פוסט אורח

פוסט המארח אדם או שירות או רעיון.אורח
  • כתיבה אפקטיבית # 10 – צפריר בשן

    [צפריר בשן]

     

    [כתיבה אפקטיבית # 9 – איך לכתוב טיפים]

     

    באוויר משתפך ערפל כחלב
    והעיר היא תכולה וורודה
    ומרחיב האדם את ליבו הנרעב
    לשכרון האביב (נקודה).

    ———————————–

    אהלן, מה שלומכם?

    בשפכטל לא תמחקו לי את החיוך אחרי הבית הזה שכתבתי פה למעלה, מתוך "שיר עם סימנים" של אלתרמן. היום יש לי חדשות, אבל קודם…

    שלוש נקודות!

    שלוש נקודות מציינות היסוס, הפסקה, השהיה או מידע נוסף שהקורא אמור להסיק בעצמו. הן ראויות לגמרי לשימוש מעת לעת, אבל אני ממליץ בחום להימנע משימוש יתר, כי הנטייה הזו מלמדת בעיני קוראים מסוימים על כושר ביטוי חסר או אוצר מילים מוגבל. ובכלל, לפעמים הקורא הסביר לא מבין מה רציתם להגיד עם שלוש הנקודות האלה.

    ואם ריבוי שלוש נקודות זה רע למדי, הרי…שחיבור…מילים…או משפטים…בצרורות של שלוש נקודות… הוא מזעזע. כשאני רואה את זה אני חושב לעצמי, "שפת מורס", או "אלוהים, יורים עלינו! שמישהו יעשה משהו!"

    בכל מקרה, אחרי שלוש נקודות יבוא רווח. לא מצמידים אותן למילה שאחריהן.

    צורות דומות ומזעזעות אף יותר כוללות שלוש נקודות שהביאו את החבר'ה…… וגם שלוש נקודות שעברו ניתוח לשינוי מין והפכו לפסיקים,,,,, עכשיו, דונט גט מי רונג, אני לגמרי בעד הגדרה מגדרית עצמית, אבל אנא מכם, לא בכתב.

    לאתר של צפריר  |  לדף הפייסבוק  |  להצטרפות לניוז שלו  |  לרכישת הספרים


    להגיב
  • קמפיין מימון ההמונים של מוסללה

     

    לתמיכה בקמפיין

     

    בגלי חום, שריפות ענק, סופות, מגפה –
    הטבע כבר הפסיק לתת לנו רמזים וממש מדבר איתנו גלויות.
    אם לא ניקח אחריות על אורחות החיים שלנו על הכדור, כולנו נפגע.
    השינוי הזה יכול וצריך להתחיל ממש בתוך הבית – בתוך העיר.
    בשביל זה אנחנו חייבים לחשוב מחדש על הערים שלנו,

    ולהחזיר אליהן את הטבע והירוק, ולהפוך אותן למרחבים של יצירתיות וחיבור אנושי.

     

    אנחנו אנשי מוסללה, קהילה ירושלמית של אמנים, אנשי סביבה וחינוך,
    פועלים יחד כבר למעלה מעשור בחקירה וביצירה של חיים בני קיימא (ירוקים) בעיר.
    הקמנו ארבעה מרכזים שונים הפועלים כמעבדה לחדשנות עירונית בת-קיימא העוסקים בחינוך, הכשרה ומפגש, בהם ביקרו אלפי אנשים, יזמנו מאות אירועי תרבות ברחבי העיר, העברנו אלפי שעות של קורסים מעשיים בתחומי החקלאות העירונית לקהל הרחב, ועכשיו אנחנו מפתחים גם מודל כלכלי יחיד מסוגו בעולם, שיקדם מהפכה ירוקה על גגות העיר.
    המנוע היצירתי שלנו בהילוך חמישי, אבל הדלק הכלכלי שלנו בליטרים האחרונים שלו.
    אנחנו מזמינים אתכם להצטרף אלינו ולתמוך בקמפיין כדי שנוכל להמשיך במהפכה הירוקה בחיים העירוניים למען בריאותנו, ולשמירה על העולם היפה שלנו.
    הרגע שבו נולדו החיים האורבניים והפרדנו את עצמנו מהטבע, הוא נקודת השבר שהובילה לקלקול שאנחנו מרגישים היום – החל ממשבר האקלים והרס הפלנטה שעליה אנו חיים, עד משבר הקורונה.

    כי כשאתה נפרד ממשהו – קל לך להרוס ולוותר עליו – ושם בדיוק מתחיל התיקון, בחיבור.

     

    בשנים הראשונות מוסללה עסקה בהנגשת האומנות למרחב הציבורי, כהזמנה לחוויה ומחשבה אחרת על המימד העירוני. לאורך התקופה הזאת למעשה ניסחנו את דרכי הפעולה שמלוות אותנו עד היום:

     

    על הגג של מרכז כלל הקמנו ב-2016 את ״המרפסת: נווה מדבר עירוני״ – המעבדה המרכזית שלנו. אנחנו מקיימים כאן עשרות קורסים וסדנאות של חקלאות עירונית וקוסמטיקה טבעית, מגדלים ירקות ועצי פרי, ופתחנו את ״פרופוליס״ המרכז לדבוראות עירונית, ללמידה והכשרה.

    הגג גם מארח מגוון אירועים מדי שבוע, רוקדים כאן גם קונטקט, מקיימים מפגשים שבועיים של החלפת שפה עברית-ערבית, וביום יום המקום פתוח לכל מי שמחפש פינה ירוקה ושקטה לברוח מהמולת העיר.

     

    הקמנו את הסדנא של מוסללה, סדנא קהילתית פתוחה לכולם שמנגישה את העבודה בעץ לכל מי שרוצה. בשעה שמלאכות מסורתיות נעלמות מן העולם, אנחנו עושים את הכיוון ההפוך מציעים לאנשים לבוא לבנות רהיטים מעץ בעצמם, וללמוד ליצור מתוך מיחזור במקום לקנות חדש. בקרוב נפתח את המחזור ה-51 של קורס נגרות בסיסית.
    משבר הקורונה מאיים מאד על הפעילות העתידית שלנו.
    מקור ההכנסה העיקרי של מוסללה הם הסיורים, הקורסים והסדנאות המעשיים, שלא מתקיימים כרגע עד הודעה חדשה. בהיעדר מקור מימון, לא נוכל להתקדם עם הפרויקטים האלו ונאלץ להפסיק את כל הפעילות.

    אבל אתם, כשתצטרפו אלינו, יכולים לשנות את התמונה ולהגשים את כל זה:

     

    בחודשים הקרובים נשיק את מרכז ״סינסילה״, האח התאום של ״המרפסת״ – רק בערבית ובמזרח ירושלים. ״סינסילה״ יהיה בית וחממה לקהילה מקומית של אנשי יצירה וסביבה, ולמעשה יהיה המרכז היחיד שמחבר קהילה-קיימות ותרבות במזרח ירושלים.

    המרכז ממוקם על הגג של הספרייה המרכזית העירונית של מזרח העיר, בו יועברו קורסים מתחומי הקיימות, סדנאות והרצאות, ויהיה מרחב הפתוח לכלל הציבור שבו ניתן לבוא ללמוד, לעבוד, לנוח ולהנות מסביבה ירוקה באמצע העיר.

     

    הקמה של מרכז לוגיסטי בתוך השוק הסיטונאי שילקט את מיטב המזון שנזרק מדי יום, ויעביר אותו אל קהילות ואנשים הזקוקים לכך.
    תקופת הקורונה הביאה את קבוצת הפעילות החברתיות ״מצילות המזון של ירושלים״ לעבודה סביב השעון בשביל להעביר חלק מהכמות הבלתי נתפסת של ירקות ופירות טובים שנזרקים מדי יום בשוק הסיטונאי (בין 2-4 טון של אוכל!) – למשפחות נזקקות מכל קצוות האוכלוסיה.

    בעקבות החיבור עם אנשי השוק הסיטונאי, המרכז הלוגיסטי החדש יאפשר להרחיב את הפעילות, והוא גם ישמש את ההמתנדבות והמתנדבים שעושים עבודת קודש מדי יום.

     

    לקחנו על עצמנו משימה לא פשוטה – להפריח את מדבר הגגות העירוני.
    במקום גגות עצומים שוממים ובלתי מנוצלים – מרכזי חיים ושפע עבור תושבי העיר.
    למה?
    כי כשמדבר הגגות הצחיח יהפוך לירוק – האוויר יהיה נקי יותר, הקיץ יהיה קריר יותר ומיני בעלי חיים שלא ראינו ישובו לחיות לצידנו.
    הקמנו את ״ארגון-גג: מקדמים תרבות גגות״ המאפשר לכל בעל גג לקבל ייעוץ ממיטב המומחים בתחום, וכמו כן קורס ראשון של ״חלוצי הגגות״ יוצא לדרך בקרוב,
    ויכשיר בעלי גגות להפוך את הגג שלהם למרחב קהילתי ירוק, ובקרוב נתחיל לראות
    יוזמות בסגנון ״המרפסת״ בכל שכונה בירושלים.
    בנוסף – אנחנו מקימים את אתר הקמפינג גגות (!) שיאפשר לכולם את החוויה של שינה בטבע עירוני, אבל בעיקר בשביל להוכיח שגגות ירוקיםיכולים להיות גם רווחיים.
    יחד עם המעצבת נתי שמיע עופר, פיתחנו את ה-Roofing, מודל שינה ואירוח בני קיימא, יחיד מסוגו בעולם שיצור תיירות גגות ראשונה מסוגה בעולם (וקורונה פרנדלי!).

    אנחנו מתכוונים לפתוח את האתר לקהל הרחב באפריל 2021.

     

    מרכז כלל צפוי להפוך למשכנם של עוד כ-20 עמותות ואירגוני חברה אזרחית שיצרו יחד אקו-סיסטם הפועל בשותפות לטובת קידום מטרות ציבוריות, ויוכלו יחד לצלוח את המשבר הנוכחי, על ידי שימוש במשאבים המשותפים שכבר קיימים (כיתות, חדרי ישיבות, אולם כנסים ועוד).

    כל הדברים האלה לא בשמיים. כולם בשלבים שונים של תנועה ובשלות, ואסור לתת למומנטום הזה לגווע.
    ב-11 שנות פעילות הראנו שקהילה הולכת וגדלה בתוספת השראה וחזון יכולים לשנות את המציאות – והיא אותה מציאות שתחכה לנו גם אחרי הקורונה.
    הצטרפו אלינו, קחו חלק בעשייה וביצירת המציאות, כי אף אחד לא יצור אותה עבורנו.
    תמכו במוסללה, כדי שנוכל להמשיך וליצור עיר אחרת.
    תודה!

    לתמיכה בקמפיין

     

     


    להגיב
  • נקודת החיבור # 2 – מסע שמאני משנה חיים עם סופי

     

    (לחלק הראשון: הרקולס של אהבה)

     

    [אסף (סופי) יבנאי]

     

    המסע הקרוב למדבר – 2-5.12.2020

    לפני כמה ימים הייתי אצל חברים והילדים שיחקו "10 שניות מתחת למים", מן משחק מחבואים משוכלל. אנחנו המבוגרים ישבנו בחוץ ודיברנו. באחד התורות, אחד הילדים התחבא מתחת למפת השולחן שסביבו ישבנו. מחבוא גאוני. לפתע הילדים האחרים עצרו את המשחק ורצו להתחיל את התור מהתחלה, מה שהיה חושף את המחבוא המוצלח. מיהרתי להגן עליו ואמרתי לשאר הילדים שהוא לא יוכל לצאת כי הוא מצא מחבוא ממש מוצלח ושיתחילו את הסבב החדש בלי לחכות לו.
    איך שסיימתי לדבר הילד מתחת לשולחן החל לצעוק עלי באכזבה שגיליתי אותו ויצא מתחת לשולחן חושף את מקומו.
    באמת? שאלתי בהפתעה, כן עכשיו הם ידעו שאני כאן התיך בי ו…הלך.
    הילדים המשיכו במשחק כאילו כלום לא קרה ולי התחילה שיחה עם אמו על מה שקרה.
    אתה באמת חשפת את המיקום שלו היא אמרה.
    באמת? איך אפשר לדעת? הרי הוא יכול היה להיות להיות בכל מקום בשדה הראיה שלי, אם היה נחשף ואז מתעצבן עלי אז אתם צודקים… אך איך אפשר לדעת לפני?

    כשנזכרתי היום במקרה הזה, נזכרתי גם בנטייה שלנו כאנשים לקבוע תוצאה עוד לפני שהתרחשה.
    ואז נזכרתי בשיעור שלמדתי מהדרך.

    האינדיאנים קוראים לאדם הלבן ווא-שין-צ'ון (wa shin-chun), שמשמעותו 'האדם של השכל'.
    האדם הלבן בעזרת האינטלקט החזק שלו הצליח לשנות סדרי עולם, אולי לטוב ואולי לרע, אבל החשוב הוא שהאנשים הלבנים הם הראשונים, כחברה, שיצאו מהמעגל הטבעי של החיים שכל היצורים החיים שותפים לו, ובעצם יצרו עולם בתוך עולם. וכך הלכנו והתרחקנו מהחיבור הטבעי והפשוט הזמין לכל הייצורים החיים, ואנו בתוכם.

    למצב התודעה הזה דוגמאות רבות, כמו מערכת החוק האנושי, מבנים חברתיים, מה מלמדים אותנו במערכות החינוך, מוסר, הערים ושיטות התכנון ואפילו נקודת המבט של הרפואה המודרנית על האדם והחיים.
    ברמה האישית אנו יוצרים מלא מציאויות דמיוניות, לרוב, כשאנו בסרטים, יוצרים הנחות והשערות, או קובעים תוצאה לפני שלמעשה התרחשה, כמו בסיפור של הילד מתחת למפה.
    ואולי המופע המרשים ביותר, שאני מכיר, הוא חיבור של מציאויות פנימיות לרשת גדולה אחת, לדוגמא פייסבוק.

    אלו עולמות שהאדם יצר, שנשענים על המציאות, אינם המציאות, אך משליכים עליה.

    אותי זה מרתק ממש.

    אדומי העור מספרים שיום אחד החיות באו לבורא עולם והתלוננו לפניו שמאז שנתן לאדם את הדעת, הפך האדם לזעפני כזה, לא קשוב, מתלונן ועושה בלאגן. ולמרות מאמצם האדיר של החיות לדבר אל האדם, בחר זה להישאר בשלו. התחננו החיות לבורא עולם שייקח מהאדם את הדעת בכדי שהחיים ישובו למסלולם. חייך אליהם בורא עולם ואמר להם: נכון, הדעת של האדם חזקה, אך הלב שלו חזק הרבה יותר. בואו נעזור לאדם להיזכר. וכך קיבלו האנשים הראשונים טקסים, שהמרכזי שבהם הוא הסווט לודג', אוהל הזעה, שכוונתו היא חיבור מתוך היסודות הטבעיים של החיים – אש, אדמה, מים, אוויר ותפילה של הלב.

    הדרך האדומה של הלב, הדרך בה אדומי העור הולכים ורואים את החיים, נקראת דרכו של האדם הפשוט, איקצ'ה וישאשא (ikche wishasha) או האדם הטבעי/המחובר. האדם הטבעי נושא בתוכו את דרכו של הטבע שמחוצה לו בתוכו. הוא יודע להישאר מחובר לתנועת החיים הטבעית בכל מקום ואורח חיים. כמו על ההר, במדבריות מקסיקו, כך גם בעיר הגדולה או בכפר.

    ואיך הכי טוב להישאר טבעי ומחובר? אותי החיים לימדו פתרון פשוט – להיות בטבע. הטבע הוא המרחב הישיר שיצרה הבריאה, כל השאר הוא עם שינויים שאנחנו הוספנו. לשהות בטבע מעורר אותנו בצורה שלא תמיד אפשר לתאר  במילים ברורות, אך כולנו יודעים איך זה מרגיש לשבת סביב אש טובה או לראות שקיעה יפה, משהו מרגיש נעים ומוכר. אלו החלקים בנו שיודעים וזוכרים את החיבור לטבעי. אני גיליתי שהחיבור מועצם כשאני מסכים להיות בטבע מנותק לגמרי מעולם האדם.

    ואיך מתנתקים לגמרי מהחיים "הרגילים"? יש מלא דרכים. אני, אגלה לכם בסוד, מוציא מסעות בדיוק כאלה לחיבור בין אנשים לטבע ומי שסקרן יכול לקרוא עוד על "נקודת החיבור".

    ובחזרה לעניינו – הטבע.

    צאו אליו. זה יכול היות בחוף הים, או להישטף באור הלבנה במרפסת בקומה 30, זה לא באמת משנה. מה שחשוב זה לעצור רגע את השטף של החיים ולתת לגוף ולנפש שלנו זמן להתחבר.
    במיוחד בזמנים האלו של סערות גדולות, מידע סותר, חוסר וודאות ופחד- חשוב למצוא נקודת חיבור למשהו יציב וקבוע, כמעיין הנובע תמיד ומזין אותנו.
    שהות בטבע עבורי היא קודם כל דלת, כניסה אל החיים האמיתיים. בנוסף זהו גם תרגול וגם תזונה הנותנת מענה לקשת רחבה של צרכים.

    וישנה עוד דלת, קצת יותר חמקמקה, על מפתנה עומד כשומר הלא ידוע, כשחוצים אותה מגיעים אל אזור קצת מפחיד, בהתחלה, שבעזרת הסכמה לתת לחיים להתגלגל דרכנו, בלי לקבוע תוצאות מראש, בלי מאמץ ובלי הידוע, נגלה מעיין הנעורים שמוכר גם בשם אזור הקסמים.

    מכירים? ספרו לי ולנו על המפגשים שלכם

    ימים טובים

    אסף (סופי) יבנאי

    המסע הקרוב – 4 ימים במדבר – החל מה-2 לדצמבר

    _________________________

    אסף (סופי) יבנאי

    איש רב תחומי ההולך בד בבד בעולם החומר והרוח – יועץ ומנהל בכיר בהייטק עם רקע טכני ועיסקי. איש רפואה ההולך את הדרך האדומה, המסורת האינדיאנית, מלווה ומעצים אנשים ועסקים, מלמד ומעביר טקסים, מוביל מעגלי גברים ונשים, מוציא מסעות התפתחות של לב לטבע. עוסק במהות הזכרית והנקבית, מדריך אנשים אל עבר מהות הווייתם ולמימוש עוצמתם.

    אסף (סופי) יבנאי   050-9112435   |   אתר המסע   |   האתר שלי   |   מייל


    להגיב
  • כתיבה אפקטיבית # 9 – צפריר בשן

    [צפריר בשן]

     

    [כתיבה אפקטיבית # 8 – יותר גרוע מדאעש]

     

    היום אני כותב מדם לבי. מוכנים? כבר מתחיל לדמם גם עליכם.

    העונש הקשה ביותר שאני גוזר על עצמי הוא קריאת המון המון המון מאמרים. ואני מתכוון ממש המון. תחשבו על מאמר אחד שאתם לא רוצים לקרוא בבוקר, תכפילו אותו בחמישים, ותקבלו יום עבודה שלי. נורא. באמת נורא. אבל הטקסטים האלה מזכירים לי דברים שרציתי להגיד, מדגימים לי הערות שרשמתי לעצמי בצד לאורך שנים ואפילו מעלים לי רעיונות חדשים. מצד שני, קריאה מדכדכת נורא, כי כל כך הרבה טקסטים רעים יש שם בחוץ, כל כך כל כך הרבה.

    והכי הרבה בעולם יש טיפים. טיפים הם כמו פתיתי שלג. אין שני טיפים דומים.

    סתם אני אומר את זה. לא באמת. 99% מהם נראים בדיוק אותו דבר.

    סיכונים מקצועיים

    לפעמים הם כל כך דומים זה לזה, שאתה אשכרה רואה את הקאט אנד פייסט והגוגל טרנסלייט מחייכים אליך מהטיפ את חיוכם שבור השיניים והמגחך. אבל ככה זה, אני מניח. אתם יכולים לקרוא לזה סיכון מקצועי.

    בכל אופן, בתוך המון המוני הטיפים של השרברבים, המאמנים, מתקיני הטלוויזיות, היועצים הפיננסיים, יועצי הזוגיות, הנומרולוגים והרבנים שאני קורא, צצים לפעמים טיפים טובים. ואני מתכוון לטיפים שכתובים טוב יותר, כאלה שנעים לקרוא ולא מטרחנים לך את הנשמה. טיפים מתחשבים.

    ובדרך כלל, מה שמאפיין את הטיפים הסימפטיים האלה, הוא שהכותבים שלהם לא לקחו את עצמם ברצינות יתרה. באמת, מדובר באנשים שכנראה היו מספיק בטוחים בעצמם כדי לא להוריד הוראות, אלא לכתוב עם חיוך, עם הומור עצמי, עם מודעות עצמית.

    בלי פקודות

    גם אם אתם מומחים של ממש בתחום שלכם – ואפילו אם התחום שלכם ירדים כל אדם סביר מן השורה – נגיד, אתם מומחים לטפטפות או להתקנת מדפסות, גם אז הטיפים שלכם יכולים להיות מעניינים ומשעשעים. הם לא יופיעו בצורה של "קומו, צאו, התקינו, ודאו", אלא יבחינו שיש קורא בצד השני, ושאם תעניינו אותו ותכבדו אותו – הוא יקרא בהכרת טובה ויחזור לקבל עוד מידע או להזמין שירותים.

    אז אם אתם יכולים, ספרו סיפור תוך כדי  טיפ, או בדיחה. לא הרבה. רק טיפ-טיפה. אל תפזרו הוראות ופקודות, כי אז פשוט לא נעים לקרוא את זה. אפילו חיילים שונאים פקודות. תזכרו, אתם נותנים לאנשים הוראות. תעשו את זה בעדינות, למען השם. שלא ירגישו שאתם אומרים להם מה לעשות

    לאתר של צפריר  |  לדף הפייסבוק  |  להצטרפות לניוז שלו  |  לרכישת הספרים


    להגיב
  • אל האינסוף ובחזרה / עמית נויפלד

     

    [עמית נויפלד]

     

    הפיד האינסופי הוא לטעמי ההמצאה הדרמטית ביותר של הרשתות החברתיות. יותר מכפתור הלייק, יותר מהעובדה שעם כל רפרוש אנחנו זוכים לקבל פוסט חדש בראש האתר, היכולת שלנו להמשיך ולגלול עוד ועוד היא זאת ששומרת אותנו מקובעים למסך במשך דקות עד שעות ארוכות. אם נחשוב על זה, אין לכך תקדים באתרי תוכן אחרים או רשתות חברתיות שקדמו לפייסבוק – לכל אתר אינטרנט יש סוף, תפריט תחתון, קרדיט למעצבים וסימון של זכויות יוצרים. יותר נכון, לכל אתר תוכן היה סוף. אחרי שראו כי טוב מיהרו רוב האתרים הגדולים לאמץ את קונספט הבור ללא תחתית, וכעת גם ynet ו-וואלה!, למשל, מתהדרים בפיד אינסוף.

    ההברקה שעומדת מאחורי הרעיון ככל הנראה נתפסת כמהותית לא רק על ידי. בסרט "הדילמה החברתית" שעלה לאחרונה בנטפליקס מתראיינים שורה של בכירים בתעשייה הטכנולוגית, אחד מהם, Aza Raskin, מתהדר בתואר – Inventor: Infinite Scroll – ממציא פיד האינסוף. חשבו על המילה "ממציא" לרגע. על ממציאים גדולים מן העבר. תומאס אדיסון, האחים רייט, ג'יימס וואט… אני לא טוען שכל המצאה בהיסטוריה האנושית הייתה דרמטית, מישהו המציא גם את האסלה המנגנת בשלב כלשהו ואת פורמט "כוכב נולד". ועדיין, דומה בעיני שמעולם לא הייתה המצאה שדרשה מאמץ כה פעוט (סביר להניח שמדובר בהברקה רגעית במקלחת ובכמה ימי תכנות) ושזכתה להשפיע באופן כה גורף על ההתנהגות של מאות מיליוני אנשים, מסייעת בהפיכה שלהם ליוזרים (משתמשים – מושג שכפי שהסרט מציין יפה, משמש רק שתי תעשיות – רשתות חברתיות וסמים).

    פיד האינסוף הוא לא הפיצ'ר המטריד ביותר שהוטמע בחיינו. "הדילמה החברתית" מעלה שאלות כבדות משקל בנוגע להתנהלות הרשתות החברתיות, במיוחד בנוגע לאופן שבו הן יכולות להטות דעת קהל, להשפיע על מערכות פוליטיות, ואפילו להוביל ליישום בפועל של אלימות חברתית כנגד קבוצות מיעוט. אלה לבדם דורשים רגולציה חמורה שתפקח על פעילותן. איסוף המידע שמתנהל ללא הרף אף הוא צריך להטריד, אם כי באופן אישי אני נוטה להקל בו ראש – פרסומות מותאמות אישית אינן משפיעות על מי שהפסיק לקנות שטויות, ואם הרשת יודעת להתאים לי סרטונים בצורה יותר טובה אני מוקיר לה תודה (בבקשה, הסבירו לי בתגובות אם אני טועה לגמרי בגישה). מבחינתי, הזמן, המשאב היקר ביותר בחיינו, אותו אנחנו משחיתים עד אין קץ ברשתות, בדרך כלל ללא תגמול בעל ערך הולם, הוא זה שצריך להטריד אותנו באמת.

    זאת הסיבה שאני נטפל כעת לפיד האינסוף. לא רק שהוא מבריק וממכר, אלא שגם, בניגוד לפיצ'רים בעייתים אחרים שהוזכרו, הוא פחות או יותר בשליטתנו (ההסתייגות תוסבר בהמשך). הפיד של הרשת נמתח לאינסוף קצת כמו ש-"בריכות אינסוף" (Infinite Pools) במלונות בוטיק נמתחות לאינסוף. התמונות היפות באתר מתגלות כשכשוכית בגודל 10-15 מטרים, שגם עשרה אנשים שמנסים לשמור על מרחק סביר ביניהם גורמים לה להיראות עמוסה כמו בריכה ציבורית שמארחת קייטנה. הפיד שלנו לא שונה בהרבה – הוא מורכב ממספר מצומצם (יחסית) של אנשים שהאלגוריתם בחר לחשוף בפנינו, ומפוסטים שלהם שמתפרסמים בתנועה בלתי פוסקת של גלגל ענק. האינסוף מעולם לא היה כה חד גוני ומשועמם.

    בחודש פברואר השנה יצאתי לניסוי קטן ברשת החברתית. מספר החברים שלי זינק בשנה האחרונה (נכון לרגע זה הוא עומד על 2,387) ובמשך שבועיים רצופים בצעתי סלקציה קפדנית: "חברי פייסבוק" שפרסמו פוסטים שמצאתי לא רלוונטים או לא מעניינים הועלמו בשיטתיות מהפיד (לא הסרתי חברות, רק הסרתי מעקב) כנ"ל לגבי קבוצות שהשתלטו לי על הפיד. אחרי שכמה מאות נשרו האלגוריתם של פייסבוק התבלבל לכמה ימים טובים. כאשר הייתי נכנס לרשת הייתי רואה מספר סטטוסים בודדים, ואחריהם הגלילה נעצרה, ככה זה נראה.

    הרשת החברתית אמנם הציגה מספר המלצות לעמודים שאולי יעניינו אותי, אבל בינה לבין עצמה נאלצה להודות שאין לה משהו חדש להראות לי בפיד, והציעה לי בנימוס לצפות בפוסטים שכבר ראיתי או לחילופין, בפוסטים אקראיים מרחבי הרשת. פיד האינסוף התגלה בעירומו – הוא מתבסס על מנגנונים חברתיים ופסיכולוגיים שגורמים לנו לצבור חברים שאיננו מכירים ולעקוב אחרי קבוצות שלא מעניקות לנו ערך אמיתי. ברגע שאנחנו מתחילים לסנן, האינסוף מצטמצם לגודלו הטבעי – בריכה זעירה שבה עשרה אנשים ממתינים בתור לזווית צילום טובה.

    אלה היו ימים נפלאים, אני חייב להודות. שקט נפשי ושלווה שנובעת מהידיעה הפשוטה שאין מה לראות ולפיכך גם אין מה להחמיץ. אבל הם לא נמשכו לאורך זמן. הסיבה להסתייגות מעלה ("פחות או יותר") נובעת מכך שהאלגוריתם מסתגל מהר. כעבור מספר ימים הפיד שלי חזר לסורו. הסיבה לכך – גם אחרי סינון של מאות חברים עדיין נותרו לי קרוב לאלפיים אחרים שרק המתינו בתור. הגלגל הענק חזר להסתובב, רק הפעם עם פרצופים חדשים. הדבר המעניין הוא שלפתע צפו עשרות חברים שכלל לא זכרתי, את חלקם אפילו חיבבתי. התהליך חזר על עצמו שוב בשבועיים הבאים. פיד האינסוף נעלם לטובת המלצות היסטוריות של הרשת החברתית, ואז שוב, משלוח של חברים טריים.

    נכון לרגע זה, אני מעריך שמתוך 2000+ חברים אני עדיין עוקב אחרי כ-700 – זה מאפשר לפיד שלי להגשים את מהותו הנצחית, אבל אני בהחלט מגיע הרבה יותר מהר לפוסטים שכבר צפיתי בהם. מעבר לזה, תהליך הסינון ממשיך בכל עת. אני מסיר מעקב מעוד ועוד חברים וכן מדייק את העניין שנוצר בפיד שלי, ואני עושה זאת תוך שמירה על מספר כללים:

    אישור חברים חדשים. פולני, אין מה לעשות, ולא נעים לי להגיד לא. אלא אם מדובר בספאם ברור. אני נוטה לאשר את כולם ומייד לשלוח להייד. היתרון בכך הוא שבמידת הצורך קל יותר לתקשר – שליחת הודעה לא מגיעה לתיבה עלומה של "אחר" שמתגלה אחרי שנה, ותמיד אפשר לחזור ולעקוב מבלי לשלוח בקשת חברות חדשה.

    שמירה על גיוון. הרשת החברתית עלולה להדהד את המסרים שאנחנו רוצים לשמוע, אלה בהם אנחנו מלכתחילה מאמינים, ודווקא מסיבה זאת חשוב לשמור על איזון של הפיד. בין חברי יש מכחישי קורונה וחרדתיים מדופלמים, אנשי ארץ ישראל השלמה וחובבי מדינת כל אזרחיה, אנשי פוסט-קפיטליזם וניאו-ליברטריאנים גאים, אנשי המרד בהכחדה וכאלה שחושבים שהאקלים מעולם לא היה טוב יותר, תודה. זה לא קל, לפעמים מתחשק לחסום לצמיתות, אבל ברוב הזמן הדעה ההפוכה מציבה אתגר מחשבתי ששומר עלי חד.

    מינימום קבוצות. מצטער, אבל אין משהו שחונק פיד והורג זמן כמו קבוצה טובה. אני מודה שזאת אחת הסיבות שמעולם לא הקמתי קבוצת פייסבוק לתנועת ההאטה. אפשר להצטרף לקבוצה ולהיכנס אליה אחת לכמה ימים מתוך בחירה, לא חייבים להשתעבד לקצב שלה (הדברים תקפים גם לגבי עמודים).

    ***

    הפחתת מספר החברים וצמצום הפיד הן פעולות שאמורות לשרת מטרה יותר גדולה – הצלת זמן. העובדה שאני כותב בלוג אודות האטה מאלצת אותי, באופן אירוני, להיות ברשת יותר זמן ממה שהייתי בוחר – קריאה, מחקר, השראה, כתיבה. כמו רבים אחרים גם אני מכיר בעובדה שקל מאוד להתמכר. בצד השני של המסך יושבים אנשים סופר אינטליגנטיים עם מטרה אחת ברורה – להשאיר אותנו כמה שיותר זמן באתר. האמצעים להתגוננות, לפיכך, צריכים להיות דרסטיים בהתאמה.

    ראשית כל להשתחרר מרוח התקופה שגורסת ש"כמה שיותר יותר טוב" (ולא משנה כמעט באיזה תחום מדובר). אם יש לכם 5,000 חברים בפייסבוק זה רק אומר שיש לכם פחות ופחות סיכויים להיחשף לאלה מתוכם שבאמת מעניינים אתכם או יקרים לליבכם (ממוצע חברי הפייסבוק העולמי עומד על 338). אם אתם חברים בחמש רשתות חברתיות זה לא אומר שאתם יותר מחוברים אלא שאתם הרבה יותר מנותקים מהחיים שרוחשים בזמן שאתם במסכים. אני מחובר רק לפייסבוק (אולי כי אני זקן), וגם בו אני משתדל לצמצם שימוש. אם אני רוצה להתרשם באופן אישי מציוץ בטוויטר או מתמונה באינסטגרם אני אכנס לרשתות האלה דרך גוגל, ובאופן נקודתי. במערכת הבחירות האחרונה, למשל, הבנתי שאתרי החדשות לא עומדים בקצב ההתרחשויות, ומי שרוצה להתרשם בזמן אמת מוזמן להציץ בעמודים של הכתבים הפוליטיים השונים. עכשיו, נסו לגגל "דפנה ליאל טוויטר", או "עמית סגל טוויטר" ותגיעו ישירות לעמודים שלהם. תוכלו לקרוא ציוצים ותגובות, מבלי להשתעבד באופן תמידי לעוד פיד אינסוף.

    ראש השנה אמנם מאחורינו, וגם יום כיפור, אבל כל יום הוא זמן מצוין להתחיל "תשליך". בחרו רשת אחת שמעניקה לכם את הערך הגדול ביותר. מחקו אפליקציות מהנייד. בטלו נוטיפקציות והסירו מעקבים מחברים. הזמן הוא המשאב היקר ביותר שלנו. אנחנו צריכים לזכור שיש עולם שלם ומופלא של מציאות שרק מחכה שנצא לקראתה בזרועות פתוחות. והיא מדהימה, באמת. אם נכוון את עצמנו לגילוי, להרפתקה, גם טווח של 1,000 מטרים מסביב לשכונה לא יאכזבו אותנו לעולם. וכן, אני יודע שאתם קוראים את המילים האלה על מסך, ושהגעתם לפוסט בסבירות גבוהה דרך הפייסבוק. זאת בדיוק הדילמה החברתית – איך לנצל את הרשת בצורה טובה, מבלי להשתעבד לה, ומתי לצאת לשוטטות ארוכה.

    _________________________

    פורסם במקור באתר סלואו


    להגיב
  • חוקת המשחק / נתן אלתרמן

    אָמְרָה הַמֶּמְשָׁלָה: מָה רַב הַשִּׁעְמוּם.
    אוּלַי קְצָת נְשַׂחֵק בְּתַקָּנוֹת־חֵרוּם?
    אָמַרְנוּ אָנוּ: מַהוּ הַמִּשְׂחָק הַלָּז?
    אָמְרָה הַמֶּמְשָׁלָה: מִשְׂחָק יָקָר מִפָּז.
    אַתֶּם תִּהְיוּ פּוֹשְׁעִים, הָחֵל מִיּוֹם מָחָר,
    וְאָנֹכִי אֶתְכֶם אוֹשִׁיב בְּמַאֲסָר.
    אָמַרְנוּ אָנוּ: טוֹב, זֶה בֶּאֱמֶת שָׂמֵחַ.
    אַךְ מַה יִּהְיוּ פְּשָׁעֵינוּ תַּחַת הַיָּרֵחַ?
    אָמְרָה הַמֶּמְשָׁלָה: לֹא תִּצְטָרְכוּ לִטְרֹחַ.
    מִן הַבְּחִינָה הַזֹּאת יִהְיֶה זֶה קַל וָנוֹחַ.
    אַתֶּם רַק תַּעַבְרוּ עַל חֹק אֲשֶׁר קָבַעְתִּי.
    וְאָז בָּכֶם אֶקְלַע בְּאֹפֶן אוֹטוֹמָטִי.
    נתן אלתרמן
    בתגובה לתקנות החרום של ממשלת המנדט הבריטי, 1946


    להגיב
  • מהגינה של נמרוד לגנן – שתילי חורף 2020

     

     

    יש מלא סיבות להתבעס, אבל ביניינו, הסגר נפל (שוב) בדיוק בזמן להכין מחדש את הערוגות בבית. וכמו באביב, גם הפעם ב״מהגינה של נימרוד״ החלטנו לעזור לגנניות וגנני הקהילה והשכונה ליצר שפע מהאדמה.

     

    והפעם –  קונספט חדש ומרענן – חבילות שתילים לפי ערוגה

    • כל חבילה מתוכננת לערוגה בייתית ממוצעת בגודל 2מר׳ (1X2מ) 
    • החבילות מכילות ״תכנון ערוגה״ במרווחי שתילה נכונים לתנובה מקסימאלית. 
    • לכל חבילה יצורף הסבר עם תוכנית שתילה להשראה. 
    • ניתן לבצע החלפות במקום בהתאם למלאי

    הזמנת חבילות שתילים באתר הגינה תחת קטגוריה ״לגינה ועוד״ https://www.nimrod.bio/shop

    מידע נוסף:

    • כל החבילות נמכרות ב15% הנחה – המחיר בהתאם למספר וסוג השתילים בחבילה.
    •  25% הנחה על חומרי טיוב קרקע (קומפוסט, הומוס נוזלי) ברכישת חבילות שתילים 
    • ניתן להזמין מראש (מומלץ…) או להגיע ולבחור במקום (בהתאם למלאי…)
      האיסוף מהגינה (מגד 5 פרדס חנה) בשעות פעילות הדוכן: 

      • יום ב׳+ה׳: 10:00-18:00
      • יום ו׳: 8:00-13:30
    • בשלב זה המכירה תתקיים ביום ה + ו  24-25.9, בתקווה לתאריכים נוספים בהמשך.
    • משלוחים יצאו ביום ה 24.9 – זיכרון בצפון עד חדרה בדרום, קיסריה במערב עד חריש במזרח.
      • משלוח לאזורים נוספים: במידה ותארגנו קבוצה עם הזמנה גדולה מספיק, נשמח לארגן משלוח, נא לתאם בפרטי. 
    • חלוקת ההזמנות והמכירה יתקיימו בדוכן הגינה הפועל כעסק חיוני למכירת מזון בהתאם להנחיות ולתו הסגול.

     

    זרעים או שתילים – בשתי מילים:

    • בעונת החורף, כשהאדמה רטובה, קל ומומלץ לשלב בערוגה הבייתית גם זריעה ישירה. למה? זה זול בהרבה, לרוב נקבל צמח חזק, זה קסם ויש גידולים שרק כך אפשר. 
    • אז בהמשך לאירוע  הזרעים, נותרו בגינה מגון חבילות זרעי חורף אותן ניתן להוסיף לשתילים 
    • מה הכי כדאי לזרוע בחורף:
      • אפונה
      • גזר
      • צנונית
      • צנון
      • שורש פטרוזיליה
      • כל עלי הבייבי – כמיקס (מומלץ) או כל אחד בנפרד:
        רוקט, מיזונה, חרדלים, אטא  סוי ועוד.  
    • מגוון גדול נוסף של זרעים ניתן לרכוש בדוכן (ללא הזמנה והבתאם למלאי)

    החבילות שבנינו:

    ערוגה לאוהבי הסלט, לגידול מחזור מהיר ושתילת  מחזור נוסף בהמשך העונה.  מגוון זני חסה. רוקט, ועשבי תיבול שימשיכו למחזור הבא.

     

    ערוגה שלא תפסיק להניב. עשבי טיבול וירק הכי טרי בשפע למשפחה במגוון טעמים. בטיפול נכון יכול להחזיק כל העונה.
    מתאים לערוגה ממש קרוב למטבח או לגידול באדניות.

     

    שייקים אמרנו? מעט עבודה ותנובה מתמשכת משטח קטן – זו הערוגה. החבילה מתוכננת לייצר ערוגה עם ניצול מקסימאלי בשתי שכבות ולאורך כל העונה. שפע ירק לבישול או לשייק  וירק טרי לסלט.

     

    ערוגת חורף ״על באמת״ – פרחי ברוקולי וכרובית כגידול מרכזי וקטנים שינצלו את המרחב בתחילת הגידול.
    מתאים לגינה גדולה ושימשית

     

    אין על שורשים בחורף. מרק, ירקות  בתנור. זו ערוגה שתניב שפע בריא לאחר כחודש ורובה יתפנה למחזור נוסף. מומלץ להוסיף זריעה ישירה להשלמת המגוון

     

    למי שקשה לו להחליט, או כשיש רק ערוגה אחת. קצת מכל דבר, חשוב לתכנן נכון את השתילה בערוגה כי השילוב מורכב. יאפשר מחזור נוסף קטן בהמשך העונה.

     

    מהגינה של נימרוד – חקלאות אקולוגית מקומית אורגנית

    איפה ומתי?

    דוכן הגינה נמצא ברחוב מגד 5 פרדס חנה (ממש בסוף הרחוב מימין)
    הדוכן פתוח:
    יום ב׳ 12:00-18:00
    יום ה׳ 10:00-18:00
    יום ו׳  8:00-13:00

    ניתן לבצע הזמנות מראש והארגז ימתין לכם (איסוף החל משעה לאחר הפתיחה) או פשוט להגיע.

    בנוסף לירקות תוכלו למצוא אצלנו מגוון מוצרים מקומיים אקולוגיים ואורגניים נוספים כמו דבש חופש, חומר ניקוי תוצרת בית, זרעים, דשנים, מוצרי קוסמטיקה ורפואית טבעית ועוד מלא הפתעות.

    הזמנות ומידע נוסף באתר: www.nimrod.bio

    להזמנות באפליקציה: FARMER

    לחנות הגינה בפארמר לחצו כאן – >  https://farmerdirecto.page.link/89T8 

    עמוד הפייסבוק שלנו : NimrodGarden

    054-7776770 נימרוד

    לקבלת עדכון שבועי (הודעה אחת לשבוע) על הסל המוזל ופעילויות נוספות מוזמנים להצטרף לקבוצה: https://chat.whatsapp.com/C2wSpvUhWkZGmtAAj09lPr


    להגיב
  • המשפחה המעורבבת שלי

     

    [טלי קבין כהן]

     

    שלום. שמי טלי קבין כהן.

    אני שומעת את הביטויים "ישראל הראשונה" ו"ישראל השנייה", ורואה את השסע, הכעס וההקצנה. לכן אני רוצה לספר לכם על המשפחה המעורבבת שלי.

    נולדתי בישראל. גם הוריי נולדו בישראל. הורי אמי עלו לארץ ממצרים וממרוקו. הורי אבי עלו לארץ מרומניה ומגרמניה. יוצא שאני:  רבע מרוקאית, רבע מצרייה, רבע רומנייה ורבע גרמנייה. והילדים שלי, הם כל אלה וגם חצי תימנים!  כי הורי בן זוגי עלו לארץ מתימן.

    אז מי אני?

    ישראל הראשונה או ישראל השנייה?

    אליטיסטית או מקופחת?

    את מי אני אמורה לאהוב? ואת מי אני אמורה לשנוא?

    אבל גדלתי במשפחה חמה ואוהבת, ומאז ומעולם חייתי בהרמוניה ובשמחה עם כל החלקים שבי. יותר מזה. בורכתי!  זכיתי ליהנות ממגוון עשיר של מסורות, תרבויות, טעמים, ריחות, שהתערבבו זה בזה ויצרו עבורי את הקסם המיוחד של המשפחה שלי.

    את ליל הסדר התוסס והצבעוני שלנו, אנחנו חוגגים כל השנים, בנוסח העדה המרוקאית.

    אצל סבתא ברטה ממצרים אהבתי לאכול פול מצרי, צלי בתיבול מזרחי עשיר ועוגיות מעמולים נפלאות עם קישוטים של סבתא. סבתא ואני היינו צופות יחד בסרט בערבית בטלוויזיה, והיא הייתה מתרגמת ומוסיפה פרשנויות אישיות משלה. הייתה קוראת לי: "יא בינתי, יא רוחי, יא עייני", כינויי חיבה מרגשים שמעלים דמעות בעיניי גם היום. וכשהייתי חולה, הייתה מורחת אותי בערק ועוטפת סביב בצמר גפן שיחמם ויגרש את ההתקררות.

    אצל סבתא אניוטה מרומניה אהבתי לאכול  גפילטע פיש, מרק עוף צח ולטקס משובחות, וחטפתי על הראש בכל פעם שלא סיימתי לאכול את כל מה שהניחה אצלי בצלחת. כשהשתעלתי הייתה משקה אותי בגוגל מוגל מצהוב של ביצה עם סוכר, והצלילים שהתנגנו אצלה בבית היו של יידיש מעורבת בגרמנית מהשיחות שלה עם סבא. כשבאו לבקר אצלנו, תמיד ביקשה שאנגן לה את ה"פור אליז" של בטהובן בפסנתר. למענה למדתי אותו.

    המשפחה המעורבבת שלי היא הבסיס שלי, העוגן, התמיכה.

    כמו המשפחה המעורבבת שלי יש עוד משפחות רבות, אולי רוב המשפחות בישראל.

    אז נכון, השנים הראשונות להקמת המדינה היו שנים קשות. נעשו גם טעויות. אני מבינה ומכבדת את כל מי שנפגע. אבל אחים אנחנו!  ועברו שבעים שנה. מדוע שלא נוכל לחיות בשלום ואהבה בינינו?

    לקראת השנה החדשה המתרגשת עלינו לטובה, מי ייתן ויתגשם בנו הפסוק:

    "עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל ואמרו אמן".


    להגיב
  • נקודת החיבור – מסע שמאני משנה חיים עם סופי

     

    [אסף (סופי) יבנאי]

     

    המסע הקרוב למדבר – 2.12.2020

    אני רוצה לספר לכם על אחת החוויות החזקות שעברתי בחיי ועל השינוי במסלול חיי שבא בעקבותיה.
    כדי להגיע לנקודה בזמן שבה קרתה החוויה אני רוצה קודם לספר איך הגעתי לשם ולחזור לינואר 2000 במדבר.

    אז לפני 20 שנה הייתי כולי ראש, עד כדי כך שהייתי משוכנע שאין לי בכלל רגשות. הייתי ציני מאוד, ציניות שניזונה מהעובדה שהכל נראה שחור וחסר משמעות. הייתי נוקשה וביקורתי כלפי פנים וכלפי חוץ, לא ידעתי מי ומה אני,  חסר בטחון ובעיקר הייתי רגזן, נרגן, מתוסכל, משועמם או בקיצור חסר שמחת חיים.
    באותה תקופה למדתי שיטת טיפול שיש בה המון המון נתיבי גישה, ובגלל שהייתי ראש לא ידעתי איך לחוש ולהקשיב לאן ללכת. לא הייתה לי שום דרך לדעת איזה מהנתיבים יוביל לשורש הבעיה ולטיפול בה. הדרך בה התמודדתי עם "המכשול"  הפעוט הזה היה לסרוק נתיב נתיב בשיטתיות עד שמצאתי אותו. זה עבד…חלקית. כשלבסוף הייתי מוצא את שורש הבעיה הייתי מדהים וחוללתי קסמים.
    אבל יצאתי מותש ומתוסכל מהחיפוש האינסופי

    כשחלקתי את התסכול שלי עם המורה שלי היא אמרה לי – "אני מכירה מישהו שיוריד לך את הראש. רוצה?"
    כן! אמרתי.
    "אז צא למסע"

    ככה פגשתי את המסע. בינואר 2000 בלב המדבר. המסעות היו מפגש בלתי אמצעי עם הטבע, בסביבה תומכת וחסרת חוקים שהראש יכול להבין. האנשים בה עסקו בלמצוא נתיבים להיות, לפגוש, את עצמם, אחרים והחיים, ולעשות משהו שנקרא להפוך כיוון – לתת אהבה במקום לבקש אותה.
    במפגש הזה עם המדבר, האנשים ואהבה למעשה נולדתי. ובנקודה הזו החלו חיי.
    וככה כאיש צעיר בן 23, מבלי שממש ידעתי, זכיתי לעבור חניכה בעבודה עם הטבע, הבריאה, האדמה, היופי, שקט ואהבה. ושם במדבר פגשתי את אם ילדותיי
    על כל אלה תהיה לי תודת-עולם ל"נהג", כפי שכינה את עצמו גילעד, מוביל המסע

    השנים חלפו ואני נהייתי חלק מעולם "המסעות" ומדי חודש היינו יוצאים אל הטבע למסע שתמיד היו בו גדילה, לימוד, ריפוי, וקסם, הם הפכו למשפחתי הקרובה ביותר, השבט שלי.
    בשיא התקופה החיים היו לי כגן עדן. כל מה שרציתי קרה. התחושה הייתה ללכת בעולם ששטיח אדום פרוש לפניי.

    וכמו הרבה דברים טובים, אט אט התנועה הזו דעכה עד שפסקה. אין יותר מסעות והשבט התפזר לכל כנפי השמיים.

    מהשבט הרחב נשארה לי המשפחה הגרעינית והמהממת שלי והחיים לקחו אותי במסלולים שונים וארצות אחרות, שהרחיקו אותי מבית הלב שלי שהיה המדבר.
    מבדואי הפכתי להייטקיסט ומנהל, בתוכי עדיין היו קיימים ערגה ועצב מתוק למדבר, לטבע, לחיבוקים ואהבה פשוטה. לא ידעתי איך להביא אותם לחיי, והשתקתי בתוכי את הכמיהה.
    השנים חלפו ואט אט נהייתי שוב מר.

    יום אחד איפשהו לפני 10 שנים קרה משהו – מצאתי את עצמי מדבר עם חבר על המסע, על הבית שלי שבמדבר, על השקט, החיבור החזק, הביחד ואהבה פשוטה. עיניי נצצו וליבי עלץ. כבר לא יכולתי להסתיר את השמחה הזו מעצמי ואמרתי לו  בוא, אני רוצה להראות לך את הבית שלי, שאני עצמי לא ביקרתי בו שבע שנים.
    וככה יצאנו הוא ואני אל לב המדבר לשמונה ימים, ובנקודת הזמן ה ו מתחיל הסיפור שרציתי לספר לכם עליו –
    היה זה ביום השישי של המסע הפרטי שלנו. כל המילים כבר נאמרו בינינו  ובעיקר שתקנו. דיבור הפך למאמץ שדרש ממש מנוחה אחריו, כזה עמוק היה השקט בנו. ובבוקר אותו היום אחד ההרים קרא לי לבוא אליו, חייכתי, תפסתי בקבוק מים ויצאתי למסע היומי שלי לבד.
    את הדרך עשיתי בנחת. ישבתי, נמנמתי, נחתי, הקשבתי כל פעם כשאיזה עץ או סלע קראו לי אליהם. ובין לבין אני מטפס על ההר. הזמן איבד מצורתו ומשמעותו וככה התקדמתי לי בלי לדעת אם היה זה קצב מהיר או איטי.
    מתישהו הגעתי לראשו של ההר, שם נפרש אל מול עיניי פלאטו ענק ורחב ידיים, כמו ארץ נוספת שנגלית רק מכאן.
    ואני עומד כמו בכניסה לארץ חדשה שלא ראיתי מעולם. למרגלותי גומחה קטנה, שנראתה לי כמעין שטיח שיש בכניסה לבית, כל מה שידעתי שאני צריך לשכב בתוכה. וכך קרה, נדחקתי לתוכה ולהפתעתי היתה תפורה בול למידותי.
    מיד נרדמתי בה בתנוחת עובר.

    הזמן עבר

    כמה? אין לי מושג.

    פתחתי עיניים והמציאות הייתה שונה.
    בחנתי את סביבתי ואותי ושמתי לב שלא הרגשתי את גבולות גופי, הסתכלתי על העור שעל ידי והוא היה שם, אך כמו לא היה שלי. אני הייתי ענק וקטן בו זמנית, ויכולתי להיות בכל גודל שעלה בדמיוני. תחושת אחדות פראית אחזה בי, יכולתי להרגיש כל דבר, עץ, אבן, שמיים, חיה וממש להיות הם, כאשר אני נע ומתקרב אליהם מבלי לזוז, מתאים את המימדים שלי אליהם וממש הופך להיות הם. מאושר כילד התחלתי לשחק עם הבריאה – הייתי יכול להיות ענק כמו כדור הארץ ולחוש אותו כמו הייתי הוא, או קטן כמו תא בגוף שלי ולהיות הוא.

    וככה עברו השעות כשאני בחוויה העוצמתית של אחדות.

    והשמש החל שוקע, בלכתו השאיר שובל כתום כאש בענני השמיים.
    מהופנט מהיופי של הבריאה עצרתי והקשבתי, נתתי לכל רחש ותנודה לחדור אלי, כאשר לפתע רעש מיכני חזק התקרב וחדר בעוצמה אליי. רצתי מהר לשפת הצוק לראות מה הדבר הזה, ולתדהמתי מתחתיי, כן מתחתיי,  עף לו מטוס הרקולס (שהוא מטוס תובלה צבאי ענק), ארבעת מנועיו מרעישים וקורעים את השקט של המדבר.

    הוא חלף באיטיות תחתיי, כ"כ קרוב, שהייתי משוכנע שאני יכול לקפוץ בקלות מהצוק על גב המטוס ולעוף איתו.

    ולמה לא? זו יכולה להיות אחלה חוויה…
    למזלי עוד היה בי מספיק חיבור למציאות כדי לעצור את עצמי.
    ואולי החיבור הזה לקרקע, אולי המטוס ואולי בגלל שזה סוף היום, הקסם התפוגג והמציאות חזרה להיות רגילה.
    כבר החשיך וידעתי שעלי לחזור חזרה, נזכרתי בחבר שלי, התגעגעתי אליו והרגשתי שהוא דואג לי, כל אלה גרמו לי לנוע חזרה בנחישות למחנה.

    כשהגעתי חזרה למחנה הוא בא לקראתי, מודאג :"איפה היית?" (ובטח רצה להוסיף יא משוגע)

    ואני רק מביט אל תוך עיניו ומחייך,
    אוסף אותו אליי ומחבק,
    ליבי גואה ומתפוצץ ונחשול של אהבה שוטף.
    קשה לתאר כמה אהבתי (אותו) באותו רגע,
    התחבקנו במשך דקות

    באיזשהו רגע חשבתי לספר לו מה עברתי, ואז הבנתי שאומנם החוויה על ההר היתה חזקה, אך חוויות מסוגה הם לא העיקר בחיים, מה שבאמת חשוב זה לאהוב. והמשיכה שלי לחוויות חזקות וסיפורים טובים מסיטים אותי מהעיקר…להיות עם לב פתוח ולתת אותי וכל מה שעובר דרכי מחוכמת הדרך שאספתי עם השנים.

    ועם ההבנה הזו עלתה בראשי תמונה של לפיד המסעות שכמעט כבה לפני שבע שנים וראיתי אותו עובר לידיי.
    עכשיו אני אמון לשמור את אש התמיד.
    אש היופי ואהבה.
    ולהזכיר לעצמי ולכולם שגן עדן זה כאן

    _________________________

    אסף (סופי) יבנאי

    איש רב תחומי ההולך בד בבד בעולם החומר והרוח – יועץ ומנהל בכיר בהייטק עם רקע טכני ועיסקי. איש רפואה ההולך את הדרך האדומה, המסורת האינדיאנית, מלווה ומעצים אנשים ועסקים, מלמד ומעביר טקסים, מוביל מעגלי גברים ונשים, מוציא מסעות התפתחות של לב לטבע. עוסק במהות הזכרית והנקבית, מדריך אנשים אל עבר מהות הווייתם ולמימוש עוצמתם.

    אסף (סופי) יבנאי   050-9112435   |   אתר המסע   |   האתר שלי   |   מייל


    להגיב
  • כתיבה אפקטיבית # 8 – צפריר בשן

    [צפריר בשן]

     

    [כתיבה אפקטיבית # 7 – על חשיבותו ההיסטורית של הפנקייק]

     

    הבוקר קמתי עם טיפ מושלם. באמת. כזה שאף אחד לא ישכח. כזה שידברו איתי עליו עוד הרבה זמן. אני תמיד מחפש את היהלומים האלה, רעיונות טובים באמת. וכשאחד כזה מזדמן לי בדרך, אני קצת יוצא במחולות ומברך את מזלי הטוב.

    אז הלכתי להכין סנדוויצ'ים לילדים ואחורי זה שילחתי אותם בזה אחר זה אל בתי הספר, והכנתי לי קפה והעמדתי מים לאשתי ופתחתי פייסבוק וקראתי אימיילים. והתיישבתי לכתוב את הטיפ המושלם, את הגביע הקדוש של הטיפים לכתיבה אפקטיבית (כן, אני יודע. אני חי בעולם פנימי מטריד. לא חייבים להזכיר לי את זה.)

    ופוף, הוא לא היה שם יותר, הממזר. הלך, נעלם, התפוגג.

    תקשיבו לי טוב טוב: הדחיינות היא האויבת הגרועה ביותר של הכתיבה. היא גרועה אפילו יותר מביקורת עצמית, וביקורת עצמית היא הדאעש של הכתיבה.

    איך הלך הרעיון

    ואלה לא רק הרעיונות הטובים שלא רשמתם לעצמכם בצד והלכו בדרך כל טיפ. אלה גם הרעיונות שכתבתם במילה אחת ואחר כך לא הבנתם למה בדיוק התכוונתם. או הרעיונות שרשמתם בשלושה משפטים ושנראים אחרי שבוע כמו גיבוב בנאלי של משהו שכל אחד יודע.

    המקרה הזה הוא אפילו עוד יותר מרגיז: היה לכם רעיון, התחלתם לכתוב אותו אבל לא עד הסוף, וגם הוא נמוג. איזה עולם!

    עוד פעם אני אגיד את זה. תקשיבו לי טוב טוב: רעיונות הם יהלומים בתוך סלע. אם לא תשמרו את הסלע, הלך היהלום. אבל גם אם לא תחצבו את היהלום מתוך הסלע בזמן ובמקום שבו אתם רואים אותם – גם אז הלך היהלום.

    יש לכם רעיון טוב? שבו ותכתבו אותו. עד הסוף. אל תפסיקו. סתתו, שייפו, דייקו והבריקו את היהלום שלכם. כאן ועכשיו. אחרת תישארו עם זיכרון של יהלום, וזיכרון של יהלום זה דרעק. אין מה לעשות עם זה.

    לאתר של צפריר  |  לדף הפייסבוק  |  להצטרפות לניוז שלו  |  לרכישת הספרים


    להגיב
  • ללמוד לאט / אורית פרנפס

     

    [אורית פרנפס]

     

    היא חוזרת הביתה בשלוש אחר-הצהריים, שומטת את התיק במסדרון. אמא מחממת לה צלחת עם ארוחת צהריים, אין לה זמן לאכול, היא לוקחת את הצלחת אתה לחדר, פותחת את מחברת היסטוריה וספר היסטוריה וממשיכה ללמוד – לקרוא, לשנן. יש לה עוד יומיים מבחן, וכמות החומר עצומה. היא צריכה לתכנן את הזמן כי עליה לעבור גם על שני השיעורים האחרונים בפיזיקה, היא לא הצליחה לעקוב בשיעור ולא ממש הבינה. בשעה 20:00 היא עדיין ליד שולחן הכתיבה, צלחת ארוחת הצהריים הוחלפה בצלחת ארוחת ערב. היא בלחץ. היא הספיקה ללמוד רק שני פרקים בהיסטוריה, והיא לא זוכרת את כל הפרטים, לפיזיקה עוד בכלל לא הגיעה. מחר שוב שיעור פיזיקה והמורה רצה, כי צריך להספיק המון חומר. השעה 21:30 שום דבר כבר לא נקלט. היא עייפה, אולי תקום מחר מוקדם ותעבור על שיעור פיזיקה. היא חייבת קצת מנוחה. ולמחרת, כותבת בשיעור מהר מה שהמורה אומרת, ובשיעור שאחרי מעתיקה במהירות מהלוח את התרגילים ופתרונם, והכל מצטבר בראש, והלחץ מצטבר בגוף, שוב היא מסמנת לעצמה שאחר-הצהריים תנסה לעכל, לעבור שוב על המחברת.

    החוויה הזו איננה זרה לתלמידי חטיבת ביניים ותיכון רבים. זו חוויה של עומס שמגיע מכיוונים שונים, מרדף לכיבוש ערימות של חומר לימוד, תרגול ושינון בקצב מהיר, ולחץ שמתלווה אליהם. הלמידה היא בולמוס של תכנים שצריך לעכל: יש המון מה ללמוד, הכל נחוץ, הכל חשוב, והכל דחוס ומהיר. הילדים מפתחים טכניקות להתמודדות עם כמויות של חומר לימוד. הם משננים, מתרגלים אבל בדרך כלל על חשבון העמקה, הבנה, קישורים, חשיבה עצמאית, חשיבה ביקורתית, הנאה ומציאת משמעות עמוקה.

    הקצב המהיר והעומס הכבד עומדים בסתירה לאופן שבו מתרחשת למידה טבעית. למידה היא בנייה של מבנים פנימיים במח ובגוף תוך כדי התנסויות ואינטראקציות עם מקורות חיצוניים. כדי שלמידה משמעותית אכן תתרחש, על הילד להיות פעיל בהתנסויות ובאינטראקציות הללו, ובבנייה פעילה של המבנים הפנימיים. הילדים התרגלו להתייחס לחומר הלימוד הרב כיעד שצריך "להשתלט" עליו – משהו שנמצא "שם" מחוצה להם – בספר, במחברת, אצל המורה. הם לא תופסים אותו כמשהו שיכול להיות באינטראקציה אמיתית איתם, להפוך לחלק מהם, לחיות בתוכם, ולהשתתף בבנייתם כילדים, כאנשים.

    ההשלכות של העומס והקצב המהיר בלמידה הן קשות. איכות החיים של הלומדים נפגמת וגם התפיסות שלהם כלפי למידה מתעוותות.  למידה היא דבר טבעי, מהנה, מספק, מונע מסקרנות, מעניין ומתשוקה. אבל כשלמידה נתפסת ככיבוש יעד גדול ועמוס לממדיהם, במהירות וביעילות, היא במקרים רבים הופכת למשעממת, יבשה, סיזיפית, מרוחקת, חסרת חיים ומקור לחרדות. בנוסף, עם כל המאמץ המושקע בלמידה בבית-ספר, תוצאות הלמידה מאכזבות – הלמידה המהירה היא ברוב המקרים שטחית, וכך אנו עדים לתופעה הרווחת שלאחר בחינות ובעיקר בחינות הבגרות, חלק גדול מחומר הלימוד מתפוגג כי הוא לא מקושר למבני העומק אצל הלומד.

    אחד המענים למצב שתואר כאן הוא האטה.

    האטה צריכה להיות כזו שתאפשר ללומד להיות פעיל באינטראקציות, בהתנסויות, ובבניית המבנים הפנימיים במוחו ובגופו, כחלק ממי שהוא. הנה כמה הצעות קונקרטיות להאטה בלמידה.

    פחות זה יותר – הפחתת העומס האובייקטיבי

    כדי לאפשר ללומדים אינטראקציה והתנסויות בעלות משמעות ובנייה פעילה של מבנים פנימיים, חשוב לפעול לכך שתלמידי בית-הספר העל יסודי יתמודדו עם כמות סבירה של חומר לימוד, ובקצב נינוח יותר. זה אומר וויתור כואב על הרבה תכנים שנראים לכותבי תכניות הלימוד כחשובים ונחוצים. אבל זה עומד אל מול וויתור כואב בהרבה – וויתור על האפשרות ללמוד באופן משמעותי.

    אמנם נעשו ונעשים ניסיונות שונים מסוג זה, כמו 'המיקוד' לבחינות הבגרות (הודעה מראש על נושאים שלא יופיעו בבחינת הבגרות הקרובה), הורדת נושאים מבחינות הבגרות, הרפורמות להורדת מספר בחינות הבגרות, או הרפורמה המאפשרת למורה לבחור נושא מרכזי להעמיק בו. ועדיין, כל אלה שוליים מידי, ומורים ותלמידים מעידים עדיין על עומס כבד, שאולי נגזר מהנטייה החברתית-תרבותית לעודד ולתגמל הספקים, אפקטיביות ותוצאות מהירות.

    להאט בלמידה – פרקטיקות האטה לצורך למידה משמעותית יותר

    אפשר להאט באמצעות שימוש בפרקטיקות האטה בהקשר ללמידה. רוב הפרקטיקות פותחו כחלק מגישת למידה שנקראת: "למידה מתנועת החיים". גישת הלמידה מבוססת על רעיונות של הפילוסוף יוג'ין ג'נדלין.

    פרקטיקת האטה בלמידה: ריטריט שבועי ליצירת מרחב האטה והעמקה

    כשארגון או חברה מעוניינים לעשות חשיבה עמוקה, חדשנית ויצירתית, הם יוצאים לריטריט – מרחב נטול אילוצים ורגוע לחשיבה ולמידה, במקום רחוק, יפה ומעורר בהשראה. במרחב זה הם מתנתקים מהלחץ והקצב היומיומי ומאיטים יחד, מקדישים זמן לחשיבה פתוחה, ומנהלים שיח בקבוצות קטנות.

    האם ניתן לאפשר לילדים מרחב להאטה והעמקה? דמיינו שבתוך לימודי הפיסיקה, למשל, באיזשהו שלב במהלך למידה אינטנסיבי ומאומץ, מזמין המורה את התלמידים לשעתיים המוקדשות להאטה והעמקה אישיים. אפשר להישאר בכיתה אולם רצוי לשנות אווירה ולצאת לחצר, או לגינה קרובה. אפשר לטפח חדר ריטריט להעמקה, מרוצף בשטיחים, פופים, כריות, ומאובזר במספר לוחות מחיקים ומחשבים ניידים. כאן, ייפתח מרחב נינוח ורגוע שבו מתרחשת חשיבה פתוחה, לא כבולה לאילוצים ומונעת מתוך סקרנות ועניין ללא כל מדד של אפקטיביות. במרחב הזה הלומד יוכל לחלוק אי הבנה שמציקה לו, תובנה, או רעיון שעולים אצלו. במשך כשעתיים הוא יקדיש זמן ותשומת לב לשאלות שאין זמן לשאול בדרך כלל, שעוברים עליהן כלאחר יד. הוא יתייחס למוקדים של הבנה מעורפלת, יבחר שותף (תלמיד אחר, או אולי המורה) לחשיבה משותפת והתייעצות. זהו אי של שפיות שבו משוחחים עם עמיתים ועם מנחים, יוצאים לטיול כדי להרהר, חוזרים שוב לשיח כדי להעמיק, לחקור היבטים וכיוונים שונים, ולתת לדברים לשקוע.

    לא מדובר כאן ב"שיעור חופשי" שבו הילד פונה לעיסוקים חופשיים, חברתיים ואחרים. מדובר ביצירת הזדמנות לעסוק בחומר הלימוד באופן נינוח, חופשי, משוחרר מאילוצים. בתום הריטריט הקצר חוזרים לסדר היום. בשיעור פיסיקה הבא, הילד חוזר עם תובנות חדשות למסלול הלימוד בעל קצב מהיר יותר.

    חשוב לציין שמרחב שכזה מתאפשר כשמחליטים לאפשר אותו – באופן מודע מתוך הכרה באיכויות וברווחים שלו. הנטייה הטבעית בחברה שלנו היא לרוץ קדימה, לכבוש יעדים, להספיק כמה שיותר. אם ילדים יתנסו בריטריטים שכאלה, ילמדו להרפות במרחב הזה, לשים לב למה שבדרך כלל מוזנח, או פחות דחוף, ולחוש את הערך שבכך, יוכלו בהמשך ליצור לעצמם באופן מודע מרחבים כאלה, גם בתקופות אינטנסיביות של למידה כפי שמתוארת בדוגמה למעלה.

    ***

    תכנית הלימודים / אריק מנדלבאום

    אחרי הקורונה
    מערכות החינוך ימהרו לצמצם פערים
    ולהשלים את החסר
    ולהוסיף ימים ושיעורים ומבחנים
    שחלילה לא יהיה מי שיפספס
    איזה שיעור מתוכנית הלימודים
    כאילו כל מה שקורה עכשיו
    הוא לא בעצם אחד השיעורים הכי חשובים
    למי שהרשה לעצמו להיות תלמיד
    כאן
    עכשיו
    בחיים

    ואני שואל: מי שמפספס את השיעור הזה,
    איך נצמצם איתו פערים?

    ***

    פרקטיקת האטה בלמידה: קשב פעיל של מלווה הלמידה

    ניזכר שוב בנערה מהדוגמה למעלה, זו הכותבת בשיעור מהר מה שהמורה אומרת, ובשיעור שאחרי מעתיקה במהירות מהלוח את התרגילים ופתרונם. אלה הן פרקטיקות מקובלות בבית-הספר העל-יסודי: המורה מסבירה והילדים מנסים להבין, המורה מרצה והילדים כותבים מהר, המורה פותרת תרגיל על הלוח, והילדים מעתיקים. המקצב של ההסבר,  של ההרצאה, של פתרון התרגיל נקבע על-ידי המורה, מונע על-ידי הצורך "לכסות את החומר", על-ידי מה שתוכנן להספיק בשיעור.

    עם זאת, מי שצריך להיות פעיל בהתנסות הזו, בבניית המבנים הפנימיים, זה הילד. על-פי גישת "למידה מתנועת החיים", למידה משמעותית צריכה להיות מחוברת לתנועת החיים של הילד, למקצבים הפנימיים שלו, לצעדים הטבעיים לו.

    המונח "תנועת החיים" מגיע  מהמונח implying שטבע ג'נדלין שמתייחס למה ששואף אצל האדם (וכל יצור חי) ומבקש לנוע הלאה, לעשות צעד קדימה, בכל מצב חיים. בהקשר של למידה, למשל, תנועת החיים מניעה ילד שרוצה להבין, ילד שסקרן לדעת משהו, ילד שנלהב להתנסות או להשתתף בפעילות.

    נסתכל על דוגמה. כשלומדים על "לחץ אוויר" בפיזיקה, עורכים ניסויים שמדגימים את העיקרון. למשל, שואבים אוויר מבקבוק פלסטיק והבקבוק מתכווץ. המורה מסבירה את התופעה. היא מדברת על ואקום, ועל חלקיקים מחוץ לבקבוק ובתוך הבקבוק, כוחות, לחץ אוויר. הילד מבין את מה שהיא אומרת, פחות או יותר, אבל ייתכן והוא לא מרגיש שהוא "באמת מבין" מדוע הבקבוק מתכווץ. מה זאת אומרת "באמת מבין"? כשהילד מנסה להבין את התופעה, קיימת בו שאיפה למשהו. שאיפה לסוג של הבנה עמוקה – לפעמים קוראים לזה "אסימון" שנופל, או אנחת רווחה: "אהה!".  אחרי השיעור הוא ניגש למורה ואמר לה שממש מסקרן אותו להבין מדוע הבקבוק מתכווץ ככה, אבל ההסבר שלה לא שכנע אותו. הם מוצאים זמן בהמשך היום ויושבים בנחת. הם מציירים את הבקבוק, את חלקיקי האוויר בפנים ובחוץ, מדברים ומצביעים על גבי הציור, הוא שואל, היא מדגימה, הוא מסביר מה מפריע לו, מה חסר, היא מקשיבה, מנסה להיענות לקושי, הם מדברים, מסבירים, מצביעים על הציור, ובשלב מסוים מגיעה תחושה חזקה של הבנה – מה זה בדיוק ואקום, מהו לחץ האוויר שמכווץ את הבקבוק. עכשיו הוא כבר לא מחפש יותר להבין יותר מדוע הבקבוק מתכווץ. הוא כבר יודע, זה שלו. הוא כבר בצעד הבא בלמידה.

    המקצב הפנימי המתואר פה הוא אישי, הוא משתנה מאדם לאדם, וגם משתנה אצל אותו אדם. מתקיימת בו אינטראקציה מורכבת בין האדם לסביבתו (במקרה זה, חומר הלימוד, המורה). אם המורה או המלווה אינם קשובים לתנועת החיים של הילד, ומנסים להאיץ את התהליך הזה, באמצעות הסברים, דוגמאות, פתרונות, שלא מסונכרנים עם תנועה זו, ההבנה כנראה לא תקרה, האסימון לא ייפול.

    גם אצל ילדים קטנים יותר אפשר לזהות את חוסר הסינכרון בין המקצבים הפנימיים הטבעיים שלהם, לבין מקצבים שדוחפים מבחוץ. כשילד נתקל בבעיה בבנייה של מבנה, בפתרון תרגיל חשבון, בניסיון קריאה בשלבים ראשונים – מה אנחנו, כמלווים (הורים, מורים) עושים במקום בו הילד "תקוע"? כמה זמן התמודדות אנחנו מאפשרים לו, לפני שאנחנו "פותרים לו את הבעיה" ומקדמים את ביצוע המשימה? למה אנחנו קשובים, בעצם? האם למשימה, לחומר הלימוד, לקידום הפעולות הנדרשות לסיום המשימה? האם אנחנו קשובים לתנועת החיים של הילד? ולמה הוא זקוק עכשיו?

    איך נאפשר לילד ללמוד מתוך תנועת החיים שלו, ולא להידחף מבחוץ? הדבר החשוב הוא לפתח גישה של קשב ללומד. הקשבה למקצב הפנימי של הילד, לתנועת החיים שלו, למה הוא צריך, מה יעזור לו להבין, מה יוצר אצלו התלהבות ועניין, מה מדליק את האור בעיניו.

    הקוראים וודאי מהנהנים בראשם ומסכימים עם עיקרון הקשב הפעיל ללומד, אבל עם זאת מתעוררת ביקורת: למי יש את הפריבילגיה לאינטראקציה אחד על אחד? על כך מיד – בפרקטיקה הבאה.

    ***

    בקשות של תלמיד ממורה  – סעיף יג' / אריק מנדלבאום

    אל תדבר איתי על שירה
    תשיר איתי
    אל תספר לי על ריקוד
    תרקוד איתי
    אל תסביר לי על ציור
    צייר איתי
    ואם אתה ממש אמיץ
    אל תלמד אותי
    תלמד איתי

    ***

    פרקטיקת האטה בלמידה: כלים פדגוגיים שמאפשרים לתנועת החיים לזרום

    כאשר המלווה קשוב אל תנועת החיים של הילד, או קבוצת ילדים, זה משפיע על הלמידה בכל כלי פדגוגי. אפילו הרצאה יכולה להיות בגישה קשובה, מבט, אינטראקציה, זיהוי הלך הרוח, התכוונות אל השומעים והתאמת הפעולות למתרחש.

    ישנם כלים פדגוגיים שבאופן טבעי מאפשרים יותר חיבור לתנועת החיים של הילד, שבהן יש לילד יותר הזדמנויות להיות פעיל, ולנוע מתוך המקצבים הפנימיים שלו. למשל, שיח שבו הילד משתתף באופן טבעי בצורה פעילה, מתוך מעורבות ועניין, כדוגמת שיח וחקר בקבוצות קטנות, הוא פעילות שמאפשרת לילד לנוע מתנועת החיים שלו. הוא מקשיב לחבריו, ובעיתוי המתאים לו, כשהוא חש שיש לו מה לתרום, הוא מבטא את עצמו. גם יצירה פתוחה והזמנה לביטוי אישי הן פעולות שמזמינות את הילד לפעול מתוך המקורות הפנימיים שלו, מתוך הבנה שאין אפשרות להאיץ תהליכים של יצירה אותנטית. השתתפות במשחקים דורשת אקטיביות – ילד שמשתתף באופן אקטיבי במשחק פועל מתוך תנועת החיים שלו, הקצב שלו. וישנם גם תהליכים ארוכים ומורכבים יותר שהילד מוביל מתוך התנועה שלו, המוטיבציות שלו והמקצבים שלו, כמו למידה שמונעת סביב פרויקט גדול וארוך טווח (Project Based Learning – PBL).

    כל הכלים הפדגוגיים הללו ועוד רבים אחרים, מאפשרים אינטראקציה עם תנועת החיים של הילד, ולכן הם בדרך-כלל צורכים יותר זמן כי הם אינם מאיצים בילד, פחות דוחפים אותו מכוח חיצוני, פחות מכפיפים את תנועת החיים שלו לתבנית חיצונית.

    פרקטיקת ההאטה הבאה היא ל"מתקדמים" אבל היא טומנת בחובה למידה עמוקה ומחוברת.

    פרקטיקת האטה בלמידה: לאפשר למשהו חדש להתבטא

    הלמידה המהירה בבית-הספר היא פעולה של מחזור ולא של יצירה וחדשנות. ילדים לומדים כמות גדולה של תוכן, והם ממחזרים אותו, מקסימום מארגנים אותו מחדש. האם יש מקום לביטוי אישי וייחודי של הילד? האם יש מקום ליצירת חדש? ליצירת משהו שלא היה קודם?

    באחת מהרצאותיו התייחס ג'נדלין לשאלה זו:

    "יש שתי דרכים ללמוד, לחשוב, להבין: האחת, לארגן מחדש מושגים ישנים ומוכרים. השנייה, לעמוד בנקודה שבה אנו תקועים, היכן שמורגשת תחושה שיש שם עוד מה שרוצה להתבטא אבל לא יודע בינתיים איך, לעמוד על הקצה, ולהמתין שהחדש יגיע, זה שמופיע רענן, שלא הופיע מעולם."

    איך אפשר לענות על שאלה בהיסטוריה? גם כאן, יש שתי דרכים לחשוב, ליצור משמעות. האחת – הילד יכול להיזכר במה שקרא או שמע, אולי לדפדף שוב בספר ולקרוא את הקטעים הרלוונטיים, ולכתוב תשובה שמסכמת את כל התכנים שקרא. התשובה תהיה נכונה במדדים של בית-הספר, מכילה את כל הרכיבים הדרושים. אבל איזו משמעות הפיק הילד? כמה עמוק היה התהליך שבו מחזר את כל מה שקרא ושמע?

    הדרך השנייה היא להקשיב לשאלה, לעצור לרגע, ולהבחין במה שמתעורר אצלו. איזו משמעות מורגשת מתהווה לנוכח השאלה? מתוך המקום הזה לנסח מילים ומשפטים משלו, חדשים, שמבטאים מחשבה רעננה, שמקושרת למה שלמד ומעבר. עבודה עם בן או בת זוג יכולה לעזור בסוג כזה של חשיבה. כל בן זוג, בתורו, מנסה לחוש את המשמעות ולנסח אותה במילים, לא כפי שכתוב בספר הלימוד, וגם לא כפי שמצופה ממנו, אלא באופן שמבטא את עצמו באופן המדויק ביותר. בן הזוג מתעד את דברי חברו. אחר-כך מתחלפים. החזרה ללימוד הרגיל לאחר פעילות שכזו היא ממקום אחר, מחובר הרבה יותר.

    התחושה של המשמעות, לגבי כל דבר שפוגשים בו, היא חיונית כדי להתחבר למקורות האישיים. אבל כדי שנרגיש משמעות אנחנו זקוקים להאטה ולשאלה – מה בכל זה משמעותי עבורי.

    בכל פעם שאנחנו יוצרים משהו חדש באמת, שנובע מתוכנו, ולא מועתק, משוכתב או ממוחזר, אנחנו פועלים בדרך השנייה (ג'נדלין קורא לזה "לעמוד על הקצה"). למשל, כשאנחנו, כותבים פוסט אותנטי לפייסבוק, ברכה כנה לחבר, כשאנחנו מציירים, כותבים יצירה מוסיקאלית, או מפתחים רעיון או מושג – אנחנו מעורבים בחשיבה הזו. בכל פעם שאנחנו נתקעים או נעצרים, אנחנו לא כל כך יודעים איך להמשיך. ההמשך עדיין לא מנוסח – לא במילים, לא במשיכות מכחול או בצלילים. אבל אנחנו מרגישים את ההמשך. אנחנו מרגישים את המשמעות שרוצה להיכתב, להצטייר, להמשיך את הלחן. אנחנו עוצרים כאן, שוהים מעט, מרגישים את המשמעות, מנסים משהו, מוחקים, מנסים שוב, עד שהדבר המדויק מתנסח וממשיך.

    האם נאפשר לילדים להיות תקועים במקום הזה ולשהות בו, להאט, כדי שמשהו חדש לגמרי יופיע? משהו שאולי לא נמצא בתכנית הלימודים, או בתכנון של המורה, ויחד עם זאת, הוא מרגש, מסעיר, ופותח דלתות להתפתחות, שהוא מהות התנועה קדימה בחיים?

    ***

    לכל ה"העתידנים" / אריק מנדלבאום

    תפסיקו להכין ילדים לקראת איזה- "מחר"
    למדו אותם לפגוש את החיים- עכשיו!!!
    אל תכינו אותם לקראת איזו- "עבודה"
    עיבדו איתם היום, את החיים בְּכָּכּותָּם
    הרי כל עתיד בסופו של דבר מתממש באיזה- עכשיו
    וכל מי שילמד ויתפתח- היום
    יוכל לממש כל עתיד שמתהווה.

    ***

    לא "הכל או כלום" – האם למידה איטית אפשרית בתוך מסגרת?

    בזמן לימודי לתואר שלישי למדתי המון. אני חושבת שזו הייתה הלמידה האינטנסיבית ביותר שחוויתי, אבל לא הרגשתי את ריצת העכבר חסרת התכלית. להיפך, הייתה לי שליטה רבה בתהליך הלמידה, בחירה מה ללמוד ולאילו כיוונים להתפתח, איפה לשים יותר דגשים ואיפה רק לסמן, ואיך להגמיש את הזמן שלי וליצור בו מוקדים אינטנסיביים לעומת חלונות מאווררים לחשיבה, פיתוח ויצירת החדש. לא כל הלמידה שלי הייתה איטית, בכלל לא. אבל היו הרבה איים שבהם היה מרחב נינוח שאפשר מפגש פנימה ולמידה מהקצה, ואלה היו המקורות היצירתיים ביותר שלי להתקדמות. מה מתוך זה יכול להיות ישים גם לגילאי בתי-הספר?

    למידה בבתי-ספר לרוב מונעת היום מכוחות חיצוניים, לא מתנועת החיים של הילדים. יש בה עומס תמידי, ואין מרחבי זמן נינוחים לחשיבה, לפיתוח וליצירת החדש.

    העומס המוכתב בהחלט מקשה על האפשרות ללמידה איטית בבתי-הספר וטוב יהיה אם יוקל, גם אם זה יתבטא בוויתורים על חלקים מהתכנים הנלמדים היום וגם בשינוי סדירויות ותפיסות חברתיות עמוקות. אבל רק ההקלה בעומס אינה בהכרח מניבה איכויות של משמעות, עומק ויצירתיות. הצעתי מספר פרקטיקות האטה לצורך למידה משמעותית ומעמיקה יותר, שמביאות איתן גם איכות חיים והנאה בלמידה ונכון לשלבן בחיי הלמידה במסגרות החינוך השונות.

    באופן אישי, הייתי רוצה לראות בבתי-ספר ילדים שלומדים מתוך תחושת משמעות – משתהים ומפנים קשב למשמעויות העולות בהם, מצמיחים מהן רעיונות, תובנות, והבנות. ילדים שמבטאים את עצמם תוך חיבור למקורות הפנימיים שלהם – פחות ציטוט, פחות שינון, פחות מחזור. יותר חידוש, יותר יצירה, יותר חיבור. הייתי שמחה לראות מורים שמפנים תשומת לב למקצבים ולתנועות החיים של התלמידים שלהם. זה קשה, אבל התכווננות לשם היא בעלת פוטנציאל לשינוי. הייתי מקווה לראות יותר כלים פדגוגיים פרוגרסיביים שמאפשרים לתנועת החיים לזרום, פחות הרצאה והכתבה, יותר שיח, יצירה, משחקים ופרויקטים. הייתי שמחה שיהיו תנודות בין זמנים אינטנסיביים יותר, וזמנים של האטה, שבהם מתאפשרת חשיבה פתוחה, העמקה, חקירה נטולת אילוצים.  תמונה כזו דורשת שינויים, חלקם עמוקים, אך היא בגדר האפשר. היא טומנת בחובה רווחה, איכות חיים, למידה משמעותית ומחוברת יותר.

    ***

    לאחרונה יותר ויותר אנשי חינוך מזהים את הפוטנציאל של רעיונות תנועת ההאטה. לצורך העמקת החשיבה, השיח והלמידה בהקשר של חינוך והאטה, יצרנו פורום של אנשי חינוך שיש להם עניין לחשוב ולפתח הגות ופרקטיקה של האטה וחינוך. הפורום מקיים מפגשים חודשיים של פיתוח וחשיבה משותפת. הוא הוקם ביזמה ובחסות הקרן לעידוד יוזמות חינוכיות, ושותפות לו מיקה דפני, ד"ר ענת שפירא לביא ואני. להצטרפות כתבו לנו
     Office@keren-yozmot.org.il

    אני רוצה להודות לרונה שפריר, ולמיקה דפני על קריאה מעמיקה של גרסה קודמת של הפוסט והערות משמעותיות, ולאריק מנדלבאום על שאפשר לי לעשות שימוש בשיריו.

    ***

    ד"ר אורית פרנפס, חוקרת תהליכי למידה. בשנים האחרונות לומדת ומעמיקה בפילוסופיה של ג'נדלין ובעולם ההתמקדות. מפתחת גישת "למידה מתנועת החיים"

    פרופ' יוג'ין ג'נדלין (1926-2017) – פילוסוף ופסיכותרפיסט מאוניברסיטת שיקאגו.
    עבודתו הפילוסופית עוסקת בעיקר בקשר בין שפה ולוגיקה לבין חוויה ומשמעות.
    ג'נדלין פיתח דרכי חשיבה ועבודה עם תהליכי חיים. בין היתר הוא פיתח את שיטת ההתמקדות (focusing).

    _________________________

    פורסם במקור באתר Slow


    להגיב
  • כתיבה אפקטיבית # 7 – צפריר בשן

    [צפריר בשן]

     

    [כתיבה אפקטיבית # 6 – 10 טיפים לקריאה אפקטיבית]

     

    המילה אגב, בניגוד לשמועות המרושעות שהפצתי עליה לא פעם בעבר, היא מילה נהדרת. היא מילה שנושאת עימה הבטחה גדולה.

    אבל יש לה גם בעיה.

    הבעיה של אגב, זה שהיא מבטיחה משהו נוסף על הדרך. עוד משהו. או משהו שלא קשור. או משהו שקשור בעקיפין. במילים אחרות, אם נדמה את התוכן שלכם לנסיעה מתל אביב לחיפה, אז אחרי האגב באה עצירה בפנקייק.

    פנקייק זה טוב

    עכשיו, דונט גט מי רונג, לעצור בפנקייק זה יופי, אבל צריך שיהיה לזה טעם. נגיד, אם אתם עוצרים בפנקייק כדי לאכול פנקייק בטעם בוואריה פלסטיק מהאייטיז וקצפת פלסטיק גם כן מהאייטיז, אז נהדר, אני רוצה לשמוע על האגב שלכם. אבל אם אתם עוצרים בפנקייק כדי לתדלק ולקנות מסטיק? לא מעניין.

    בזבזתם אגב. אגב לשווא.

    ולא רק שסטיתם מהדרך, שזה לא רעיון טוב, גם לא הבאתם שום תועלת בסטייה הזו, וזה נזק נוסף. זה אומר שרוב הקוראים לא יגיעו לחיפה עם הטקסט שלכם.

    וחבל, כי בחיפה יש את מעיין הבירה.

    ועוד עניין אחד ודי: בתוכן קצר של כמה מאות מילים, אין מקום ליותר מאגב אחד. כי בנסיעה מתל אביב לחיפה אין טעם אמיתי ביותר מעצירה אחת. אם יש יותר מעצירה אחת זה הופך מנסיעה ליום טרטורים. ואז, לא רק  שהקורא שלכם לא יגיע לחיפה, הוא גם לא יקרא את הטקסט הבא שלכם. אין לו את כל היום בשביל הנסיעות המייגעות האלה.

    לאתר של צפריר  |  לדף הפייסבוק  |  להצטרפות לניוז שלו  |  לרכישת הספרים


    להגיב
  • מדמיינים את ספטמבר

     

    [דר' ענת שפירא]

     

    דו"ח שפורסם ב-3 ביולי 2020, מנסה לעזור לנו לדמיין כיצד ייראו בתי הספר בספטמבר הקרוב, כאשר בעולם כולו יעברו ככל הנראה לסוגים שונים של למידה היברידית: למידה שחלק ממנה מתקיים במבנה ביה"ס וחלק מתקיים בבית.

    המסמך ממש מעשי ומוצלח לדעתי, אז תרגמתי באופן חופשי לעברית את עיקרי הדברים. את הדו"ח המלא תוכלו למצוא כאן:
    Reich, Justin, and Jal Mehta. 2020. “Imagining September: Principles and Design Elements forAmbitious Schools During COVID-19.” EdArXiv. July 3. doi:10.35542/osf.io/gqa2w

    מה?

    דו"ח מסכם של שני חוקרים מהרווארד ו-MIT המבוסס על איסוף רעיונות ממספר קבוצות עבודה של בעלי עניין: תלמידים, מורים, מנהלים, הורים, מפקחים, קובעי מדיניות ברשויות מוניציפליות ויזמי חינוך. התוצר: 7 עקרונות פעולה מומלצים, ואיך הם יכולים לבוא לידי ביטוי בשטח.

    למה?

    הסיבות להתכנסות ולכתיבה: עד עכשיו היה טיפול בעיקר בצדדים טכניים של חזרה לביה"ס (שמירת מרחק, היגיינה). הייתה תגובה למצב ולא הובלה מתוך חשיבה מסודרת. בנוסף, רוב הלמידה עד כה בארה"ב הייתה מרחוק, ואילו בספטמבר תהיה כנראה למידה היברידית – חלק בביה"ס וחלק אונליין.

    לשם מה?

    קודם כל צריך שכל בי"ס יגדיר מהם הערכים שלו, כי כידוע, Culture eats strategy for breakfast… כדאי להחליט על קו ברור ופשוט, אבל לאפשר התבוננות, גמישות ודינמיות בהתאם לתובנות ולשינוי המצב.

    תכל'ס – 7 עקרונות להפעלת בתי ספר בזמן Covid 19:

    1. מערכות יחסים הן הבסיס של החינוך הבית ספרי
    מי שלא ימצא דרך לשים את הדגש על בניית מערכות יחסים, לא יצליח גם במשימות הלימודיות.

    2. גישות ליברליות לשוויון
    לא מספיק לדאוג לקידום ההישגים האקדמיים של אוכלוסיות מוחלשות. יש לשנות את כל הלמידה כך שתהיה רלוונטית עבור סוגים שונים של תלמידים ולכלול את כולם בין מקבלי ההחלטות.

    3. להגביר את האחריות של הלומדים על הלמידה (Student Agency)
    ילדים היו בבתים במשך חודשים וזה שיפר את יכולות הלמידה העצמאית שלהם. במקום להחזיר אותם לאחור, או "לדחוף" שיטות בית ספריות לתוך הבית, צריך להישען על דרכי הלמידה שפיתחו התלמידים באופן עצמאי, ולנסות לשלבן בלמידה הבית ספרית.

    4. "Marie Kondo-ing" של סדרי העדיפויות הבית ספריות
    תלמידים הפסידו חומר ויהיו פחות זמן בביה"ס בשנה הבאה. הדרך להתמודד היא שינוי סדרי העדיפויות. בהשראת גישת מארי קונדו לסידור הבית, מומלץ להשאיר רק את מה שעושה לנו טוב, ולהיפטר ממה שלא חיוני.

    5. בלמידה היברידית, הזמן הפיזי בבית הספר (Building Time) יהיה שווה זהב!
    יהיה פחות זמן פיזית בביה"ס וגם זה יכול להילקח מאתנו ברגע. ילדים כמהים לקשר חברתי אנושי ולפעילויות פיזיות עם חבריהם ועם המורים. לכן צריך לחשוב ביתר שאת על מה ראוי לעשות בביה"ס – רק מה שלא יכול להיעשות בבית! ובעיקר סביב קשר אנושי.

    6. טיפוח המשפחה והקהילה
    חשוב לטפח את הקשר עם המשפחות בקהילה כדי לעודד יכולת של ילדים ללמוד בכל זמן ובכל מקום, בתמיכת מבוגרים וילדים אחרים.

    7. למידה ארגונית סדירה
    כדי לפתח מוכנות לשינוי תמידי מתמשך, יש ליצור מסגרות וסדירויות ללמידה משותפת של המורים, ולעודד יישום שינויים וגמישות בהתאם להתפתחות במצב.

    איך?

    בכל עיקרון יש תיאור קצר + סט של Storyboards: תיאורים נרטיביים של דוברים דמיוניים (תלמידים, מורים, מנהלים), על איך זה ייראה בשטח. סיפור דמיוני שיעזור לצוותי החינוך לדמיין בעצמם את הסיפורים האפשריים שלהם.

    חשוב להבין שאין כוונה להמליץ על מודל אחד ספציפי, אלא לתת רעיונות והשראה. מומלץ לקיים בכל בית ספר קבוצות חשיבה בשיתוף תלמידים ובעלי עניין אחרים, ולגבש תפיסה הוליסטית ולא סתם לאמץ רעיונות אקראיים שאינם קשורים זה לזה.

    אפרט כאן עכשיו את הסיפורים שהם מציעים בכל עיקרון. מטעמי עצלות ויתרתי על הסגנון הסיפורי לטובת תמצות…. כאמור, אלו רעיונות להשראה ולא שיטה סדורה:

    עיקרון 1: מערכות יחסים

    כפתור Call a Teacher
    ללמידה מרחוק: סימנייה קבועה בדפדפן, שמעבירה אותך לצ'אט או לחדר וידיאו, שבו כל הזמן נוכח מורה להתייעצות (לפעמים ספרנית ביה"ס), למקרה שהמורה עסוק/ה ולא מצליחים להתקדם.

    Advisory – קבוצת שייכות קטנה
    מפגש "מה נשמע" כל יום בצהריים. כ-10 תלמידים ומורה כלשהו מצוות בית הספר. זה "המאמן" האישי של הקבוצה. המורה מקיימ/ת שיחה-שתיים אישיות במהלך השבוע עם כל אחד, ווטסאפים פעם-פעמיים ביום, וסדירויות נוספות שהקבוצה מחליטה עליהן (למשל משחקי מחשב יחד ביום ה' בערב).

    Looping
    להשאיר את המחנכ/ת משנה שעברה עם אותה הכיתה, כדי להתבסס על מערכות היחסים שכבר קיימות.

    E-Sports
    במקום נבחרות הספורט שבוטלו כרגע, פעם בשבוע מארגנים טורנירים של משחקי מחשב. נפגשים בשעה קבועה, צופים יחד בסרטון על שחקן מקצועני או קבוצה מקצוענית, או בסרטון שמלמד אסטרטגיה כלשהי במשחק, ואז משחקים יחד בקבוצות. לפעמים המורה מארגנ/ת את הקבוצות, או שמשחקים נגד אנשים אחרים ברשת. בהמשך אם רוצים – נרשמים כנבחרת בית ספרית לטורנירים שונים.

    עיקרון 2: קידום שוויון

    תכנון שוויוני
    שילוב ילדים ממגוון משפחות בשלבי התכנון של השנה הבאה. להזמין אותם למפגשים ולהקשיב לצרכים ולהצעות שלהם, ולהציע למשל פתרונות לילדים ללא קליטת אינטרנט טובה, ילדים ששומרים על אחים קטנים וכד'. התאמה אישית לכל משפחה.

    אקטואליה
    התייחסות לאירועים אקטואליים שקרו בזמן שהיינו בבית – מקרי גזענות, אפליה וכו'. לעודד מעורבות חברתית ואזרחית.

    פרסונליות
    אפשרות לבחור כמה ומתי לבוא לבית הספר: בעקבות החוויה מהשנה שעברה, חלק רוצים לבוא רק פעם פעמיים בשבוע, וחלק רוצים לבוא כל יום. תלוי במצב בבית, ברצון הילד/ה, בעבודות ההורים (רופאים, מורים….). להקשיב, לבחון כל מקרה לגופו ולאפשר בחירה!

    עיקרון 3: Student Agency

    מוטיבציה
    המחקר מראה שאם מנסים להעביר את התכנים הבית ספריים הרגילים לאונליין, יש ירידה בהישגים בעיקר בקרב תלמידים מרקע בעייתי ובקרב תלמידים מתקשים. לעומת זאת, אם עוברים ללמידה שמובלת על ידי תחומי העניין של התלמידים עצמם, יש עלייה דרמטית במוטיבציה ואפשר לראות הפקה של תוצרים ברמה גבוהה (בתחומי האומנות, תכנות, כתיבה וכד').

    אוטונומיה
    המוטיבציה גדלה כשלתלמידים יש יכולת שליטה בלמידה, לכן כדאי להרחיב את האוטונומיה של התלמידים ולאפשר בחירה מה ואיך ללמוד.

    לחגוג הצלחות
    מומלץ לפתוח את השנה בחגיגת הלמידה שנעשתה בבית. במקום להדגיש את החומר שהפסדנו בגלל המגפה, לספר מה כן למדנו. למשל: ניהול זמן והתארגנות עצמית, שימוש בטכנולוגיה, השתתפות במפגשי זום; חלק למדו איך ללמד אחים צעירים, חלק התחילו עבודה חדשה או השתתפו במחאות אזרחיות שונות. כל אחד מכין פוסטר או שקף להצגת משהו שלמד בחצי שנה האחרונה והוא הכי גאה בו. המורים יכולים להיעזר בזה אחר כך כדי לתכנן המשך למידה.

    Base Camp
    בית הספר כ"מחנה בסיס" שממנו יוצאים לסוגים שונים של מסעות למידה. לדוגמה:

    • בשני השבועות הראשונים מקיימים למידת פרויקטים על מקצועות שונים: ראיונות עם בעליה מקצוע, הכנת סרטונים, תכנון שאלות ועוד. חלק נעשה בביה"ס וחלק בימים שבהם לומדים מהבית.
    • בהמשך כל מורה מציע/ה מספר קורסים קצרים בני כחודש בנושא מסוים (מודולה). הקורסים ניתנים בסבבים מדי חודשיים.
    • התלמידים בוחרים קורסים בהקשר למקצוע שבו בחרו להתמחות, ומקבלים בכל מודולה תוכנית חודשית.
    • באמצע החודש מציעים הצעה לפרויקט ובסוף החודש מציגים אותו.
    • חלק מהעבודה שיתופית וחלק עצמית.
    • כל תלמיד/ה גם מציע/ה פרויקט עצמאי ומוצא/ת מורה מלווה. פעם בשבוע נפגשים לעשות יחד תכנון שבועי.

    ביטול שנת י"ב
    במקום לקיים שנת י"ב מתסכלת שבה סביר להניח שרוב השגרות המסורתיות לא יוכלו לצאת לפועל (מסיבות סיום, נשף וכד'), ולאור העלייה בצרכים חברתיים בקהילה, מכריזים על ביטול שנת י"ב. במקום זאת, כל התלמידים מתנדבים במקומות שונים:

    • עזרה בהוראה לשכבות צעירות בבית הספר או ביסודי
    • עזרה לבעלי עסקים מקומיים (שוליה)
    • סיוע לרשויות מקומיות
    • עבודה בעסקים משפחתיים

    פעם בשבוע נפגשים בקבוצות שייכות קטנות כדי לשוחח על ההתנדבות: מעלים חוויות, חולקים קשיים, מתייעצים. מעין קבוצת תמיכה חברתית עם מורה מלווה. המורים של יב מתפנים לעזרה בכיתות אחרות, וחדרי הכיתות של יב פנויות לטובת ריווח השכבות האחרות.

    עיקרון 4: "מארי-קונדואינג"

    לצמצם (Decluttering)
    האתגרים גדלו והמשאבים כנראה יקטנו. לכן צריך לעשות פחות דברים, אבל יותר טוב. האינסטינקט שלנו הוא להצטמצם רק ללימודי ליבה, אבל אז מגיעים לשיטת כיתות מב"ר ורק מתכוננים לבחינות. זה לא מתאים למצב העניינים כיום. האלטרנטיבה היא ללמד מבחר מגוון של תחומי דעת, אבל בכל אחד מהם להצטמצם למעט נושאים ולהעמיק בהם. לבחור נושאים שמקדמים וול-ביינג ומיומנויות.

    צוותי מורים עוברים על תוכנית הלימודים במקצוע שלהם, ומחלקים את התכנים ל-5 "סלים":

    1. נושאים ספירליים שחוזרים מדי שנה (כתיבת טיעון): לא חייבים לחזור עליהם כל כך הרבה!
    2. Nice to Have: דברים שהוכנסו לתוכנית הלימודים אך אינם הכרחיים. אפשר לוותר כרגע.
    3. נושאים שדורשים רציפות והמשכיות: חומר שבנוי על ידע קודם.
    4. נושאים מהותיים וחיוניים לתחום: ליבת המקצוע.
    5. מיומנויות שחשוב לתרגל שוב ושוב.

    על בסיס כל הנ"ל – מתיישבים לבנות את תוכנית הלמידה, עם מיקוד רק במה שבאמת חשוב!

    גישות מבוססות כישורים (Competency-Based)
    לכל יחידת לימוד ולכל נושא יש מחוון ברור של כישורים נדרשים, ורשימת משימות שמאפשרות לתלמידים להדגים שליטה בנושא. למשל: מבחן בכתב, כתיבת חיבור, הצגת פרויקט, תשאול בעל פה (דגש על הצעת מגוון ובחירה). מי שרוצה ללמוד לבד – מעודדים זאת. מי שצריך ליווי צמוד יותר – מקבל.

    מערכת שעות "בלוקים" (Block Schedules)
    היום נפתח בביה"ס או בבית, במפגש לא-פורמלי עם קבוצת השייכות הקטנה (Advisory), ואחריו יש בסה"כ 4 יחידות זמן:

    • בלוק בוקר
    • הפסקה חברתית + אוכל
    • בלוק צהריים
    • זמן לתרגול ופרויקטים

    כל בלוק = שעתיים, כל מקצוע = 2 בלוקים שבועיים. כל בלוק נפתח במפגש קצר (סינכרוני), ואז יציאה לקבוצות עבודה קטנות. בסוף סיכום בקצרה: "Shipping Check" – מה כבר הושלם ו"נשלח" במהלך הבלוק הזה.

    הבלוק האחרון ביום מוקדש לפעילות בניהול עצמי: אין שיעורים אבל אפשר להיעזר במורים פנויים.

    עיקרון 5: זמן במבנה ביה"ס = זהב

    לפחות 50% מהזמן רצוי להקדיש לשיעורי בחירה ולפעילויות לא-פורמליות. מי שסיים בבית את המשימות של לימודי הליבה, יכול לבחור מבין קורסי הבחירה ופעילויות חברתיות אחרות. מי שלא השלים, יכול לקבל עזרה במשימות שהתקשה בהן.

    Meeting Spaces
    חלוקת כל שטח ביה"ס לאזורי מפגש שבהם נפגשים בקבוצות קבועות, עם עדיפות למרחבי חוץ מסומנים בבהירות.

    תלמידים מובילים
    ועדות וחוגים (Clubs), מנוהלים על ידי תלמידים בוגרים כדי לסכן כמה שפחות מורים מבוגרים בהגעה פיזית למבנה בית הספר. במקרה הצורך, מורים יכולים לתמוך ב-זום.

    "הבית בשביל קוריקולום, בית הספר בשביל יחסים"
    בבית קוראים חומר, צופים בסרטונים, נפגשים בקבוצות קטנות כדי לדבר על משימות.
    בביה"ס – רק מה שלא ניתן לעשות בבית: שיחות על ענייני היום, מפגשים אישיים עם מורים למעקב ולתכנון שבועי, מעבדות, מייקרספייס…

    אופציה מנוגדת: הבית לפרויקטים, בית הספר לליווי ולהקניה (Tutorials).

    עיקרון 6: לטפח למידה במשפחה ובקהילה

    לקראת המעבר ללמידה היברידית בספטמבר, צריך לקחת בחשבון שתידרש תמיכה משפחתית גדולה יותר, וחשוב לתת תמיכה קהילתית למי שחסרה לו תמיכה כזו בבית.

    • להציע למשפחות לקבוע לעצמן משבצות למידה קבועות של הורים וילדים לפי תחומי עניין משותפים (בלי קשר לתוכנית הלימודים הבית ספרית, רק כדי להתרגל ללמוד יחד).
    • להציע עזרה לשכנים, לילדים שהוריהם עובדים עד מאוחר וכו'.
    • לתת עזרה בשיעורי בית בפארקים או בספריות.

    Micro School
    מספר משפחות מתחברות יחד ללמידה בבקרים ולבילוי משותף אחר הצהריים. יומיים בשבוע הולכים לבית הספר כרגיל, ושלושה ימים נמצאים באחד מהבתים של המיקרו-בי"ס (בסגנון קייטנת הורים).
    המיקרו-בי"ס הוא רב-גילי: כדי לאפשר זמן מחשב לכולם, הגדולים לומדים בבוקר ואחר כך משחקים ויוצרים, והצעירים הפוך. ילדים בוגרים עוזרים לקטנים, וכל יום יש הורה אחראי.

    הכול מהבית
    ניתן לאפשר לתלמידים אחראים וחזקים שמעוניינים בכך, ללמוד רק מהבית מערכת מלאה (כולל מפגשים חברתיים סינכרוניים). מלווים אותם מורים מבוגרים או בסיכון, שלא יכולים להגיע פיזית למבנה ביה"ס. יקטין את הכיתות למי שכן מגיע.

    עיקרון 7: למידה ארגונית

    הכרחי להפחית זמן מורה-תלמיד/ה לטובת זמן שיתופי של מורים.

    מורים תחילה
    כל יום נפתח בשעה שבה המורים עובדים יחד. התלמידים מצטרפים מאוחר יותר.

    • פעמיים בשבוע: פגישות זום בנושא מקצועי שהוחלט עליו מראש, וכל המורים במחוז/בעיר יכולים להצטרף ולהתייעץ, לחלוק חומרים וכו'.
    • פעמיים בשבוע: פגישות של מורי השכבה בביה"ס להחלפת מידע ותיאומים.
    • פעם בשבוע: מליאה בית ספרית לשיחה על עניינים כלל בית ספריים.

    שיתופי פעולה מורים-תלמידים
    כדי לפתח דרכי למידה תוך ניסוי ותעייה, כדאי לשתף את התלמידים בהתייעצות מתמדת על היעילות של השיטות השונות.
    שילוב מתודות של כיתה הפוכה עם מינוי של מתרגלים צעירים מבין התלמידים החזקים בכל מקצוע, יכול לשחרר את המורים ליותר עבודה בין-אישית ופחות הקניה פרונטלית לכלל הכיתה.

    לסיכום

    יש פה מלא רעיונות שחלקם קטנים ומתאימים ליישום של מורה בודד/ת בכיתה, ואחרים גדולים ודורשים התגייסות כלל בית ספרית. בכל מקרה, הרעיון הכללי ברור: מערכת החינוך תעשה טעות אם תקטין ראש ותנסה לחזור כמו בובת נחום-תקום למה שהיה לפני הקורונה.

    כמו ששמעתי בסמינר זום בין-לאומי שהשתתפתי בו לאחרונה (היו כל כך הרבה! כבר לא זוכרת איזה מהם): Never Waste a Crisis – לעולם אל תבזבזו משבר! הלמידה ההיברידית עשויה להתגלות כמפתח לשינוי שכולנו ייחלנו לו…

    מורים? תלמידים? מנהלים? הורים?

    קחו את הרשימה הזו, אספו את הקהילה שלכם, ותתחילו לדמיין ביחד את הסיפור של בית הספר שלכם… בהצלחה!!!

    ————————————————————–

    פורסם במקור באתר "מילים שענת" של ד"ר ענת שפירא לביא
    058-4242022 | anatshapira@gmail.com  |  Facebook  |  Blog | My Books


    להגיב
  • מטפלים בצעירים, הבוגרים מטפלים בנו

    [נורית שגב]

     

    היה היו עצי דקל גבוהים ברחוב דגניה אשר בכרכור.

    דקל וושינגטוניה איננו מצל במיוחד.

    אבל העצים הבולטים האלה סימנו את מושבות הברון, בימים שבהם משפחת רוטשילד רכשה אדמות והושיבה איכרים חדשים במולדת העתיקה. אינני יודעת מי אחראי להחלטות תכנוניות, אבל ניכר שהוחלט על אופי גנני מסוים במושבות, ומוטיבים חוזרים בנוף.

    ככה יוצרים תרבות מקומית.

    בערב קר בתחילת 2008 ראיתי טרקטור מזעזע דקל אחרי דקל ברחוב דגניה, מניף אותם באוויר ומניח אותם על הכביש.
    התקשיתי להאמין, גופותיהם של הדקלים הונחו ממש בפתח ביתו של עזרא שפהרד ידידי, שכבר לא היה אז בין החיים.
    עזרא הקביל את פני כשהגעתי לגור באזור, ותרם מנסיונו הרב בנדיבות- השכלתו כאגרונום בריטי סייעה בעיסוקו כחקלאי, והבטיחה שיחות מרחיבות דעת ולב..

    כעת הדקלים מוטלים ברחוב.  לא הגבתי לחורבן שזרע נהג הטרקטור, שאלתי אותו בזהירות מי שלח אותו, ושוב לא הגבתי כלל, כשסיפר לי שנשלח מטעם המועצה.
    באותו הלילה כתבתי. ביכיתי את העצים החסונים, וגם את אזלת ידי.

    מה האפשרויות שעומדות בפני?

    לא יעלה על הדעת להתנגד לשלוחי המועצה. ובכלל, מה יכולתי לעשות. אז כתבתי מאמר, וביקשתי ממאשה דולב, חברתי "הירוקה", עזרה באיתור צלם לתיעוד.

    בבוקר ידעתי שלא אניח לאירוע כזה לקרות שוב.
    החלטתי להשיל מעלי נימוסי חברה, אל מול מחויבות עמוקה לעצים. הרי קולם אינו נשמע.

    משמאל – האלון הפגוע. אמא השתגעת? צילום: נורית שגב

    ככה שבבוקר קר אחד בהמשך אותו שבוע, זיהיתי טרקטור נוגח בעץ אלון בסמוך, ברחוב הנשיא בכרכור.
    לא מתוך כוונה לעקור. העץ רק עמד בדרכו. והוא נתבקש לחפור תעלה לצינורות.
    הפעם זינקתי מהמכונית, אחרי שאמרתי לילדיי – אל תדאגו. אני חייבת.
    נעמדתי בין הטרקטור לאלון ושאגתי- שלא תעיז להתקרב!

    מה קרה? שאל נהג הטרקטור. יש כאן ילד על העץ?

    לא!!!

    יש כאן עץ!!!

    הנהג לא הצליח להבין. כיוון שכיבה את המנוע, שבו אלי נימוסיי הטובים ואמרתי, אתה כרתת כרגע ענף מעץ אלון. שמת לב? אתה כורת את השורשים שלו. אסור לנו להרוג עצים. העץ הזה מוגן ואתה עובר על החוק

    אבל אמרו לי לחפור תעלה, נכלם האיש. מה לעשות?

    לא תוכל לחפור, אם זה אומר שתהרוג עצים.

    הילדים שלי הבינו שלא יגיעו אתי רחוק בבוקר הזה, ויצאו מהמכונית לבית הספר.

    שנים אחרי האירוע סיפרו לי כמה נבהלו (אמא השתגעה?) וגם, על המבוכה הרבה.
    אימהות לא עושות מהומות כאלה.
    עמדתי ליד העץ. לא ידעתי איך להמשיך. לשמחתי, למרות טור המכוניות המתארך ברחוב הצר, איש לא צפצף. יצאו מהמכוניות ונזפו בטרקטוריסט ביש המזל.
    הכרתי שתי נשים שחשבתי שתוכלנה לעזור.

    ואכן, דבי לרר הגיעה מיד, וגם מאשה ואריה האובן.
    ואחריהן יעלה אורן זלאיט ואילנה פלדה, יעל ויאיר וגרשון, מירי ומיקי שרגנהיים, ועוד רבים רבים.
    בשלושת החודשים שאחרי כן כתבתי על כל עץ שנפגע או נכרת. תושבים רבים צלצלו כשהכורת עלה על עצי הרחוב ברחבי המושבה.
    התכנסנו, תושבים חובבי עצים, לפגישה בבית ויצו כרכור, ונפגשנו עם כל מי שהסכים לספר מה כוללות תכניות הפיתוח ואיך ניתן לשמור על העצים תוך כדי עבודה. ביקשנו שתהליכי תכנון ינוהלו ע"י מתכנן נוף.

    השכן טיפס על האלונים ב 2008, עץ מוגן – אסור לכרות! השלטים עדיין כאן, גם האלונים. צילום: נורית שגב.

    גרשון העו"ד התנדב, והחתמנו 120 תושבים על התנגדויות לכריתת עצים בתהליך בנייה שאיים על חורשת האיקליפטוס בכרכור, באותם לילות גשומים וקרים.
    חלקנו נסענו לוועדה המחוזית בחיפה.
    יאיר טיפס על האלונים ותלה שלטים – לא לכרות! עץ מוגן! ואילנה פלדה הכינה שלטים ציוריים ועליהם כיתוב אני עץ מוגן.

    עבודות הפיתוח גבו את חייה של שקדיה עצומה, נציגה נדירה של עצי השקד במישור החוף. היא עדיין לא פרחה באותו חורף ועל כן קיפחה את חייה ("זה היה עץ מת!").

    הזמנתי את הקהל הגדל של אוהבי העצים לעצרת להגנת העצים, ובאחד מימי ששי החורפיים הבאנו את ילדינו לרחבת המועצה והקמנו מצגת זיכרון משאריות השקדייה הכרותה.

    אחרי מספר חודשים של מאמרים, מחאות ותלונות תושבים נראה היה שהמועצה הבינה שפגיעה בעצים לא תזכה איש בתהילה. לא התקבלו החלטות על מדיניות שונה, אבל חלק מעבודות הפיתוח זכו לתכנון מחודש, וכך ניצלו מרבית עצי האלון ברחוב הנשיא.

    תכנון החניות הראשוני לא התייחס כלל למיקום העצים, וג'ולי לוי פלד הדגימה מהו תכנון משופר.

    בשנים הבאות הסתבר לי שעזרא שפהרד שתל את אותם אלונים עם נכדתו, ושוב הודיתי לו בלבי. היערות המקומיים של אלון התבור צמחו פעם בצפיפות באזור, הכחדתם החלה בימי הטורקים וממשיכה גם בימינו.

    גם על דרך הבנים שימרנו את מרבית העצים, ועד היום נהנים הולכי הרגל מצילם של העצים שנותרו.
    אל כל רחבי המושבה הגיעה ידיעה, שכריתת עצים איננה מותרת לאיש. גם לא לאנשי הרשות. והתושבים שיתפו פעולה, צילמו את נהגי הטרקטורים ובדרך כלל הפסיקו כך את הכריתה האגבית.

    נהג זועם אחד דהר אלי בטרקטור חדיש וגדול, כיוון שהבחין שצילמתי אותו בעת פגיעה בעץ.
    אינני חושבת שהתכוון לדרוס אותי, אבל קפצתי אל המדרכה בזריזות מפתיעה.
    בהמשך הקים ראש המועצה חיים געש ועדת עצים בראשותה של ד"ר נורית השמשוני יפה, שהיא חובבת עצים אבל מקצוענית בממשל ציבורי, ושנתיים אחר כך הכירה המועצה בחשיבות העצומה של נוכחות העצים במושבה.

    כעת אנחנו שוב בעיצומו של בולמוס המכונה "תנופת פיתוח".

    שוב שומעים על העצים אשר עומדים בדרכם של בעלי יוזמה וממון.

    אינני מתנגדת לבנייה ופיתוח, זה בלתי נמנע וגם חשוב. רבים רוצים להתגורר עמנו. יבורכו. אבל איננו יכולים לוותר על עצים. מול האתגר הגדול הזה, נדרש תכנון מוקפד ואחראי.

    כך שלפני כשנה החליטו אסנת בר-אור ומאשה דולב לעשות מעשה, ופתחו במהלך חשוב: התוויית מדיניות עצים שתחייב כל מי שעוסק בבניה ופיתוח ברחבי פרדס חנה כרכור. חבר המועצה עו"ד אביעד סיני הוזמן לסיור בנושא מצבם העגום של העצים, והיעדרם מאזורים מרכזיים במושבה.
    אביעד הפליא בשיתוף פעולה וגם גור רתם, אגרונום המועצה הנלהב, נתן את ידו למהלך.

    כיוון שקיבלו את ברכתה של הגר פרי יגור, ראש המועצה, החלו לגבש מסמך מדיניות..
    לשם כך גייסו אותנו, מתכננות הנוף.
    דבי ג'ולי ואני, שמחנו להתנדב ולכתוב מסמך מפורט שעניינו שמירת העצים הקיימים, ושתילת עצים חדשים.

    חשוב היה להבהיר שאנחנו איננו משמשות בשליחותן של פיות היער. אין מדובר בגחמות או טעם אישי.
    לעצים בוגרים משמעות אקולוגית עמוקה, ותפקידם בקליטת גזי חממה, ייצור חמצן, ייצוב הקרקע, הצללה (וגם בתחושת רווחה פיסיולוגית וזירוז מרפא) – לא יסולא בפז.

    בפגישה מומחים מקדימה לפגישת ועדת איכות הסביבה ניסיתי להסביר-

    אנחנו מטפלים בעצים צעירים, אבל עצים בוגרים מטפלים בנו.

    וכך, 12 שנים אחרי כתיבת המאמר הראשון, מליאת המועצה עומדת לקבל את המסמך שיבטיח מדיניות נכונה בעניין העצים.

    ראש המועצה בימים האלה, הגר פרי יגור, מכירה בערכם של עצים. אין להקל ראש בתמיכתה, מנהיגותה נדרשת אל מול שותפיה אשר חלקם עוינים עצים סוררים… יתכן שעוינים באורח פעיל.
    אריה רפפורט הוא מהנדס המועצה, והבטיח לעבוד בתיאום עם מחלקת שפ"ע, ולאכוף על היזמים את ההוראות בעניין עצים. ראש אגף שפ"ע, אודי קוברסקי, מכבד אותם ופועל לשמירתם, אגרונום המועצה גור רתם מסור להם עד בלי די. שירה ליאון זכות היא השושבינה, ובתפקידה כרכזת הקיימות ביחידה לאיכות הסביבה, טווה חוטי זהב בין התושבים והעצים לאחראים במועצה. גיא נעים, הוא המידען במועצה, מנגיש את החומר הרב לקראת פגישות התושבים ואנשי המועצה, ומביא המלצות ממועצות וערים שהקדישו מאמץ למסמכי מדיניות. עו"ד אביעד סיני הוא כיום ראש ועדת איכות הסביבה, ועוזר לקדם כל יוזמה ירוקה בתנופה גדולה ומבורכת.

    אז יש מקום לקוות שפרוייקטים מכל סוג, אשר עוסקים במרחב הציבורי של פרדס חנה כרכור, ינוהלו ע"י אנשי נוף, והכללים ייאכפו מתוך הסכמה רחבה.

    כעת אנחנו נושאות עינינו אל העתיד.
    העצים הקיימים ישולבו ביערות מאכל, וכך נאפשר לילדינו ליהנות מתותי עץ, תאנים וחרובים בגני הילדים ובבתי הספר.

    במרחב הציבורי נשתול שכבות של עצים גבוהים ונמוכים, שיחים ובני שיח, משתרעים ומטפסים.

    כאלה שמותאמים לאקלים, ויודעים ליצור מרחב מוגן, מוצל ומזין.

    ויחד עם ההחלטה על מעבר לגינון בר קיימא, והכנת מיפרט גינון בר קיימא מקצועי, נוכל להתגאות בשימור אוצרות העצים הקיימים, והקמת בסיס יער מאכל. אלה, בתורם, יהוו מרחב מזמן לפעילות קהילתית ענפה, כמו שנדרש במושבה מגוונת כמו שלנו – מרובת פנים, מורכבת ומאתגרת.
    ואולי נזכה להרחיב כך את מעגלי השיח והעשייה גם לשכנים קרובים, גם רחוקים, בני היישובים והכפרים, אשר בתוכם אנחנו חיים.

    נורית שגב
    כרכור, 7.7.20

    הנה מסמך המדיניות שגובש

     


    להגיב
  • לחיי קפה ביאליק! פרויקט ההדסטארט של מירב בן שלמה

     

    [מירב בן שלמה]

    לתמיכה בפרויקט >

     

    כשפרצה הקורונה חשבתי שנעבור שבועיים של סגר ונחזור לפעילות. בקטנה. טעיתי. הסגר של המסעדות ובתי הקפה נמשך ונמשך כבר שלושה חודשים. במהלך הזמן הזה הצטבר האבק ותפחו החובות. ואז הגעתם אתם, המון מיושבי הקפה וחברים, הצעתם לעזור, לתמוך ולקחת חלק. אין לי מלים לתאר כמה זה מרגש ומחמם לב, וכך גם צץ לו רעיון ההדסטארט. עם קצת עזרה והרבה ביחד, נוכל לחזור.

    בלי קשר לקורונה, יש תכניות להפוך את הבניין לחמש קומות מגורים. זה יקרה כנראה בשנה הבאה. המחשבה לסגור את ביאליק בלי להספיק להיפרד מהאמנים, מהצוות, מכולכם, בלי עוד מלא בירות וצ'ייסרים, קשה מנשוא. ככה נפרדים?

    החלום שלי הוא להיפרד כמו שצריך. לסגור את השנה ה-25 של ביאליק בחגיגה מתמשכת עם הופעות, אלכוהול, קפה טוב ופגישות משמחות.

    לכן ההדסטארט.

    אוהבת אתכם ומחכה כבר שניפגש בביאליק ונרים כוסית לחיים 🙂

    לתמיכה בפרויקט >


    להגיב
  • כתיבה אפקטיבית # 6 – צפריר בשן

    [צפריר בשן]

     

    [כתיבה אפקטיבית # 5 – הדבר השני הכי גרוע]

     

    1. אם מישהו מבטיח לכם תשואה של עשרה אחוז בשנה, אתם הולכים להפסיד את כל הכסף שהשקעתם אצלו.
    2. אם מישהו הולך לגלות לכם את סודות השיווק או את התוכן השיווקי המושלם ורק תשאירו פרטים, ברוכים הבאים לרשימת תפוצה של ספאמרים.
    3. חוץ מזה, אם קוראים לו <שםכלשהו> מלך התוכן או <שםכלשהו> הנסיך, אם קוראים לה <שםכלשהו> המושלמת או <שםכלשהו> מלכת השיווק – הם הולכים למכור את האימייל שלכם לספאמרים.
    4. אם מישהו מציע לכם הלוואה בסמס – תברחו. אם חברת אשראי לגיטימית מציעה הלוואה – תברחו עוד יותר מהר.
    5. אם מישהו מציע לכם סמארטפון/מחשב/טאבלט חינם – אתם הולכים להתחייב לשלם על הסמארטפון/מחשב/טאבלט האלה לפחות פי 2-3 מהערך המקורי שלהם.
    6. ככל שיש יותר שמות תואר מפוצצים בתוכן (מהמם, משוגע, נפלא, מדהים, לא ייאמן וכאלה) כך גדל הסיכוי שלא תאמינו שקניתם את הזבל הזה.
    7. אם לתוכנית חיסכון יש שם של פרי – היא רקובה.
    8. אם כותב או ארגון מפזרים שקרים בתוכן שלהם, זה כדי להסתיר כמה גרועים המוצרים והשירותים שלהם.
    9. מצאת את גבר חלומותייך בטינדר? זה דוד ביטן.
    10. מצאת את אשת חלומותייך בטינדר? זה דוד ביטן.

    לאתר של צפריר  |  לדף הפייסבוק  |  להצטרפות לניוז שלו  |  לרכישת הספרים


    להגיב
  • הסוד של בלוטת האצטרובל

     

    [רינת ידלין]

     

    בלוטת האצטרובל היא בלוטה אנדוקרינית קטנה הממוקמת בדיוק במרכז המוח, בין שתי ההמיספורת, במקום שתרבויות רבות מכנות "העין השלישית". היא מזכירה בצורתה את פרי עץ האורן – האצטרובל, ונקראת כך על שמו: The Pineal Gland. בעבר, נחשבה הבלוטה לבלוטה מנוונת שנותרה כשריד קדום מזמן אבותינו, ועד שנות השבעים, השתמשו בה רק כנקודת ציון לקו האמצע של המוח. כיום כבר יודעים שבלוטת האצטרובל היא אחת הבלוטות החשובות ביותר במוח, אך בכל מה שקשור למשמעויות היחודיות שלה, עדיין רב הנסתר על הגלוי.

    כיום, החוקרים כבר יודעים לומר שבין תפקידיה השונים, בלוטת האצטרובל מתווכת בין גירוי עצבי להפרשת הורמונים, ומשמשת לוויסות השעון הביולוגי, מחזורי השינה והעירות, חילופי עונות השנה, מערכת החיסון והחשק המיני, ואף לוקחת חלק חשוב בתהליך ההזדקנות. היא זו שמשחררת חומרים מתקנים בזמן שמתרחשת פגיעה מוחית, ובמקביל, גם אחראית על הפרשה של שני הורמונים החיוניים ביותר למוח, הקשורים לבריאות הפיזית, אך גם לבריאות הנפשית שלנו: מלטונין, הורמון השינה, וסרוטונין, המסייע לשמור על מצב רוח מאוזן ועל בריאות נפשית.

    מושב הדמיון והיצירתיות במוח

    אבל זה לא הכל… בלוטת האצטרובל ממוקמת בדיוק מפתיע, במרכז הגיאומטרי המדוייק של המוח.
    בשונה מרוב מבני המוח, המחולקים לזוגות מימין ומשמאל, היא מבנה יחידני הנחשב לשריד קדום, העשוי להעיד על יכולות רדומות, מה שעורר לאורך ההיסטוריה, תהיות רבות על מקורה ותפקידיה.
    בנוסף, היא אחד מהאזורים הבודדים במוח, שאינו מושפע ממחסום הדם-מוח, מבנה קרומי שמטרתו להגן על רקמת המוח מפני זרימה של מזהמים ונוגדנים מהדם לנוזל המוח, מה שמאפשר לה לשחרר את הורמון המלוטונין, ישירות לזרם הדם.
    היא גדולה במעט אצל נשים (כניראה בגלל המחזור החודשי), והולכת ומאבדת מגודלה ככל שאנו מתבגרים, עד שבגיל 70 היא עומדת רק על כ-10%  מגודלה המקורי (בערך בגודל של גרגר אפונה).


    אחת התכונות המעניינת ביותר של בלוטת האצטרובל, 
    היא יכולתה לאפשר היווצרות של טרנסמיטורים חדשים, המקשרים בין האונה הימנית לשמאלית במוח, ותורמים לסינכרון מוחי בין האונות; מצב של מוח מסונכרן, נחשב למצב של תפקוד מנטלי אופטימלי, או מצב "גאונות". כמו כן, מחקרים מהשנים האחרונות, גילו שבלוטת האצטרובל מכילה בתוכה את אותם פוטורצפטורים או קולטני אור שקיימים גם בעין האנושית, ההממירים את פוטוני האור מהסביבה, לפולסים חשמליים במוח ולתמונות.
    הפזיולוגיה הזו, היא זו שמאפשרת לנו לדמיין ולראות ב"עיני רוחינו", סצנות, פנטזיות, זיכרונות וחלומות, במבנים ויזואלים מוכרים, מה שהופך את הבלוטה למושב ולמקור של היצירתיות ושל הדמיון במוח. אך מאיפה מגיעים היצירתיות והדמיון? מה באמת המקור שלהם? על השאלה הזו, ניסו לענות הרבה מאוד תרבויות לאורך ההיסטוריה.

    מהי מולקולת הרוח?

    מלבד כל התפקידים הללו, לבלוטת האצטרובל יש עוד תפקיד חשוב במיוחד, וכחלק מהתהליך המטבולי, היא מייצרת עוד סוג של טריפטמין או מוליך עצבי בשם DMT או דימתילטריפטאמין, המתפקד כסם הזיות. ה-DMT מכיל בין השאר סרוטונין ומלוטונין, והוא סוג של מולקולה המיוצרת בצמחים שונים בטבע (צמח האיוואסקה למשל) כמו גם בגוף האדם, וידוע שיש לה השפעות נרחבות על  התודעה האנושית.

    בשנות ה-30, אף הצליחו לסנטז את הסם הזה, הנחשב לסם פסיכודאלי חזק, והוא נמצא גם כיום בשימוש של שמאנים, ומורי רוח בטקסים רוחניים ברחבי העולם. מחקרים גילו כי אופן יצור הDMT בבלוטה משתנה ויכול להתגבר במצבים שונים בחיינו כמו בחווית הלידה, חווית המוות או "קרוב למוות", וחויות מיסטיות, טרנסצנדנטיות שונות. מסיבה זו, רבים נוהגים לכנות ה-DMT "מולקולת הרוח". השאמאנים טוענים כי צריכה של DMT, מאפשרת לנו להתנתק מהמימד החומרי ולשוטט במרחבי התודעה, לעבור בין מימדים, לחוות התנסות חוץ גופית ולתקשר עם ישויות חוצניות או עם אבות קדומים. מובן שכל זה, לא היה מתאפשר, אלמלא נבראנו מלכתחילה כהוויות אנרגטיות עם חיבור פנימי לתודעה גבוהה.

    בלוטת האצטרובל בתרבות

    מה ידעו העמים העתיקים על בלוטת האצטרובל? כפי הנראה, יותר משאנו משערים…

    בלוטת האצטרובל בותיקן

    דתות ותרבויות שונות לאורך ההיסטוריה, ראו בבלוטה את השער הפנימי שלנו למימדים רוחנים ולמודעות גבוהה, והיא כונתה בשמות רבים לאורך ההיסטוריה, למשל: 'מושב הנשמה', 'השער אל היקום', 'עין המיינד' 'שער לעולמות העליונים', 'העין השלישית''החוש השישי' ועוד. היוונים הקדומים ראו בה את החיבור לממלכת המחשבות, וההודים קראו למרכז האנרגטי בו היא ממוקמת אג'נה (עין) וראו בה את "העין השלישית", שמטרתה לפתוח אותנו לחוויות שהן מעבר לחמשת החושים. גם האל שיבא מתואר במיתולוגיה ההודית עם עין נוספת בין שתי עיניו.אולי בגלל מיקומה הגאומטרי, או צורתה המיוחדת, ואולי בשל תכונותיה, נותרה בלוטת האצטרובל אפופה מאז ומתמיד בהילה של מסתורין, והסמל שלה – בצורת אצטרובל, מופיע בפסלים, איורים, וצירי קיר בתרבויות רבות כשהוא מסמל את החיבור בין הגוף לרוח.
    היא נחשבה למיקום הפיזי של הנשמה. המקום שבו מתקיים החיבור בין הגוף הפיזי לאלים או לכוחות היקום, ואף כאחראית על קיבוע האשלייה של תפיסת הזמן והחלל על כדור הארץ. חלק מהמסתורין קשור כמובן למיקום שלה, שהוא לא רק בדיוק במרכז המוח, אלא בדיוק אחרי הצ'ארקה או מרכז האנרגיה במצח שמכונה בין השאר ה"עין השלישית".  אותה נקודה מסתורית במרכז המצח שמתחתיה ההודים מדביקים טיקה, ומעליה היהודים מצמידים את התפילין.
    העין השלישית מקושרת מסורתית לתורות מטאפיזיות, ומכונה גם החוש השישי או הצ'אקרה השישית. לאורך השנים יוחסו לה תכונות כמו ראיה ושמיעה על חושית, יכולת תקשור, אינטואיציה והשראה, טלפתיה, מסעות אסטרלים- חוץ גופיים ועוד.

    בלוטת האיצטרובל והעין של הורוס

    בלוטת האצטרובל והעין של הורוס

    גם התרבות המצרית יחסה לבלוטת האצטרובל חשיבות גדולה, וזיהתה את הדמיון שלה לעין האנושית. אחד הסמלים הבולטים ביותר בתרבות המצרית, הוא  "העין של הורוס" או "העין של רע", הדומה דמיון מפתיע לתמונת הבלוטה בתוך המוח. במצרים העתיקה, סימבול 'העין של רע' ייצג את השאיפה לחיים טובים, שפע אושר ובריאות, עבור החיים ועבור המתים כאחד.

    למה בלוטת האצטרובל הולכת ומסתיידת?

    מחקרים שהחלו בשנות השישים זיהו כי בלוטת האיצטרובל, נוטה להסתייד עם השנים, ולפתח סביבה קליפה של גבישי קלציט (סידן) העלולה להפריע לתיפקוד השוטף שלה. תהליך ההתגבשות סביב הבלוטה המכונה במדע "ביומינרליזציה", אינו יחודי לבלוטה וקורה באברים פנימיים נוספים, אך הוא משמעותי במיוחד סביב האצטרובל, בגלל ההשלכות שלה על הגוף והנפש. הוא יכול לנבוע מזיהום אויר, מכימיכלים והורמונים במזון, בקוסמטיקה, בחומרי הניקוי וכמובן מהפלורואיד במי השתייה. הסתיידות בלוטת האצטרובל מטרידה את הרופאים בגלל ההשפעות שלה על הגוף הפיזי. מחקרים הוכיחו, כי היא גורמת לירידה ביצור המלוטונין, מה שגורם להתבגרות מינית מואצת אצל בני הנוער, תופעה שנמדדת בעולם מתחילת שנות ה-2000. במקביל הוכח שההסתיידות גבוהה יותר באופן משמעותי, במוח של חולי אלצהיימר.

    אך הרופאים אינם היחידים שמוטרדים מהתופעה הזו. מורים רוחניים רבים טוענים כי ההסתיידות עלולה לפגוע ביכולת שלנו לתקשר עם מימדים גבוהים, ולממש את היכולות הרוחניות הגבוהות שלנו. תיאוריות שונות גורסות כי יש גורמים אינטרסנטים על כדור הארץ, שמעוניינים "לסגור" או לסייד את הבלוטה, כדי למנוע מאיתנו את "ההיזכרות", בקשר האלוהי שלנו. אחת מהדרכים לעשות זאת, היא למשל הפלרת מי השתייה באמצעות פלורואיד שתורם להסתיידות הבלוטה, ועל פניו נראה, כי אין בו שום תועלת אחרת…

    מה המשמעות של הסתיידות בלוטת האצטרובל?

    האם הסתיידות הבלוטה פועלת לרעתנו? הדעות בנושא זה חלוקות…
    בעוד שהרשת מלאה בשיטות שונות לניקוי בלוטת האצטרובל, החל ממיץ לימון וחומץ תפוחים ועד תחליפי מלטונין טבעים, חלק מהמורים והמתקשרים, טוענים שההסתיידות סביב הבלוטה, שהחלה להימדד בשנות ה-60, היא הסתיידות של קריסטלים, שהם המינרל עם טווח הרטט הגבוה ביותר בממלכת המינרלים, וזה קורה בעצם כהכנה לשלב הבא של האבולוציה האנושית. אותם מורים טוענים כי באמצעות כיוונון של הקריסטלים שהצטברו סביב בלוטת האצטרובל, נוכל בעתיד לקלוט תדרים אלקטרומגנטים (בדומה לגלי רדיו), ונהפוך ליותר טלפתיים ובעלי חושים חדים יותר. הקריסטלים, אף נחשבים מוליכי אינפורמציה ותדר רב-מימדיים, מה שיכול לפתוח לנו את הקשר עם ממדים נוספים, שונים או גבוהים משלנו.

    נשמע לכם מופרך? לא בהכרח…

    מחקר מ-2002 שפורסם ב-מגזין Bioelectromagnetics, מצא בין 100 ל300 גבישים מיקרו-קריסטלים עשויים מקלציט בצורת משושה, בכל מילימטר מרובע, בבלוטות אצטרובל אנושיות.
    המיקרו קריסטלים הללו, דומים באופן מפתיע לגבישים שנמצאים באוזן הפנימית שלנו ונקראים "אבן אוזן".
    גבישים המתרחבים ומתכווצים בנוכחות שדות אלקטרומגנטים, בתהליך פְּיֶזוֹאֶלֶקְטְרִי, שקשור ליצירת מתח חשמלי בגבישים, מה שמאפשר להם למשל לקלוט גלי רדיו, בלי שימוש בחשמל…
    רבים מהגבישים הללו מפיקים אור (בתהליך המכונה: פזיולומינסנס), ואף מסוגלים להפוך רטט או תדר של סאונד לזרם חשמלי. לדוגמה: מיקרופונים משתמשים בקריסטלים פזיואלקטרים כדי להפוך צלילים לזרם חשמלי.גבישים בבלוטת האצטרובל

    בשל המבנה והמאפיינים הפיזואלקטריים שלהם,
    הקריסטלים הזעירים הללו, מתפקדים כעין ואוזן פנימית, ועשויים להיות אחראים למנגנון התמרה ביולוגי אלקטרו-מכאני בגוף. זה אומר 
    שקיים סיכוי טוב שבלוטת האצטרובל, היא בעצם מאין מקלט ומשדר לתקשורת "על חושית", או עוקפת חושים
    .

    ברמה הפזיולוגית ניראה שהיא אחראית לחלומות, לחוויות חוץ גופיות, לטלפתיה ולתקשורת עם מימדים אחרים. העובדה שהיא נחשבת לשריד קדום ועתיק, רק מעידה על כך שיתכן שבעבר היו לנו יכולות להשתמש בה  לצורך קשר ישיר עם מימדים או ישויות אנרגטיות ביקום, אך מסיבות לא ברורות, היכולת הזו אבדה, או כפי שמורים רוחניים אוהבים לומר, "שכחנו" מי אנו ומה המקור האלוהי שלנו…

    בין אם ההסתיידות מזיקה לנו ובין אם היא חלק מהאבולוציה הרוחנית שלנו, עבודה עם בלוטת האצטרובל או העין השלישית, היא עבודת מודעות חשובה עבור כל מי שמבקש להתעורר, או לקבל חיבור עמוק יותר לאינטואיציה, לחוש השישי ולמסרים מהיקום. אחת הדרכים הטובות לעשות זאת, היא באמצעות סאונד או תדרים בהאזנה.

    שימו לב!

    עבודה עם העין השלישית היא עבודה רוחנית מתקדמת, שאינה מתאימה לכל אחד.
    בזמן המדיטציה, אפשר שתחוו חויות מדהימות של חיבור, שעלולות גם להפחיד או להלחיץ את מי שאינו מנוסה. פתיחה של האצטרובל מעורבת במתח אנרגטי גבוה, ויתכן שתחושו תסמינים של התעוררות שילוו בכאב ראש, בחילות, סחרחורות, התכווצות שרירים, חרדות, נדודי שינה ואף סיוטים. כל אלו הם זמניים וברגע שהגוף יסתגל לאנרגיה הגבוהה הם יחלפו. אם אין לכם שום נסיון בעבודת מודעות גבוהה, עדיף שתתחילו עם אימונים בסיסים יותר לגלי מוח כמו אימון עם תדר אלפא או אימון גלי מוח עם תדר תטא.

    __________________________

    פורסם במקור באתר ספריית המדיטציות של רינת ידלין


    להגיב
  • מהגינה של נמרוד – חקלאות אורגנית מקומית ואקולוגית

     

    אירוע קהילתי אפטר שבועות בגינה – פתוח לכולם!

    ביום שישי 5/6/20

    מה בתכנית?

    ?12:30-13:30 התכנסות, שולחן פתוח, והחלפת זרעים.

    ?13:30-14:30 פעילות בהנחיית גד אסתרין סו-טאי ועיסוי
    "לשחרר את הגוף לשחרר את הנפש"

    ?14:30סיור ליקוט עם המרכז המקצועי לליקוט – מלקטים עם הברקוביצ'ים

    ?16:00-17:00 גינה פתוחה, גינות קייץ ביתיות – שיח פתוח בהתאם לשאלות שיעלו.

    האירוע פתוח לכולם, ילדים ומבוגרים וללא עלות.

    החנות תהיה פתוחה בין השעות 08:00-17:00 עם שפע תוצרת אורגנית מובחרת

    בואו באהבה ?

    כתובת: רחוב מגד 5 פרדס חנה- בקצה הרחוב צמוד לשדות
    קישור לאתר: https://www.nimrod.bio/
    פרטים בטלפון: 052-4242342

     


    להגיב
  • מינימליזם דיגיטלי

     

    [גלעד פלד]

     

    מינימליזם דיגיטלי. כששמעתי לראשונה את צמד המילים הזה, האנטנות של ישר רטטו בשמחה אינטלקטואלית, זיהו שמשהו מעניין נכנס לרדאר. זה היה כשהקשבתי לפודקאסט של ריץ' רול (מומלץ בחום) כשהוא אירח את קאל ניופורט (מחבר הספרים Digital Minimalism: Choosing a Focused Life in a Noisy World ו-Deep Work) לשיחה ארוכה ומרתקת בנושא.

    ישר הרגשתי שהוא מדבר אלי. בשנים האחרונות, עיקר העשייה המקצועית שלי, ורבים מתהליכי ההגשמה שלי – קורים במרחב הדיגיטלי. מאז החלטתי לייצר לעצמי חופש כלכלי וגמישות תעסוקתית, אני מייצר לעצמי את הפרנסה דרך האינטרנט. אני ספירטואליסט מטבעי, חובב אדמה. אמנם תמיד היה לי אוריינטציה טובה לטכנולוגיה, הודות לאבי, אבל בגדול אעדיף לרוב לעבוד בגינה מאשר לשבת מול המסך.

    נקודת המבט הרעננה והנלהבת שקאל הביא לשיחה היתה כמשב של רוח חדשה ביום שרב. קלטתי שהחיים שלי הולכים להשתנות כי ברגע אחד נפלו לי המון אסימונים לגבי כל כך הרבה דברים מעוררי אי-שקט שהיו לי מתחת לאף בזמן שעבדתי, למדתי והתפתחתי.

    מה זה מינימליזם דיגיטלי?

    כרגיל, אתחיל בלצטט את קאל ניופורט שבימים אלה הוא הסמכות מאחורי המושג:

    "מינימליזם דיגיטלי היא פילוסופיה שעוזרת לך להטיל ספק ולבחון לעומק איזה כלים דיגיטליים (וההתנהגות סביב אותם כלים) מוספים הכי הרבה ערך לחיים שלך. היא מונעת מהאמונה שניקוי מודע ואגרסיבי של רעש דיגיטלי מיותר, ואופטימיזציה של השימוש שלך בכלים המשמעותיים עבורך, יכולים לשפר את חייך משמעותית."

    אפשר להתייחס למינימליזם הדיגיטלי כאל ענף של התנועה המינימליסטית. הפילוסופיה המינימליסטית גורסת כי שחרור של דברים (גשמיים או מופשטים) שאינם נותנים לנו ערך, מהמרחב החיצוני או הפנימי, מפנה לנו מקום לדברים החשובים באמת שיש לחיים להציע לנו. לא מדובר על סגפנות וצמצום לשם הצמצום, אלא על תרגול במודעות והקשבה לנואנסים שהופכים את החיים שלנו למשמעותיים יותר.

    כך, בהשאלה, המינימליזם הדיגיטלי הופך להיות עבורנו כלי להפוך מודעים וחכמים יותר בשימוש שלנו בטכנולוגיה. בכך שאנחנו שואלים את עצמנו מה הערך שאנחנו מקבלים מהמרחב הדיגיטלי ומסכימים לשחרר את מה שגובה מאיתנו מחיר (לעיתים כבד) – אנחנו יכולים לקיים חיים שלווים בתוך מציאות שהולכת ונהיית יותר ויותר דיגיטלית.

    למה מינימליזם דיגיטלי כל כך חשוב לנו?

    לטכנולוגיה פנים רבות – יש לה פוטנציאל משמעותי לשפר את איכות חיינו אך גם לגבות מאיתנו מחיר חברתי, קוגניטיבי ותודעתי לא-קטן. בתוך מציאות בה המרחב הדיגיטלי הולך ומשתלט על חיינו (הלכה למעשה), והולך איתנו בכיס לכל מקום – טיפוח תודעה צלולה, מחשבה ביקורתית והרגלים נכונים הם תרופת-נגד חשובה.

    מאחורי פיתוח הממשקים הדיגיטליים העיקריים שרובנו משתמשים בהם, לרבות המדיות החברתיות כמובן, עומדים תעשיה ענקית, מיליארדי דולרים ואלפי מוחות גאונים. אנחנו לא אלה שממנים את הסיפור הזה וגם אם כן – אנחנו כסף קטן. המודל הכלכלי מתבסס על קשר הדוק בין החברות הטכנולוגיות לחברות פרסום ואחרות שיש להם עניין במידע אודותינו ובתשומת הלב שלנו.

    המודל הכלכלי הזה מתבסס בסופו של דבר על אחד מהמשאבים החשובים לנו מכל – תשומת הלב.

    מירב המשאבים והמאמצים מושקעים בלהשאיר אותנו מחוברים, שלא נאמר מכורים, למכשירים שלנו ולאפליקציות שלנו. החברות משקיעות ממון רב בפיתוח טכנולוגיה שמנצלת את החולשות הפסיכולוגיות והקוגניטיביות שלנו לטובת הגדלת משך השהייה והמעורבות שלנו במוצרים שלהם. כדוגמה, אנחנו יודעים חלקים מסויימים ברשתות החברתיות מתבססים על המודל של מכונת המזל (Slot Machine) שידוע כאחד המודלים הממכרים ביותר ועושה ניצול זדוני ביותר של התודעה שלנו.

    בגלל המציאות המורכבת הזו, הנושא של מינימליזם דיגיטלי רלוונטי לכולם. כולנו נייטיב משימוש מודע יותר בטכנולוגיה.

    לי זה נגע במקום מאוד ראשוני בכל הנוגע לפרודקטיביות והתפתחות אישית. כשהתחלתי לבחון את הנסיבות המקצועיות שלי דרך העדשה המינימליסטית, ראיתי כמה המרחב הדיגיטלי שבו אני מבלה שעות רבות מימי, לא תומך בהתפתחות המקצועית והרוחנית שלי.

    בעוד אני מכור לפייסבוק, מרשה לעצמי לקפץ בין ממשקים ללא מיקוד, ומאפשר למכשיר הנייד שלי לגנוב את תשומת הלב שלי עבור התראות לא רלוונטית בעליל – מאמצי ההתפתחות שלי היו מאוד לא מדוייקים, ובעוד הרגשתי מאוד פעיל ועסוק, לא קצרתי פירות שהייתי מסופק מהם. לא מספיק.

    התרגול של מינימליזם דיגיטלי עזר לי לצמצם הסחות דעת, להתרכז בדברים החשובים באמת ולייצר איזון נכון עבורי בין עבודה למנוחה ופנאי. בעזרת תהליך ראשוני של ניקוי וצמצום, ועל ידי הבנייה של תהליך מחשבתי מודע בנוגע לשימוש שלי בטכנולוגיה – נפתח לי מרחב עבודה שקט ונטול סטרס. תשתית מעולה לפרודקטיביות.

    ***

    אוקיי, אז איך כל הרעיונות היפים האלה מתורגמים למעשים? עוברים לחלק המעשי.

    מינימליזם דיגיטלי הלכה למעשה

    אז אמנם הדגשתי כמה המינימליזם הדיגיטלי משמעותי כפילוסופיה לחיים, אבל יש לו בהחלט לא-מעט יישומים אפשריים שתוכלו לאמץ לעצמכם. חלק מהדברים הם יותר ברמת ההתבוננות והמחשבה, וחלק ברמת המשימות לביצוע.

    הכל מתחיל במודעות

    בבואכם להתבונן על הכלים שאתם משתמשים בהם כרגע, לאמץ טכנולוגיה חדשה, שאלו את עצמכם את השאלות:

    • מה התכלית של הכלי הזה או המוצר הזה?
    • האם הכלי הזה הוא היעיל ביותר עבורי על מנת לעשות את העבודה בצורה הטובה ביותר?
    • האם מערכת היחסים שלי עם הכלי הזה בריאה?
    • האם יש כלי אחר שיכול לעזור לי לעשות את העבודה בצורה יעילה יותר?

    מינימליזם דיגיטלי מכיר בכך שלכל כלי או מוצר יש צדדים חיוביים ושליליים, אך מדגיש כי עדיף לנו לאמץ כלים רק אם היתרונות שלהם עבורנו גבוהים משמעותיים מהמחיר שאנחנו נאלצים לשלם עבורם.

    מעבר לשאלות הספציפיות, או הטכניקה הספציפית, הכוונה כאן היא לתרגל לשאול את עצמינו שאלות בנוגע לשימוש הדיגיטלי שלנו ולהכניס איכות של כוונה ומחשבה ביקורתית.

    אופטימיזציה של תהליכי שימוש

    קיבלתם החלטה מודעת לאמץ כלי חדש או לצמצם את השימוש בכלי קיים? שלב אפשרי נוסף בדרך להתמקצעות במינימליזם הוא לערוך תהליך של אופטימיזציה לתהליכים הקיימים בתוך הכלי או בין כלים שונים איתם אתם עובדים. אולי החלטתם להשתמש בפייסבוק למרות הנטייה שלו לגנוב לכם זמן מפני שאתם מוצאים כי הוא מעניק לכם יתרונות שיווקים? אחלה, זה זמן נהדר להבין איך בדיוק אתם מצליחים ללכת בדרך הגם וגם – על ידי הבניית הרגלים חדשים או שימוש בכלים לניהול עצמי, למשל.

    להמנע מהסחות דעת כמו מאש

    ברגע שמבינים שתשומת הלב שלנו נגזלת בערמומיות כל הזמן, אפשר להתחיל לשים לכך לב (משחק מילים). יש המון הסחות דעת מיותרות לחלוטין שפשוט התרגלנו לקיומן ולמדנו לחיות איתן בשלום על אף שאין בכך שום הכרח או תרומה לשקט הנפשי שלנו. כמה דוגמאות מעשיות:

    • ביטול הרשמה לרשימות דיוור מיותרות – לרובנו יש מיילים לא רלוונטיים שאנחנו מקבלים יום יום וממלאים את תיבת הדואר שלנו. אנחנו סתם משאירים אותם מעצלות או מחשש לפספס משהו (היי FOMO). יש משהו מספק מאוד בסשן ממוקד של שלום ולא להתראות לכל מיני רשימות. לאחר מכן אפשר להתחיל לעשות את זה כדרך שיגרה.
    • ביטול התראות דחיפה (Push Notifications) – כברירת מחדל כל האפליקציות שמותקנות אצלנו בטלפון, וחלקן גם במחשב, שולחות לנו את ההתראות האלה שמקפיצות הודעה שפחות או יותר צועקת עליך להסתכל עליה. 95% מהמסרים שמתקבלים הם לא רלוונטים, משמעותיים ובעלי ערך עבורנו. זו בעיקר אסטרטגיה להשאיר אותנו מחוברים בדופמין לשימוש. כן, ביטול ההתראות, בעיקר בקרב האפליקציות המרכזיות, עשוי להיות מלווה בתסמיני גמילה – אבל שווה מאוד להתנסות.
    • חסימת אתרים – אמנם נשמע קיצוני, אבל התמכרות לכלים דיגיטליים היא בעצמה מצב קצת קיצוני, ויש כמה אפליקציות ממש מעולות שיכולות לעזור לחתוך את ההרגל המגונה לברוח משדה הריכוז לשדה השיטוט האינסופי והמרוקן של הניוזפיד.

    סדר וארגון במרחב הדיגיטלי

    תראה לי את המרחב הדיגיטלי שלך ואומר לך מי אתה. כמו שלא-מעט מחקרים כבר הוכיחו את הקשר בין המרחב הפיזי ומאפייניו לבין פרודקטיביות (כאן למשל), כך גם המרחב הדיגיטלי שבו אנחנו מתנהלים משפיע מאוד על הרווחה הפנימית שלנו, על מידת הסטרס ועל הפרודקטיביות.

    יש המון דוגמאות לדברים שאפשר לעשות כדי לנקות ולסדר את המרחב הדיגיטלי. אני מאמין שאם תתחילו בכמה מוקדים בעייתיים במיוחד, ותתרגלו גם באפיק זה מחשבה מודעת – מהר מאוד תזהו בעצמכם את המקומות שדורשים ליטוש ואינם תומכים במאמץ נכון ובשקט נפשי.

    אין פה תכנית סדורה או לוח זמנים שחייבים לעמוד בו. מדובר על תהליך שיהיה לכם מדהים להתחיל כבר עכשיו ולהתקדם איתו בקצב שלכם.

    • מחיקת קבצים, אפליקציות ותוכנות: התחלה טובה – למחוק כל מה שלא צריכים. שולחן העבודה, תיקיית ההורדות ותיקיית התמונות הן תיקיות שמרבות לצבור קבצים שאין בהם כבר צורך. הסרת תוכנות ואפליקציות שכבר לא משרתות אתכם יכולה לפנות לכם מקום וגם לשפר את הביצועים של המחשב והנייד.
    • מעבר לענן: אחרי שאיפסנו את המכשירים שלנו מכל המיותר, שווה להתחיל לעבוד עם אחסון ענן. מעבר לכך שמדובר באמצעי גיבוי אמין ונוח, אין באמת צורך להעמיס על המחשבים והטלפונים שלנו דברים שהם לא באמת צריך בשוטף. ארכיונים של מדיה, מסמכים ותיקיות – ניתן בקלות וביעילות לסנכרן עם גוגל דרייב או דרופבוקס.
    • העברת מיילים ישנים לארכיון – על ניהול תיבת מייל לטובת פרודקטיביות אפשר לדבר ארוכות (ומאמרים עוד יפורסמו בעניין), אבל כאן רק אביא את זה כדוגמה לעוד מקום שנוטה לצבור המון המון מן המיותר ויוצר חוויה של סטרס בעבודה. העברה לארכיון מעיפה לנו את המיילים מהתיקיות השוטפות אבל משאירה אותן נגישות בחיפוש (לג'ימייל חיפוש מאוד משוכלל ונוח). גם לזה יש קיצור ממכר אבל צריך להפעיל אותו. רוצים לדעת איך? כתבו לי ואשמח לספר לכם ?
    •  העלמת שורת המשימות: נשמע מאוד כמו צעד קטן ולא משמעותי, אבל אני מכור לכל פיסת מסך פנויה מדברים שאינם קשורים ישירות למשימה שעליה אני עובד. מקש ימיני של העכבר וביטול ה-"V" לצד "נעל את שורת המשימות" יעשה את העבודה.
    • עבודה במצב "מסך מלא": על אותו משקל, כאשר אני לא עסוק בביצוע משימה שדורשת ממני לעבור בין חלונות בדפדפן למשל, אלא להתרכז בכתיבה או קריאה עמוקה – אני מאוד אוהב לעבוד במסך מלא שמצמצם את הסחות הדעת המיידיות. נסו את קיצור F11 במקלדת שלכם וללא תתחרטו.
    • תעשו לכם טקס יומי: אמנם בתחילת הדרך יש בדרך כלל לא-מעט עבודת ניקוי וארגון לעשות, אבל כשמגיעים לתוצאה הרצוייה כדאי מאוד להטמיע כמה הרגלים שיעזרו לכם לשמור על המרחב יחסית נקי. אני מציע לשלב ברוטינת היציאה מסשן עבודה, שיכולה לכלול גם למשל מעבר אחרון על רשימת המשימות והלו"ז ליום הבא, נקיון של שולחן העבודה, תיקיית ההורדות וריקון סל המחזור.
    • העדיפו סטרימינג: העולם עובר לסטרימינג ואני בטוח שזה לא מדלג עליכם. אבל בגדול זו דוגמה טובה להחלפת הבעלות על קבצי מוזיקה ווידאו בחוויה זריזה ונגישה שמתאפשרת הודות לממשקים כמו ספוטיפיי ונטפליקס.
    • תמונת רקע לשולחן העבודה: עוד משהו שנראה מינורי וחסר משמעות אבל מצאתי שעושה לי טוב על הנשמה ומעוררת אותה לפרודקטיביות – בחירת רקע מינימליסטי ומרגיע לשולחן העבודה. תחשבו כמה פעמים את פוגשים את התמונה הזו על שולחן העבודה וכמה נחמד אם היא תשדר לך שהכל נעים וטוב. אצלי יש כבשים שצילמנו בדרום פורטוגל, חלום מתוק.

    תהליך הניקוי הדיגיטלי (או בתרגום שלי – תודעה צלולה בעולם דיגיטלי)

    קאל ניופורט (כן, חזרנו אליו) ממליץ מאוד על תהליך ניקוי אינטנסיבי כחלק מהמעבר לאורח חיים של מינימליזם דיגיטלי. המלצתו כוללת תהליך של 30 יום בהם מתנתקים מכל הטכנולוגיה שבגדר רשות עבורנו (כלומר, כל מה שההסרה הזמנית שלו לא יפגע בצורה משמעותית בניהול השוטף של חיי העבודה והחיים האישיים שלנו).

    במהלך תקופת הניקוי, אנחנו באים במגע מחודש עם הפנאי ועם דברים שאנחנו אוהבים לעשות מחוץ למרחב הדיגיטלי, כל אחד ותחביביו ותשוקותיו, ובתום התקופה אנחנו מחזירים בהדרגה רק את הכלים שהבנו כי יש להם עבורנו ערך משמעותי ובאופן ספציפי שהגדרנו לעצמנו (יכול לכלול – לאיזה צורך, לאיזה משך זמן או באילו נסיבות נשתמש בהם).

    בניגוד לשבתון דיגיטלי, או הפוגה קצרה מטכנולוגיה – המטרה של התהליך הארוך והמקיף הזה היא לשבור את ההרגלים וההתמכרויות בצורה משמעותית, כדי לאפשר דיאלוג חדש ודרך חדשה לקבל בעזרתה החלטות הנוגעות לאיך אנחנו מנהלים את מרחב העבודה והפנאי שלנו.

    כשאנחנו מחזירים לשימוש את הכלים בהם השתמשנו, בודקים בצורה מהותית את מידת הערך שהם נותנים לנו. קאל מגדיר את זה יפה: "העובדה שכלי דיגיטלי נותן לנו ערך כלשהו אינה רלוונטית. המינימליסט הדיגיטלי משתמש בטכנולוגיה כדי לשרת את הדברים שהוא מוצא כי הם הכי חשובים לו בחיים – ושמח לוותר על כל השאר".

    במסגרת העשייה שלי אני מעביר מדי פעם תהליכי אונליין מקוצרים אבל משמעותיים של ניקוי דיגיטלי, כפי שניתן לראות כאן. מוזמנים לספר לי אם תהליך כזה עשוי לעניין אתכם ואעדכן בשמחה.

    טיפים נוספים לטיפוח אורח חיים של מינימליזם דיגיטלי

    כיסינו פה לא-מעט דברים שאתם כבר יכולים לעשות כדי לצעוד בדרך המינימליסטית. עם זאת, לאורך הזמן המינימליזם הדיגיטלי הוא מנטליות מסויימת, דרך חיים, שצריך לטפח ולתרגל.

    אקטיביזם מינימליסטי: זוכרים שדיברתי על גזילת תשומת הלב שלנו בידי תאגידים טכנולוגיים? על זה שאנחנו בעצם מוצר שנמכר למרבה במחיר? כל זה נשמע קיצוני ומתלהם אבל במובן מסויים של המציאות זה לגמרי נכון. שמרו את זה בתודעה שלכם ונסו לראות איפה את יכולים להיות נחרצים יותר בכל מה שנוגע להגנה על החופש התודעתי שלכם.

    טפחו את הפנאי: הפכו את הזמן הלא-דיגיטלי שלכם למשמעותי יותר. גלו מה הדברים שאתם נהנים לעשות, אם זה עוד לא לגמרי ברור לכם (תתפלאו, לא לכולם זה ברור) ותנסו בהדרגה לתת להם יותר זמן ומקום. כאשר המרחב הדיגיטלי לא ממלא אותנו, קל מאוד להעביר את שעות הפנאי בגלילה אינסופית בנייד, בעוד אנחנו אמורים להנות מאוכל, מטיול שקט, מזמן איכות עם הילדים שלנו. הפנאי והמנוחה (הכוללת הפוגה ממסכים) חשובים מאוד לפרודקטיביות שלנו ומאפשרים לנו לחדש את המשאבים הקוגניטיביים לקראת יום העשייה הבא.


    נהלו את הזמן שלכם:

    ניהול זמן זו תורה שלמה ומסועפת והרבה פנים לה, אבל הטיפ הזה לא בא ללמד אתכם לעשות את זה. הוא רק בא להזכיר לכם שאם לא תהיו קשובים והחלטיים עם הזמן שלכם, המשאב היקר והסופי הזה, יהיה מאוד קל לגזול אותו מכם. מינימליזם דיגיטלי הולך טוב מאוד עם הטמעה של כלים לניהול זמן והופך את כל הסיפור הזה של לאפשר זמן לדברים החשובים בהם נהיה קל יותר. מתקשים לנהל את הזמן? ספרו לי על זה, אולי אוכל לעזור.

    אקורד סיום

    מינימליזם דיגיטלי היא דרך חיים. לא מטמיעים אותה ברגע וערכה מתבהר תוך כדי תנועה, גילוי והתנסות. במאמר הזה השתדלתי לתת לכם חומר למחשבה ולהשראה כדי לגרות את כוח הרצון והסקרנות שלכם, לצד כלים ורעיונות מעשיים שתוכלו ליישם כבר מעכשיו (ממש עכשיו) כדי לשחרר עודפים מיותרים ולהתקרב לשלווה דיגיטלית מבורכת.

    זו תשתית מצויינת להתפתחות אישית. היא מאיצה תהליכים הדורשים ריכוז ועבודה קוגנטיבית מאומצת, מאפשרת עבודה ולמידה עמוקה ודוחפת קדימה יוזמות דיגיטליות ועשייה עסקית ממוקדת שמביאה תוצאות.

    היא מאפשרת פרודקטיביות שמשמעה מאמץ נכון, עבודה מפוקסת לצד מנוחה טובה ומשמעותית. היא מקדם צלילות תודעתית בעולם דיגיטלי שהולך ונהיה יותר ויותר מוסח.

    היא שמורה לאמיצים ולחכמים שביניכם. צאו לדרך.

    ***

    גלעד פלד הוא מינימליסט ויזם דיגיטלי, כותב את הבלוג המומלץ "צמיחה חופשית" ומלווה אנשים למציאת תודעה צלולה בעידן דיגיטלי

    _________________________

    פורסם במקור בבלוג "צמיחה חופשית"


    להגיב
  • איטליה שלי # 8 / ניר ג'רבי

     

    [ניר ג'רבי]

     

    [לחלק הראשון: סוף אופטימי]  /  [לחלק השני: סוף לשבוע רביעי בהסגר] / [לחלק השלישי: החיים בצל הקורונה] / [לחלק הרביעי: חשבון נפש] / [לחלק החמישי: טוב לנו בבית] / [לחלק השישי: פילוסופיה בשקל] / [לחלק השביעי: יש אור בקצה האיטליה]

     

    מסתיימת לה תקופה של כמעט חודשיים. חודשיים קשים, מדאיגים, מלאים בשאלות שחלקן עד היום לא קיבלו מענה.
    אפשר לתאר את התקופה הזאת בהמון צורות שליליות, בהשלכות הכלכליות הכואבות שעתידן להגיע עדיין – אבל… וזה אבל גדול… אני בוחר לסכם במילה טובה על התקופה הזאת.

    נתחיל בזמן משפחה, שזה ערך נפלא, מרתק ומלמד המון עלינו כאנשים, כהורים, כמחנכים. הקו המנחה שלי תמיד הוא לתת לילדים דוגמא, להבהיר להם שבהמון מצבים – אם אין אני לי – מי לי? שהעשייה מספקת, קשה לעתים מתסכלת – אבל בסוף היום.. אחחחחחח… איזו הרגשה מרוממת.

    השתדלתי לתת קצב מסויים לחיי היום היום. בהעדר מסגרת – חייבים לייצר מסגרת. זה עוזר, זה מקל על המח שלנו לתפקד כשהמטרות מכוונות.
    לא אשקר ואומר לכם כמה קשה זה היה וכמה כשלונות היו בדרך. לא תמיד זה זורם לפי הספר, אבל משהו מכל זה כן ישאר להם אני מקווה.

    בבית – למדתי שהמון דברים ניתן לתקן לבד, כשהמדיח קרס (עבד שעות נוספות המסכן) אז היה רגע של פאניקה כי היינו בעיצומו של העוצר ואין סיכוי שטכנאי היה מגיע.. אז קצת תושייה, ארגז כלים, כמה קללות (בשקט..) והנה, התברר שזה רק חוט חשמל שזז ממקומו…
    ברוך מתקן המדיח ודיי.

    עוד פלוס חשוב כמובן היה זמן המטבח! איזה כיף להשתעשע במתכונים כל יום, לטבוע בין בלוגים חכמים וללמוד. לא קורה כל יום ולכן ראויה ההערכה.
    אצרף לכם בסוף הפוסט מתכון נפלא ל״עוגת סבתא״ – טורטה דלה נונה – שעם קצת סבלנות – תהנו מטעם מאוד איטלקי בפה.

    בזבזנו מעט.
    הרווחנו מעט.
    באיזשהו מקום, קיים איזשהו איזון. זה שיעור נפלא בצרכנות. קונים מה שצריך. נקודה.

    איטליה.
    איטליה מתקדמת בצעדים קטנים ובטוחים. אנחנו אחרי שבועיים של הקלות מהעוצר ועושה רושם שאנחנו על הדרך הנכונה. יש ירידה במספר הנדבקים, וחדרי המיון לאט לאט מפנים מקום. בשבוע הקרוב יפתחו מסעדות (עם הגבלות מסויימות), מספרות, בתי קפה, ובסוף החודש גם חדרי כושר.
    כולנו תקווה שגם הקיץ שמגיע יעזור לתת פוש נוסף והווירוס פשוט יעלם לאט לאט.
    החיים בטוח לא יחזרו להיות כמו שהיו, בטח שלא בשנתיים הקרובות. ואני מקווה שזו הנחה שאטעה בה.

    אז לאן פנינו מועדות…? בתקווה לשגרה סוערת יותר, לעבודה, לעתיד טוב יותר.
    מקווה לא להיעלם לגמרי בגלל העבודה שצפויה להגיע ואם יזדמן אז אכתוב לכם בשמחה שוב.

    חיבוק חזק ואוהב מאיטליה האהובה ועד אליכם.

    ניר

    Torta della nonna

    בצק פריך
    250 גרם קמח רגיל
    160 גרם חמאה קרה חתוכה לקוביות קטנות
    40 גרם אבקת שקדים
    גרידה מלימון אחד
    50 גרם אבקת סוכר
    קורט מלח
    ——
    50 גרם שמנת מתוקה 38% שומן

    הכנה –
    מערבבים במיקסר עם וו גיטרה (או מעבד מזון) את כל הרכיבים למעט השמנת,
    עד קבלת תערובת חולית ושאין יותר גושי חמאה.
    מוסיפים את השמנת ומערבבים עד האיחוד.
    מרדדים בין שני ניירות אפייה לעובי של כ 3 מ"מ,
    מקררים רבע שעה במקפיא,
    מניחים את הבצק ברינג (קוטר 20) – כפי שהודגם בסרטון.
    מגלגלים את שאריות הבצק לצורת נקניק ומקפיאים הכל לכחצי שעה, בזמן הכנת הפטיסייר.
    ניתן לשמור במקרר, מכוסה, לא אפוי – עד יומיים.

    פטיסייר לימוני עם צנוברים קלויים
    240 גרם חלב
    60 גרם שמנת 38%
    60 גרם חלמון (שלושה חלמונים מביצה L)
    30 גרם קמח
    60 גרם סוכר
    גרידה מלימון אחד (ניתן להוסיף גם חצי מקל וניל חצוי)
    40 גרם חמאה בטמפרטורת החדר

    100 גרם צנוברים קלויים שנערבב לתוך הקרם (לא חובה)
    30 גרם צנוברים לא קלויים שנפזר מעל הטארט ונאפה.

    מבשלים פטיסייר – לפי ההדגמה בסרטון ההדרכה שלי –
    מרתיחים חלב ושמנת, משווים טמפרטורה עם תערובת חלמונים, סוכר וקמח, ומבשלים הכל להסמכה,
    מוסיפים חמאה וטורפים היטב.
    מכסים את פני השטח בניילון נצמד ומקררים מעט (כ 20 דקות, חצי שעה) – ניתן גם לוותר על שלב הקירור ולערבב מיד צנוברים קלויים ולמלא את הקלתית.

    הרכבה וקישוט:
    מגוררים את שארית הבצק שנשאר על פומפיה, מניחים את הבצק המגורר במקפיא,
    בינתיים מסדרים בתוך קלתית את הקרם עם הצנוברים,
    מעל זה שכבה של בצק פריך מגורר ומקורר (שהה מספר דקות במקפיא, שיהיה נוח לעבוד איתו ולא ימס בידיים),
    ומעל מפזרים 30 גרם צנוברים לא קלויים.

    אופים הכל ב 170 טורבו למשך 35-40 דקות.
    רצוי לצנן מספר שעות לפני ההגשה.

    בתיאבון!


    להגיב
Close