רונית בר אילן

רונית בר אילן הקימה את מושבה חופשית (בחורף 2006), ניהלה וערכה את האתר עד אפריל 2015. לוחמת ירחית צהובה לפי המאיה, טריפיונרית קוסמית לפי השכנה, אמא, כותבת, לומדת, אוהבת.
  • שלום, אני עוזבת!

     [בכותרת: עבודה של עמליה זנד, מתוך הסדרה המלווה את הסיפור הנפלא "אסתר", שפורסם פה פעם, בין יתר הפנינים] 

    ***

    שעון קיץ.
    הגינה מכוסחת עד דק. כמו דף חלק.
    שקט חמסיני נחמד
    שמתחלף בקרירות,
    שמתחלף בטיפטוף,
    שנהיה ברד בגודל של גולות,
    שחוזר להיות חמים מהוסס,

    אביב!

    וכל זה בעצם הקדמה להצהרה החגיגית: אפריל 2015. אני נפרדת ממושבה חופשית.
    נפרדת כפעולה (separating) ונפרדת כהכרה (I am separated from).  תכל'ס כבר הרבה זמן.

    תשע שנים אני כאן. לפעמים יותר ולפעמים פחות. מעגלי החיים שלי במהלך התשע שנים האלה נפתחו ונסגרו ונפתחו. עכשיו יותר מעניין אותי לכתוב לעצמי בשקט. במחברת! בלי תגובות ולייקים. סיפורי התמקדות, התכתבויות ספציפיות בווצאפ ובמייל.  לא בא לי להיות דעתנית בפייסבוק ולא מַלְאה בפוסטים. הפייסבוק מעמיס כל כך על התודעה, זה כמו  להסתכל על רולטה. אני רוצה שקט. שקט כמוס. שקט להתבונן. ובשאר הזמן משפחה ובית ועבודה ולימודים וזמן לבהות. כאן בכרכור. וגם לקפוץ מהצוק אל הבלתי נודע!
    "לא תעשה לך פסל וכל תמונה" כתוב בעשרת הדיברות. וגיליתי, שאין בי רצון להחזיק בתמונה של מושבה חופשית כ"העסק שלי" שצריך לשמר. המים החיים, המעיין שממנו נבעה מושבה חופשית ממשיך לזרום בתוכי. לכל מיני כיוונים.
    ועכשיו אני נותנת את מושבה חופשית במתנה לרואי. לא מוכרת, מוסרת. כמו בגד שאני כבר לא לובשת. גם אם זה בגד שנתפר ביד. זה חלק מרוח האתר.

    בהצהרת הכוונות הראשונית של מושבה חופשית כתבתי ב 2006 ש"יש כאן הרבה אנשים שקמים בבוקר ולא משלבים לאוטומט. שמחפשים את הייעוד, המשמעות, את עבודת החיים שלהם". תשע שנים אחרי, אני מגלה שלפעמים צריך לדעת לעזוב גם עסק שנולד מתוך חלום. בכנס השימשוב הראשון שהתקיים כאן בפרדס חנה, ביוזמת לילי בוטמן, היה קטע שאני זוכרת וחוזרת אליו עכשיו. טום צזאקי נתן הרצאה מאלפת על העסק שלו, טרהסייקל. השיחה התגלגלה קצת לזה שלכל מוצר יש בסופו של דבר סוף, כמה אפשר לשמשב. “ואז מה יהיה עם העסק?” שאל מישהו מהקהל. i’m a reaction to the problem  הוא אמר בפשטות והוסיף: “אם הבעיה נעלמת אני נעלם. מקסימום אני אעלם. אעשה משהו אחר. נו פרובלם”.
    ידעתי שיום אחד אני אשתמש בציטוט הזה..
    כשפתחתי את מושבה חופשית  היה פה צורך ממשי באתר קהילתי. סללתי דרכים בין הפיזי לוירטואלי, אני מעיזה לומר כוננתי שפה, נתתי בית, אתר בית, לשפע האיכותי שמתקיים כאן. בהתחלה לבד ואחר כך עם רואי ובעצם אף פעם לא ממש לבד. הקהילה הזאתי מזמזמת דבש. מבחינת החזון הרחב – בשבילי המשימה הושלמה.

     אני עוזבת אבל מושבה חופשית ממשיכה

    מושבה חופשית היא ישות חיה, מגיבה. היא כמו עץ עם שורשים עמוקים. ישות צמחית, חייתית דיגיטלית, משקים אותה באהבה והיא פתאום פורחת. וגם כשלא משקים אותה היא נמצאת. נטועה בגוגל. נותנת צל בשמש, מזמינה  לשבת בצל הלוחות, למצוא דברים ולהתחבר. למרות שלאורך השנים היו פה הרבה ניסיונות לאתרים מקומיים, מבחינת התדר, מושבה חופשית מתקיימת על רצף שושלתי. כלומר: בהתחלה היו החבר'ה של השיקשוק ועיתון "המושבה", העיתון הראשון של זיו הדס ז"ל (שאותו לא זכיתי להכיר), אחר כך היה צרצר הכפר של אילנה פלדה, והיה גם את הדיבור המקומי באתר "באופן טבעי" האהוב, ואחר כך מושבה חופשית. נדבך על נדבך, מיצוי של מיצוי. חשוב לזכור את כל זה כשממהרים לתת לצוקרברג את הקרדיט על הרוח הקהילתית המקומית.  כן, הוא בהחלט בנה דבר נהדר, שעליו כיף לגלוש. אבל הדבר החמקמק והמקסים שמאפיין את הקהילה המקומית ומתבטא בפייסבוק על שפע קבוצותיו המקומיות, היה כאן כבר קודם. וחשוב לזכור, מאין באת ולאן אתה הולך.

    ודווקא בגלל הפייסבוק והריבוי המסחרר שבו, יש מקום למושבה חופשית להמשיך ולהתקיים. כמו קפה מקומי קטן ומעודכן, שמכיל את הריבוי . כמו שמורת טבע, מקום שבו אפשר להשתהות ולראות את היער. אני סומכת על רואי שישכיל לאסוף את השפע ולערוך אותו כך שימשיך לשרת את הקהילה ולהיות נגיש גם מחוץ לבועה. אולי אני אמשיך לכתוב פה מידי פעם… בגלל החופש האדיטוריאלי..

    כעורכת, אני רוצה להודות לכל מי שעזר ותמך לאורך השנים:  ליודה וליעל, לגיא לב ושני שרף , אשר על התיכנות והעיצוב. לוורדפרס אהובתי, על הגמישות ועל ההתפתחות, לכל מי שפירסם באתר לאורך השנים ובזאת תמך בקיומו, לכל מי שסיפר סיפור, שהשתמש בלוחות, שעבר כאן גם במקרה. לכותבים המופלאים, קבועים ומזדמנים, כל אחד בתחומו, כל אחד ומקטע המרתון שהוא רץ איתי כאן, שותף מלא לחוויה המרוממת של יצירת תוכן –  גלו שביב, אייל כגן, אילנה פלדה, יעלה זלאיט, עמליה זנד, לילי בוטמן, ענת מגל, אביב מלכא, איילת מלמד, עופרה שחר (במבי), ורד לב, שלי מרכוס, גלי ליבנה, נועם לסטר, אייל עמית, לירון קסטר, סיון יניררוני איז'אק, דניאל יהל, לאלונה להב ואילן שריף על תמונות הרקע בתבנית הנוכחית. ולטליה טוקר, שאת תחזית המאיה שלה פרסמתי במושבה חופשית במשך שנים ועד היום עוד לא פגשתי פנים אל פנים.. אבל מה – באותו היום שבו גמלה בלבי סופית ההחלטה לעזוב היא שלחה לי מסרון על הבוקר ובו ברכה אותי לרגל יום הולדתי הגלקטי ש(מסתבר!) חל באותו יום.

    וגם לאילן לוי מהוצאת פראג שתמיד היה לי אוזן קשבת, ולכל מי שתמך ושמח, ייעץ וקיצץ, ואם שכחתי מישהו אז סליחה סליחה!
    וגם חשוב לציין שזכויות היוצרים על הכתיבה הפרטית / הצילומים של כל אחד מהיוצרים נשארות שייכות ליוצרים עצמם.

    ותודה גדולה לרואי. איש יקר שהרים את הכפפה ובא להשתתף במלאכת העשייה של מושבה חופשית בנובמבר 2011. כמעט ארבע שנים של שותפות עם דחף משותף, למרות המזגים שונים. חלקנו רגעים קשים ורגעים עמוקים וטובים, הסכמנו, והסכמנו גם לא להסכים. יש בי סקרנות והתרגשות לראות לאן תיקח את זה רואי. איתך לברלין. ניסיון מעניין, לקיים קהילה מקומית מתוך הכפר הגלובלי.  מאחלת לך שתמצא דרך לתפור בחוטים זהובים את הקשר בין כאן לשם..

    ועכשיו קריאה להשתעשע ביחד!

    עם כל החשק להתרחק מאוטוסטרדת המידע, אני שמה לב שיש לי עכשיו גם חשק למסיבת פרידה וירטואלית…
    אז אם זכור לכם פוסט אהוב במיוחד, סיפור שהופעתם בו, טקסט שהזיז אתכם, משהו מהעבר שלכם,  או סתם סיפור שקרה לכם וקשור למושבה חופשית, אתם מוזמנים להעלות אותו לפייסבוק ולהוסיף איפה אתם היום 🙂
    חיפוש דרך גוגל ימצא את הפוסטים בקלות. אתם כאן.

    ואני…………….
    מתרגשת לקראת הדבר הבא. שאין לי מושג ברור מה הוא אבל אני חשה אותו נוקש בדלתי.. עם נוצה.


    להגיב
  • דברים בשם אומרם: פוסט פרידה, של אורי ניר

    חברי פייסבוק יקרים שלי:
    זהו פוסט פרידה.
    בזמן האחרון אני מוצא את עצמי יותר ויותר מול המסך הכחול לבן, נתון למתקפה בלתי פוסקת של אינפורמציה שהשד יודע עד כמה היא תורמת לבריאותי. אני חייב להשקיט את המיינד שלי שטס במהירות עצומה על איזה היי – ויי לשום מקום.
    רוב חברי הפייסבוק שלי חולקים איתי דעות פוליטיות ונטיות אנושיות. זה גרם לי להיחשף לעוולות מקוממות בכל פעם שנכנסתי. הייתי מעורה בשנה האחרונה בכל רעה חולה שהמציאות בישראל ובעולם יכלה לתת. במקום לגדל עור שיגן עלי בפני הטלטלות האלו, אני הולך ומאבד את ההגנות שלי, שממילא רעועות לפעמים.
    הבחירות ההולכות וקרבות מוציאות אותי משלוותי ולוקחות זמן יקר ממשפחתי ומתחביביי האחרים. וזה חוץ מעבודתי שגם היא תובעת את זמנה.
    אני יודע. קשה לשבור הרגלים. הייתי כבר בסרט הזה של התמכרויות שונות ומשונות בעבר. הפסקתי סגריות. הפסקתי סמים קלים (וואו, זה היה קשה). חתכתי קשרים רעים שבעצמם היוו סוג של התמכרות. הפסקתי קפה (וחזרתי), אולי פעם אצליח לאכול פחות ולעשות יותר ספורט. בפייסבוק עצמו כבר הייתי פעמיים בעבר, אבל אף פעם לא באינטנסיביות כזאת.
    יש לי גם מלים טובות להגיד: קודם כל, האפשרות לבטא את עצמך ולקבל חשיפה, שהייתה כמעט בלתי אפשרית פעם, מחוץ לעולם העיתונות. וגם קשרים וירטואליים שנוצרו עם אנשים שמעניין אותך מה הם חושבים או מה הם עושים… אבל קשה לי עם הדואליות הזאת, חיי המציאות וחיי הפייס…
    אני אמשיך לכתוב, פשוט כי הדחף לכתוב חזק ממני. יכול להיות שבהעדר הצורך המובנה בחיזוק בצורת לייקים אכתוב אחרת. אני מקווה. אני מרגיש שהכתיבה שלי השתנתה בעקבות הפייסבוק, לאו דווקא בכיוון שרציתי.
    מי שירצה להכיר ואולי לעקוב אחרי כתיבתי יכול להיכנס לבלוג שלי, בלינק שאצרף בהמשך. אני תמיד שמח שקוראים ואני אוהב שמעירים לי הערות, במיוחד כאלו שמחמיאות לי. סך הכל בן אדם.
    לפוסט הזה אין צורך להגיב משום שממילא לא אראה אותו. פייסבוק מוחקת את החשבון שבועיים מיום הבקשה וזאת בתנאי שלא נכנסת לחשבון.
    תודה. נעמתם לי מאוד.
    ori1968.wordpress.com

    לבלוג (הנהדר) של אורי ניר >
    לעוד דברים בשם אומרם >


    להגיב
  • דברים בשם אומרם: על פירגונים, לייקים ועוד

    אזהרת משתמש. זהו פוסט ארוך ומורכב.זוהי נקודת יציאה :
    מילים ומחשבות . על פרגונים ולייקים ושיתופים וכאלו.
    והנה אני שוב יוצאת מהארון כ"נעלבת " גדולה.
    אני נעלבת כשלא עושים לי לייקים.אני נעלבת כשלא אומרים לי את המילים הנכונות. אני נעלבת כשלא מחייכים אליי.אני נעלבת כשמילה פשוטה ואלמנטרית עבורי "תודה" , לא נאמרת.
    אני מחזיקה מעצמי אחת שמפרגנת.או לפחות פעם הייתי כזו.וכששיתפתי מהחוויות שלי זה היה נעים.יש בי את התכונה הזו שאם אני נחשפת למשהו טוב בא לי לפרגן זאת לכולם.
    ותוהה איך הגענו/הגעתי למצב שבו אי אפשר לחרבן ( כן לחרבן), במסעדה גלילית ממוצעת בלי להמליץ על איכות נייר הטואלט שלה.
    וחמור מזה עבורי, איך הפכנו/הפכתי לאנשים שמעריכים את עצמם דרך ההשתקפויות שכאן בקירות. כשהבשילה בי ההבנה שגם אני מודדת את עצמי על פי כמות הלייקים והתגובות.או שאני מודדת מערכות יחסים על פי המעורבות שלהן בפרסומים שלי…כל האורות האדומים שבתוכי הבהבו עד שנשרפו.
    אני אדם עם קצב חיים מאוד אינטנסיבי , ופתאום אני מגלה שלפרגן ולהמליץ ולשתף הפך למשרה מלאה , עם יחסי עובד ומעביד. ובלי הרבה זכויות.
    כן כן. גם אני בקלחת הזו. גם אני מתפרנסת מיחסי ציבור אותנטיים .ואין כמוני להבין את הצורך שבזה.
    ובכל זאת , מתחת לדנה של הפייסלנד.מתחת לדנה של הצהרון.מתחת לדנה של המשפחה .יש את דנה שמבקשת ולו לרגעים בודדים שקט.שקט.נטול ציפיות ואכזבות .
    תחילת חודש .תחילת שבוע. תחילת עידן חדש עבורי שבו אני משחררת את עצמי ואתכם ממחול השדים הזה. אני עדין אהיה כאן. כי באמת שיש לי המון דברים חכמים או מעניינים לספר ולהראות.
    אבל אהיה נוכחת עם ההכרה הכי גדולה שרכשתי לאחרונה : אני שווה.אני מעניינת.אני חכמה.אני מוצלחת. ואני יודעת זאת לראשונה על עצמי.לא בזכות ולא בחסד.בעבודה קשה יומיומית כבר שנים.
    מפרגנת לחברות היקרות שלי. משחררת אתכן מההיעלבויות שלי. אוהבת את הנוכחות שלכן בחיי. אוהבת את מגוון היחסים שלי איתכן.יודעת שאני נחשבת ואהובה. משחררת אתכן מחובת ההוכחה. (תוכלו להמשיך לצחוק עלי.אצטרף גם כן :))וכן אתן יודעות מי אתן ♡
    משפחה אהובה שלי. נטע ניצן ומיכל. בלעדיכן אני חצי בן אדם. אתן שסופגות את המסירות שלי לכל החלקים והמרכיבים בחיי. תודה תודה.
    מפרגנת לצוות המופלא שלי שסובל וסופג את כל העשייה המטורפת שלי.ומלווה אותי יום יום אם בחזית ואם מאחורי הקלעים בעשייה הרבה שלי.
    ופרגון אחרון לעמליה זנד שפרגנה לי את הבובה הקסומה הזו בשישי האחרון. מרוגשת ומאוהבת בה. מוקירה ומעריכה אותך מאוד. אוהבת את הצמתים שבהם אנחנו נפגשות. שיהיה שבוע נפלא.
    [דנה גת, בדף הפייסבוק שלה]

    ***

    לעוד דברים בשם אומרם >


    להגיב
  • מועדון גיל הזהב המחודש והמפתיע

    *

    כבר זמן מה אני שמה לב לתנועה ערה סביב מרכז פייס לקשיש ברחוב אחוזה. כלומר מרכז פייס לגיל הזהב. קשיש זו מילה קשישה. יש בה משהו קלוש ושביר כמעט, אולי אפילו מעליב בימנו, בהם גיל הפנסיה תופס תבנאדם חי וחיוני. לעתים פנוי ולרוב סקרן, ומגלה שאחרי שמיומנויות החיים נלמדו – איך להתבגר,  ללמוד, לשרת, איך להיות נשוי איך לגדל ילדים איך לג'נגל עם העבודה איך לשחרר את הילדים איך לצאת לפנסיה – פתאום יש משהו חדש ללמוד: איך להזדקן.
    כמו קלנועית אני מאיטה יום אחד להתבונן בשיפוצים שנעשו לא מזמן ומחליטה להיכנס לראות מה שם הולך. קובעת פגישה עם ענת פרסמן, שאחראית מטעם המועצה על תחום הגמלאים ומנהלת המדור לגמלאים בקהילה, ועם בָּת עובדיה, רכזת החוגים, שגם מתקתקת בנמרצות את ענייני הדיגיטל של המקום, כולל משלוח אימייל שבועי ידידותי להפליא.

    לפני שאנחנו מתיישבות לפגישה אני יוצאת לסיבוב בבניין החדש ומחדר לחדר התדהמה גוברת – באנה! זה חתיכת מועדון מה שבנו שם! עם אולם הרצאות וסרטים מושקע (סאונד מעולה), חדר אמנות מרווח, חדר התעמלות מתוקתק, מבואה מפנקת עם שולחנות ופינה לקפה ועוגה, מרפסת גדולה בקומה העליונה, ובקומה התחתונה יציאה הישר אל גינה ציבורית יפהפה ונחבאת. אתם חייבים לראות את זה!

    מרכז פייס קולאז

    השיחה בחדר שוצפת רעיונות וגילויים על תחום הגמלאים השוקק. מסתבר שבפרדס חנה כרכור חיים נכון לעכשיו כ 4500 גמלאים, שזה אומר אנשים בשלהי שנות השישים ומעלה. חלקם הורים וילדים שמזדקנים ביחד. בשנת 2025 צפויים להיות כאן כ-10,000 גמלאים. המכנה המשותף לכולם הוא הגיל, אבל חוץ מהעניין הזה מדובר במגוון אדיר של אנשים ושל גישות לחיים, מצבים כלכליים, תחומי עניין, תרבויות. ענת, שכבר בגיל חמש נמשכה לסיפורי סבַתהּ, מדברת בעיניים נוצצות על הרעיונות שרצים לה בראש. יש בה פתיחות גדולה לשיתופי פעולה ורצון להנגיש את המקום לכלל הקהילה, לטובת טיפוח האוכלוסיה הבוגרת. זה אומר גם להשכיר את המקום מחוץ לשעות הפעילות, בתשלום למרכז או תמורת הקצאת חוגים / פעילויות תרבות. גם נושא ההתנדבות קרוב לליבה ויש לה תוכניות איך לפתח אותו עוד.
    כשיצאתי משם ראיתי בעיני רוחי את האולמות מתמלאים בכל הכישרון והיוזמה שיש כאן, וגשרים נבנים בין צעיר למזהיב. והנה זה קורה! ב 17/2 הוצאת פראג מקרינה כאן את הסרט "חלומות על דמנהור", ואחריו הרצאה עם נציגים מהקהילה בדמנהור. פרטים כאן >

     

     

    הנה חוברת הפעילות לשנת 2014-2015 של מרכז פייס לגיל הזהב.
    חוברת שנת תשע"ה 
    הנה הפייסבוק, והנה המייל, דרכו אפשר להירשם ולקבל מייל שבועי עם תזכורת לפעילויות השונות והמשתנות.

    השבוע למשל, ביום שלישי אחה"צ, יש הרצאה בנושא סודות רצפת האגן. "תבואי, זה עניין חשוב" ענת מזמינה אותי. "גם בגיל שלנו!".
    ובת גם שלחה רשימה ארוכה ומעודכנת של דברים שקורים במרכז בכרכור ובמרכזים הנוספים ביישוב. קבלו:

     מרכזים קהילתיים לגמלאים:

    1. מרכז פיס לגיל הזהב
    משרת את אוכלוסיית הגמלאים העצמאית ביישוב.
    מטרתו להעמיד לרשות התושבים הותיקים מרכז שירותים הכולל סל פעילויות רחב המנסה לתת מענה לצרכים המגוונים של אוכלוסיה עצמאית זו.

    הפעילות במרכז כוללת:
    * מרכז חוגים וקורסים בתחומים שונים (אומנות, ידע, פעילות גופנית) – 43 חוגים
    * טיולים, נופשונים, נופש חו"ל.
    * פרויקטים התנדבותיים (פרוט בהמשך)
    * ימי עיון.

    סך הנהנים משרות זה: 600 גמלאים באופן שבועי בחוגים, כמו כן כ- 500 גמלאים נהנים משרותיו לא על בסיס קבוע.
    פועל 5 ימים בשבוע בשעות הבוקר, אחה"צ והערב.
    סה"כ נהנים משרות זה כ- 970 גמלאים.

    2. מרכז קהילתי אור
    משרת את אוכלוסיית הגמלאים העצמאית ביישוב, ממוצע גילאים 75 ומעלה.
    המרכז מציע מגוון חוגי התעמלות, חוג ציור, חוג יצירה, חוג ריקודי עם, הרצאות בתחומים שונים, מסיבות, טיולים ועוד.
    מספק הסעות לבאי המקום + ארוחת בוקר.
    פועל 3 פעמים בשבוע בשעות הבוקר.
    סך הנהנים משרות זה: כ- 150 גמלאים.

    3. מועדון למרחב
    משרת את אוכלוסיית הגמלאים המתגוררים במערב המושבה. מתקיימים בו מספר פרויקטים לגמלאים:
    א. מועדון חברתי בשעות הבוקר לאוכלוסיית הגמלאים המתגוררת במערב המושבה.
    פועל פעמיים בשבוע במתכונת דומה למרכז קהילתי אור.
    מספק הסעה + ארוחת בוקר + חוגים ופעילות מותאמת לקהל.

    ב. מועדון חברתי לחברי קהילה תומכת – נפגשים פעם בשבוע אחה"צ.

    ג. מועדון לניצולי שואה – מהווה מקום מפגש אהוד במיוחד לניצולי שואה פועל פעמיים בשבוע

    יום שני בבוקר- לדוברי השפה העברית. מספק הסעים, הרצאות, טיולים מסיבות ועוד.
    יום ראשון אחר הצהרים – לדברי השפה הרוסית. מספק התעמלות, שיעורים בידיעת הארץ בשפה הרוסית.

    ד. פעמיים בשבוע בשעות הבוקר משמש כמועדון לאוכלוסיית הוטרנים ביישוב.
    סך הנהנים משרות זה: כ- 250 אנשים.

    4. מועדון חברתי לבני העדה האתיופית
    מועדון הפועל בשיתוף פעולה עם סניף ויצ"ו כרכור.
    משרת כ- 30 גמלאים בני העדה האתיופית, פועל פעמיים בשבוע בשעות הבוקר, מספק הסעה + ארוחת בוקר.
    הפעילות כוללת: אולפן ללימוד עברית, שיעורי התעמלות, שיעורי העשרה, מלאכת יד ועוד.

    פרויקטים קהילתיים והתנדבותיים בשיתוף העמותה למען הקשיש:

    1.קהילה תומכת
    פרויקט שמטרתו להבטיח את שלומה ובטחונה של האוכלוסיה המבוגרת ביישוב, לספק תחזוקה שוטפת , להעניק עזרה יום יומית, ולשמור על קשר ותמיכה מוראלית.חלק מהגמלאים מסובסדים כגון: ניצולי שואה דרך הקרן לרווחת ניצולי שואה.במסגרת הפרויקט זכאים החברים למגוון שירותים:

    * לחצן מצוקה
    * שרותי רפואת חרום
    * שיחת יעוץ רפואי
    * סיור בטחון
    * אם קהילה תומכת המסייעת בפתרון בעיות שונות.
    * אב קהילה המסייע בנושאים טכניים.
    * פעילות חברתית מתקיימת פעם בשבועיים במועדון למרחב.
    כיום נהנים משירות זה כ- 180 בתי אב.

    2. קו קשר לקשיש
    פרויקט קהילתי בו מתנדבות שומרות על קשר טלפוני עם גמלאים בודדים, מקשיבות להם, משוחחות עימם בטלפון ומסייעות להם בנושאים שונים.
    המתנדבות מקבלות ייעוץ מקצועי קבוע על ידי עובדת סוציאלית.
    הפעילות מתקיימת 5 ימים בשבוע בבוקר ואחה"צ.
    המטרה העיקרית היא שבירת מעגל הבדידות, וכמו כן מאפשר מעקב שבועי נוסף אחר הגמלאים .

    2. פרויקט תיעוד סיפורי חיים
    הכשרת קבוצת מתנדבים לתיעוד סיפורי חיים של גמלאים במושבה.
    פרויקט זה מחבר בין שתי קבוצות האחת קבוצת גמלאים המספרת את סיפור חייהם למתנדבים שמתעדים את הסיפורים ויוצרים תוצר מוגמר של חוברת סיפור חיים לכל אחד מהגמלאים.

    3. פרייקט חייל – קידום בריאות בקהילה.
    הקמת תחנות מידע בנושא הגיל השלישי בקופות החולים באמצעות מתנדבים שהוכשרו לתפקיד.

    4. ביקור המלאך
    פרויקט בו מכשירים מתנדבים לקיים ביקורי בית ידידותיים ליצירת קשר אישי, חברתי ותומך, כאשר המטרה העיקרית היא להוציא את הגמלאי מביתו ולשבת באחד מבתי הקפה באזור. למתנדבים ניתנים מפגשי הדרכה קבועים על ידי עובדת סוציאלית.

    5. גימלאון
    עיתון לגמלאים שיוצא אחת לרבעון, בעיתון ישנן כתבות בענייני גמלאים , הסטוריית היישוב ועוד. עיתון זה מופק כולו בהתנדבות (כולל עריכה).

    6. תאטרון קהילתי לגמלאים – "תיאטרון המטבח".
    תיאטרון זה שם דגש על שלושה מעגלים חברתיים: התקשורת הבין אישית, הדיאלוג הקבוצתי והקשרים הקהילתיים.

    7. חבורת הזמר "הקול הזהב" – מוכנים להופיע בהתנדבות בקהילה.

    8. גינון קהילתי
    פרויקט זה מיועד לגמלאים בני העדה האתיופית כאשר יש שיתופי פעולה עם בתי ספר.
    הגמלאים נפגשים מידי יום א' בבוקר בגינה, לאחר מכן יש טקס "בונה" (קפה) מביאים ומשפחות הגמלאים כיבוד ואוכלים ארוחה משותפת.
    נהנים משירות זה 25 גמלאים.

    10. בתים חמים
    מיועד לאוכלוסייה הרוסית מחבר העמים. ביישוב קיימים 3 בתים חמים בכל בית 15 אנשים הנפגשים פעמיים בשבוע .

    9. קבוצת תמיכה
    קבוצת תמיכה לבני משפחה המטפלים באנשים דמנטיים.
    קבוצה זו פועלת כבר 3 שנים המפגשים הם אחת לחודש.

    10. פטאנק
    בפרדס חנה כרכור 7 מגרשים. לוקחים חלק כ-60 גמלאים . הקבוצה מתחרה במשחקי ליגה ארציים.

    11. חונכות לניצולי שואה
    33 תלמידים מביה"ס שחונכים כ- 17 ניצולי שואה . הפגישות מתקיימות בבתי הניצולים אחת לשבוע. הפרויקט מלווה ע"י איש מקצוע מטעם הרווחה.

    12. זה"ב בגן
    גמלאים מתנדבים בגני ילדים ברחבי המועצה, בשיתוף מחלקת גנים במועצה המקומית.

    13. פרויקט "פוש" להצלחה
    פוש היא עמותה ארצית התנדבותית, המעניקה שיעורי עזר ללא תשלום לתלמידים מרקע סוציו- אקונומי מוחלש, הזקוקים לעזרה בלימודים ופועלת לקידום ושיפור סיכוייהם לסיים את בית הספר. דרושים מתנדבים שיעזרו לתלמידים בבית ספר, מיסודי ועד תיכון, בהכנת שיעורי בית וצמצום פערים בהבנת חומר הלימוד. התנדבות קבועה של אחת לשבוע למשך כשעה וחצי. אין צורך בידע קודם בהוראה.

    14. סיירת תיקונים 
    האגף לשירותי רווחה וקהילה מפעיל מתנדבים לביצוע תיקונים קלים בבתים של פונים ונזקקים ברחבי המושבה. דרושים לנו בעלי ידיים טובות ובעלי מקצוע לסיוע בעבודות של תחזוקה ואחזקה למי שאינו יכול לדאוג לכך בעצמו.

    15. חנויות יד 2 ביגוד/ לבית ולטף
    – חנויות המנוהלות ע"י העמותה למען הקשיש ואגף לשירותי רווחה וקהילה. מתנדבים בחנות דואגים למיון וסידור התרומות, מכירה או מסירה לנזקקים. רווחי החנויות מופנים חזרה לנזקקים בקהילה, דרך פרויקטים קהילתיים כגון "קמחא דפסחא" ושיווק החנויות בקרב הקהילה.החנויות פתוחות בימים ב' וד' בין השעות 9:00-12:00.

    16. משק לשעת חירום (מל"ח) 
    אנו קוראים לכם, נשים וגברים כאחד, הרואים עצמם מתאימים, לקחת חלק במערך ולהתנדב למען הצלת חיים בשעת חירום.

     

     


    להגיב
  • דברים בשם אומרם: רוגל אלפר, משבר עם המדינה

    ואז פגשתי איש עסקים, מצליח מאוד, שחזר ארצה עם משפחתו לפני כמה שנים, למגינת לבה של אשתו המתגעגעת לחיים באמריקה, שאמר לי שמה ש־80 אחוז מהציבור רוצים זה שקט. 80 אחוז רק רוצים לחזור הביתה בשלום ושיעזבו אותם בשקט. לא מעניין אותם הר הבית וגם לא יהודה ושומרון ולא חוק הלאום, הם רק רוצים שקט. הוויכוח הוא על איך להשיג את השקט הזה. בדרך של בנט או בדרך של דב חנין. זה ויכוח על שקט. סכסוך על שקט, לא על רעש. כל הקרע הזה בעם, ההפגנה ההיא בכיכר ציון, ההתנקשות ברבין, הבריונות בכיכר הבימה ב‘צוק איתן‘, רק בגלל ויכוח על שקט. איך משיגים שקט. זה ויכוח טכני, הוא אמר. אין חילוקי דעות על המהות. כולם רוצים שקט.
    [רוגל אלפר במאמר "שנת המשבר שלי עם המדינה", למאמר המלא, ב"ליברל".]


    להגיב
  • דברים בשם אומרם: עד כמה נכון לי להגיד

    הפייסבוק מעלה בי לאחרונה את השאלה מה מכל מה שאני חושב רואה ומרגיש נכון לשתף ומה לא. עד כמה נכון לי להיות אותנטי ולהגיד את אשר עם ליבי גם אם זה קשה לעיכול למישהו או שנוי במחלוקת, ועד כמה נכון לפעמים לשתוק משהו, לשמור את הדעה שלי לעמי, לא לפגוע ברגשות של מישהו או להכנס לאיזה דין ודברים ארוך נוקב ומתיש שישאיר אותי חלוק ועייף ומרגיש בודד. אני נוטה פעם לפה ופעם לשם. פעם .  , שותק ואחר כך מצטער שלא אמרתי, פעם כותב ומצטער שלא שתקתי. [ערן רייס, כאן].

    לעוד דברים בשם אומרם >


    להגיב
  • דברים בשם אומרם: עומייר חק. משעמם לי.

    ככל שאנחנו עושים יותר, כך אנחנו נעשים פסיביים יותר. צייתנים. נכונים לרצות. כאילו משחקים תפקיד. למה? הפכנו למעין רוחות רפאים המחליפות דמויות רבות בתוך הרעש; ה"אתה" שאתה בפייסבוק, טוויטר, טמבלר, טינדר… איפה שלא יהיה… בעבודה, בתחביב, עם בן הזוג, עם היזיז, במגוון הפעילויות המדהים שלך. אבל הפרגמנטציה המוגזמת הזאת של העצמי מייצרת סוג של סכיזופרניה; עימותים, דיסוציאציות, מתחים, התנתקויות, חרדות, פראנויות, אשליות. הרחם החברתי שלנו לא מוליד עצמי אמיתי המתפקע מרוב יכולת, אפשרות, השתאות.
    קליק, קליק, קליק. ובכל זאת. אנחנו בקושי שם. בתוך החיים שלנו. בתוך רגעים שיום אחד נבחן ונשאל את עצמנו… מה חשבנו לעצמנו כשבזבזנו את החיים על דברים כל כך לא חשובים? [עומייר חק, מתוך אלכסון]


    להגיב
  • קולנוע אוריון, הצגה אחרונה

    הרבה טרקטורים צהובים עוברים ברחובות המושבה. יותר ויותר. כבר הפסקתי לשים לב לקולותיהם המקרקשים.
    ביום ראשון בבוקר היה צליל שכּן תפס את האוזן. קצת מרחוק אבל חזק במיוחד. נגיחות ברזל וכפות מתכת נגררות.
    בפייסבוק ראיתי תמונות: הורסים את קולנוע אוריון.
    בבוקר הראשון של אחרי החגים.
    כמה נגיחות, הופ ושלום.
    כמו לא היה פה אף פעם.
    עוד לא הלכתי להסתכל.
    היום הלכתי. עיי חורבות, עם גדר

    לפחות ניתנה לו שירת הברבור בח"י באהבה האחרון. עם מיקי מאוס בשחור לבן וקלינט איסטווד, הממצמץ דרך שכבות האבק שעל חזית הבניין.

    כגן כתב על "לוויתן בחוף אוריון״, המיצג של עתר גבע ושחר דור שהוצג בח"י באהבה, באוגוסט האחרון:

    לפני 12 שנה כשהגענו לכרכור, היה לי חלום (הוא עדיין לא התנפץ אל קרקע המציאות) להחזיר את העטרה של הקולנוע המיתולוגי הזה לחיים. בח״י באהבה 5, נגענו בשולי החלום. עתר ושחר התגייסו כדי להעמיד שם את היצירה שלהם, ולהקרין על הקולנוע סרטי דיסני ישנים ואת היצירה המופתית ״ הטוב הרע והמכוער״. הומאז׳ לילדות, הומאז׳ לנעורים, והומאז׳ לז׳אנרים הכי עממיים שיש, סרטים מצוירים ומערבונים.

    עתר גבע הוא נכדו של קובה גבר האיש שתכנן ועמד בראש קבוצת הבניה של עין שמר, שבנתה את הקולנוע בין השנים 32-40 במאה הקודמת.כך שגם פה נסגר מעגל. אופנהנדין הבעלים, שילם עבור הבנייה בכיכרות לחם. לחם תמורת שעשועים. חולם ואופה. את הנכדה שלו טלי, ואת הנין שלו פגשתי יום לפני ח״י באהבה ב״ פלאפל דבורה״ ( עוד מוסד מקומי ומיתולוגי) והיא נתנה את הסכמתה למיצג עם אור בעיניים.

    לעבור על טוסטוס בלילה הלבן בינות לאלפי האנשים ולראות את קלינט איסטווד בענק על הקיר, מדבר עם אלי וואלאך, היה לגעת בחלום, מבלי שהיה צריך להתעורר. זו מתנה שאני מאחל לכולם לכל החיים.

    קולנוע אוריון הטוב הרע

    בקיצור, הלך.
    לא יודעת מה יבנו שם.
    בסיבוב עם העגלה ראיתי שגם הורידו ביס גדול מהמטע ההפוך, ועכשיו בונים גם שם.
    נקווה שאת העצים המתפצלים לא העבירו למפחמות.

    והנה סרטון של אלכס היילברון (פוסט מ 2006!). מבט על הבניין, מבפנים ומבחוץ:

    והנה מבט מעמיק פנימה, בפוסט של אילנה פלדה מ"מקום שמור".


    להגיב
  • זיהום האויר בפרדס חנה: למען פיתרון מעשי

    יש ימים, שבהם יש שעות, שפשוט קשה לנשום כאן.
    במיוחד בלילות עד לפנות בוקר. אני שמה לב, שהאינסטינקט לקום בבוקר המוקדם לפתוח חלונות ולנשום את היום החדש, הפך לתנועה זהירה. צריך להישאר בבית ולתת לזה להתפוגג תחת השמש. כמו כתם עקשן באיכות האויר שאנחנו נושמים.
    נזק עקבי ומצטבר.
    חלקיקים חלקיקים.
    משאירים שכבה אפרפרה על החפצים שבגינה, על הפרגולה, וגם בתוך הגוף.

    בעצומה שרצה עכשיו כתוב:
    תעשיית המפחמות ניזונה מגזעי עצים (פסולת חקלאית) שמקורם בחקלאי ישראל. הגזעים משונעים במשאיות משטחי ישראל לשטחי הרשות הפלסטינית ושם הופכים ל – 95 אחוזים מחומר הגלם אשר משמש לתעשיית המפחמות.

    מהי תעשיית המפחמות? מה מייצרים שם – פחמים לגריל? אנרגיה?
    האם זה סוג של טרור אקולוגי? לא נראה לי. טרור אקולוגי זה בכלל משהו אחר.
    אם כבר, זה טרור-אוטו-אימוני. סיבה ותוצאה. פסולת בניין של מפעל יישוב הארץ.
    כי מה מקור הפסולת החקלאית? האם הבניה המואצת? אולי זה יער חריש בתצורה חדשה?
    פרדסים שהופכים לשכונות?
    ומי האחראי להעביר את כל הגזם לשם? האם יש גוף מסודר או סוחרים קטנים ופרטיים?
    האם כל זה הוא תוצר לוואי של תרבות המנגל? כמו שכותב אביב לביא.
    כבר שנים הוא כותב על זה.
    ואם כן, האם זו כזאת תעשייה ענקית?
    ואולי הפיתרון זה להפסיק עם המנגל של יום העצמאות..

    עצומותהפגנות, דפי פייסבוק, קיטורים בפייסבוק, עוד דפי פייסבוק, חלונות מוגפים, מחשבות על הגירה, ואז באה הנשימה הבאה ומשכיחה. עד הענן הבא.
    שגבולותיו רחבים ובאמצע אנחנו, ישוב כפרי שליו ושקט, שלא יושב על אדמת כיבוש ולא בשטח עימות, שאין בו אזעקות צבע אדום, ואין בו דרמה ישראלית גדולה, בעיקר בועה, מוקפת ענן צהבהב.
    (ומה עם הארובות בחדרה?)

    בעוד העצומה קוראת למיגור עשן המפחמות באמצעות חקיקה ואכיפה, רון לירם מציע פיתרון אפקטיבי לבעיית המפחמות

    שלום חברים,
    היום אני רוצה להציע פתרון ישים לבעיה החמורה של המפחמות – כזה שניתן לכנות WIN-WIN-WIN-WIN-WIN SITUATION !
    מזה כמה שנים אני לומד את נושא זיהום האוויר בפרדס חנה כרכור וסביבתה על מנת למצוא פתרונות מעשיים.
    ובמפתיע, מצאתי פתרון פשוט וישים בטווח קצר, והיזם – ישראלי. כדי להבין תצטרכו להמשיך לקרוא…
    כחלק ממחקרי, למדתי על מקורות הזיהום, סוגי החומרים הנפלטים ומידת רעילותם, השפעת הזיהום באופן ישיר (נשימה, מגע עור וכד') ובאופן משני (זיהום גידולים וקרקע, זיהום מקורות מים וכד') כמו גם הצעות לפתרון.
    קראתי מאמרים וחוות דעת בנושא מכל רחבי העולם.
    נושא המפחמות הנו נושא בעייתי במיוחד מאחר והמפחמות ממוקמות באזורים שאין לגופי האכיפה סמכות – מעבר לקו הירוק.
    לכן הפתרון הטוב ביותר הוא למנוע הגעתם של חומרי הגלם לאותן מפחמות. קרי, להביא לכך שהחקלאים לא יעבירו את העצים של מטעים שנכרתו לאותם גורמים העוסקים בהעברתם למפעילי המפחמות.
    הסיבה לכך שעד היום לא היה פתרון ישים: אינטרסים כלכליים. בפשטות ניתן לאמר כי מחד, לחקלאים אין כסף ומאידך, גם למשרדי הממשלה אין כסף.
    לכן, הפתרונות שהוצעו עד כה אינם ישימים – בשל עלותם!
    כיום, חקלאי שצריך לחדש מטע, קורא לגורם העוסק בכך אשר מספק לו שירותי עקירה ופינוי וגם עשוי לשלם לו עבור החומר כמה אלפי שקלים.
    מנגד, אם יאלצו חקלאי לעקור ולפנות על חשבונו למקום מוסדר – החקלאות תפסק באותו רגע מחוסר כדאיות כלכלית. זו גם הסיבה שמשרד החקלאות לא ישתף פעולה עם כזו אכיפה.
    אם כך מה הפתרון? להפוך את הפסולת האורגנית (חקלאית ויישובית כאחד) בכל כמות – לחשמל!
    התשובה לשאלה שמיד עולה בראשכם – כן, באופן שאינו מזהם את הסביבה!
    מצורפת מצגת בנושא.

    הרווח מהמיזם הוא לכולם!
    לנו כתושבים – בריאותנו – אין לה מחיר ! כמו כן, במקומות עבודה,
    למועצה – הכנסות של מליונים מארנונה במקום הוצאות של מליונים על פינוי פסולת אורגנית יישובית,
    לחקלאים – אשר יקבלו שירותי פינוי מהיזם,
    למשרד החקלאות – הנמצא בבעיית אינטרסים בין האחריות לרווחת החקלאים והאחריות לבריאות הציבור,
    למשרד לאיכות הסביבה – אשר יחסוך מליונים בעלויות אכיפה ופיקוח (שאין לו) וימנע זיהום כתוצאה מהעברת פסולת לאתרי הטמנה (מאחר ולאתרי הפסולת האורגנית אין היום את הקיבולת הנדרשת להתמודדות עם כמות הגזם והפסולת),
    למשרד האנרגיה והתשתיות שמרוויח חשמל ממקור נקי וחדשני – מזבל,
    לבעל הקרקע (אין צורך להרחיב בנושא),
    וכמובן ליזם – אשר ניתן לדרוש ממנו לסבסד את עלות הפינוי מהחקלאים…

    אז יזם כבר יש! ישראלי, בעל מפעל כזה – בחו"ל. לבקשתי, הוא מוכן להיכנס לפרוצדורה המורכבת ולשאת בעלויות הקרקע וההקמה, אולם הדבר דורש שיתוף פעולה מצד המועצה.
    בכוונתי להפגיש בינו לבין ראש המועצה, ובתנאי שהאחרון יאות לכך. אשמח לעדכן על כך בקרוב.
    כמובן שבינתיים, יש להמשיך עם ההד הציבורי, עד יישום בפועל של פתרון אפקטיבי. כי על הבריאות שלנו, אסור לנו להתפשר!

    מעניין לראות איך זה יתפתח.


    להגיב
  • דברים בשם אומרם: כשהדברים מתפרקים

    הלימוד, איך להיות נדיבים כלפי כצמנו, איך לכבד את עצמנו, הוא חשוב. וזאת מפני שבאופן יסודי, כשמתבוננים אל תוך הלב ומתחילים לגלות מה מבולבל ומה מבריק, מה מר ומה מתוק, לא רק את עצמנו אנחנו מגלים. אנחנו מגלים את היקום. כשאנחנו מגלים את הבודהה שבנו, אנחנו קולטים, שהכל וכולם הם בודהה. אנחנו מגלים, שהכל ער, וכולם ערים. הכול במידה שווה יקר ושלם וטוב, וכולם במידה שווה יקרים ושלמים וטובים. כשמתייחסים למחשבות ולרגשות בהומור ובפתיחות, כך אנחנו תופסים את העולם. לא מדובר כאן רק על השחרור הפרטי שלנו, אלא איך לעזור לקהילה, שאנו חיים בה, איך לעזור למשפחות שלנו, למדינה ולכל היבשת, שלא לדבר על העולם ועל הגלקסיה ועד כמה רחוק שנרצה ללכת.
    [פמה צ'ודרון מתוך הספר "כשהדברים מתפרקים". הוצאת פראג (שיושבת בסמטת הדורות בכרכור. הידעתם?)]

    לעוד דברים בשם אומרם >

     


    להגיב
  • יום רביעי בגינה הקהילתית

    **

    כולם נשאה הרוח. מי לירושלים ומי לתל אביב.
    נשארנו אני והתינוק. מה תינוק, פעוט. בהליכה מתנדנדת וסקרנות עילאית.

    הדיפולט היה ללכת להורים שלי. לשם המחשבות שלי הולכות בכל שעה פנויה וגם עסוקה האמת.
    אבל פתאום השתלט עלי מרווח. ונזכרתי שעמליה כתבה שבימי רביעי בגינה הקהילתית מתכנסים עם הילדים,
    והתחשק לי ללכת לשם.

    כבולה
    בהתאמצה למעלה מכוחותיה, היא
    מתנתקת מהקשרים שלה. בהיותה עסוקה
    מדי, לא נותר לה זמן. כאשר היא טורחת
    למען הזולת, היא מזניחה את עצמה.
    בהגדירה עצמה רק באמצעות אחרים,
    היא מאבדת את זהותה האישית.
    האישה החכמה משקה קודם כל את
    גינתה שלה.
    (מתוך הטאו של הנשים*)

    לפני שהלכנו השקנו ביחד את ערוגות התבלין בבית.
    פעוט במשפך אדום קטן ובגדים מתבצבצים.
    זה לבוש הולם לגינה.
    וגם התירסים בינתיים גמרו להתבשל ולהתקרר.
    ונגיע לא בעגלה, באוטו.
    ובאמת, בחוץ הרבה מכוניות ונראה ששמח.
    אני אוהבת את הכניסה לגינה. ג'יפה בלדי בלי שום ציבוע או ייפיוף. ורק כשעושים צעד פנימה הריח מתחיל לדגדג את האף. והשפע, העושר, צמחים ותיקים, מסתלסלים יפים ביד אמן וכל כך כל כך עמליה.

    ואנחנו פוסעים בשבילון ועוד לא רואים את האנשים. רק שומעים, והם נשמעים כמו פיטפוט ציפורים.

    דלעת גדולה על השביל.

    אני שואפת עמוק את הבּוּקה הזה הפרוע, הגינה. יש בה אויר ירוק ורענן. איכות אחרת של אויר. קריר ומבושם. לבנדר ומרווה, לואיזה ובזיליקום ולימונית. והנה גם האקליפטוסים הכחולים עם הפרחים הנחמדולים האלה.
    אוח עמליה עמליה, מה-שאת-עשית.
    יצירת אמנות בוטנית לתפארת עם טאץ' עמלמולי.

    האנשים, בעיקר אמהות וילדים קטנים, יושבים בפינת הספסל החדשה שנוצרה בקבוצה עם הנס:

    ספסל גינה קהילתית

    חלק מהפרצופים מוכרים, אבל רובם הגדול חדשים לי לגמרי.
    אין ספק. עברו 11 שנה מאז שהסתובבתי עם בן שנה וחצי והנוף האנושי השתנה.
    הם מארחים אותי יפה.
    מגד התביית על הארגז חול והוא נכנס לרחבת הספסל לעתים. מתכבד בפסטה.

    בשש מתחילים להתקפל,
    אחרי שנאוה חילקה בינינו דלעת גדולה ויפה, לימונים, עגבניות.
    מגד אוחז עגבניית שרי אדומה אדומה,
    כמו דובדבן בראש המגלשה, רוצה להישאר.

    אני חושבת על אנשים שיוצאים לטייל בעולם או להגר. זה לא איזו תופעה בעיתון, זה פה קרוב.
    רואי וגיל, משפחת לב, ועוד חברים טובים וקרובים, ועוד, ועוד ועוד בלוגים של משפחות נודדות.
    אפשר להבין את זה. במיוחד כרגע, שתיים ורבע לפנות בוקר, בלילה שבין רביעי וחמישי, כשתנועת הליקופטרים חגה מעל בטירטור מטריד.

    ואני –
    לא יכולה לחשוב כרגע על מסעות מחוץ לישראל.
    אין בי כרגע תשוקה למסע.
    בתוך האדמה הזאת בתוך המשפחה הזו עלי עכשיו להתמודד.

    הכי רחוק, היום, זה הגינה הקהילתית.

    * ביום שלישי הקרוב 16/9/14 מ- 16:00 עבודות בגינה.
    * בימי רביעי בין 16:00-18:00 הגינה פתוחה לבילוי אחה"צ משפחתי וארוחת ערב. כל אחד מביא משהו. נאוה ליכטנר מתפעלת את המשבצת הזו בהכנסת אורחים נעימה.
    * בקשר לאיכות האויר – אסיפת תושבים לדיון בנזקי עשן המפחמות תתכנס ביום שלישי 16/9 בקיבוץ משמרות, לקראת ה פ ג נ ה – ביום שישי, 19/9, בשעה 10:00 בצומת כרכור. כל הפרטים באיוונט.

    …ותודה לטלי גילן, שציטטה את ורד שמור רבינוביץ' והביאה את הבית מהטאו של הנשים, שהתיישב לי טוב בפאזל המתמשך שבו הפוסט הזה נכתב, על פני כמה ימים…


    להגיב
  • דברים בשם אומרם: בית ספר, דיכאון

    מדברים על כל כך הרבה סוגים של דכוי, אבל לא מדברים בכלל או מספיק, על דכוי ילדים במערכת חינוך מדכאת בה את רוב יומם יעברו בישיבה, ללא תנועה ויאולצו להתרכז בתכנים שלא באמת מעניינים אותם וכשישובו הביתה, ישבו עוד להכין שעורים וללמוד למבחנים וישנאו את הבוקר ואת היקיצה המבשרת על עוד יום בו יתרחקו ממהותם ומילדותם.
    בית הספר במתכונתו הרווחת הינו מערכת דכאנית כופה שאבד עליה הכלח.
    איינשטיין אמר שדמיון חשוב יותר מידע.
    רוב בתי הספר בימינו ובמערכת החינוך המקוללת שלנו משביתים את הדמיון ומשניאים את הלימוד והידע.
    ועוד לא אמרנו דבר על תחרותיות והשגיות.
    בית הספר הוא מקום שמטפח אלימות ואחר כך תוהה איפה טעינו.
    בית הספר הוא אלימות ממוסדת בהסכמת ובשיתוף פעולה שלנו, ההורים.
    ויש עוד מה להרחיב בעניין.
    [אלברט סופר. כאן]

    לעוד דברים בשם אומרם >


    להגיב
  • דברים בשם אומרם: אין שום טעם להילחם

    אין שום טעם להילחם, אין שום טעם להילחם בנלחמים למען דעה זו או אחרת, אין שום טעם להילחם בשמאלנים, בימנים, בערבים, בדתיים, בקיצוניים ובאמצעיים, במתלהמים ובפשיסטים. פשוט אין שום טעם להילחם. בואו ננסה רק לרגע להיות בכל רגש, מקום, תדר או מצב שהוא חיובי, למרות המצב ועם המצב. רק ככה משהו יתחיל לנוע לכיוון חיובי. כרגע אנחנו כמו חבורת שיכורים על ספינה טובעת שעסוקים בלהטיח כוסיות ויסקי זה בזה. בואו נפתח מפרש לרוח אחרת שתיקח אותנו לשקט בלב הסערה. ותשקוט הסערה. אמן
    [הגר שיר, כאן]

    לעוד דברים בשם אומרם >

     


    להגיב
  • חדרה. קפיצה קטנה לחול.

    סוף אוגוסט וכל יום שעובר כבר שייך לזמן הנמתח.

    אני רואה בפייסבוק תמונות נופש: נחלים בצפון, קנטות בים, נהרות רחבים באירופה, רגעים משפחתיים בעולם. ואנחנו בבית בבית בבית.
    לא ברור למה. אולי מתוך חוסר חשק לתכנן ולהפיק ואולי בגלל שאין לנו אוהל בשלוף. אנחנו מהמשפחות האלה שעוד לא התארגנו על ציוד קמפינג ראוי.
    והימים עוברים בכמו מין הזיה.
    גן שעשועים, ארוחת צהריים שנ"צ, כלים, טיול עם הפעוט ברחוב – עם יד בלי יד, קילומטרים. גני השעשועים בפרדס חנה כרכור 2014 הרבה יותר מפותחים מאלו של 2004.
    כבר עשינו את זה ואת זה ואת זה,
    ולא עשינו את זה ואת זה ואת זה.
    ועכשיו אפילו גיחה לאורטודנט בחדרה הופכת להיות בילוי. ואפילו הזדמנות להמשיך מרופא השיניים לשילב, לממש את הזיכוי שקיבלנו שם פעם, כשהוא נולד.
    איפה זה רחוב הרצל?

    גרפיטי מי שמביט בי מאחור

    שעת צהריים חמה בעיר חדרה.
    מעט אנשים ברחובות. ערבים ויהודים.
    עליות וירידות תלולות.
    בתים קטנים וישנים נחבאים בין בנינים חדשים.
    חנויות קטנות ומשונות, מעוררות מחשבה על הטבע האנושי הסוחר, זה שלפני הגלובליזציה.
    חנות לכותנות לילה וינטאג' יד ראשונה, חנות זעירה ומאובקת למכשירי כתיבה שהחלון שלה עמוס ותמים, חנויות נעליים זולות מדיפות פלסטיק חריף בניחוח קרוקס, המון פלאפליות, שווארמיות, וחנות אחת שמוכרת כיסונים ממולאים שמדליקים את ינאי ואנחנו מסמנים אותה לדרך חזור.

    העיר הזאת זרה לי ומוכרת בוזמנית.
    כמו חו"ל אבל בעברית.
    בפיאצה אני מספרת לינאי על ספרד, ועל הערים שבהן מכרתי תמונות לפני 20 שנה. ועל איך זה היה. לרגע אחד מציפה אותי התחושה הכואבת מאז – עבודה קשה ואפורה לצד הקונספט של חו"ל. התפכחות.
    לא מוצאים את שילב. אולי אין רחוב הרצל בחדרה? אולי בכלל הרצל זה המצאה? ציונית. שואלים אנשים, שואלים אישה אחת שאומרת שזה מצלצל לה בעיניים אבל היא לא זוכרת. משוררת! שואלים אדם מבוגר שמציע לנו לקנות ממנו לול ומיטה יד שניה במצב טוב.
    ינאי קצת נירגן. אני מציעה לו להתחיל לראות את מה שכן יש כאן. נגיד היית עכשיו בעיר זרה בחו"ל, בסופו של דבר היית מתחיל להסתכל על הרחובות שלה בעיניים. הנה סתכל, אפילו יש יונים בפיאצה.
    וסתכל איזה גראפיטי מצויין.

    גרפיטי אין לי כח

    בדרך חזור אנחנו עוצרים בדוכן הפירוז'קי הנקי.
    קונים כיסונים טריים עם תפוחי אדמה, כרוב (5 ש"ח) בשר (8 ש"ח) וטורפים אותם בדרך למטה לאוטו.
    זהו, מעכשיו כל מתיחה של הגשר נחגוג אצל הכיסונים.
    ואולי אפילו נעשה יום אחד פיקניק במוזיאון החאן.
    ואולי יום אחד אני אגשים את הרעיון לכתוב בבוקר בערים שונות.
    נתניה כבר מזמן על הכוונת.
    אוי לא, לא להגיד על עיר שהיא "על הכוונת".
    לא בקייץ 2014.

    פירושקי


    להגיב
  • וכל המרבה באהבת חינם הרי זה משובח

    ביום שני הקרוב, 28/7/14 מתחילים 9 ימים של אהבת חינם בואדי.

    יוזמה שנתית של מיכל ליבידנסקי, כבר השנה השניה? השלישית?  היא לא כותבת,  אולי כי  בכל שנה יש בין המיצרים,  אז עכשיו גם עשייה עקבית להגדיל את האור שליד הצל. לתת לו לזרום ברכות מבין העצים בואדי, באחרי הצהריים הארוכים של יולי. והשנה במיוחד. הנה ההזמנה של מיכל:

    אהבת חינם

    התקופה הלא פשוטה הזאת, תקופת בין המיצרים, מסתימת אנרגטית בט' באב, תאריך המסמל את חורבן בית המקדש פעמיים בשל שנאת חינם. כולנו יכולים לחוש היטב את השנאה מבעבעת בתוכנו ומחוצה לנו. את היאוש, את הפחד, את הכעס, את חוסר האונים, איך כל החומרים האלה מתערבבים בקלחת הרותחת של חום יולי אוגוסט. הרעיון של 9 ימים של אהבת חינם, הוא להביא אנרגיה של אחדות, אנרגיה של אהבה, מ- א' באב ועד – ט' באב, ואולי לאט לאט להתחיל להפוך את הימים המאתגרים האלה, לקצת יותר רכים.

    אז מה קורה? נפגשים כל יום אחר הצהרים בואדי פרדס חנה, בין 17:30 – 20:00 , גדולים וגדולות קטנים וקטנות, מביאים מחצלות, וכל מיני כיבודים, קופסאות אוכל ואת כולם מכבדים. בכל יום יש מפגשים – חלקם הפעלות לילדים וילדות, חלקם הפעלות למבוגרים ומבוגרות, וככה, נפגשים, נושמים, מחייכים, הילדים משחקים עם הילדים, וההורים מפטפטים עם הורים.

    מה בתכנית? בימים אלו רוקמת את התכנית המלאה לכל יום. בינתיים, יכולה לגלות שכבר מגויסים: אייל עמית, רותי בר שליו, שי אביבי, ארנינה קשתן, שלמה דהרמה, לילה חפר, ורד שדה, וחברים מהעדה האתיופית שמתכננים לנו מפגש התקרבות סביב קפה…

    מתי? מתחילים ביום שני 28/7
    איפה? ואדי פרדס חנה, רחוב האורנים
    באיזו שעה? 17:30 – 20:00
    לאיוונט >

    בהמשך אפרסם כאן את התכנית המלאה, בינתיים שימרו את התאריך, הזמינו חברים וחברות, תתחילו להרפות, תחייכו כמה שאפשר, אל תשכחו לנשום, ואל תשכחו לאהוב – זה בחינם!

    (הנה מה שהיה בשנה שעברה)

    —–

    ובמקביל, מערבה מהואדי, בשכונת רמז, יתקיים  בימים רביעי וחמישי 30-31/7,  היריד האנושי הנודד
    יוזמה של נועם והדס ילינק ממרכז קשת – מרכז קיימות מקומי פרדס חנה – כרכור.

    היריד האנושי הנודד

    היריד האנושי הנודד הוא מיזם חברתי-חינוכי-אנושי, הבא להפגיש בין בני-אדם במרחב שמאפשר לכל אחד להיות הן המורה והן התלמיד, מרחב של חופש יצירה ולמידה, דרך התנסות וחוויה.
    אנו קבוצה נודדת של חברים אשר מגיעים למקומות שונים בארץ, ויוצרים יחד עם תושבי המקום אירוע שבו נפגשים יחדיו עולמות שונים ויוצרים מציאות של הכרת וקבלת השונה, קירוב לבבות ויצירתיות.
    אנו עושים זאת באמצעות סדנאות קרקס, מרחבי יצירה, שימוש בחומרים ממוחזרים, שיחה, מוזיקה ועוד.

    אחת השאלות המרכזיות שאנו שואלים את כל מי שמגיע ליריד – מה היית רוצה ללמד?
    אנו מאמינים שלכל אחד יש מיומנות או יכולת שהוא יכול לשתף עם מישהו אחר, גם אם בעיניי עצמנו אנחנו עדיין "לא מספיק טובים". אז מה את/ה היית רוצה ללמד?

    הפעם נגיע ליומיים לשכונת רמז בפרדס-חנה – מרכז קשת – מרכז קיימות מקומי פרדס חנה – כרכור.
    https://www.facebook.com/kayemut.pardes.hanna
    ויחד עם המשפחות של הקהילה ניצור את המרחב.

    לבקשת הקהילה נקיים יחדיו פרויקט של בניית ספסל בגינה מצמיגים וחומרים ממוחזרים, וכן נקיים דיון לגבי המשמעות החברתית של שנת שמיטה. וכאמור יהיו עוד מגוון פעילויות בהתאם למה שאתן תביאו.
    מוזמנים לבוא ולתרום ידע, מיומנויות, נגינה, אוכל, שתייה, חיוך, או כל דבר שמתחשק לכם.
    לגבי לינה והגעה מוזמנים לדבר איתנו.

    אפשר ליצור קשר גם בטלפון 052-8385304

    לאיוונט >


    להגיב
  • אירועים קרובים, ביחד

    (התמונה מתוך "קולנוע משנה תודעה", סרטים על קיר האסם בסטודיו שיהר)
    ***

    לא הייתי בהפגנה בביג. יש לי תינוק קטן על הסיסטם ואני לא יכולה לחשוף אותו לטירוף הזה. גם אם זו פיסה אמיתית מהמציאות.
    אין לי משיכה לעמוד מול אספסוף מתלהם, שמנגנון ההזנה שלו מורכב משדים (בין היתר).
    והסיפורים מצמררים. שמעתי על ילד שמפחד לנסוע לבד באופניים במושבה, פן יקרא בדרכו ההוא שאיים עליו שהוא יהרוג אותו "בשביל שהאמא השרמוטה שלו תבין איך זה שרוצחים לה את הילדים".
    וקראתי על אישה שוחרת שלום שפגשה את השכנים שלה בצד השני של ההפגנה בביג. עד המפגש הזה יו יחסי שכנות בסדר, ופתאום עכשיו הם יושבים לה מחוץ לשער הבית ונוהמים.
    קובי קובי כותב בפייסבוק שלו משהו שאני מתחברת אליו. להלן ציטוט חלקי (שמשאיר את הדברים בהקשרם):

    "בכל עם ובכל מדינה יש רוב שוחר שלום. גרמניה של לפני מלחמת העולם, הכילה רוב שוחר שלום. רוב הגרמנים רצו לחיות בשקט ולהנות מהחיים. מיעוט נאציונל סוציאליסטי השתלט, והוביל את גרמניה לתקופה האפלה של האנושות. הרוב שוחר השלום לא היה רלוונטי. מתוך מיליארד ושלוש מאות מליון מוסלמים בעולם, רובם שוחרי שלום. 15 אחוז מהם קיצוניים. 19 מוסלמים קיצוניים השתלטו ב 9/11 על מטוסים והרסו את מגדלי התאומים תוך הרג של מעל ל 3000 אמריקאים והורידו את ארה"ב לרצפה. מאות מיליוני מוסלמים שהם הרוב שוחרי השלום לא היה רלונטי. יפן של לפני מלחמת העולם, כמעט כולה שוחרת שלום ושלווה. קומץ קיצוני החליט לפתוח במסע הרג , שלח להפציץ ספינות אמריקאיות, שיגר את יפן למלחמה וגרם להרס ומות מיליונים משתי פצצות אטום. הרוב שוחר השלום לא היה רלוונטי. סין, רובה אין מחלוקת שוחר שלום שאך צרוב לעומק בתרבותה. קומץ החליט אחרת ושלח את סין למלחמה עקובה מדם והרג מסות של אדם במחוזות טיבט ומקומות אחרים. הרוב שוחר השלום לא היה רלוונטי.

    גם רוב הפלסטינים שוחרי שלום. קומץ קיצוניים (חמאס והגיהד האיסלמי בעיקר) גורר אותם פעם אחר פעם למסעות שתוצאתם הרג והרס. הרוב שוחר השלום לא רלוונטי. מכאן, רוצה לומר, שהפתרון צריך להיות חיסול (לא הרג) טןטאלי של המיעוט הקיצוני בכל צד אם הממשלה שלנו הייתה מגיבה מיד, ועוצרת ומכניסה לכלא ל3 שנים לפחות את כל החלאות שחפשו ערבים בחנויות וצעקו מוות לערבים, בגין הסתה חמורה לרצח, היינו פותרים חצי בעיה. לא רוצה לייעץ איך למגר את המיעוט הקיצוני שנמצא בצד הפלסטיני, אבל אני מניח שממשלת עבאס הייתה עושה זאת בהצלחה רבה אם מישראל הייתה משכילה לתת בתמורה את חצי תאוותם. לכן, הרוב החביב ושוחר השלום שרוצה ליזום שרשראות ידיים בכפרים ערבים לשם ההזדהות, ורץ להפגין בעד השלום מול כל מוקד צואתי של ברברים – אנחנו יודעים שאתם הרוב, ואנחנו יודעים שאתם שוחרי שלום. אבל אתם לא רלוונטיים".

    ובכל זאת, יש חלק בתוכי שרוצה "לקום ולעשות". אז מה?
    קבלו לקט מהפיד השוצף שלי, שבאופן מפתיע אין בו ביטויי גזענות ישירים, אלא בעיקר דיונים ועדויות. והרבה הצעות מעניינות.

    תמיכה בהתמודדות עם פחדים וחרדות למבוגרים ולהורי ילדים: מפגש פתוח ללא תשלום
    לאור המצב והתחושות הנלוות אליו נערוך מפגש תמיכה בהתמודדות מבוגרים והורים לילדים עם פחדים וחרדות. במפגש נערוך בעזרת פסיכולוגים קליניים שיח משותף על הנושאים שמטרידים אותנו בימים אלה ונקבל כלים להרגעה ולניהול נכון של מצבי לחץ בתוך עצמנו ובתוך המשפחה.

    המפגש ייערך ביום חמישי 10/7 במעגל – בית למשפחה, מרכז טיפולי מקצועית ברחוב דרך הבנים 96 , פרדס חנה-כרכור
    בשעה 20:00- 21:30מנחי המפגש:
    אסי שורק – פסיכולוג קליני ומנהל מרכז 'טבע ומהות'
    הגר מדר צנטנר – פסיכולוגית קלינית

    לפרטים נוספים: 0525739201
    ההשתתפות פתוחה לכולם והינה ללא תשלום. אנא הגיעו כמה דקות לפני הזמן. לאיוונט >

    חמישי 10/7
    המסיבה של טלי עמנואל – רוקדים למרות הכל!
    לתושבי הדרום כניסה חינם בהצגת תעודת זהות וחיוך.

    ואם כבר מדברים על חינם ועם חיוך, אז
    קפה כרכור מחזק ומחבק את תושבי הדרום ומזמין אותם היום ומחר ליהנות מארוחה טובה אצלנו ללא תשלום.
    ——–

    שישי הזה, 11/7 בשעה 09:30-11:00
    נפגשים בחממה יחד, יהודים וערבים למפגש ולשיח,
    בואו לתמוך, לשמוע ולהשמיע!

    צומחים יחד

    שכנים של שלום
    יום שישי 11/7 אחה"צ 17:00-18:15
    צומת כפר קרע

    יהודים וערבים, תושבי ואדי ערה והאזור, נותנים ידיים למען שכנות טובה.
    קוראים יחד להפסקת ההסתה והאלימות, נושאים קול של שפיות ושל אמונה בחיים משותפים.
    ללא נאומים וסיסמאות, נעמוד יחד בבגדים לבנים, ניתן ידיים וניצור שרשרת ארוכה של תקווה.
    בואו איתנו לא בפחד- אלא יחד

    كونوا معنا وشاركونا, بلا خوف – انما سوية
    לאיוונט >

    יום ראשון 13/7: איך לדבר על מציאות שקשה לתאר במילים
    ביום א' הקרוב בשעה 20:00 בערב יתקיים ב"מקום בזמן" מפגש שיח ייחודי של הורים ומתבגרים לדבר על מה שקורה סביבנו.
    איך אפשר לדבר על מציאות שקשה לתאר במילים. מה אומרים על אלימות כזו? על גזענות? על שנאה? למה חשוף הנוער ומה הדילמות שלנו המבוגרים אל מול החשיפה הזו?
    הזמנה לשיחה אינטימית בהנחיית לילך ינאי ורותי שמרון.
    לאיוונט >
    —-

    (חמישי 17/7: ההופעה של ניל יאנג)

    יום רביעי 16/7 – מעגלי שיח בין תושבים ברחבת תיאטרון הידית
    20:30.
    לאיוונט > 

     

    חמישי 24/7 קולנוע משנה תודעה: ג'ין ומג'נון
    אחרי הפעם הקודמת המוצלחת ביותר, שבה דפני ליף הגיעה והקרינה לכ- 150 משתתפים את "הדיקטטור הגדול", הסרט הבא שיוקרן על האסם אצל שירה הוא "ג'ין ומג'נון" של ממדוח אפדיליה. זה סרט אדיר. אני מצטטת פה מתוך הבלוג של איה מינסטר:  "אפדיליה חוקר את פשר האמונה שבה מחזיקים אביו ואימו בשדים; ומתוקף כך עולה עניין מקומם של השדים בתרבות בחברה הערבית. עניין זה עולה באופן עדין, לא כאיזה נושא כבד ומעיק, ובכל זאת בלי טשטוש ובבהירות. הדרך שבה האמונה בשדים מתבררת, הקלילות ועם זאת הרצינות, נובעים מכך שממדוח אפדילה מציג את סרטו כמו במשחק יצירתי שהוא משחק עם עצמו, עם אחיו, עם אביו ומשפחתו, ואיתנו, עם הצופים. זהו כישרון מיוחד ויש בו את היכולת להכיל סתירות פנימיות בדרך של אמפטיה אינטליגנטית".

    עוד מתארת איה, חוויה כמעט זהה למה שאני עברתי עם הסרט הזה: "בסוף הצפייה בסרט נזכרתי, איך בשנה א' סמסטר א' בחוג לקולנוע באוניברסיטה, ג'אד נאמן אמר לנו באחד השיעורים, שהדרך הטובה ביותר לדעתו לגלות עד כמה סרט הוא טוב, היא לצפות בו כשעייפים מאוד. ובכן. זה מה שקרה לי עם סרטו של אפדילה, בלי שהתכוונתי. בסרטו שד ושיגעון נתקלתי כשאני עייפה. הצצתי בטלוויזיה לראות מה הולך בה, רק לרגע, כדי לכבות אותה וללכת לישון, ונתקלתי בשד ושיגעון והתמגנתטי אליו לחלוטין. לא יכולתי לפרוש. התעוררתי לגמרי וראיתי את הסרט עד הסוף. הסרט עשוי ביד חזקה ועם זאת קלה, יד אמן. מלא קסם, הומור ווירטואוזיות. הסרט מורכב אך עשוי כמו בקלילות, ביד בוטחת המעבירה אותו בתוך המבוך שבו הוא מתנהל, בין כל הסימטאות והפניות שבהם הוא נוסע, לעיתים כמו ברכבת הרים, והמעברים חלקים וזורמים".

    אם אתם יודעים על עוד מפגשים מעניינים ורלוונטיים ל"מצב" אתם מוזמנים להוסיף.


    להגיב
  • גזענות בפרדס חנה, יש מה לעשות

    גם אותי לפת אתמול התיאור של אורית אור, שקפצה עם בנותיה למתחם ביג ונקלעה לעין סערה גזענית ואלימה:
    "פרדס חנה 2014. מתחם ביג. כ-50 גברים, ערמות של טוסטרון, חולצות של כהנא חי, צועקים בקולי קולות תוך שהם מנופפים את הידיים השריריות מכון כושר שלהם "מוות לערבים" "זועבי זונה" "זועבי מוצצת לכל השכונה" "עם ישראל חי" ושרים את התקווה בצעקות. פחד מוות. פחד מוות. עוצרים בפתח המקדונלד, "קוהול עוד בלבב פהניאימה" שואגים. עובדים ערבים מבועתים. אבא אחד בגלידה נעמד ומוחה כפיים. כל הילדים שלו נעמדים ומוחאים כפיים יחד איתו. הילדות שלי מפוחדות. אחת בוכה. אחת מתחת לשולחן. אוירת אלימות שלא פגשו מעולם. בחור ובחורה (היא עם רעלה) מפחדים לצאת מהמתחם. עומדים ליד האוטו שלהם ויודעים שאם יעברו באיזור שהמתלהמים חוסמים (היציאה) זה לא יגמר בטוב. עובד אחר מהמסעדה של הסושי רץ אליהם ואומר בערבית – אל תצאו. חכו. בואו שבו כאן. אם רק היתה מורידה את הרעלה היו יכולים לצאת משם. ככה אני חושבת ומתביישת ונזכרת בקולות של אם רק היה מוריד את הזקן והכיפה…
    עוד כמה שעות ביתי הבכורה טסה לברלין. לפני 80 שנה בערך איש אחד עם שפם נתן לגיטימציה לנערים גרמנים נלהבים לצעוק ברחובות "מוות ליהודים". אחרי כמה שנים קרה מה שקרה. איש אחר בלי שפם שגר בקיסריה וגם בירושלים נותן לגיטימציה לצעירים יהודים נלהבים להגיד מה שבא להם על ערבים. אולי בגלל זה גם הגיעו למקום מלא ניידות משטרה ואף אחד לא עצר את ההפגנה הזאת.
    פרדס חנה 2014. פחד מוות. עובדים בחנויות מסתתרים. ילדים בוכים. תשמור השם".

    היום בשעה 18:30 במתחם ביג פרדס חנה, הפגנת תמיכה ביחסים שפויים בין יהודים וערבים. תושבי פרדס חנה מקיימים כבר שנים רבות יחסי שכנות טובה עם כל היישובים הערביים שמסביב, ותושביהם רצויים כאן לא יותר ולא פחות מכל אחד אחר. כולנו אזרחים, כולנו בני אדם, רקמה אנושית אחת. לא ניתן יד לגילויי גזענות ולציד ערבים.
    לאיוונט >

    ———-

    בימים אלה חל חודש הרמדאן.
    וכמדי שנה, עמותת מרבד ירוק ואדי ערה מקיימת טיולי לילות רמדאן בסביבה. זה קורה ממש בימים אלה. הצטרפות אליהם יכולה להיות אקט שפוי של דו קיום והיכרות. בנוסף לטיולים בואדי ערה מתקיימים גם סיורים במשולש הדרומי ובהרי נצרת. כל הפרטים, תאריכים ומסלולים כאן >

    גם עמותת יד ביד גשר על הואדי נאספת השנה לכינוס הארצי הראשון של קהילות יד ביד המשותפות לערבים ויהודים (ירושלים-יפו-ואדי עארה-גליל-חיפה).
    שעה לפני שבירת צום הרמדאן, מתכנסים בואדי עארה לפעילות קהילתית במתכונת משפחתית. שמרו את התאריך: יום ה' 18 ביולי 2013 . הפרטים המלאים כאן >


    להגיב
  • פרפורמנס קרימינלי במצלמות אבטחה

    לפני כמה שנים פנתה אלי חברה שמתקינה מצלמות בבתים, הם רצו לפרסם במושבה חופשית. כל מה שציינו כיתרון החריד אותי: להסתכל על הורים הקשישים בביתם, על הילדים מחממים ארוחת צהריים, כאלה מין דברים. דחיתי אותם בטיעון שזה לעשות אאוטסורסינג לחוויה האנושית. אוחח התמימות. האידיאליזם.
    כמה שנים אחרי ואי אפשר לברוח:
    דברים שעולים ברשת – ואני לא אפתח סוגריים על כל אחד מהדברים האלה –
    סרטון מתעד לכידה של סוטה ברכבת בניו יורק,
    הקלטה של רצח הנערים,
    סרטון של איש מבוגר נוגע בילד בן 9 בחדר צדדי.
    סרטון ממצלמת אבטחה של החשוד בשליפת הילדה ממיטתה באמצע הלילה בפרדס חנה.
    מצלמות אבטחה כנקודות שביניהן עובר נראטיב אפל.

    חוץ מהדוגמה האחרונה – בכל אלה לא צפיתי. לא האזנתי. לא רוצה. מספיק לי הכותרת ועצם הידיעה. לא רוצה להתפלש בריאליטי הכפוי הזה.
    וקשה להתעלם כי המצלמות בכל מקום. בסמרטפונים, מצלמות אבטחה, אשליית הפרטיות מתנפצת מול המציאות המתפקסלת. האח הגדול הוא כל אחד מאיתנו.
    (פייסבוק מגדילה לעשות ומקליטה את רחשי הרקע בצ'טים המוקלטים, כדי לסגמנט מה אתם שומעים ולתפור לכם הצעות מפתות. הידעתם?).

    היום תפס את תשומת לבי הסרטון מהפרשייה ההזויה אודות "הקלפטומנית", ככה היא נקראת בתיעוד המרתק שצולם במצלמת האבטחה של בית בכרכור, ופורסם בקבוצה אנחנו אוהבים לגור.
    בסרטון נצפית אישה בשמלה בהירה קצרה, קעקוע גדול על כתף שמאל, מדדה על עקבים מוגזמים, והיא סוחבת אדניות של צמחי תבלין. היא חזקה, וקצת מקריחה. אולי זה בכלל גבר בתחפושת, קרוס-דרסר, מישהו הציע בתגובות לדיון. נראה הגיוני.
    בעלי הבית ערכו את הקטעים עם מוזיקה קצבית מתבקשת, והעלו לרשת.

    חוכמת ההמונים שיגרה קצה חוט באחת התגובות: לינק לתיעוד ממצלמת האבטחה של תושבת כרכור אחרת, בו רואים את אותה ישות, שהפעם נקראת ""גנבת!" מרחרחת בחצר.

    אני צופה בקטעים האלה כמה פעמים היום וזה נראה לי כמו סוג של פרפורמנס.
    מחשבה מהילדות: אם זה עבר לי בראש אז בטוח יש איזה מישהו על הכדור שעושה את זה באופן מקצועי, ולא בהכרח קרימינלי.
    יוצר רצף של נוכחות פרפורמרית במצלמות אבטחה שונות, חומק דרך הריבוי והביזור, וכך באופן פרדוקסלי שומר על אנונימיות.


    להגיב
  • #הציבורייה – גלריה חופשית במרחב העירוני

    ***

    בדרך לשוק האורגני בירוקה אנחנו עוברים בסימטת הדורות, מסתבר כך קוראים לסימטה של השוק הישן בכרכור, שהולכת ונהיית מעניינת.
    ריח של כביסה, וליד סטודיו כתם. פתוח. מוזיקה מבפנים ונראה נעים, אפשר להציץ מהדלת עד קצה החצר האורבנית ששי ומאי גידרו מאחור.
    בין החנויות/סטודיואים יש חלל פתוח, עם שיפוע וגרפיטי. שי עובד שם עם טוש על כתם כחול שעל הקיר. אני שמה לב שגם צמחו שם גרפיטים חדשים. שי מסביר: זה #הציבורייה – גלריה חופשית במרחב הציבורי.
    הכתם הכחול הזה למשל, זה מישהו שפך שם צבע. שי ניקה. למחרת שוב פעם הצבע חזר. אז עכשיו הוא עובד איתו, מוסיף לו אלמנטים. זה מעניין הדו-שיח הזה עם ישות אנונימית שמשאירה כתם (במיוחד אם לעסק שלך קוראים כתם).

    הציבורייה שי מצביע

    כשמסתכלים על החלל הזה ככה אפשר לראות הרבה פינות מזמינות – רשת ברזל בתקרה שאפשר לתלות עליה דברים, האור שזוחל על הקירות בשעות שונות של היום, קן ציפור, חריצים בקיר, השיפוע, אפשר לחגוג.

    עד כה השאירו חותם כמה אמני גרפיטי ששי לא מכיר.

    כשהכל יתמלא המקום יצבע ויתחיל מחדש.

    אתם מוזמנים! לעבור בדרך, להוסיף עבודות וגם לצלם ולתייג בהאשטאג #הציבורייה


    להגיב
  • כתה 2021: העתיד שייך לסקרנים

    בעקבות ההתעניינות, נוספו מפגשי חשיפה לכתה 2021 בסוכה בבנימינה במהלך הקיץ. הנה התאריכים. מורים והורים – הנה הזדמנות להגיע לשנה הבאה רעננים!

    אחד הדברים המעוררים שקרה במהלך מאי מושבה חופשית, היה המפגש עם אוג'ס ולדמן, שהגדיל והביא למפגש את ליה מאור, עמיתתו לערי חינוך.
    סופסופ תפסנו שניים מהגולשים על הצונאמי בחינוך, שקפצו רגע למרפסת של מקום בזמן, למפגש אינטימי וחדשות מסעירות מהשטח. הם סיפרו על הדבר הבא שקורה בערי חינוך: כתה 2021.

    החבורה של ערי חינוך מסתובבת בבתי ספר ומציפה את חדרי המורים ברוח רעננה. הם נכנסים לחדרי המורים כחלק מאסטרטגיה יישובית, ושם מאתרים מורים שרוצים לשנות, ואיתם הם עושים תהליך. הפרוייקט נקרא כיתה 2021 מפני שהכיתה הינה אבן היסוד של הבניין החינוכי כולו. בדומה לאפקט הפרפר, שינויים פורצי דרך, חדשניים, ומשמעותיים, שיתחוללו בכיתה בירוחם, יכולים להביא לשינוי בירושלים או בתל אביב. כיתה אחת יכולה לספק עדות חיה וקיימת לניסיון שהצליח, לשינוי בר קיימא, ולחולל גל ויראלי מרחיק לכת. [מתוך האתר].

    ערים ומועצות הפועלות בשיתוף פעולה עם ארגון ערי חינוך הן – בת ים, טבריה, חדרה, נתניה, קריית חיים, ירוחם, והמועצות האזוריות עמק המעיינות, גליל תחתון, מנשה, וערבה תיכונה. אוג'ס וליה, למשל, הם תושבי פרדס חנה כרכור – מועצה מקומית שלא עובדת עדיין עם ערי חינוך. נקווה שזה יקרה. אולי אם לא "מלמעלה" אז כיוזמה מהשטח, כאופייני למחוזותינו.
    בינתיים ישבנו במרפסת והקשבנו לשליחים מהעתיד העכשווי. דיברנו על למידה מקוונת, על כיתה הפוכה, על דרכים לשווק את הרעיון, על יישומים מדליקים בבתי ספר בערים אחרות, על שי פירון (שתומך ומעודד) ועל איך זה שהדבר הזה עוד לא פעיל כאן, בפרדס חנה, שיש בה חדשנות ויזמות חברתית ברמה גבוהה. בקיצור, זה היה מפגש מעורר מאוד.

    וכל ההקדמה הארוכה הזו היא ראיתי שמחרתיים יש כנס של כתה 2021 בבנימינה.
    אז אם אתם מורים שיש להם רצון לשנות את המערכת או הורים עם רצון דומה, או סתם סקרנים, או הורים, הנה ההזמנה:

    הזמנה לחשיפה כיתה 2021

    מהי כיתה 2021 ?
    במטרה לקדם את יישום הלמידה המשמעותית בבתי הספר בישראל, יצר מטבחון רשת ערי חינוך את תכנית כיתה 2021.
    כיתה – מפני שהכיתה הינה אבן היסוד של הבניין החינוכי כולו. בדומה לאפקט הפרפר, שינויים פורצי דרך, חדשניים, ומשמעותיים, שיתחוללו בכיתה בירוחם, יכולים להביא לשינוי בירושלים או בתל אביב. כיתה אחת יכולה לספק עדות חיה וקיימת לניסיון שהצליח, לשינוי בר קיימא, ולחולל גל ויראלי מרחיק לכת.
    כמו כן, מאפשרת תכנית “כיתה 2021″ למורה היחיד/ה, להשפיע וליצור שינוי משמעותי במערכת כולה.
    2021 – השאלה שאנו בחרנו להתמודד אתה היא : כיצד תיראה כיתה בשנת 2021. בחרנו בתאריך הזה מפני שהוא לא רחוק מדי אך גם לא “מעבר לפינה”. הוא משאיר זמן לדמיין, לחלום, ולהפוך מציאות. הכיתות ב-2021 יכינו את תלמידיהן לחיים ב-2030. לכן, תכנית “כיתה 2021″ בנויה על היכולת ללמוד ולדמיין כיצד ייראו החיים ב-2030 , ומה דרוש לכיתה שמכינה לקראתם בכמה קטגוריות:
    מקום – כיצד ייראה המרחב הפיזי המקדם למידה משמעותית.
    זמן – אלו מבני זמן חדשים המקדמים למידה המשמעותית, יהיו בשימוש. איך ייראו מערכת שבועית, תכנית שנתית, זמן מורה וזמן תלמיד.
    פעילות – כיצד מתקיימת הלמידה המשמעותית בכיתת 2021, מה ואיך לומדים?
    הערכה – כיצד מתבצעת הערכה בעידן של ידע פתוח ונגיש לכל.
    שותפים – השותפים הפנימיים – מה התפקידים החדשים של המורים, התלמידים וההורים, ומה
    החידוש במערכת היחסים ביניהם.
    השותפים החיצוניים – מה מערכת היחסים בין בית הספר וארגונים נוספים הפועלים
    במעגל הקהילתי, הלאומי והבין לאומי.
    כל כיתה יכולה להגיש מועמדות לקבלת כוכב באחת הקטגוריות לעיל. כיתה שתקבל שלושה כוכבים, תזכה בהכרה כ”כיתה 2021″. הזכאות לכוכב תוחלט על ידי הערכת עמיתים.
    בית ספר שיותר מ-70% מכיתותיו יזכו בהכרה “ככיתות 2021″, יזכה בהכרה כ”בית ספר 2021″, ועיר שיותר מ-70% ממוסדות החינוך שלה יוכרו על ידי התכנית, תזכה בהכרה כ- “עיר חינוך2021″.

    לפייסבוק של כתה 2021 | לאתר של ערי חינוך |


    להגיב
Close