רונית בר אילן

מאי מושבה חופשית, סיכום שבוע ראשון

כבר יום שישי לפי השעון.
לילה בהיר ואני ערה, חושבת על העכבר שפגשתי היום במקום בזמן. אני מכירה אותו, הוא קופץ לפעמים להגיד שלום. עכבר הכפר.

המפגש עם רענן פרומן על קדושת החיים היה מעניין ואינטימי, והיה בו חוט זהיר ומרפרף שהתפענח רק למי שהשכילה להקשיב היטב..
למפגש בגינה עד שיצאנו… אוהוהו. היה סביב אחר הצהריים אתמול מין ענן, כמו שעוברים ליד דידו סנטר עם האוטו והרדיו נהיה רעש לבן. אף אחד ממי שקבענו איתו לא היה יכול להגיע. מגד ישן. ינאי רטן. לא רוצה לבוא איתך יהיה לי שם משעמם. תנסה, לא רוצה לא רוצה, רוצה לבריכה עם החברים. אף אחד מהחברים לא היה זמין או פנוי. אפילו עמליה לא ענתה לי לטלפון ולא לסמסים. מגד האריך בשינה. הודות לתבונת ההתמקדות שאני רוכשת בימים אלה הצלחתי למצוא בינאי חלק שהסכים לבוא. התחלנו לבחור מזמרות. ההורים קפצו לבלת"מ. הלכו. מועקה. יצאנו אחרי שש.
ברגל, עם העגלה,
לתוך אור יפהפה של אחר צהריים בדרך מהוססת ביחד ברגל לכיוון צפון מזרח.
אני והבנים שלי.
עוד לא עברו שלושים מטר מהבית וכבר שקענו בפיטפוטון.
אהוב לבי פוטי, המתקשח.

עצרתי לצלם את הסיגליון שבחזית בניין קומות ברחוב המייסדים. חלק ממחשבה שמתקיימת בי, להזמין אנשים לצלם את מה שבהתחלה חשבתי שיקרא "הפואטיקה של השיכונים". יש לי פה על הבלגן שליד המקלדת פוסט בכתב יד בנושא, לא אפתח עכשיו סוגריים ארוכים – רק שהתייעצתי על זה עם אסנת בר אור, ואחרי שהיא הבינה שלא התכוונתי לצילומי אוירה מתנשאים של "האחר" בעודי מתגוררת ביופי של בית קרקע (אמנם בשכירות), היא הציעה לי לקרוא לזה "הפואטיקה של העיוּר". זה רעיון טוב. סיפרתי את זה לינאי והוא היה סבלנו כשצילמתי ושמר שאף מכונית לא תחזור עלינו רברס, כי עמדנו בחניה.

בדרך הבנים פנינו מזרחה. הסתכלנו דרך מטע הזיתים המגודר על הפרצופים של הבניינים שברחוב המושב.
בכיכר יין יאנג פנינו שמאלה, נכנסים לתוך האזור הלא סלול, שבו טיילנו ביחד כשהוא היה עוד בעגלה.
העגלה הצהובה שלי, כל כך אהבתי אותה. הוא נזכר.

משם לרחוב הגליל. מימין השדה היפהפה שבפינת המושב והגליל מצית בנו עוד צרור זכרונות.
אני מתעכבת לצלם את הלך הרוח: איטי.

בגליל עד הסוף עד הסוף וימינה, לכיוון הגינה. שם כבר בכלל לא סלול, רחוב שנושק למטע זיתים שנושק לגינה שנושקת לכפר פינס. נקודת קצה.

פתאום משמאל ערוגה ספירלית פורחת, נראית כמו פינת זיכרון. ובה אישה אחת עם גיטרה, שרה שיר לעצמה בלי קהל,
או שאולי אנחנו היינו הקהל, כי בדיוק הזדמנו לשם ברגע ההוא הפרטי.
הרגשתי הודיה ושמחה. חייכנו לב אל לב.
האינסטינקט שלי היה לעבור על פניה מהר ולהשאיר לה את הרגע האינטימי הזה. בטח לא לצלם. אולי זאת היה טעות כי זאת היתה תמונה יפה, בכל אופן –
מרחוק ראינו את עמליה יוצאת מהגינה ומיהרנו אליה, ינאי שרק כדי שהיא תחכה רגע –
השעה היתה שבע ועשרים.

סיכום ביניים:
היו ארבעה או חמישה אנשים שבאו לעבוד.
שורה תחתונה – עמליה רצתה לפנות את השטח וזה מה שקרה.
אלו לא היו אנשים מהקבועים שעובדים בגינה, אלא כאלה שהגיעו במטרה לעזור לפנות את השטח.
לא היה הפנינג ולא עניינים ולא מדורה.
נפרדנו לשלום בשלווה והמשכנו בטיול.
ירח מלא של חודש מאי התחיל להסתמן מעל הילדים המתכוננים לל"ג בעומר במגרש הסמוך.

בדרך חזרה דיברנו על כסף ועל עבודה.
ינאי חוזר ואומר גם הפעם: תמצאי עבודה אחרת.
אני מסבירה לו את עמדתי.
הוא נחוש בדעתו להמציא המצאה סוחפת שתהפוך אותנו לעשירים, ומתחיל להפעיל את הגלגלים כל הדרך הביתה בהמצאות חמודות שמגלות לי עוד מעולמו הפנימי. הוא ממשיך עם זה גם אחרי שאנחנו מגיעים הביתה (אחרי פיצה) ועד שהוא הולך לישון, הראש היפה שלו ממשיך לקדוח מחשבות על המצאות, עד שהוא נרדם והפעם ביחד. ביום שכזה חגיגי גם זה מתאפשר.
איכשהו, עם כל המורכבות של החיים, ביום הזה נושב גם חסד.

—

היום במקום בזמן מפגש עם שי ואביטל גויטיין. אוצר של ידע וזה מרתק, עוד ועוד, איך אדם בונה לעצמו את המנהרה החוצה, אל חיים של ספיד ותחקיר אוצרות מהיר ומקיים.
פשוט מרתק להבין את הדרך, המנגנון שמאחורי הקלעים של המהלך הגוייטייני המעופף.
חזרתי הביתה נרגשת מזה שהם באו ושיתפו ומזה שהיו מי שבאו והקשיבו. ושאולי נזרע בהם או הושקה בהם משהו שיום אחד יפרח להיות כמו שיח ורדים.
תודה תודה תודה.

—

התכנית להמשך:

מחר, כלומר היום, יום שישי, מכירת חצר של רואי וגיל ומפגש משפחות במסע. מתחילים ב 14:00.
ובשבת – טיול ברגל עם אילנקה והאדריכל ליאור ויתקון במרכז המושבה, בשוק הישן. מקום קטן וקלאסי, קצת מוזנח, כמעט נחבא אל מול הקניונים הקמים כפטריות ענק. מעניין אם הוא עוד מיועד לשימוש מסחרי או שהוא הופך להיות מין מוזיאון לצרכנות ישנה.
זה בדיוק שעה, בין 6 ל- 7. אחר כך תלכו למדורות ל"ג בעומר, קודם בואו להתחמם..

ובשבוע הבא – פול עניינים!
בראשון סדנת קלפים עם רות שר שלום ומיד אחרי כן מפגש o-share. שני האירועים אצל מאשה דולב בבית. לסדנא של רות צריך להירשם ואני ממליצה עליה מאוד.
בשני ניל יאנג ורולינג סטונס בחסידה.
בשלישי מפגש על החיים ועל המוות עם הלה אשחר, במקום בזמן.
ברביעי שעת סיפור למבוגרים באוסף…
בחמישי חגית ספנסר פותחת את בית אלה למפגש של פינוי מרחב.

סיפורים מהשבוע הבא .. בשבוע הבא.

הרושם הכללי – לאט, כמו פרפר. לא במסות. בלי הייפ. עמוק ומכוון. שלוות עולמים.
גם בתוכי.

שבת שלום.

הפיקוסים הענקיים שברחוב הנשיא בכרכור בסכנת כריתה

אחת מקבוצות פייסבוק המקומיות המעניינות אותי ביותר היא קבוצת נאמני העצים בפרדס חנה כרכור.

גיליתי שם היום, שהולכים להוריד את הפיקוסים הזקנים שברחוב הנשיא. ועוד באישור קק"ל.
הסיבה: מישהו בונה בית, והפיקוסים מפריעים לו לבנות קומה שניה. לא ערכתי תחקיר מעמיק. לא שאלתי את המישהו.
ובכל זאת אני מביאה את הסיפור הזה כאן, כי הוא עוד עדות לאטימות בקשר ההולך ומידרדר בין האדם לטבע, כאן אצלנו בכרכור.

מי שמובילה את העלאתם למודעות הציבור היא כרמל עליה, שכותבת כך (וגם מציעה ומבקשת עזרה קונקרטית. תקראו):

בטח רובכם מכירים את עצי הפיקוסים הענקיים שברחוב הנשיא,
הפיקוסים ההיסטוריים האלו הם בני מאה שנה לפחות, יותר מבוגרים ממדינת ישראל!

ועבור רבים מאיתנו הם מהווים את התמימות המעטה שעוד נותרה לכרכור, אני זוכרת שכשהייתי קטנה אני וחברים שלי פחדנו לעבור ליד הבית עם העצים הענקיים, היינו בטוחים שגרה שם מכשפה
ובאמת העצים האלו מרשימים ביותר ומלאי חיים וקסם, והם משמשים בית לציפורים, עטלפים חרקים למיניהן ואפילו פיטריות מוזרות וסופר מיוחדות בוחרות לבלות שם בכייף , אני יודעת את זה מקרוב כי אני גרה איתם באותה חלקת אדמה.
אז כשהודיעו לי שהולכים לכרות אותם כי הם עושים "לכלוך" ופורצים קצת מעבר לגדר (כי הרי לטבע אין קופסא, אין שלי שלך ואין גבולות) או כי השכן רוצה קומה שנייה וכמה ענפים מפריעים לו ,אפשר היה להבין את התגובה שלי, הרגשתי שמשהו בי ימות ביחד אתם, ואמרתי לעצמי שדי, עד כאן!
כי אני מרגישה שהגזמנו , אני מרגישה שאנחנו (בני האדם) כל כך התרחקנו מעצמנו ובעקבות זאת התרחקנו מהאהבה והחמלה וההיגיון שיש בכול אחד ואחת מאיתנו
אני יעשה הכול כדי למנוע את הכריתה כי העצים האלו הם חלק מהנוף שלי והם נותנים לי חמצן וצל בשיא החום ומקום יבש כשיורד גשם וכשאני מסתכלת אליהם לגובה המחשבות נפסקות לשנייה.
כי עכשיו הימצאותם של העצים האלו נראים לנו כמובן מאליו אבל כשיורידו אותם אתם תראו עד כמה הם חסרים.
כי אם יכרתו אותם משהו בי באמת ישבר אולי זאת האמונה שלי בנו
אני פונה אליכם כי אני יודעת שאנחנו חזקים ביחד ואוהבים וביחד נצליח להשמיע את ההיגיון של האהבה הפשוטה ביותר, כבוד לסובבים אותנו וכבוד לזקנים מאיתנו אפילו אם הם עצים.

כל מה שאני צריכה ממך זה שתמלא/י את טופס הערר http://www.kkl.org.il/files/about_kkl/pkuda/tofes_arar.pdf (יש דוגמה למטה)
ולשלוח את הטופס בפקס ל-ד"ר דוד ברנד
טלפון: 02-9905566 / 02-9905760
פקס: 02-9915517
או לחילופין לשלוח לי שם מלא+ת.ז+כתובת+טלפון או מייל ואני ימלא את הטופס בשבילך

—-

והיא לא היחידה שמתריעה בשער. גם אורית גאיה מור (שכנה?) העלתה סרטון מדכדך ליוטיוב:

מה נשתנה הלילה הזה? נוספה לשולחן כוס מרים!

עשתורת הבית, כלומר רענן, סיפר לי שהוא שמע על מנהג להוסיף לליל הסדר כוס נוספת לזו של אליהו – כוסה של מרים.
מיד יצאתי לגוגל לחפש את המנהג, ופגשתי בעיקר את מרים. בת עמרם ויוכבד, משבט לוי, אחות אהרון ומשה.
מרים הנביאה, העצמאית והדעתנית, הרואה למרחוק.
מרים שהוליכה את הנשים בריקוד ובשיר בחציית ים סוף. מרים שבזכותה ליוותה את העם באר מים חיים במשך ארבעים שנות הנדודים במדבר.
איזו גיברת!

כשפרעה גזר להשליך ליאור את הבנים הזכרים שיוולדו, עמרם אביה גירש את אישתו יוכבד, כדי שלא יוולד להם בן. מרים עמדה מול אביה בעוצמה ובאומץ ואמרה לו: 'פרעה גזר על הזכרים ואתה גזרת על גם הנקבות'. והתנבאה: "בן יוולד לך מאימי, והוא יושיע את ישראל." כשמשה נולד ואכן הושלך ליאור, היא עקבה אחר אחיה התינוק המתרחק ווידאה שהוא מגיע לידיים הנכונות. כשבת פרעה חיפשה עבורו מינקת, הביאה לה מרים את יוכבד, אמו (ואמה) הביולוגית, שתהיה עבורו המינקת העבריה בבית המלך. (תחשבו על זה רגע. איזו סיטואציה לא פשוטה).

ואז במדבר – מרים היא מנהיגה כריזמטית הסוחפת אחריה את כל הנשים. אחרי הנס של חצית ים סוף משה שר את שירת הים. לעומתו, מרים, מיזמתה, 'לוקחת את עצמה בידים': הפסוק המתאר אותה פותח במילה 'ותיקח'. היא לוקחת את התוף בידה ופוצחת בשיר, ללא רקע קודם ממוסד ומגובה מגבוה. משה לוקח בידו את המטה, היא לוקחת בידה את התוף. הוא לוקחו על פי צו ה', היא לוקחת על דעת עצמה. והנשים כולן נענות לה ויוצאות אחריה, מכירות מעצמן במנהיגותה, בכוחה הרוחני. כמענה להיענות זו היא מדברת אליהן ומקרבת אותן לאביהן שבשמים: 'ותקח… את התוף בידה ותצאן כל-הנשים אחריה… ותען להם מרים, שירו לה' כי גאה גאה' (טו כ, כא). אגב, כתוב ותען 'להם' מרים ולא 'להן'. אמנם יש שהמקרא פונה בלשון זו לנשים, אך יש הרואים בכך רמז שמרים השפיעה על שירתם של כל בני ישראל והגברים בכלל. (אריאלה ידגר מתוך עלון קולך, גליון 22)

שירתו של משה (שירת הים) משתרעת על פני פסוקים רבים וכתובה בספרי התורה בשיטה מיוחדת (המכונה "אריח על גב לבנה") ואילו תיאור שירתה של מרים והשירה עצמה, אינם תופסים אלא שני פסוקים בלבד:

"וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן אֶת-הַתֹּף בְּיָדָהּ
וַתֵּצֶאןָ כָל-הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת:
וַתַּעַן לָהֶם מִרְיָם
שִׁירוּ לַה' כִּי-גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם" (שמות טו, 21-20).

אולי מרים שרה את השירה כולה והתורה מוסרת לנו רק את כותרתהּ (כך עולה מפירוש רש"י) ואולי מדובר בשירה בעלת איכויות אחרות. אם אכן שירת מרים הכילה רק פסוק אחד, הרי שהדגש בשירה זו הוא פחות על הממד המילולי, וממדים אחרים מודגשים בה: הממד הגופני, שהרי התורה מתארת את ריקודיהן של הנשים; הממד האסתטי, השימוש של מרים בכלי נגינה שהלהיב וסחף את הנשים; הממד הקהילתי, שכן מרים קראה לנשים: "שִׁירוּ לַה' כִּי-גָאֹה", לעומת משה שפתח את שירתו באומרו: "אָשִׁירָה לַה' כִּי-גָאֹה גָּאָה" ובכך התמקד בחווית האני הדובר והממד החוויתי, מרים קראה לנשים והן, ככל הנראה, ענו לסירוגין אחריה.
(הרֵבֵּה דליה מרקס, מתוך האתר "רבנים למען זכויות האדם")

יש עוד ועוד מה לספר על מרים. על היותה מילדת. על שמותיה השונים. על הצרעת שקיבלה ולמה. על נאמנותו של העם אליה ועל היכולת שלה ללכד אותו. וערב החג מתקרב, ויש עוד מלאן דברים לעשות… אז נעבור לטקס כוס מרים, שאם הבנתי נכון, נולד אי שם בשנות השמונים בארצות הברית, ע"י נשים יהודיות פמיניסטיות. לפי האתר "קולך" (פורןם נשים דתיות), מקור המנהג הוא בקבוצת ראש חודש בבוסטון, אי אז בשנות השמונים, ע"י אישה בשם סטפני לו. זה התחיל כמדיטציה קבוצתית מונחית, שבה שתו חברי (או שאולי רק חברות) הקבוצה מים חיים מגביע מרים, לזכר הבאר שממנה נבעו מים חיים.

לגבי אופן שילובה של הכוס בסצנריו הפסחיסטי, מצאתי את זה:
"דמותה של מרים מסמלת חיים, התחדשות, ומנהיגות נשית. עם השנים התפתחה מסורת של הוספת כוס מרים לסדר הפסח: כוס מים חיים הנמזגת בתחילת הסדר, או אחרי מניית עשרת המכות או בסיום הסדר במקביל לכוסו של אליהו. מאחר ומדובר במנהג חדש יחסית, ישנה חירות בבחירת אופן שילובו של מנהג כוס מרים בטקס החג". (מתוך הבלוג הַנְשָׁמָה מִילּוּלִית, לקרן פייט)

הרב שלמה פוקס מהתנועה הרפורמית כותב גם הוא על המנהג להוסיף לשולחן הסדר כוס של מרים :
כוחה של מרים טמון בערעור הנורמות, למרות שלא היתה מצוּוה היא יזמה ועשתה, ובכוחה זה הצליחה להעיר ולעורר את העם. […] עולה שמִרים ובארה ממשיכים לנבוע ולהעניק חיוּת וחיוניות גם ימים רבים לאחר מותה. מכאן המנהג להוסיף 'כוס מרים' לשולחן הסדר כניסיון להתחבר לכוחה של מרים ולהכניס בנו חיוּת, מתוך ההבנה שיוזמה ושבירת מסגרות היא הדרך להתעוררות, ליציאה מן המקום הצר, ממצרים.

בקיצור, סיסטר סיטסר!
אם נדלקתם עליה, הנה הצעה מעשית איך להוסיף אותה לליל הסדר.

בהיותנו מסובים כבני חורין על שולחן הסדר נרים כוס לחיי מרים:

שעמדה מול אביה עמרם ומול גזרת המלך פרעה;
שזיכתה את העם בבאר על ידי רצונה וחיוּתה;
שהעזה לעמוד מול אחיה כדי להגן על האישה העזובה;
שבזכותה עמד העם במבחן הנאמנות;
שנקראה 'עזובה' ונלקחה לאישה על-ידי כלב המורד בדעת חבריו;
המזכירה לנו שבאר השפע הולכת לצדנו באשר נלך.

הצעה קונקרטית לשילובה של כוס מרים בליל הסדר אפשר למצוא, שוב, באתר קולֵך:

ממלאים את הגביע של מרים לאחר כוס שני של יין לפני נטילת הידיים.
רחץ – מגביהים את הגביע הריק ואומרים:
כוֹסה של מרים ימולא במים ולא ביין. אני מזמינ/ה נשים מכל הדורות שבשולחן הסדר שלנו למלא את כוֹסה של מרים במים מכוסותיהן הן.

זה יפה…..
והנה ההמשך [לקריאה במקור] (תביאו תוף!)

אני מתרגשת ומתכוונת להציע את זה בשולחן הסדר השנה.
עם טקסט שונה, אבל עקרונות דומים.

חג שמח!

בתמונה: מרים הנביאה ונשות ישראל שרות ומחוללות אחר קריעת ים סוף. מאת: גרטה קוזניצוב. שמן על בד קנווס מידות: 70\70 ס"מ [לינק].
בתמונה הראשית: מרים הנביאה בפסיפס מתוך כנסיית הדורמיציון על הר ציון בירושלים [לינק]

יפה לקרוא על מרים הנביאה גם באתר הידברות.

בפנים אני שומעת אותה צוחקת

רונה רענן שפריר קראה את הפוסט על החיים ועל זקנה, והתחשק לה לשלוח אלי קטע מטקסט שהיא כתבה פעם ולא פורסם.
"מי יודע למה לא פירסמתי? ככה קרה. אז לפחות את תראי". היא כתבה. כמו חתימה של שוקולטייר על ממתק.

[רונה רענן שפריר]

ברחוב עדיין מתייחסים אלייך כאל כּוּּסית, לפעמים. כּוּסית. שם מעניין. כינוי של הערכה שאומר שהכּוּס שלך עדיין מעניין גברים.
ואת מוחמאת, "כן!" את מתריסה מולי, קצת כועסת על המבט המפקפק, "זו מחמאה. זה אומר שעדיין לא נכנסתי למסלול ה"זקנה", וה"דודה"". זה אומר גם שהצוף שלך עוד מזמין ומעניין גברים, וזה נעים לך, במיוחד בגילך. את כמעט בת 45.

האם מדובר כאן רק על ברירת המחדל הביולוגית, המיושנת, שאומרת שנקבות צריכות לשמור את הזכרים בסביבה, כדי לזכות להגנה ולפריון? האם זו הסיבה שהשתגענו? האם רק בגלל זה אנחנו עובדות בשיפוצים מתמידים?
ביחס לאמהות שלנו אנחנו מתחתנות בגיל הרבה יותר מאוחר, ועושות ילדים עוד כמה שנים אחר-כך. אז אולי זה כל העניין: פעם הנעורים הביאו איתם את כל הגברים שצריך כדי לבחור מתוכם את האחד שיפרה אותנו. היום אנחנו צריכות את הגברים כשהנעורים מאחורינו, וכדי להצליח לפרות ולרבות למלא את הארץ, אנחנו מתייפות ומייצרות "נעורים בכאילו".

"שטויות", את אומרת. "זו תזה מופרכת. התחלנו כשהיינו כל כך צעירות ויפות. התחלנו עוד לפני שידענו. ותראי את הבאות אחרינו. תראי את בנות השש, את בנות החמש: לובשות מיני וחולצות בטן, ומתאמנות במבטים מפתים עוד לפני שהן מבינות את מי צריך לפתות. תראי אותן משחקות בבארץ' , התחליף הפרחי של הבארבי. התחליף המיני יותר, העסוק בפתיינות. תראי את הבארץ'", את אומרת.

אני לא עונה. מה יש לי להגיד.

ועכשיו נדבר על הסימנים הראשונים של הזקנה. מתי הם מופיעים? את לא יודעת. פתאום הם כאן, רגע היית בטוחה שהנעורים כאן לתמיד, שהקרמים עוזרים, שהשיעורי הזעה משתלמים, וברגע הבא גילית. מה גילית? את הכתמים על הידיים ועל החזה, את אומרת. אני מסתכלת על ידייך: יפות, לבנות, כמעט מושלמות. את מראה לי את הכתמים. נכון. זה לא שמש, זה איתות של הזקֵנה, הזקֵנה שחיה בתוכך כל הזמן, מחכה לצאת.
ואז את מספרת על שערות לבנות למטה, איפה שלא צובעים. שלוש שערות, אבל זה מספיק. עוד ניצחון של הזקנה. היא שם, היא עובדת כל הזמן. נמאס לה מהמאמצים וכל השטויות האלה. נמאס לה להוכיח להראות ולנסות. הזקנה שבתוכך, את אומרת לי, היא שפויה יותר מכולנו. היא נראית משוגעת, אבל היא הכי בסדר. היא רוצה לזרוק את כל ערכות הצבעים, את כל המכשירי העינויים, היא רוצה ללכת לאט, לראות פרחים, להאנח כמו משוגעת בגלל מוזיקה שצורבת את נשמתה.

אז את מחכה כבר, להיות זקנה? אני שואלת, מאמינה, לא מאמינה.

"מחכה ופוחדת, פוחדת ומחכה. המלחמה עכשיו בעיצומה", את אומרת. "זה שיא הקרב. מבחוץ אני בג'ינס צמוד וטי שירט, כאילו לא עברו השנים. בבקרים מותחת את קמטי הצחוק, קמטי העצב, בתרגילים מיוחדים של יפניות. בלילות מותחת את הגוף על סד בג'ים, ונהנית ממין, כי אומרים שזה טוב לעור הפנים. אבל בפנים אני שומעת אותה צוחקת. את הזקנה שאהיה. היא צוחקת בפנים. היא יודעת שתנצח, ויש לה סבלנות. היא לא מתאמצת אפילו. רק מציצה: כמו שערה לבנה, כמו עוד קמט בסנטר, כמו להביט על אמא שלי, או על תמונות של סבתא שלי, ולראות אותי".

ואם הגוף הוא מפה
ואם אלה הסימנים הטמונים בה
לאן תוביל הדרך?

אף פעם אין רק דרך אחת. את אומרת. זה מה שיפה בכל הסיפור הזה.

אָמַר:
הַמִּלִּים הֵן חָלָל רֵיק
שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהָכִיל אֶת הֲדָרוֹ שֶׁל הַגּוּף
(אדוניס)

—
רונה רענן שפריר היא מורה בכירה להתמקדות, Coordinator מורשית להסמכה בהתמקדות, מחברת רב המכר "איש לומד לעוף", מפתחת מודלים חדשים לעבודה עם התמקדות בשדה היזמות, היצירה והבאת החדש.

—

הצילומים בפוסט הם עבודות של זוג פסלים ממסצ'וטס, שמצאתי באינטרנט. עוד עבודות (היה קשה לבחור) כאן.

על החיים ועל הזיקנה

**

אני מוטרדת מהזיקנה. מוטרדת ומסוקרנת.
כמו גל גדול זה סוחף אותי עכשיו פנימה, דרך הורי. וזו ארץ חדשה.
המון חלונות פתוחים במחשב בחיפוש אחר מידע ועזרה. רגעים של פעולה נמרצת לצד רגעים של התבוננות שקטה. זה לא פשוט, לא פשוט, כמו שאמא שלי אומרת.
ולצד זה שני בני, המתבגר והתינוק, כל אחד מהם צריך תשומת לב מיוחדת משלו.
מזל שיש לי חבר בעל פיצ'ר שכזה, שמלמד אותי לדבר ברור כדי להיות מובנת.

החיים בתנועה. אביב בחוץ וסתיו בפנים. המזג אויר של היום די דומה לזה.

***

היום בגן וייל ילדה אחת מסתכלת בי ממרומי הצפרדע ושואלת: למה יש לך שיער לבן?
אני מפשטת את התשובות שרצות לי בראש ומגיעה ל: כי ככה אני!
היא אומרת: דווקא יפה לך
תודה!
באמת ככה אני. זה התחיל בגיל 19, עם פס לבן בצד, מתנה מהדי.אנ.איי של אבא, שהפציר בי לצבוע את השיער בגיל 34. הרגל שניגמלתי ממנו לפני שנתיים שלוש. ולא רק בגלל שזה ניג'וס לצבוע, אלא מתוך רצון לשמור על קשר עם המציאות. לפעמים צבע לשיער נראה לי כמו הכחשה.

כבר זמן מה הזיקנה נראית לי כמו מסכה קבועה, כמו תחפושת שלא יורדת. אני מתבוננת במבט חדש על אנשים שעד לפני כמה שנים הייתי מתייגת מיד כ"זקן" או "זקנה" ועכשיו – כמו בציור תלת מימד לפעמים אני רואה את הילד-של-אמאשלו שהוא היה, את האמא-לתינוקות שהיא היתה, את התיכוניסט. חלקם גמישים מבפנים, רעננים, חלקם נוקשים. כל כך מהר החיים האלה עוברים! והזיקנה המסתורית – לאט לאט מופיעה בגוף, ולא יורדת.
לפני כמה זמן על השביל של הבית אמר לי אישי במין תימהון חד: עוד 500 שנה לא נהייה פה, וגם הבית הזה בטח לא יהיה פה. ואולי גם הנכדים של הנכדים שלנו לא ידעו עלינו כלום, הוא הוסיף ואמר ביום אחר בשיחה הזו, שמתקיימת בינינו בדילוגים.
כמו שאני לא יודעת הרבה על השושלת המשפחתית שלי מעבר לדור-שניים. (למעט מפגשים אזוטריים).

***

כשאנחנו נפגשים בשר ודם מעבר לפייסבוק, אני פתאום רואה את השינויים הקטנים – אי-שקט מוטרד, מבוכה קיומית, פתאום מייקאפ. סיפורים שלמים וקרעי סיפורים. מעבר לחזות העליזה והעסקים כרגיל, אפשר לראות את ההתמודדות עם אתגרי החיים, והחיים אכן מאתגרים. ולפעמים ממש מכפכפים. אני בת 43 ושמה לב, לזה שהעשור הזה הוא שובל של העשור הקודם. אשליית צעירוּת. מסתכלת על חברים בני חמישים פלוס ורואה איזו דחיפות, או הכרה, במה שנהיה ושלא נהיה עד כה. נישואים יציבים או שבורים, יחסים עם הגוף, עם רכוש, עשו או לא עשו כסף. ילדים. משפחה. אחרי גיל חמישים יש אצל רבים סיכום ביניים מפוכח באור בהיר. וזה מרתק, אני מחפשת כותב/ת 50+ שרוצה לשתף כאן במושבה חופשית בתהליך שלו. מי שרוצה מוזמן ליצור קשר.

ובינתיים, באותו עניין (ובלי שום אינטרס אישי) כמה הודעות שהגיעו אל שולחן המערכת:

נורית בלוק עוזרת לאנשים מבוגרים – בקניות, בתסבוכות בירוקרטיות, בגישה לקופ"ח וכו: "אני ממש טובה ביחסים בין אישיים, בעצמי בת 73, עם רכב והרבה זמן חופשי. בשבע השנים שאני גרה בפרדס חנה התנדבתי בשהם, גם במשרדים בתיוק וכמו כן במחלקות. אני מאוד אוהבת את האינטראקציה עם אנשים שבאים מרקעים שונים. אני דוברת, קוראת וכותבת בעברית ובאנגלית מדברת מעט ומבינה יותר גם בשפות גרמנית ויידיש. מרגישה סיפוק בעזרה לזולת. כיום אני עדיין מתנדבת דרך משרד הרווחה כשעה בשבוע וכמו כן בעזרה לדוברת אנגלית שעדיין לא מסתדרת בבירוקרטיה בארץ. שכר דירה משחק לתוך שיקולי ובעקבות זאת, חיפוש תעסוקה". 052-6885586 nurit1230@gmail.com

וחיה ליסקובסקי מציעה את השירות הבא: מטפלת רב תחומית- טיפול וליווי אנשים בתקופת אשפוזם בבית חולים, והמשך ליווי ותמיכה בביתם בתקופת ההתאוששות.בהכשרתי אני גננת, מטפלת תינוקות ,סבתא והילרית. במהותי מטפלת מהנשמה ומעניקה לטפול ערך מוסף של רגישות, יכולת הקשבה, הכלה וניסיון רב שנים בטפול בהורי ז"ל. הטפול אישי, חם ומסור. אני שומרת על קשר עם המשפחה ויוצרת קשר עם הצוות המטפל בבית החולים. מסיימת בימים אלו מסע מרתק של ליווי מטופלת יקרה ומקסימה, שאיתה הייתי במשך ארבעת החודשים האחרונים בבתי חולים ואחר כך בתהליך שקום בביתה. שמי מופיע ברשימת המטפלים במחלקה האורטופדית בהלל יפה, עם המלצה חמה. אשמח להפניות לתקופות ארוכות וגם קצרות. המלצה אישית מהמטופלת ומשפחתה תינתן באופן אישי למעוניינים.
הרבה בריאות.
חיה ליסקובסקי. פרדס חנה. 055-8830525

בצילום: שיר של אידה צורית שהתפרסם לפני כמה זמן בהארץ. הנה הוא בגרסתו המלאה:

פגישה מקרית עם שיין: 40 שנה לאורכה ולרחבה

בעוד האדמה זזה ולפעמים אני חשה עצמי גולשת על רסיס קרקע,
פתאום פגישה עם שיין. כמו נעץ על הלוח שעם הפנימי, שמופיע פעם בכמה שנים ותמיד במוכר ובמפתיע.
הוא לא משתנה, לא משתנה.
אני רוצה לקנות ממנו שירים, מקווה שנספיק להחנות את האוטו לפני שהוא מתרחק. הוא נראה בכושר טוב.

הילוכו גמיש. קולו יציב. הוא מוכר את השירים שלו בשקל ותמיד שמח בפיטפוטון.
בגשם ובשמש, בתל אביב, בפרדס חנה, בכל הארץ תכל'ס, כבר ארבעים שנה.
"הייתי מנהל הבנק והתחרפנתי" הוא זורק תקציר. את הסיפור המלא אפשר לקרוא כאן. וגם כאן
"או שהתעוררת" מציע חתרן הבית. שיין מסכים.
אינדיאני בשמש הישראלית החורפית עם כובע צמר פרקטי.

עכשיו הוא עובד הפוך, הוא אומר. מוכר שירים בלילה וישן ביום. מי אמר שזה חייב להיות ההפך?
ועוד הוא אומר, שהוא בן 80.
והוא נראה קל תנועה, ער, שווה נפש.
הולך ברגל בכל הארץ ומוכר את השירים שלו.
הלוואי על כולם לזוז ככה בגיל 80.

גן גולן, פינת חמד נסתרת בכרכור

*

טיול שבת אחר הצהריים עם התינוק בעגלה. למרכז המיחזור עם ערמת עיתונים ואחר כך בדרך אירוך עד לגלו, עם משלוח לימונים.
פונה באחוזה מערבה וחומקת מאחורי בית פייס לקשיש לדרך החולית המשתפצת, ופתאום – פינת חמד!
עץ עטוף קיסוס, צמחיה עשירה וצפופה, פסלי אבן וברזל שובבים וטוב טעם בכל סנטימטר של הגינה הקטנה והמטופחת שמישהו שתל ומטפל בה כמו בילד אהוב.
גינת זיכרון אני מגלה, לזכרו של גולן צפניה, שנהרג ב 1996, והוא בן 27.

אנחנו נכנסים לתוך השקט והולכים עד הסוף, איפה שהשביל מסתיים בחופת מטפס עגלולית, ונעצרים מול השער הסגור שבין הגן לחצר המשפחה, שבה מסתובבים תרנגולים חומים יפי-כרבולת.
אני המומה מזה שכבר 4 שנים אני גרה בשכונה הזו ורק עכשיו גיליתי את המקום הזה. מקום, שכמו גן זהר ברח' שאננים וכמו חורשת עודד שתיל הנחבאת מאחורי רח' המייסדים, הוא פינת זיכרון חי ושקט, שדרך היופי שלו אפשר להרגיש את העצב של המוות ואת העוצמה של החיים.

אוצר עדין של התחדשות

*

בשנה האחרונה רענן עובד על הספר שלו, בשקדנות של גנן יפני.
מגיח עם דיווח על התקדמות, קופץ למרפסת עם הטיוטות,
משתף בדקיקויות, למשל – הילת צבע כמעט בלתי מורגשת בהדפסים,
וזה לצד סתם פיטפוטונים של יום חול, שבגלל  היחס שלו לשפה הופכים לפעמים לרגעים בלתי צפויים של קודש.

את ספר השירים שלו, "לעת אתה" שמו, רענן מימן לבד ובחר להפיץ דרך אתר מימון ההמון "מימונה". הקונספט של מימון המונים מלהיב אותו. ואכן, הפרוייקט שלו מלהיב. ולא כי יש פה  איזו המצאה טכנולוגית שמצליחה כלכלית בענק, לא. ספר שירים זה לא עניין כלכלי, הוא מעיד.
הספר הזה הוא דרך חדשה בשביל אדם למצוא עניין מחודש בחייו. ככה, בישירות.  ומציאת העניין המחודש בחיים שוב ושוב היא עניין, שאם נהיה כנים נראה שכולנו נדרשים אליו כבני אדם, המצויים במסע (במשא?) המעגלי של חיים-מוות-חיים, כמו שהוא מתבטא בעבודה, ביצירה, בחיים עצמם.
אבל כמה אני מקשקשת, קבלו את המקור:

לעת אתה – ספר ביכורים – ספר שירים מאויר
מאת רענן פרומן

אתה – בנוסף לציון הגוף השני, משמעו, (אָתָה, בקמץ קמץ, מופיע גם אָתָא), פריצת דרך, והגעתו של דבר חדש.
"אָמַר שֹׁמֵר אָתָה בֹקֶר וְגַם לָיְלָה…" (ישעיהו כא יב),
בחד גדיא – הגדת הפסח – אָתָא שונרא וגו'

הלכתי שבי אחרי הרעיון של לפנות ולבקש מהציבור לסייע בהפקת ספר שירים שהחלטתי להוציא. הרעיון לפנות לגיוס קהל לתמוך בהוצאתו, פגש אותי באמצע הפקת הספר והלהיב אותי מאד.
מצאתי כי מסגרת זו פורצת ומלהיבה, ויוצרת אפשריות למרחבים חדשים, של פיתוח והתפתחות, של הדברות ומפגש עם אנשים.
זאת הזמנה לתמוך ביצירה ועשייה שיתכן שלא היו פורחות ללא תמיכה זו, קול חדשני, קול קורא של ציבור, קול המבקש להבטיח ולראות כי דברים חשובים ויפים שהוא רוצה ימשיכו לפרוח בגננו.

ספר השירים הזה, הוא גני הנסתר, נכתב כחלון, הנותן הצצה לרגשותיי, ונותן ביטוי לפריצת דרך למחוזות חדשים בחיי. השירים עבורי הם כפרחים שונים מהעץ, עץ חיי – מתוך הענף המחוספס, בין העלים, משהו יפיפה, לא דומה לכל השאר ומפיץ ריח. זו הזמנה לדברים חדשים להתקרב אליו. מצאתי לנכון לחלוק את חווית השירים הללו עם אנשים נוספים.

לתמיכה בפרוייקט >