שגם הוא היה שם ועוד הביא קלאבס. יכולנו להדגים להם ביחד באילתור איזה ג'אגלינג מטורף זה היה לבנות את האתר..

התחילו ההופעות הנפלאות.
הפעם לא היה נושא ספציפי אלא במה פתוחה-פתוחה. כל דיכפין ייתי ויציג.
התחילו להקריא את השמות. 5:55 דקות לכל אחד. מפעם לפעם זה נהיה יותר מתוקתק.

עם הנטבוק החמוד על הבירכיים, נרגשת ותוהה איך זה יהיה. מה להגיד. זה לא פשוט לי לעמוד מול חדר. הידיעה שאני כותבת לקהל גדול לא עזרה. זה אחרת בלייב. ינאי כבר התחיל להתעייף. בא להתלטף. "לך תקנה טראפלס" שלחתי אותו עם מטבע לעבר הדלפק בכניסה. "תתעורר קצת מסוכר". הוא הסכים ופילס את דרכו בין כל המבוגרים וחזר מסביב עם רעמה יוקדת "אפילו שוקולד אין כאן! נגמר!" מיסכנון. האכזבה והעייפות גברו על הרצון לראות אותנו מופיעים וכמו פקק מבקבוק של שמפניה עפנו הביתה. אוי, אוף ואוף.
(ובדיוק באמצע סיפור מצחיק של אייל עמית. סליחה אייל)

למה לא הזמנתי ביביסיטר (כי אתמול הוא ישן אצל אבא ; כי הוא רצה לראות את תומר שר ואותי מופיעה) ; למה נשים תמיד נקראות לתיפקודים משפחתיים וכל הכיף קורה בחוץ (לא לגמרי מזדהה עם התלונה, למרות שיש בה אמת) למה לא ביקשתי להופיע במחצית הראשונה, ושוב – למה לא הזמנתי בייביסיטר (לא נורא, הילד חווה אירע קהילתי פרוע, חוויה מעשירה)
למה אני כזאתי מוותרת לעצמי,
למה להחמיץ דווקא בפסח,
איך אנשים עולים בקלות ואני מתהססת,
ולמה אני צולבת את עצמי במקום ללכת לישון..

והכי באסה זה שאין מי לבוא אליו בטענות חוץ מלעצמי (וגם זה לא מועיל). בתוך התדר של הערב, אם הייתי קמה פתאום ומבקשת לעלות רגע כי הילד עייף – זה אולי היה יכול להתקבל. זה משהו שלמדתי באג'ל – מי שרוצה לעלות על הבמה פשוט בא ונעמד עליה.
ולי קשה את זה. לפעמים נאלם לי הקול. יושבת וממשיכה להתבונן, לחפש תיזמון ברור. ובאמת הגיע אחד – עלה עופר מהפוטיפורים והקריא סיפור על עצמו נער בחיפה, ועל משחק שהם היו משחקים ביניהם, בשם 'גלקסיות'.
"הנה הקיו, הנה הרמז" לחששתי לגיא.
אבל הסיפור נגמר ועלו אנשים אחרים,
ואז כבר הלכנו הביתה.

וככה גם לא הופעתי בעצמי וגם לא ראיתי את תומר מופיע.
אבל הוא חזר הביתה מבסוט לגמרי – השיר שלו היה ההופעה הסוגרת של הבמה הפתוחה – ועזר לי להתפייס עם עצמי. באמת אהוב.

***

והנה עברו שבועיים מאז שכתבתי את זה והיום גולן שלח את הוידאו ויש שם קטע מקסים של נשות הידית, לבושות בשחור, דומעות בשורה. וזה מתאים ליום הזה, ולבכי שבו.

[מי שרוצה עוד סרט מוזמן לקפוץ לסיפריה הקוסמית שבקרקעית דף הבית. שמתי שם עכשיו את הטריילר של פיצה באושוויץ - סרטה של מירי חנוך הקרועה והמחוברת].

יושבת עם הנטבוק החמודון שלי במרפסת.
שומעת את הקיפודים אבל לא רואה אותם כרגע.
בתוך הבית פוטי וטלטושה מצחקקים בערנות מול קלאב פינגווין. השתלטו על המחשב, אבל זה בסדר – היום הזה זרם מדבר לדבר – משחקי דימיון ויצירה, תענוג בכוורת, רגעים ארוכים ובטלים בערסל, פיטפוטי חרוזים שירים מומצאים, צחוקים רמים ופשוט…………… חופש!
החברות ביניהם מרגשת אותי.

**

האויר מבושם בצלילים.
יש כאן הרבה חיות.
אנחנו לפעמים כמו דייויד אטינבורו, מתחקים.
מנחשים, מלחשים סיפור.

**

הנה הקיפודת! מאווששת לה לאורך הגדר. רציתי בית עם קיפוד וקיבלתי בית עם המון קיפודים. הם חיה מרתקת ומסקרנת. מתגרדים כדי לחזר, נמנמנים פיתה ביום וערנים בלילה בשיגעון. ויש להם גומחות חמודות.

**

מושבייבס החדשה כמו יריעה, נפרשת. הרבה תכנים להעלות.
הלוחות עדיין מסתוריים לי.
יש את האינדקסים לבנות, ועוד כמה דברים.
עושה כמיטב יכולתי!

יום שני שעבר: הובלה. יומיים של כאוס + טכנאים + תחושה, גופנית כמעט, של פירוק והרכבה.
ביום שלישי בערב ינאי ואני מקנחים סיבוב סידורים במושבה אצל גיל. ינאי מזמין רביולי חוביזה ובתוכי לאט לאט מתחיל פירפור של עצב שמתפשט בגוף כמו צבע בתוך מים, שמציפים את מחילות האף ומשם נובעים החוצה דרך העיניים.
מתגעגעת לבית הישן, למוכרות שלו, לגלו, לקרקע יציבה ומהודקת מתחת לרגליים.
ינאי לשמאלי על הבר מסתיר את העיניים שלי כי זה מביך אותו.
אותי כבר לא. יש נקודה כלשהי שאין מה להסתיר.
גיל, שגר 5 שנים בבית שאליו עברנו עכשיו, מציע לי בירה שהוא עושה אבל לא בא לי לשתות. וגם לא לאכול. אני נותנת לסיפורים ולרחמים עצמיים להתגנב לתוך המים הצלולים של העצב הפשוט, הטבעי.

—

ביום רביעי בבוקר, אחרי שינאי כבר בבי"ס ואנחנו ניגשים לעוד יום של טרנזישן, הטלפון מצלצל: "בואו לקחת את קשת מהר, היא משתוללת, אנחנו נוסעים ללדת!" אנחנו מגיעים כשהאמבולנס מתרחק ומוציאים את הכלבה ופתאום הטלפון מצלצל שוב, בטעות או במקרה, ואנחנו עומדים על השביל ושומעים את זעקות היולדת ("ללניאדו… תסעו ללניאדו, לא להלל יפה!") ואחר כך שקט קדוש ופתאום פעיה עדינה של תינוק ומילים ראשונות שממלמלים אליו הוריו. אנחנו המומים מהזכות שנפלה בחלקנו. נושמים בשקט בזמן השידור החי וזזים הצידה רק כדי למשוך באף.

—

ובשישבת נורה.
נורה היא המורה שלי במלוא מובן המילה.
היא גרה בסנטה פה ומגיעה לישראל כמה פעמים בשנה ומלמדת בבתים של תלמידיה.
מה היא מלמדת, איך היא מלמדת – את זה תקראו כאן. היא מורה מבוגרת, אחראית, קוסמת, אישית. אני בת מזל על הזכות לפגוש אותה וללמוד ממנה ועוד יותר בת מזל על שהלימוד העמוק הזה מתקיים ביחד עם אהובי.

הפעם אנחנו נפגשים בכפר רות בבוקר לסשן על חלימה.
אחרי כמה שעות נוסעים לכנסיית ארון הברית באבו גוש, לחלימת צהריים.
זה השבוע של פרשת תרומה. ככה יצא, בלי תיכנון. הפרשה עוסקת כולה בנושא אחד: הציווי של אלוהים למשה על בניית המשכן. בתחילה מצווה ה' את משה לאסוף מבני ישראל תרומות לבניין המשכן. אחר מובאים בה בזה אחר זה הוראות מדויקות לבנייתם של המשכן וכליו, בסדר זה: ארון הברית, הכפורת, שולחן לחם הפנים, המנורה, יריעות המשכן, קרשי המשכן, האדנים, הפרוכת, מזבח הנחושת וקלעי חצר המשכן.
פרטי פרטים שנתונים להשערות והנחות שאנחנו מתבקשים לשים בצד, ולתת לגוף לזכור את מה שעולה. כל אחד לגופו.

במקום שבו עומדת עכשיו הכנסייה שכן ארון הברית במשך 20 שנה, מאז שחזר מהפלשתים ועד שדוד המלך הביא אותו לירושלים. עשרים שנה זה הרבה זמן והמקום עדיין מלא בתדר שלו, יהא אשר יהיה. מה זה בדיוק הארון, איפה הוא היום – זו עדיין תעלומה, שכבר חצי בוקר אני מגגלת. תילי תילים של מידע כזה ואחר מחזירים אותי לחוויה המקורית: איפשהו באבו גוש יש אדמה מפוקסלת, רוטטת, קורנת, שעושה צמרמורות בגוף. בהתכוונות הנכונה אפשר להתחבר איתה סטיירוואי טו הייבן.

זה כל כך קדוש וכמוס עד שמפתיע שהשם האמיתי "ארון הברית" מופיע בשלטים. משהו מתקופה שעוד לא היו בה שלטים מתגלם במציאות עתידית על שלט רחוב. ומה שעוד יותר מפתיע זה העובדה שרוב הזמן המקום ריק.

אני מתכוונת לבקר שם שוב.

השבוע נגמר לי הדאודורנט אז הלכתי לטלי, שרקחה לי דיאודורנט שמבוסס על הקרם גוף המופלא  "זכרונות מהודו". כבר חודשיים אני מבקשת ממנה כזה והנה היא הסכימה (בקרוב על המדפים!), עירבבה, בישלה, ואני בינתיים הסתובבתי בחנות מסוחררת מהריחות ומרגישה כאילו קדישמן מקדיש לי כבשה פרטית.
לקריאה נוספת »

בקיץ האחרון השתכשכנו הרבה בבריכה. במקום ללכת ללמוד באופן מובנה פשוט נתנו למים ולשעשוע לעשות את שלהם. שתי כרטיסיות בגליקסון עשו את העבודה וינאי סיים את הקיץ שוחה חזה כמו דגיג שובב. עכשיו הגיע החורף והבריכות התרוקנו מההמון, וזה בדיוק הזמן לעבור ללימוד יותר מדוייק, בבריכה מחוממת.

טלי מלבנדר המליצה על שחר זוהר, וקפצנו למים. כלומר ינאי קפץ למים ואני ישבתי ביציע, מתמוגגת מהכישרון הטבעי שלו, מהריכוז ומההתקדמות.  ואז יום אחד היא פתאום שאלה: ומה איתך?

ללמוד משהו שכבר יודעים זה אתגר. צריך לשים בצד את מה שיודעים ולהתחיל לפרק את המוכר לחלקים חדשים. להביא את תשומת הלב לנשימה, לתנועה, למכלול. להתחיל ולסיים תנועה. ואז באיזשהו רגע לתת להכל להתחבר לידיעה גופנית, ובתוך הרגע הזה יש שקט חדש, מדיטטיבי. מסתבר!

שחר זהר היא מורה כלבבנו. קשובה וברורה עם עיניים צוחקות וריכוז מוחלט בבנאדם. מורה שהסמכות שלה באה ממקום עמוק, מקצועי ובוטח. שחר בוגרת קורס מדריכי שחיה, קורס הידרותרפיה ושיטת שאו – שיטת אלכסנדר במים. היא מלמדת אחד-על-אחד, ילדים ומבוגרים.
שיעור צהריים איתה הוא תענוג צרוף, שמחבר חשיבה ופעולה פיזית, וגורם להמשך היום להיות הרבה יותר קל ואסוף.

שחר זהר רשף – לימוד שחיה ושיפור סגנון

לשחיה יתרונות רבים כספורט:
סיכון נמוך לפציעות עקב תכונות הציפה והדחיסות של המים: אין עומס על עמוד השידרה ויש שמירה על תנועת מפרקים טובה.

שימוש בכל הגוף באופן מאוזן ומשולב: חיזוק שרירים, הגמשתם ופיתוח קורדינאציה.

עבודה הדרגתית על סיבולת לב ריאה.

למים תכונות של ריפוי ורוגע מה שיכול להפוך את הדבר להנאה צרופה.

בעבודתי עם אנשים במים אני מנסה להביאם לשחות מתוך התבוננות, מודעות לגוף ולנשימה, לכיוון נכון של ראש –צוואר-גב – דברים המביאים לזרימה חופשית במים, לעבודה משוחררת, מדוייקת ורגועה.

התאמת הגוף לעבודה במים, נשימה נינוחה ויעילה ודיוק במנח ראש-צוואר-גב הם אלו שיביאו גם לחיזוק שרירים, גמישות מפרקים וסיבולת. שחיה כזאת תביא להתארכות והתרחבות עמוד השדרה ואם נדע גם להרפות ממחשבותנו אזי נגיע לרוגע מדיטטיבי. נדבך חשוב ומכריע (כמו גם ביבשה) הוא הנשימה. נשימה טובה ורגועה היא המפתח.

העבודה שלי במים היא פרטנית ונעשית עם מבוגרים, נוער וילדים
בעבודתי עם מבוגרים אני מלמדת את אלו שלא שחו עד כה מסיבות שונות – פחד מים, קושי בהכנסת ראש וכו. עובדת עם אלו הרוצים לשפר סגנון וללמוד סגנונות נוספים, עם אנשים הסובלים מבעיות גב וכל בעיה שמצריכה עבודה פרטנית. מספר שיעורי השחיה הנדרשים הם בהתאם לרצון ולהתקדמות.

בעבודה עם ילדים במים יש מספר מטרות – המטרות ומספר השיעורים הנדרשים לכל ילד וילדה הוא אישי ותלוי ברצון וציפיות הילדים וההורים (התגברות על פחד מים, הרגלי מים, שחית הישרדות, לימוד סגנון אחד או יותר וכן כל בעיה שאפשר לגעת בה דרך עבודה במים). עם זאת, בשיעורים אני רואה את הדרך כחשובה לא פחות מהמטרה לשמה הגיעו לשיעור. לנסות ולמצוא את ההנאה עם התנסות גופנית-חושית במים.

עבודה של אחד מול אחד מאפשרת עבודה מתוך מחשבה ולא אוטומט, בהתאם ליכולות האישיות. הדגש הוא על הקניית יסודות בסיסיים שילכו תמיד עם הילדים: נשימה טובה, תחושת ציפה, ביטחון במים, מנח ראש ותנועות נכונות ומקדמות.

שחיה טובה מביאה להקשבה לגוף ברגע הנוכחי ולא בהכרח רק הגעה מקיר לקיר וחוזר חלילה. זוהי אומנות לשמה וככל אומנות גם היא דורשת תרגול נכון הטומן בחובו את אותה תחושה שלא תמיד אפשר להסבירה במילים.

לפרטים: 077-7103104  נייד: 054-8148173  |  אימייל >>

לפעמים אני מצטערת שקורים דברים ואני לא מתעדת אותם בזמן אמת.
(למה?)
כדי לראות את הפאזל של החיים בהתהוות, בזמן אמת.

למשל הבית שלי, שאותו אני מדמיינת לפרטי פרטים כתובים – ריחות, צלילים, טמפרטורות, תחושות, מעשים. כשכתבתי אותו ראיתי שם קיפודים בגינה. חיה כל כך מתוקה היא קיפוד. והנה, כמה ימים אחרי שדמיינתי בית עם קיפוד, בלילה במרפסת כשאנחנו יושבים ומפטפטים את עצמנו לדעת פתאום אהובי לוחש לי "תסתכלי". אני מביטה ורואה קיפוד נחמד מתהלך על הדשא. יותר משנתיים אני גרה בבית הזה ופעם ראשונה שקיפוד צומח לי בגינה. כשאני מספרת את זה לינאי בבוקר הוא אומר בחיוך שובבי: "אז עכשיו את כבר לא רוצה לעבור מכאן?"

אז קיפוד.
חיה כל כך נחמדה, קיפוד.
אולי בגלל שמוליקיפוד.

***

יש ימים שאני קמה זועמת, או עצובה, או מפוזרת, או מודאגת. ככה, בלי איזו סיבה שאפשר לשים עליה את האצבע. פתאום הצפה של רגש צפוף. כדי לחזור לאיזון אני לפעמים מדמיינת את קשת, כנענית בלגית אהובה שכמותה. רואה אותה יושבת על השטיח כולה אהבה ללא תנאי.
לפעמים אני מצליחה להחזיק אותה בלב מספיק זמן בשביל להירגע.
אתמול בערב לא השכלתי לזמן את קשת לתוך האוטו, כשהחזרתי את ינאי מחבר בשכונה. שאלתי אותו איך היה והוא לא ענה, התעלם. שאלתי שוב – שתיקה. שוב ושוב – שתיקה. זעם התחיל לגאות בי. "למה אתה מתעלם?" לא ענה. ולא שהיתה איזו סיבה נראית לעין. ולא שהוא מתעלם הרבה, דווקא ילד קומוניקטיבי וטוקטיבי. לא יודעת מה היה שם. פשוט הצפה. כשהגענו הביתה פתאום נזכרתי ששכחתי את הנייד שלי בבית של החבר. נכנסנו שוב לאוטו ונסענו לשם. אני עדיין מתוך שינה מנטלית. מסך על לבי. נוסעת קצת יותר מהר ממה שכדאי. ופתאום – מה זה מה זה מי זה מה זה פה בכביש אני מזיזה את ההגה מהר ונעצרת בחריקת בלמים כמה מטרים אחרי -
קיפוד חמוד וגדול שוכב מוטל על הכביש. לא מדמם, לא דרוס, אבל במצב טרמינלי.

בבת אחת כל הרגש משתחרר בבכי היסטרי וחוסר אונים. אני לא מעיזה לגעת בו, לא מעיזה, כועסת על עצמי שלא מעיזה. מקוננת בוכה נגעלת מעצמי, לא מעיזה לגעת, מחפשת בבגאז' משהו להזיז אותו מהכביש, מוצאת מקל, מתקרבת, לא מעיזה לגעת. לא מצליחה ללוות אותו אל המוות בלי היסטריה. פעימות אחרונות. אני בוכה בכי חייתי דומה לזה שבכיתי כשראיתי אופנוען מת בכביש החוף לפני כמה שבועות.
הלוואי שיכולתי לגעת בו בעדינות בבטן, בלב, אבל אני פוחדת שהוא פתאום יתעורר וינשך אותי. ינאי ברגע של אומץ רגוע אומר: "תני לי". בני בן השבע וחצי לוקח את העניינים לידיים ומגלגל את הקיפוד בעדינות לצד הכביש.
אוי,
אוי,
אוי,
זה נורא ואיום,
אנחנו ממשיכים אל הבית של החבר ולא מוצאים שם את הטלפון.
חוזרים הביתה והוא במרפסת.
אוי,
אוי,

פעולות הערב השגרתיות מתקיימות בדממת מועקה.
מקלחת סיפור ולישון,

לא מצליחה להירדם.
אהובי מציע לי בטלפון להדליק נר ולהתפלל לעילוי נשמתו של הקיפוד.
אני מקדשת מרחב ועושה את זה.
מתפללת בקול עליו ועלי, ועל האפשרות לחיות בשלום.
ושוב פעם בבוקר.
וזה עוזר.
מעט.

בבוקר אנחנו קמים ויוצאים. עוברים ליד הקיפוד ורואים אותו באותו מקום, שלם ושליו, שוכב על הבטן במנוחת עולמים. אולי זו בכלל קיפודה בהריון. חוזרים הביתה מביאים מעדר. קוברים אותו בעדינות. עומדים דקה ארוכה ליד הקבר וסוגרים את הפרשה כמיטב יכולתנו.

לא יודעת למה אני מספרת את זה.
אולי כדי להזכיר לכם ולעצמי לנשום. לא להזדהות עם רגשות שליליים. לנסוע בזהירות. להתעורר. תוחלת חייים של קיפוד, כך קראתי, היא 6 שנים בשבי ושנה עד שלוש בטבע. סיבת המוות הנפוצה היא תחת גלגלי מכוניות.

***

מאז אתמול אני מגגלת קיפודים ומצאתי מידע שימושי בבלוג אחד:

ואתם, הקוראים, אם במקרה נתקלתם בחיית בר פצועה, אני מקווה שתזכרו שקראתם לא מזמן בבלוג של טל על הקיפוד שאספנו ואולי הצלנו, ואז תעלו הביתה, תחפשו, ותתקשרו (הטלפונים הנ"ל נלקחו מynet, אני מקווה שזה בסדר): מוקד הסביבה של רשות הטבע והגנים: 6911* >> שמוליק לנדאו: 057-8842263 (מירס: 96*77*2000) >> עינת מטלון במרפאת בית החולים בספארי בר"ג: 057-8663920, 03-6305322

ווי ווי כמה דברים יש לי לכתוב.

המון המון המון המון המון

על ירושלים ביום שישי,

ועל תל אביב היום,

ועל ל"ג בעומר בגן,

ועל עמק הפיות באלוני יצחק,

ועל אתמול השרבי, שאף חבר גם של ינאי וגם שלי לא היה פנוי בו. אחה"צ חם, הרבה טלפונים. אחד כבר יש אצלו חבר, שני חולה, שלישית – היום באופן חד פעמי לא בבית. רביעי – הולך בחמש וחצי למדורת ל"ג בעומר בגן. אוף. למה יש לי רק ילד אחד, מסכן פוטי. יושב עם אמא בבית אחר צהריים ואין מישהו להשתובב איתו.
"אז בואי נשחק בחללית" הוא מציע. "נבחר שמות, ומותר לערבב. אני ג'ק, בעצם חץ".
"ואני מרגריטה"
"לא, אי אפשר מרגריטה"
"אה טוב, נסיכת האור"
"כן!"
"ואת האמא ואני הבן הגדול, ואני מפלס את הדרך. אפשר סכין?"
נותנת לו סכין מטבח פשוט עם ידית פלסטיק לבנה, כמו של קיבוץ, ואנחנו יוצאים אל החללית. קונסטרוקציה של גזע אבוקדו עם קרשים ועמוד טלפון ישן ושלושה גזעים לקיפוץ. והוא מנסר את גבעולי הקש היבשים עד החללית ואני מדי פעם זומרת, והוא מכין מזון מעוד כמה גבעולי קש ואנחנו עולים לחללית. ומתחילים לדבר בהכרזתיות, ולמצוא עזרים טקטיים. למשל ממתקים משבלולי זרעים ומיקרופון מקוץ ספירלי שמנמן, לשדר לחלל.

מרחוק אני ערה למכונה (השלישית לאותו יום). כזה שרב – הזדמנות פז לכביסה סידרתית של מגבות. שיספגו חום כמו קרשים מצדי, אחרי שהתפוגג עשן המדורות. המכונה סיימה ואני מכריזה בקול של רובוט חללי: "הגענו לכוכב הכביסה! בוא נרד לחקור את אזור החבלים".

"תפסיקי לדבר בקול גלקטי" הוא מעיר בפרצוף רציני. כאילו אומר: 'גיברת, הפסקת את המשחק אז אל תעשי את עצמך גם כן'.

תפסיקי לדבר בקול גלקטי? תפסיקי לדבר בקול גלקטי? אני מתמוגגת

"כן. מהגלקסיה הראשונה,
נדלקת על זה אה?"

אוי פוטי