פוסט אורח

כתיבה אפקטיבית # 5 – צפריר בשן

[צפריר בשן]

 

[כתיבה אפקטיבית # 4 – עשר שגיאות איומות בכתיבה]

 

הדבר השני* הכי גרוע לעשות בזמן כתיבה הוא לקרוא את עצמכם תוך כדי.

לקרוא בסוף כל משפט, בסוף כל פסקה – זה אשכרה קטסטרוף. אתם ממש לא רוצים לעשות את זה. כשאתם קוראים בסוף כל משפט, בסוף כל פסקה – אתם מעקרים ומסרסים את עצמכם. אתם מפעילים את חוש הביקורת שלכם במצב טורבו, ובדיוק בדיוק כשצריך לכבות אותו.

לכתוב עכשיו

כתיבה היא מלאכה שונה מיתר המלאכות. היא מיוחדת כי היא יותר מכתיבה: היא גם תהליך חשיבה. הרבה פעמים, כשאנחנו כותבים ללא עכבות ועיכובים מיותרים, אנחנו מגלים דברים חדשים, מדליקים נורות במוח המרופט והאפלולי שלנו, מוצאים תשובות לשאלות (לפעמים אפילו לשאלות שאף אחד לא שאל!) עולים על כיווני חשיבה חדשים ועוד.

לקרוא אחר כך

בקיצור, כשכותבים בשקט, בלי להפריע, המוח והיצירתיות יוצאים במחולות. ואז, ממש לא כדאי שהמבקר הפנימי האכזרי יגיד למוח שיש לו שתי רגליים שמאליות. המבקר יכול לחכות בשקט בחוץ עד שיבקשו את דעתו. מחר או עוד שעה. יש לו תפקיד חשוב: הוא מסנן את הרע ומשביח את הטוב, אבל אל תתנו לו להתערב בכתיבה עצמה. אחרת, הכתיבה תישאר מדוכאת: משעממת, לא מקורית, בנאלית, רצופת קלישאות. אפילו אם היא נכונה לשונית, הרבה פעמים אין בה אפילו קליפה של ערך, כי הביקורת הפנימית שלנו הרגה את הכל.

אז כשאתם כותבים, אל תשכחו: לא לקרוא! קודם תגמרו לכתוב. אחר כך תפנו לקריאה ועריכה.

*הדבר הכי הכי גרוע לעשות כשכותבים הוא כמובן לנהוג. כן כן. לנהוג ולכתוב זה איום ונורא. לנהוג ולכתוב זה יותר גרוע מקינוח פרווה. זה רע לדקדוק, זה רע לכתיב וזה רע מאוד להישרדות. אל תכתבו ותנהגו. עדיף כבר לשתות ולנהוג. לפחות נהנים לפני שהכל מידרדר.

לאתר של צפריר  |  לדף הפייסבוק  |  להצטרפות לניוז שלו  |  לרכישת הספרים

להגיב

איטליה שלי # 7 / ניר ג'רבי

 

[ניר ג'רבי]

 

[לחלק הראשון: סוף אופטימי]  /  [לחלק השני: סוף לשבוע רביעי בהסגר] / [לחלק השלישי: החיים בצל הקורונה] / [לחלק הרביעי: חשבון נפש] / [לחלק החמישי: טוב לנו בבית] / [לחלק השישי: פילוסופיה בשקל]

 

חזרה לשגרה?

לפחות חלקית. מחר ה-4 במאי, איטליה סוף סוף נכנסת לשלב ב׳ בהתמודדות עם הנגיף. שלב שהוא פתח לחזרה לשגרה, עם פתיחת עסקים קטנים והקלות בסגר.
חובת המסיכות והכפפות באיזור ציבורי נשארת, אבל יהיה אפשר להסתובב במחוז ללא כתב ההצהרה העצמית שהיה קיים עד עכשיו במקרה והמשטרה עוצרת אותך לבדיקה.
יהיה מותר לחזור לעשות ספורט (במקומות פתוחים – חדרי כושר עדיין סגורים) כך שיש סיכוי שנצליח לשרוף איזה קלוריה או שתיים שצברנו בחודשי הסגר…

הדרך עדיין ארוכה פה לשגרה מלאה, יש ירידה במספר הנדבקים ופחות לחץ על בתי החולים, אבל עדיין לא הסתיים המשבר. חודש מאי הוא רק יריית פתיחה והצהרת כוונות. כולנו תקווה שלא נתחרט על זה ושהמצב לא יחמיר בעקבות זה. הפחד הגדול תלוי תמיד באמצע בין הפחד מהנגיף מהפחד לקריסה כלכלית. הזמן אוזל ועסקים שניסו להרוויח זמן בנסיון להשאר על הרגליים על סף קריסה.
בתי ספר כבר לא יחזרו לפעילות לפני ספטמבר, גם ככה הלימודים מסתיימים פה בתחילת יוני כך שאין טעם בשביל חודש אחד לסכן מורים ותלמידים וכולם ימשיכו במתכונת לימודי אונליין.

אני מוכרח לציין שעד עכשיו, החודשיים וחצי האלה אמנם לא היו פשוטים ונאלצנו להסתגל להרבה דברים חדשים, אבל גם לא היה נורא. בינתיים עם משכורות כמעט מלאות והרבה פחות הוצאות, נשארנו דיי מאוזנים, והספקנו גם לעשות לא מעט בבית. את כל העבודות שבד״כ דוחים לקיץ ולזמן חופשה – עשינו עכשיו.

אפרופו חופשה, גם היא כנראה תיעלם לה השנה. גם מסיבות כלכליות וגם כי ענף התיירות יהיה כנראה האחרון שיחזור לפעילות. ביוני, עושה רושם שמעט מאוד חברות תעופה יחזרו לפעילות וגם זה במתכונת מאוד מצומצמת. פה לא מדובר רק על החלטה של המדינה בה אתה חי אלה גם בשאר המדינות, ואם אצלנו יהיה אוקיי להסתובב ולטוס, לא בהכרח יהיה ככה גם במדינת היעד.

עוד מעט קיץ, וקיץ מביא אופטימיות. מקווה באמת שנזכה לחול ים ושמש – גם אם במרחק נסיעה באוטו.
2020 תהיה שנה מצולקת. כולנו בצורה כזו או אחרת נצא ממנה נפגעים, אבל גם חזקים יותר.
הרווחנו זמן למחשבות, לתוכניות, לציפיות ולחלומות. הכל מתחדד עכשיו. יש ערך לזמן. ערך גבוה יותר.

מה התוכניות שלכם לעתיד? מה אתם הכי אוהבים באיטליה? אוכל? אסתטיקה? מוזיקה? מתי ואיפה ביקרתם בפעם האחרונה באיטליה ובאיזה מקומות הכי תרצו לבקר בעתיד?

הרבה שאלות אבל רק כדי לומר לכם שאיטליה מדינה עשירת פנינים ארכיטקטוניים, לא כולם מפורסמים כמו הערים הגדולות שלה, אבל תזכרו תמיד שהכי כיף בטיולים פה זה ללכת לאיבוד בעיירות קטנות. היופי הוא תמיד מעבר לפינה. לעתים מסתתר, אבל הוא קיים.

שיהיה שבוע נפלא ובריא.

ניר

[תמונת הנושא: רקאנטי, על גבול הים האדריאטי. עיירת השירה, מקום עבודתו של לאופרדי]

להגיב

איטליה שלי # 6 / ניר ג'רבי

 

[ניר ג'רבי]

 

[לחלק הראשון: סוף אופטימי]  /  [לחלק השני: סוף לשבוע רביעי בהסגר] / [לחלק השלישי: החיים בצל הקורונה] / [לחלק הרביעי: חשבון נפש] / [לחלק החמישי: טוב לנו בבית]

 

אם יש משהו שהבנו כולנו מתקופת הקורונה הוא כמה קל למכור לאנשים פילוסופיה בשקל (אפילו ביורו אם תרצו).
כל יום וכל היום אנחנו מותקפים בכל המדיות באנשים שכביכול יש להם את כל הפתרונות למצב, את כל הידע הכלכלי, הרפואי, המדעי, הלוגיסטי והסוציאלי – הכל הם יודעים. מלמדים אותנו שהיקום נותן לנו סימנים, שהתנהגנו בבוז לטבע, שהפכנו כולנו לבזבזנים כפייתיים, ושאיבדנו כל צל הגיון בחיים האלה. ועדיין – כולנו פה – ואני עם עצמי חושב שיותר מהכל – החברה עשוייה מיותר מדיי הכללות.

בינינו, כל אחד מאיתנו יודע בדיוק מה הוא עושה, תורם, מייצר, ומשאיר אחריו לחברה בסביבתו. לא הכל חומרי. לא הכל רגשי.
האדם צריך תשובות, זו חלק מהמהות שלנו, לא לקבל דברים כמו שהם. להטיל ספק.
זו אחת הסיבות שאנחנו שומעים לכל הפילוסופיות שם בחוץ, כדילמצוא בהן הסבר שיספק אותנו.

אין ספק שהמצב החדש הזה שנתקלנו בו ללא הכנה מראש (כי מי בעצם חשב שהעולם יכול להיעצר בין רגע לתקופה ארוכה כזו?) – העמיד בפנינו אתגר התמודדות עם עצמנו. עכשיו הזמן להתמודד עם הגוף שלנו, עם הזמן שלנו, עם הסבלנות שלנו, עם האהבה שלנו. אין דרך מוצא ואין אפשרות להתחבא מאחורי השגרה. ככה – כמו שאנחנו, חשופים, פגיעים, מפוחדים, חוששים, אמיצים – הכל מהכל לטוב ולרע.

השבוע ניערתי אבק מכמה חלומות שלי, חשבתי שזה זמן טוב ללמוד אותם מחדש, אולי כשכל זה ייגמר – אצליח להגשים עוד אחד או שניים בחיים שלי… עכשיו כשיש זמן לחשוב, כל יום עולה בי השאלה – ככה תרצה לחיות את שארית חייך? מה בעצם מסב לך אושר? מה מניע אותך? למה? שאלות שיש להן תשובות ונופלות תמיד תחת מחץ הכלכלה והפחד לא להצליח לממן אותן. אז נכון – אנחנו מתבגרים, אנחנו מבינים שיש עוד ועוד דרכים ואולי ביום מן הימים נקבל מספיק אומץ לשנות.

איטליה היא מדינה כ״כ גדולה וכ״כ ״בתולה״ בהמון היבטים. היכולות להתפתח פה הן לא מעטות למרות כל מכשולי הבירוקרטיה. הקורונה אמנם הציפה פה בעיות לא פשוטות אבל גם הרבה טוב. בחירום – מתגלה תמיד הטוב והרע. הפחד והאומץ. האמת נחשפת. אי אפשר להתכחש לזה.

מה שאני רוצה לומר בפוסט הזה הוא שלמרות המצב, אני חושב שיפתחו פה אין סוף אפשרויות ביום שאחרי. שכולם יזדקקו ל״פוש״ מסויים כולל הבנקים. נכון יהיה לאתגר גם אותם בפרוייקטים עם אחוזי הצלחה גבוהים.

איטליה היא ללא ספק אחת המדינות היפות ביותר בעולם. תרבות האסתטיקה פה מושרשת בד.נ.א. שלהם. כ״כ הרבה סגנונות, תקופות, השראות. היופי נמצא פה בכל פינה מהדרום ועד לצפון ממזרח למערב. אין ספק שזה עם בר מזל. ביום שאחרי, אני דיי בטוח שכדי לתת תנופה לתיירות פה – יגיעו אין סוף דילים ומבצעים שלמי שיוכל יהיה כדאי מאוד! אם אי פעם חלמתם על איטליה אז תתכוננו. זה הזמן. תכננו לעצמכם מסע קולינרי ואסתטי שישלב שווקים ומוזיאונים – לא תתאכזבו.

לסיום, אביא לכם פה מתכון פשוט לפוקאצ׳ה קלאסית עם רוזמרין. פשוט להכנה וטעים כ״כ.

400 גר קמח (מניטובה או 0)
330 גר מים פושרים
12 גר שמרים יבשים
כף מלח
רוזמרין (כמה שאתם אוהבים)
שמן זית

מערבבים ביחד מים ושמרים ומניחים בצד לכמה דקות. לאחר מכן מוסיפים לקמח ומערבבים טוב עד להטמעה מוחלטת. מוסיפים את המלח ושתי כפות שמן ולשים שוב הכל בתוך הקערה.
מניחים ניילון נצמד ומטלית מטבח מעל ומשאירים להתפחה בטמפרטורת החדר לשעתיים.
משמנים טוב את הידיים ומקפלים את הבצק כלפי המרכז, עובדים איתו מעט מעל השיש כחמש עד עשר דק. לאחר מכן מניחים אותו בתבנית משומנת מעט, מעצבים, משטחים (בידיים) ומשאירים להתפחה נוספת של כשעה (מכוסה שוב בניילון נצמד או מטלית לחה).
עושים גומות עם האצבעות ומפזרים מעל מים ושמן זית (20 גר מכל אחד), מפזרים מעט מלח גס ורוזמרין.
מכניסים לתנור (שחומם מראש) ל-220 מעלות ל-15 דק פחות או יותר.
תהנו!

שיהיה שבוע טוב ובטוח לכולנו.

ניר.

[בתמונת הנושא: דרום איטליה]

להגיב

דנמרק בזמן השואה / שני שביט

[שני שביט]

 

בזכות ממשלת דנמרק והעם הדני, סבי וסבתי ניצלו בשואה. ולכן אני רוצה להקדיש את הפוסט הזה ולספר לכם כמה עובדות מדהימות, שהרוב לא מכיר, על דנמרק בזמן השואה.

בשנת 1940 הנאצים כבשו את דנמרק. הדנים נכנעו מיד, כי הבינו שאין להם סיכוי נגד הנאצים. בזמן שהנאצים הגיעו עם משוריינים, החיילים הדנים היו על אופניים…

ממשלת דנמרק דרשה מהנאצים לא לפגוע ביהודים ובאופן מפתיע, כך היה. במשך 3 שנים הנאצים היו בדנמרק, אך חייהם של היהודים לא נפגעו ולא השתנו כלל! לא הייתה אנטישמיות בדנמרק.
דבר אחד הנאצים כן דרשו – שהיהודים הדנים יענדו את הטלאי הצהוב. בתגובה לכך, מלך דנמרק אמר שאם היהודים צריכים לענוד את הטלאי, גם הוא יענוד אותו (חלק טוענים שזו אגדה, סבי טוען שזה אכן קרה). בעקבות כך, הנאצים ירדו מהדרישה הזו.

בשנת 1943, הממשלה הדנית התפטרה והנאצים תפסו את הפיקוד. הקצין הגרמני יצא בדרישה לתפוס את כל היהודים הדנים ולשלוח אותם למחנות.
הדנים התגייסו למען היהודים והצליחו להבריח כמעט את כולם לשוודיה!!! מתוך 7500 יהודים שהיו בדנמרק, מעל 7000 הצליחו לברוח ולהינצל מהנאצים, כולל סבתי ומשפחתה.

כמה מאות יהודים, ביניהם סבא שלי ומשפחתו, לא הצליחו לברוח, ונשלחו למחנה בטרזינשטאט

ממשלת דנמרק פתחה משרד, שתפקידו היה לאסוף את כל הרכוש של היהודים מהבתים, כדי לשמור אותו במחסנים, עד שהמלחמה תסתיים, בשביל שהיהודים יוכלו לקבל חזרה את רכושם.

גם לאחר שהדנים נשלחו למחנות, הממשלה הדנית ניסתה לפעול כדי לדאוג ליהודים הדנים. איכשהו הם הצליחו לגרום לגרמנים להבטיח שהיהודים הדנים לא ישלחו למחנות ההשמדה, ושוב באופן מפתיע, הם אכן עמדו במילה שלהם.
בנוסף היהודים הדנים קיבלו תנאים קצת יותר טובים מהשבויים האחרים. למשל, לא הפרידו בין המשפחות והם יכלו לקבל חבילה מדנמרק פעם בחצי שנה, שכללה אוכל, מה שמאוד שיפר את מצבם הבריאותי. את החבילות האלה, שלחו אנשים דנים פרטיים, שרצו לעזור.

לקראת סוף המלחמה (לאחר שנה וחצי במחנה), ימים ספורים לפני שהפציצו את המחנה, הדנים ארגנו מבצע מדהים (!) להצלת יהודי דנמרק. על המבצע הזה היה אחראי רופא דני, בשם יוהנס הולם.
במבצע מדהים ומרגש הם הצליחו לגרום לנאצים לאפשר להם להגיע למחנה ולקחת את היהודים הדנים חזרה לדנמרק. וכך היהודים הדנים, כולל סבא שלי ומשפחתו, ניצלו.

כאשר הם הגיעו לדנמרק, המוני אנשים דנים חיכו להם בצידי הדרך, בשביל לברך אותם בשובם הביתה- סבי מתאר זאת כזיכרון מאוד מרגש ובלתי נשכח.

[בתמונה: סבא שלי ואני]

להגיב

כתיבה אפקטיבית # 4 – צפריר בשן

[צפריר בשן]

 

[כתיבה אפקטיבית # 3 – למה כל כך חשוב לכתוב אפקטיבי]

 

כדי לשמור על מראה מקצועי (ומלא ברק), הנה עשר שגיאות שממש לא כדאי לכם לעשות באתר שלכם:

1. ש במקם כש: כשאתם מתייחסים לזמן בו משהו קרה או יקרה, אל תכתבו ש אלא כש: ("מחר, כשתבואי אלי", ולא "מחר, שתבואי אלי". "כשהייתי בן שלוש", ולא "שהייתי בן שלוש").
2.  שלוש אלף, ארבע אלף, עשר אלף – לא טוב בכלל. צריך להגיד שלושת אלפים וארבעת אלפים, ואני ממליץ פשוט לכתוב בספרות.
3. הינו, הינה הינם והנני: אוי ואבוי. מעבר לעובדה שזו שגיאה בעברית, אם אתם לא מדברים ככה, אל תכתבו ככה. ואם אתם מדברים ככה – עכשיו זה זמן מצוין להפסיק.
4. "תביא לנו כרטיס אשראי", "תביא לי את הפרטים שלך", "תביא לי רגע אני יחזור אליך". מכירים? אז לא טוב. אפשר להשתמש ב"תן לי", "שלח לי", "חכה רגע". בקיצור: תנו ל"תביא" מנוחה.
5. אם אתם כותבים "באם" ומתכוונים בעצם ל"אם", אז תפסיקו. אם זה יופי טופי.
6. במידה ו – אסור לומר בעברית. צריך לכתוב במידה ש, ולמען האמת, "אם" הכי טוב.
7. אני יעשה, אני יילך, אני יביא, אני ירביץ – לא טוב! אני אלך, אביא, אעשה. אני גם לא ארביץ, אלא אתאפק. בקיצור, אני (גוף ראשון) בעתיד מתחיל בא'.
8. אכלתה אותה, הבאתה לי, גמרתה כבר, שמרתה לי על החתול – לא טוב. אתה עשית. אתה שמרת, אתה ניגנת. בקיצור, אתה (גוף שני) בעבר, בלי ה' בסוף. הבנת?
9. לא אוכלים קוראסון, וגם לא דג סולומון, לא לובשים טרלינג, לא שוברים סרוכית, וסובגניות זה לא משמין, כי אין דבר כזה סובגניות. במילים אחרות: כדאי לכם לבדוק אם מילה קיימת לפני שאתם משבשים וזורקים את המוניטין שלכם לזבל. חזרו אחרי בבקשה: קרו-א-סון. ולא, לא קוראסון. קוראסון זה לב בספרדית. לא טעים
10. ולסיום, הנקודה צמודה למילה שלפניה. ככה. וסימן השאלה? גם צמוד למילה שלפניו. ברור? וגם הפסיקים וסימני הקריאה וכל אלה. סימני הפיסוק לא מעופפים להם במרחב, אלא תמיד (חוץ מקו מפריד) נצמדים למילה שלפניהם.

לאתר של צפריר  |  לדף הפייסבוק  |  להצטרפות לניוז שלו  |  לרכישת הספרים

להגיב

איטליה שלי # 5 / ניר ג'רבי

 

[ניר ג'רבי]

 

[לחלק הראשון: סוף אופטימי]  /  [לחלק השני: סוף לשבוע רביעי בהסגר] / [לחלק השלישי: החיים בצל הקורונה] / [לחלק הרביעי: חשבון נפש]

 

שבוע חמישי.

העוצר התחיל כאן רשמית לפני 7 שבועות (אני מחשב ממתי בעצם הילדים לא הלכו יותר לבית הספר) וזהו בעצם השבוע החמישי שאני כותב כאן.

טוב לנו. טוב לנו בבית כל הביחד הזה.
אחרי תקופה ארוכה של טירוף קיומי בין העבודה, הלימודים של הילדים, פעילויות הספורט שלהם – כל ימי השבוע (וכמובן גם סופי השבוע) הפכו למרתון שלא השאיר לנו הרבה זמן ביחד. אני ממש לא מאלה שחושב שהיינו צריכים את הקורונה בשביל זה ובטח שלא למדתי להכיר את הילדים שלי בתקופה הזו. למזלי – יש לי את הזכות להיות אבא מאוד נוכח ומאוד מעורב בחיים שלהם וכל מה שהתווסף בתקופה הזאת – זה בונוס אחד גדול. לילדים שלי אופי כ״כ שונה ולכל אחד מהם יש מקום מיוחד בלב.

השבוע, במהלך פעילויות הגינון, גילינו כמה כיף לעבוד בשמש ביחד וכמה זה ממלא (בעיקר אותנו הגדולים) לראות את הברק בעיניים שלהם כשהם מבינים שאפשר וכמה עבודה קשה משתלמת.
יש לנו חלקת אדמה קטנה עם בקתה ישנה שאולי ביום מן הימים נצליח להפוך אותה למשהו קסום. בשנים האחרונות, בגלל שאנחנו דיי לבד פה (אין לנו הורים או סבים/סבתות בפנסיה שיכולים לתמוך בנו – ואני לא מתייחס לעניין הכלכלי אלא בעזרה עם הילדים וכו), די הזנחנו את העניין וצמח לנו יער קטן והמון שורשים של צמח מטפס. עכשיו סוף סוף שיש זמן, מזג האוויר נפלא, ואפשר ורצוי להיות מחוץ לכתלי הבית – זאת הזדמנות נהדרת לעשות – ושמישהו ינסה לעצור אותנו..
יש משהו כ״כ נפלא בשגרת העשייה, במאמץ הביחד – כולם יהיו שותפים להצלחה של התוצר הסופי.

בסוף כל יום, מסיימים בבירה קרה במרפסת (עכשיו ששעון קיץ יש אור ושמש עד השעה 20:30 פחות או יותר), או באיזה קוקטייל קליל כמו ספריץ, או ג׳ין טוניק מבושם בעלי לוונדר שאנחנו מגדלים פה בחוץ. באיטליה – בעיקר בצפון, דיי נהוג לשתות אפרטיף קליל בשעות הערב לפני שאוכלים, לפתוח את התאבון ובעיקר כדי להיות שמחים. כל משקה קליל וקריר בערב – אפילו כוס יין לבן – יעשו את העבודה.

למי שירצה להכין אפרול ספריץ לערב יזדקק למצרכים הבאים:

בכוס יין אדום רחבה שמים פלח תפוז, קוביות קרח, מנה של אפרול ומנה של פרוסקו (Prosecco) שזה יין לבן איטלקי מבעבע ומסיימים מעל בסודה. את הכל מערבבים קלות בעזרת כפית ערבוב והנה לכם ספריץ נפלא!
מצרף לכם תמונות של הספריץ ושל הג׳ין טוניק האהוב עליי (העולם מתחלק לשניים אתם יודעים – אוהבי ושונאי ג׳ין! ברור לכם איפה אני נמצא נכון ?!).

 

סממני כניעת הקורונה מסרבים להגיע לצערנו, אמנם מספרי התמותה וגם הנדבקים ירדו, אבל העומס על בתי החולים עדיין גדול מאוד והשיפור עדיין לא כ״כ משמעותי בשביל לבשר לנו על הקלות בסגר.

בימים אלה נכנסנו לשלבי ניצוצות התמיכה הכלכלית, לאף אחד לא ברור לאן כל זה יוביל אותנו. גם לי כמו לרבים אחרים יש אין סוף מחשבות על היום שאחרי, אבל כרגע, אני מודה על העובדה שאני שכיר ולמרות שלא תהיה לי משכורת מלאה, יהיה לי יותר קל להתמודד עם המצב בצורה זמנית.

יש לי חברים עצמאיים, בעלי עסקים עם עובדים לא מעטים, ולראות אותם מרוקנים בתקופה הזאת כל חסכון שהיה להם כדי להמשיך לעמוד על הרגליים ולא לפגוע באף אחד זה נורא. אחרי שנים של מאמצים ועבודה קשה – כ״כ הרבה אחריות, כ״כ הרבה כאב. בסוף הקורונה אולי נהייה בריאים יותר אך כנראה גם עניים יותר, ועל כל שני צעדים שהתקדמנו בעמל קשה, כנראה נחזור שלושה צעדים אחורה, אבל איך יאמרו חכמינו – העיקר הבריאות.
לכל תקופה בחיים יש דאגה משלה – אנחנו הרי לא באמת רגועים אף פעם.. תמיד יש על מה לדאוג. זה לא דבר שלילי – זאת עובדה. בית, ילדים, בתי ספר, גיל התבגרות, רשיון, עבודה, לימודים – אין סוף!
אז עכשיו נתרכז בקורונה ומחר…
מחר נתרכז בדאגה אחרת.

השבוע הייתה לי שיחה מעניינת עם אשתי על העובדה שאנחנו דור שחי חיי רווחה. דור שסובל אולי מעודף רווחה. למזלנו הרב (ואני מתייחס לאירופה ובפרט איטליה) אנחנו לא חיים מלחמות, לא חיים תקופות עוני (עוני ממשי), ובסה״כ עם כל הקושי הכלכלי – חיים פה טוב. אני לא יכול לתאר לעצמי מה היה קורה אילו הייתה פה באמת מלחמה והדאגה לילדים הייתה מוחשית – הרי לאורך ההיסטוריה תמיד היו תקופות של אלימות ומלחמות ואם נחשוב על זה – משנות השבעים ואילך פשוט חיים פה. אני מניח שבמידה מסויימת זה עושה את כולנו קצת מפונקים יותר אבל חשוב כ״כ לדעת להעריך את זה. זה לא מובן מאיליו.

אסיים ואסכם בברכת בריאות איתנה לכולכם, נצלו את הזמן לדאגות טובות (יש גם כאלה), תאהבו, תלמדו סבלנות, תבשלו, תשתו – החיים סביבנו מלאים ביופי וכמו שאמר נשיא איטליה סרג׳יו מאטארלה בנאומו האחרון – אם כבר להידבק – אז רק בסולידריות הדדית ואהבת חינם.

שיהיה לכולכם שבוע אופטימי למרות הכל.

ניר

[המשך: בשבוע הבא…]

להגיב

איטליה שלי # 4 / ניר ג'רבי

 

[ניר ג'רבי]

 

[לחלק הראשון: סוף אופטימי]  /  [לחלק השני: סוף לשבוע רביעי בהסגר] / [לחלק השלישי: החיים בצל הקורונה]

 

רשמית, אני חושב שאפשר לומר בקול גדול – איבדנו את תחושת הזמן.
יום רביעי נראה כמו יום שישי, שבת כמו ראשון ושלישי כמו חמישי. אין הבדל ואין מוצא.

גם השבוע לצערי מספרי הנדבקים והמתים היו בעלייה. עושה רושם שאנשים מסרבים להיכנס למשמעת העוצר ולמרות האכיפה – עדיין הווירוס עושה בנו שמות, בעיקר בערים הגדולות ופחות בכפרים מחוץ לעיר (כמו פה). עדיין לא ניתן לראות את האור בקצה המנהרה.

בשדה התעופה עד לא מזמן הפעילות הייתה אמורה לחזור לשגרה בסוף אפריל, אבל זו הייתה החלטה אופטימית מדי והשבוע שתי חברות תעופה גדולות כבר הצהירו שלא יחזרו לטוס לפני אוקטובר. כל זה מביא אחריו תגובת שרשרת ועוד ועוד חברות מצטרפות לתאריך היעד הזה. אין ספק שכשנחזור לפעילות, הנוסעים יצטרכו לשלם (בצורה כזו או אחרת) גם על פרק הזמן שבחברת תעופה הייתה בעוצר. אין לי ספק שעל כל כרטיס יווסף ״מס קורונה״ – וגם אם מדובר על חמישה או עשרה יורו לנוסע, תכפילו את זה במיליוני נוסעים בשנה והנה לכם החזר ההלוואה שכל חברת תעופה הייתה צריכה להתמודד איתה במהלך העוצר. כמובן שכל מה שאני כותב פה מתבסס על דיעותיי האישיות בלבד ולא על סמך הצהרות רשמיות.

השבוע, ביצענו את שתי הטיסות האחרונות לחודשים הקרובים – טיסות הצלה הומניטריות. מתוך כ-600 נוסעים בסה״כ, סורבה הטיסה רק לאדם אחד שהופיע למרות כל האזהרות עם חום גבוה ותסמינים של הווירוס. מהבדיקות שערכנו בכניסה לטרמינל הוא נלקח לבידוד ומשם לטיפול. מוכרח לציין שקיבלנו ציוד מלא להגנה  כולל מסיכות, כפפות, משקפי הגנה ואפילו חליפות לכל הגוף. הצוות הרפואי עבד במרץ ובנחישות ולמרות האיטיות בבדיקות ובהכנסת הנוסעים – הטיסות התנהלו בהצלחה ועמדנו בלוח הזמנים שהוקצה לנו.
אפס נפגעים לכוחותינו ועמידה בזמנים – אפשר לומר שזו הייתה הצלחה.

לחיות במציאות ללא שגרה מביאה אותנו בראש ובראשונה להתעמת עם האדם שהכי קשה לנו איתו בחיים – עם עצמנו. בכל בוקר חייבים לקום ולהציב מטרה (אם לא יומית – אז שבועית או חודשית). אף פעם לא אהבתי להיות בחוסר מעש. מאז שאני זוכר את עצמי תמיד אהבתי ללמוד דברים חדשים וכשיש זמן אז למה לא בעצם? בסופו של דבר, נכון לכרגע, אין מחסור באוכל, אין מחסור בחשמל, חימום (כן – תאמינו או לא אבל אפריל וקר עדיין !!) ואינטרנט.

השבוע החלטתי שהפרוייקטים הקרובים שלי יהיו אלו: צביעה וטיפול בתריסי העץ שלנו, גינון (צמח לנו יער בגינה שהגיע הזמן לנקות) ולחמי מחמצת. תמיד רציתי להקדיש זמן שלא היה לי לאפייה רצינית – כל יום אני מופתע מחדש מעולם האינטרנט שמאפשר לנו כ״כ הרבה דלתות לעולם אין סופי של אינפורמציה (לטוב ולרע). בכל מה שקשור לאוכל, יש בתי ספר חינמיים כ״כ עשירים בתוכן, יש המון שיעורי וידאו, אין סוף הסברים על חומרי גלם והצצה כמעט אינטימית למטבחים האישיים של השפים הכי יצירתיים בעולם כולו.
הטרנד הקולינרי האחרון בימי הקורונה הוא שיעורי וידאו יומיים או שבועיים באינסטגרם של שפים מהמטבח הביתי שלהם לרטבי בסיס או אפילו למנות קלאסיות מהמסעדות שלהם. זה כ״כ אינטימי שכמעט אפשר לעמוד לצידם ולהגיש להם את כלי העבודה בעצמנו.. ? רובם באנגלית כך שגם אם אתם לא דוברי שפה מקומית – השיעור פונה לכלל האוכלוסייה העולמית, וברוב המקרים הוא יהיה באנגלית. אם אתם בעניין – נצלו את זה – זה כיף וזה מעשיר. תחשבו על שפים שאתם אוהבים או על מאכלים שתרצו ללמוד להכין וקדימה… יש עולם ומלואו שמחכה לכם שם בחוץ (או בפנים – כי בכל זאת.. ?).

בתוך כל האופטימיות שלי, לא אסתיר ממכם גם את החששות שלי. בכל זאת, כשכיר, עד עכשיו המשכורות לא משקפות את המצב כי היו ימי עבודה מועטים וימי חופשה (בתשלום). בחודשים הקרובים נאלץ להתקיים מהסיוע של הביטוח הלאומי פה. מניח שנגיע ל70-80% משכורת, כך זה נראה אבל עד שלא נראה את זה שחור על גבי לבן, אני לא ממש בטוח. זה נכון שיש גם הרבה פחות הוצאות אבל בכל זאת, משכנתא והלוואות לא יעלמו בגלל המצב. זה זמן טוב ללמוד גם את הכלכלה העצמית שלנו. לדעת היכן ניתן לצמצם, לעשות בדק בית חשוב ולתת סדר עדיפויות. החודשים הקרובים יהיו קשים, אבל אני באמת מאמין שנצא מזה מחוזקים.

אסיים בשיר קצר. קריר, אבל מלא תשוקה ואופטימי.
חסרים לי החיבוקים, הנשיקות, המגע הפיזי בעולם הומני.
מקווה שנחזור לשגרה בריאה בהקדם האפשרי,
היו בטוב ושמרו על עצמיכם. זה חשוב.

ניר.

[המשך: בשבוע הבא…]

להגיב

איטליה שלי # 3 / ניר ג'רבי

 

[ניר ג'רבי]

 

[לחלק הראשון: סוף אופטימי]  /  [לחלק השני: סוף לשבוע רביעי בהסגר]

 

עוד שבוע עבר, לצערנו שבוע קשה. למרות ההנחיות הנוקשות של ההסגר (בצדק) עדיין המספרים מסרבים לרדת, מחוז לומברדיה ממשיך לאבד כמות קורבנות בלתי נתפס. המראות של משאיות צבא עמוסות בגופות קשות מנשוא. הלב יוצא אל כל המשפחות שאין להם אפילו את היכולת להיפרד מהיקרים להם, אין להם אפילו אפשרות לעשות להם הלוויה ראויה. מבוגרים ערירים שנפטרים לבד בביתם. זה כ״כ עצוב ושוב – ממלא אותנו עם כ״כ הרבה שאלות.

איטליה מדינה מאוד פטריוטית. לכל הווי הביחד פה תמיד היה משקל חיובי על המורל הכללי וברגעי משבר או שמחה ארציים – נעלמים בין רגע כל המחלוקות בין דרום וצפון, עשירים ועניים וכולם בין רגע הופכים לשווים.
בתוך כל העצב פה יש אין ספור מקרי סולידריות מחברות שונות וגם מהפרט. כל עניין שירת המרפסות שהתחיל פה זאת רק דוגמא אחת.

כתבתי לכם בעבר שאני עובד בחברת תעופה קוראנית פה במילאנו. בשבוע הבא נבצע שתי טיסות בשיתוף עם הממשל הקוראני והאיטלקי בכדי להחזיר הביתה כ-600 קוראנים שעדיין ״שבויים״ פה ולא מצליחים לחזור הביתה כי אין טיסות וכל התנועה מוגבלת. על המטוס הראשון, יגיע גם צוות רפואי ומשלחת ממשלתית ממחלקת הבריאות, כדי לפקח בשיתוף עם האיטלקים על נהלי הבטיחות. כל נוסע, מעבר לבדיקה רפואית (שכוללת בדיקת חום וראיון קצר עם הצוות) יחוייב לחתום על הצהרה אישית לגבי מצב בריאותו.
אלה טיסות מאוד מורכבות, דורשות המון זמן (שבדר״כ אין), ונהלים מיוחדים כמו ריסוס המטוס בחומר מחטא ועוד. לא פשוט להפעיל מערכת גדולה של שדה תעופה ש-90% ממנו סגור כרגע. כוחות ביטחון, הגבולות, המכס, ועובדים מכל המחלקות (מטען, צ׳ק-אין, כבודה, מכונאים וכו') – כולם מגוייסים למטרה. כולם ללא יוצא מן הכלל יעבדו עם מסיכות וכפפות. אין ברירה ואני כולי תקווה שהכל יעבור בשלום. יש פחד והדאגה בעיקר לבריאות של כולם.
בטיסה הראשונה נשלח מפה כ-350 נוסעים והטיסה השנייה (בשילוב עם רומא) נשלח עוד 280.
רוב הפיקוח מצידנו בהכנה לטיסות מתבצע בישיבות וידאו (תקופה טכנולוגית – צריך לנצל את זה), מה שלא היה קורה במצב רגיל. מתרגלים להכל. אלה יתרונות שחייבים לנצל ותקופה כזאת זה בהחלט תומך – מבתי הספר ועד לעבודה היום יומית.
תחזיקו לנו אצבעות – שהכל יעבור בשלום.

בבית המצב דיי רגוע. הילדים לשמחתי, למרות כל המצב ולמרות שכבר חודש שלם הם כמעט ולא יצאו מהבית (יוצאים למרפסת וממש קרוב פה מחוץ לבית – אבל בלי יכולת ללכת לפארק לשחק או מעבר לזה). הם עדיין שומרים על שפיות.
האמת היא שהפכנו גם אנחנו להורים קצת יותר מתירנים… מאפשרים להם קצת יותר חופש אבל שומרים על מעקב חשוב. לא פשוט לייצר שגרה באין שגרה, במהלך השבוע היות ושנינו עובדים (חלקית – ומהבית) אנחנו משתדלים לשמור על מסגרת מאוזנת. לפחות סביב הארוחות ושעות הפעילות עם הטכנולוגיה.
העיסוק בלימודים קיבל תנופה חיובית – השבוע שניהם התחילו שיעורים אונליין עם המורות שלהן וזה עובד נהדר. לא קל לשמור על ריכוז אבל מעבר לשיעורי בית שנשלחים דרך אפליקציית בתי הספר שלהם – גם ההקשבה לשיעור בוידאו תומכת.
הבת הגדולה שלי מתעמלת קרקע – ואפילו הן התחילו לבצע אימון קבוצתי ב-זום (אפליקציית וידאו שאני מניח שאתם מכירים).

החיים בצל הקורונה לא פשוטים. התקופה הזאת תשאיר צלקות לכולנו. כלום לא יחזור להיות כמו שהיה. אני חושב שהרבה מזה ישתנה לטובה. בכל זאת – בחוסר ובקושי – לומדים להעריך יותר.
בחיים – בדיוק כמו באהבה – לומדים להעריך כשאין. מצרף לכם שיר ישן למטה שמשקף בדיוק את המצב.

זהו, יש עוד דרך ארוכה לפנינו. תהיו תמיד בטוב ותשמרו על עצמיכם.
באהבה מאיטליה – ניר.

[המשך: בשבוע הבא…]

 

להגיב

איטליה שלי # 2 / ניר ג'רבי

 

[ניר ג'רבי]

 

[לחלק הראשון: סוף אופטימי]

 

הכפר הקטן שבו אנחנו חיים (NOSATE) מונה כ-650 איש פחות או יותר. הוא ממוקם על גבול מחוז לומברדיה ונושק לנהר הטיצ׳ינו ולתעלות מלאכותיות ששימשו בעבר להובלה של אבני בנייה מההרים למילאנו (תמונת הנושא של הפוסט).

נכון לומר יהיה שעם כל הקרבה לתופת הווירוס מסביבנו, נכון לכרגע עוד לא היה נדבק אחד בכפר שלנו וכמות הנדבקים בעיירות הצמודות אלינו ממש מעטה – כך שזה דיי מעודד.

עם זאת – התורים בסופרים, המלחמה על הזמן ועליית המספרים במילאנו – כן מדאיג מאוד.

אני אופטימי. מסרב להכיר בדרך אחרת. כשמצב מסויים משתנה לנו בחיים – אין לנו ממש ברירה ולקבל אותו – מה שכן אפשר לעשות זה לחשוב איך מפיקים ממנו את המיטב.

אני עובד חצי שבוע כרגע, עדיין לא ברור מה תהיה רמת התמיכה מהמדינה פה. צרת רבים חצי נחמה? אני לא בטוח. מה שכן נכון לכרגע המשכורת כן תגיע. לא בטוח כמה יגיע בחודשים הקרובים. זה זמן טוב להיכנס למגננה כלכלית. לחשוב מה נחוץ ומה לא. לעשות סדר במותרות. לא לוותר על הכל. אנחנו עדיין לא שם, אבל בהחלט לצמצם.

תרבות הצריכה של כולנו בשנים האחרונות גם ככה קבלה תפנית והפכנו קצת כולנו למגזימנים!!

אין לי תשובות לגבי הכלכלה ומה יהיה המחיר שנשלם עליו בעתיד הקרוב לגבי כל המצב הזה. נלמד תוך כדי. לא תהיה לנו ברירה.

למרות הכל ובגלל הכל יש לנו חובה אחת והיא להיאחז באהבה. בשנים האחרונות מצאתי זמן ומקום גם למילה הכתובה. זה היה תהליך. זה לא קרה ביום אחד, אבל התגובות ברשת היו חיוביות אז כמובן שזה דירבן אותי להמשיך. כיף לגעת במחשבות של אחרים, ברגשות. זאת תכונה שירשתי מאמא שלי – האהבה למילה – ועל זה אהיה לה אסיר תודה לעולמים.

בפוסט הקודם כתבתי לכם על יופי ולכן חשבתי להביא בפניכם את השיר הבא שכתבתי לפני שנה או יותר..

מקווה שתאהבו.

 

בינתיים.. נתנחם במטבח.. כשיש זמן – והסופרים עדיין מלאים בכל טוב, אפשר לנצל את זה לארוחות כיף משפחתיות. כל מה שצריך זה רצון טוב, מצרכי בסיס ואהבה גדולה. את הכל מבשלים ביחד לתבשיל מנצח.

הנה לכם מתכון לריזוטו כרישה ופרחי זוקיני (אם לא תמצאו אז גם קישואים חתוכים לקוביות קטנות יעשו את העבודה בשבילכם).

מצרכים (ל-4 אנשים):

500 גר אורז לריזוטו (קארנארולי/באלדו/רומא)
50 גר חמאה
שמן זית
חצי כרישה קצוצה
4 קישואים קטנים חתוכים לקוביות קטנות (רק אם לא מצאתם פרחי זוקיני ואם כן אז 10 פרחי זוקיני)
יין לבן (טעים – כזה שתרצו לשתות עם המנה שלכם ליד)
גבינת פרמג׳ן

לציר ירקות: 
סלרי, גזר, תפו״א ובצל גדול
מלח, פלפל

הוראות הכנה:

קודם כל מכינים את ציר הירקות.
בצל, סלרי, תפו״א וגזר עם ליטר וחצי מים, מלח, פלפל ומביאים לרתיחה.. 5 דק אחרי שרתח מנמיכים את האש ועוברים לתחילת הריזוטו.
במחבט עמוקה (צירפתי תמונה) מטגנים קלות את הכרישה עם שמן זית, חצי כמות החמאה ומעט מלח גס. אחרי כמה דק מוסיפים את האורז ומטגנים קלות, תוך כדי מוסיפים כוס יין ומאדים את כל האלכוהול.. כמובן שמערבבים כל הזמן.
עכשיו השלב שתוכלו להוסיף את הקישואים ותוך כדי, עם מצקת, למזוג מהציר ירקות 2-3 מצקות ולערבב. חשוב לשמור על אש בינונית גבוהה ומדיי פעם לערבב. ככה ממשיכים במשך 10-15 דק.. כל פעם שהציר מתאדה מוסיפים עוד למחבת ומערבבים. כשהאורז מתרכך זה הזמן לכבות את האש, להוסיף את שאר החמאה ואת הפרמג׳ן המגורד ולערבב.. חשוב מאוד לא לבשל יתר על המידה !!  כל זה יחד עם העמילן שיופרש מהאורז יעשו את הכל קרמי ועסיסי.

מעבירים לצלחת.. ניתן להוסיף עוד פרמג׳ן למי שאוהב, זליפה קלה של שמן זית וזהו !! בתאבון !

שיהיה לכולנו שבוע בטוח וטוב. תשמרו על עצמכם!

ניר

[המשך: בשבוע הבא…]

להגיב

איטליה שלי / ניר ג'רבי

 

[ניר ג'רבי]

 

שמי ניר,
מתגורר באיטליה כבר 19 שנה כמעט, הרבה קורה בתקופה כזו והדרך היתה רצופת יופי.
תמיד בחרתי לראות יופי ולנשום אותו – ולא – לא בגלל שקל לחיות פה, גם אם נדמה לאנשים מישראל שכשאתה מתגורר בחו״ל אתה כל הזמן בחופשה.
כיום אני עובד בחברת תעופה קוראנית (באמת !!) וזה בהחלט מוסיף עוד קצת צבע לחיים.

מעבר לזה האהבה הכי גדולה שלו נמצאת בין הסירים – אוכל.
איטליה ידועה כממלכה קולינרית, לא בגלל שהאוכל פה מורכב ומיוחד, נהפוך הוא, הפשטות וחומרי הגלם המצויינים שזמינים תמיד וכל זה לצד יצירתיות ומסורת.

ק ו ר ו נ ה – בימים אלה, העולם עובר ניעור בריאותי, נפשי וחומרי.
אתמול נכנסנו לשבוע הרביעי של הילדים ללא בית ספר.

איטליה מדממת. איטליה שלי. 19 שנה אני חי פה וזו הפעם הראשונה שהרחובות נראים פה כמו יום כיפור (רק בלי האופניים).. זה עצוב. זה מתסכל.
זה משאיר את כולנו עם הרבה שאלות בעיקר.
אין תרופות קסם למצב. בולעים את הרוק וממשיכים הלאה.

לקח לאנשים זמן להבין, לעכל ובעיקר להפנים שהמצב חמור יותר ממה שחשבו.
זה תהליך. זה לא פשוט להכיל.
לראות שדה תעופה שעוברים בו 21 מיליון נוסעים בשנה מתרוקן זאת תמונה אפוקליפטית.
הסופרים מלאים – בעיות אספקה של אוכל – אין כרגע – אפילו נייר טואלט יש!

אני כותב היום כי אני חושב שזה חשוב.

אני חושב שיש זלזול וקלילות יתרה ביחס של אנשים לסוג הווירוס, למהירות ההתפשטות שלו ובעיקר להשלכות שיש לו על מערכת הבריאות שכדאי שתפנימו – יש גבול ליכולות שלה וכשזה מגיע – יש סלקציה (מילה נוראית). בוחרים במי לטפל, למי יש יותר ערך או סיכוי לחיות. מצב סוריאליסטי.  זה המצב.

אין לי כוונות להטיף מוסר לאף אחד.
כולכם גדולים ונבונים.
זה שיעור מעולה בחיים. שיעור על ערכים, על זמן, על חומריות, על הישרדות (נפשית בעיקר).
אני אדם אופטימי כרוני. אני וחצי הכוס המלאה שלי.

הבטחתי סוף אופטימי..

היו לי הרבה תמונות אוכל מהתקופה האחרונה (תתכוננו כי זה יקרה גם לכם ) אז למען הסר הספק, הנה אחד – מתוק!

אולי אחד המתוקים שמזוהים הכי הרבה עם המילה איטליה !!  ג ל י ד ה !

עשינו אתמול גלידה בבית (ללא מכונה). צד ימין נוטלה (איך לא!) וצד שמאל… קרם לוטוס, תמרים וביסקוויטים פלאסמון (של תינוקות – ואל תשאלו למה אני מחזיק בבית את הביסקוויטים האלה !! בכל זאת הילדים גדולים !!).

אז שיהיה לכולנו שבוע מעורר! תהיו בטוב ותהיו טובים!

עוד מעט זה יהיה מאחורינו…

ניר

[המשך: בשבוע הבא…]

להגיב

כתיבה אפקטיבית # 3 – צפריר בשן

[צפריר בשן]

 

[כתיבה אפקטיבית # 2 – תשמעו סיפור]

 

למה בעצם חשוב כל כך לכתוב אפקטיבי?

אנחנו חיים בעידן של מסכים, והיומיום שלנו עתיר טקסט. אנחנו צורכים טקסט בעיתון, באתרי חדשות, בפייסבוק, בטוויטר, בג'יידייט, באימייל, בוואטסאפ, במסרונים. אין סוף! וככל שמתרגשים עלינו יותר מסכים, ככה אנחנו צורכים יותר תוכן.

וככה אנחנו גם מתקשרים את עצמנו. דרך כל המסכים האלה. והאני שנשאר בכל המסכים האלה, הצפריר שהוא אני – הוא כבר לא תמונה או סרטון. לא לא. האני שאנחנו משאירים מאחורינו הוא האני הכתוב. וככה, הטקסט שלכם הוא חלק מכם. חלק מהאני שלכם. האימייל המגניב שהשארת לבחור שאיתו התחלת? זה לא מייל, זו את. התגובה החיננית שהשארת בפוסט של חבר? זו לא תגובה. זה אתה!

ועכשיו, תחשבו על התחרות. על המכרז הגדול שיש בו מנצחים בודדים שזוכים בתשומת הלב שלנו על המסך שלנו. תחשבו כמה אפקטיביים אתם צריכים להיות כדי שהאישיות הכובשת שלכם, שעולה מתוך הטקסט האפקטיבי שלכם, תזכה בתשומת הלב של הקוראים שלכם.

חתיכת אתגר, הא? ואם לא תהיו אפקטיביים? אין דבר. את תשומת הלב של אמא שלכם תמיד תצליחו להשיג.

יאללה ביי.

אה, שכחתי! טיפ!

הטיפ של היום הוא שכדאי לכם לחשוב טוב טוב על מי אתם. מי זה האיש הזה שאתם משאירים על המסך של אנשים אחרים. מי האישה הזו? מה זה המותג הזה? וכמה אתם מצליחים לשמור על אישיות בודדת. כי בינינו, אם יום אחד אתם פוצי מוצי בטוויטר ולמחרת אתם סמוטריץ' בפייסבוק, אנשים יתקשו להחליט מי אתם ולנהל אתכם מערכת יחסים.

ומילא אנשים, אם אתם שירותיים וחינניים בתשע בבוקר בפייסבוק שלכם, וב-12 מקללים לקוחה במסנג'ר, או סתם מתעלמים ממנה, אז ללקוחות שלכם יש קושי לקבוע איזה מותג אתם ומה רמת השירות שלכם. ואם בבוקר אתם כותבים בשפה פורמלית, ובצהריים אתם כותבים בשפה מתיילדת, אז אנשים לא יוכלו לאפיין אתכם – ויילכו לתת את הכסף שלהם למישהו שכן יודע מיהו.

ברור, נכון?

יופי.

לאתר של צפריר  |  לדף הפייסבוק  |  להצטרפות לניוז שלו  |  לרכישת הספרים

להגיב

עזרו לנו להביא את "משפט הבנקאים" לכל המסכים בישראל

 

אהלן, אני אליאב לילטי ואני במאי קולנוע וטלוויזיה.

אין כמעט אזרח שלא נפגע או נכווה בדרך זו או אחרת מכוחם הדורסני של הבנקים בישראל. בחמש השנים האחרונות אני עוקב אחרי הסיפור של עו"ד ברק כהן ופעילי באים לבנקאים, שניהלו מאבק עיקש נגד צמרת המערכת הבנקאית.

הפופולריות העצומה שלה זוכה עו"ד כהן ברחוב הישראלי נובעת קודם כל מההזדהות העצומה שהרחוב הישראלי מרגיש כלפי המאבק הזה. לבד מההזדהות הרחבה, המשפט והסרט חושפים פרטים, מסמכים ועדויות מטרידים ביותר אודות קשרי הון-שלטון-עיתון-משטרה-פרקליטות.

בניסיון להשתיק את המאבק של ברק וחבריו הוגשו קובלנות פליליות, הוסרו הדפים של "באים לבנקאים" בפייסבוק ובגוגל, לשכת עורכי הדין בראשות אפי נוה השעתה את רישיון עריכת הדין של ברק, בנק לאומי ניסה להכריז עליו כפושט רגל,  בוצעו אחריו מעקבים ואפילו גויס נגדו מומחה למלחמה בטרור! כל  זאת, על אף העובדה שברק מתנגד באופן נחרץ לאלימות וכל מודל הפעולה שלו מושתת על מחאה בגבולות החוק.

שיאו של ניסיון ההשתקה הזה היה "משפט הבנקאים". על פעילותם ב"באים לבנקאים" עמדו ברק כהן וחבריו למשפט. האישומים כללו סעיפים חמורים כקשירת קשר לביצוע פשע וסחיטה באיומים שכמו לקוחים ממשפט נגד משפחת פשע מסוכנת. המאבק של ברק החל כאקט שנתפס בתחילה כאקט  דון קישוטי וכמובן חסר כל סיכוי מול הגופים החזקים במדינה ששילבו ידיים לנטרל את פעילותו. פעילי "באים לבנקאים" לא נבהלו מהמשפט נגדם. עבורם הייתה זו הזדמנות יקרה מפז להפוך את היוצרות; להפוך את האישומים נגדם לכתב אישום כנגד ראשי המערכת הבנקאית, הפרקליטות והמשטרה.

מהלך שהוכתר כהצלחה מהדהדת.

תיעדתי כל פעולה, כל חקירה וכל דיון בבית משפט.

במשפט, הבנקאים הבכירים נתנו לראשונה דין וחשבון על תהליכי הגבייה הדורסניים, על שכר הבכירים, על הפשעים שהודו בהם בארה"ב ועל האשראי המיוחד לבעלי הכוח.

מה קרה מאז? משפט הבנקאים החל בקול תרועה רמה כאשר דיון אחר דיון, משטרת ישראל, הפרקליטות ובנק לאומי מובכים שוב ושוב, סעיפי אישום נמחקים וההתנהלות הבעייתית ולפרקים לא חוקית של בנק לאומי ובכיריו נחשפת במלואה. שיאו של המשפט היה בעדותה הדרמטית בת שלושת הימים של מנכ"לית לאומי, רקפת רוסק עמינח, בה נחקרה בנוגע להסדר הטיעון של לאומי עם הרשויות בארה"ב (שכלל גם קנס של שני מיליארד ש'"ח). בעדותה נחשפו הליכי הגבייה הדורסניים, מערכת קבלת ההחלטות ופעולות לא חוקיות שביצע בנק לאומי נגד עו"ד כהן. שיאו הבא של המשפט אמור היה להיות התייצבותו לעדות של ציון קינן מנכ"ל בנק הפועלים לשעבר. אבל הפרקליטות והמדינה החליטו לרדת מהעץ הגבוה שעליו רצו לתלות את ברק וחבריו והגיעו להסדר טיעון.

אבל הסיפור לא תם. עו"ד כהן הגיש תביעות אזרחיות כנגד בנק לאומי וחנן פרידמן (היועץ המשפטי של בנק לאומי דאז שקוּדם לתפקיד מנכ"ל לאומי) וכנגד היועץ למלחמה בטרור טיראן פרטוק על פגיעה בפרטיות.

תלונות נוספות הוגשו כנגד מספר שוטרים על בידוי ראיות ותיאום עדויות והוגשה התראה לפני תביעה אזרחית נגד ארז ריכטנברג, התובע במשפט מטעם פרקליטות המדינה.

ובמקביל, אפי נוה הודח מראשות לשכת עורכי הדין ומואשם בשוחד; ציון קינן ויאיר סרוסי הודחו מתפקידם ;רקפת רוסק עמינח פרשה מתפקידה; חוקק חוק שכר הבכירים; נוסחו כללים חדשים לגביית חובות מחייבים (חוזר לבנקים מאת חדווה בר, הממונה על הבנקים); נפתחה חקירה בארץ על הסכם הטיעון של לאומי עם הרשויות הפדרליות בארה"ב וקרו זעזועים נוספים שיפורטו בהמשך.

והסרט "משפט הבנקאים"? 

לסרט הצטרפה המפיקה סתיו מירון וכעת אנו בשלב גיוס כספים, צילומי ראיונות ותחילת עריכה.

מלבד החומרים שאני עצמי צילמתי במשך 4.5 השנים האחרונות, יישזרו בסרט חומרי גלם רבים מאוד של ברק עצמו ופעילים נוספים. אחת העדויות הדרמטיות ביותר שתופיע בסרט היא עדותה של מנכ"לית לאומי, רקפת רוסק עמינח, החושפת את מנגנון קבלת ההחלטות ואף מעמתת אותה עם העבירות שביצע לאומי בארה"ב, שבגינן נקנס בסכום חסר תקדים של 2 מיליארד ₪.

כדי שהסרט החשוב הזה יגיע לכל אחת ואחד בציבור, אני צריך את התמיכה שלכם.

יש לנו תשורות נפלאות בשבילכם, כולל כרטיסים לסרט.

עכשיו אתן ואתם יכולים להיות חלק מיצירת הסרט.

היכנסו ללינק, בחרו תשורה ועזרו לנו להביא את "משפט הבנקאים" לכל המסכים בישראל.

תודה רבה

אליאב

להגיב

כתיבה אפקטיבית # 2 – צפריר בשן

[צפריר בשן]

 

[כתיבה אפקטיבית # 1 – על צפריר ומה זאת כתיבה אפקטיבית]

 

תשמעו סיפור:

כשהשתחררתי מהצבא הלכתי לעבוד בתור מאבטח של מוסדות חינוך. הייתי עומד בהקשב מתוח שמונה שעות ביום ומחכה לביקורת של האחראי האזורי. הוא היה סמ"פ משוחרר ומשועמם שבדק שאני ערני ומגולח ומצוחצח, שיש לי מים בבקבוק ושלא חסרים לי כדורים במחסנית.

בקיצור, לא כל כך השתחררתי מהצבא. הייתי אומלל.

אחרי כמה שבועות כאלה, אמא שלי אמרה אמרה שאי אפשר ככה, ושאני צריך לעשות משהו שקשור לעריכה וכתיבה ונדמה לה שאולי היא מכירה מישהו באיזה עיתון שאולי יוכל להציע לי עבודה. אז היא התקשרה לאבא שלי, שבמקרה היה עורך עיתון, ואמרה לו "או שאתה לוקח את הילד לעבוד אצלך, או שאל תחזור הביתה". וככה התחלתי לעבוד בעיתון.

ללמדכם שכישרון נטו באמת יעזור לכם להגיע לייעוד שלכם, אבל קשרים גם כן לא יזיקו.

למה אני מספר לכם את הסיפור הזה?

כי הוא סיפור.

וסיפור זה נעים

וכי רציתי להזכיר לכם שלא משנה מה אתם כותבים, פוסט או עמוד אינטרנט, דף נחיתה או מחברת המראה, אנשים אף פעם לא ימהרו לקרוא את זה. אתם נותנים להם מידע, ואנשים לא באמת רוצים לצרוך מידע. הם רוצים קולה. ועוגת גבינה. ובלונים. וסקס. מידע? לא תודה.

אבל אם אתם מספרים להם להם סיפור משהו אחר לגמרי קורה. כי זה כבר לא מידע. ואנשים אולי לא רוצים מידע, אבל סיפור הם נורא רוצים.

אז המלצונת קטנטונת: לפני שאתם נותנים מידע, לפני שאתם מספקים ערך, לפני שאתם מציעים שירות או שוטחים את הסחורה שלכם על הדף, ספרו סיפור.

תתחילו ב"יום אחד הארנב יצא אל האחו" או ב"משה סמנכ"ל השיווק חייג אל מנהל תיק הלקוחות אבל הגיע ליורם מהמוסך שאמר לו, 'אדוני, הלקסוס שלך מוכנה' (למרות שמשה בכלל נהג בסובארו)". או שתתחילו ב"יום אחד חטפתי קרייביינג מטורף לסביח". או שתתחילו במשהו משלכם.

תעשו להם חשק. זה יעשה פלאים לעסק שלכם.

לאתר של צפריר  |  לדף הפייסבוק  |  להצטרפות לניוז שלו  |  לרכישת הספרים

להגיב

כתיבה אפקטיבית – צפריר בשן

 

את הפוסט הזה אכתוב אני (רואי), כי הנחתום (צפריר) לא אוהב להעיד על עיסתו. אז ברשותו אעשה עיסה עם דברים שכתב על עצמו, קטעים מהספרים שלו, חוויות שלי מהסדנה שלו ועוד קצת תבלינים.

צפריר כותב על עצמו

"צפריר בשן גר בתל אביב, נשוי לאלה ואב ליונתן, מיה ואנה. הוא מרצה ומנחה סדנאות לכתיבה אפקטיבית.
צפריר שימש כעורך ובעל טור אישי בעיתונים הארץ וגלובס. הוא הקים וניהל חברת ייעוץ אסטרטגי ויחסי ציבור והיה סמנכ"ל שיווק בחברת טכנולוגיה… עובד במה שהוא אוהב: כותב, מלמד ולפעמים אפילו אוכל צהריים עם הילדים".

את צפריר הכרתי דרך הניוזלטר שלו, בו הוא מצליח לשעשע ולהיות מקורי ובו בעט (משחק מילים שמשעשע אותי), לתת אחלה של טיפים לכתיבה, בשפה קולחת וברורה (אימלה מה יגיד לי על הניוז הזה…). יש לו יכולת לכתוב על ריצה בצורה מעניינת! אל דאגה, לאו דווקא תתחילו לרוץ, אבל סיכוי טוב שהכתיבה שלכם תצא קולחת ומהירה יותר. בהמשך נתקלתי בספרים שלו "כתיבה אפקטיבית" ו"תכתוב תרוויח" וגיליתי איך אפשר להרוויח פעמיים, כי אלו גם ספרים כייפים לקריאה וגם נותנים ערך אמיתי לקורא (מישו אמר אפקטיבי?).
את ההשלמה חוויתי על בשרי ולפטופי בסדנת "כתיבה אפקטיבית" שמצליחה בארבע שעות לגעת בדברים הכי חשובים לכתיבה משמעותית ומעניינת – והכי חשוב, בלי להירדם או להשתעמם באמצע.

ולסיום סיומת, הנה עוד תקצור של מה שכתוב במאחורה של הספר "כתיבה אפקטיבית":

"…כתיבה אפקטיבית משנה חיים. היא ההבדל בין פקיד למנהל, בין הצלחה עסקית לעוד כישלון אחד, בין אהבה נכזבת לרומן (רוסי) עב כרס…
הכתיבה שלכם הפכה למה שמגדיר אתכם בעיני העולם… היא זו שתשתקף בתשובתו של לקוח, במבטו של הבוס, אפילו בחיבוק של בני הזוג שלכם.
… שום דבר ממה שלמדתם בבית הספר לא הכין אתכם להשיג מטרות בכתיבה: להצחיק, לרגשף להעביר מידע, להניע לפעולה, לגרום לדברים לקרות, למכור…"

השתכנעתם? קראו את הטור, לא השתכנעתם? קראו הכול מהתחלה… וברצינות – כל חודש יעלה כאן טור עם טיפים שווים ממש ולמי שלא רוצה לחכות חודש, מומלץ להירשם לניוז של צפריר ולקבל טיפים על בסיס יומי. מבטיח שזה מעניין. ואפקטיבי.

לאתר של צפריר  |  לדף הפייסבוק  |  להצטרפות לניוז שלו  |  לרכישת הספרים

להגיב

עבדאללה VS. החתול של שרדינגר / יובל כספי

[יובל כספי]

 

לאחרונה אני מרגישה קצת כמו החתול של שרדינגר – גם פה וגם לא פה. או לא ממש פה ולא ממש בשום מקום אחר. או לא לגמרי בטוחה אם אני חיה, מתה, או בכלל באיזשהו לימבו בין לבין.

וכמו שלא ברור אם החתול המפורסם חי, מת, או נמצא באיזשהו מצב ביניים; כך גם אני מתקשה – שלא לומר כלל לא מצליחה – לקבוע בצורה חד משמעית מה הן התחושות האלה, והאם הן "טובות" או "רעות". ובכלל, אני לא חושבת שאפשר (ואם אפשר, אני די בטוחה שאני לא מעוניינת) לקבוע באופן אבסולוטי מה היא תחושה "טובה" ומה "רעה" – וזה כמובן תקף גם לגבי כל תחושה או רגש אחרים שנעים על הרצף שבין שני הקצוות האלו.

ואני אסביר:
למשל, במצב היפותטי לחלוטין, חלמתי בלילה האחרון שאני חוזרת לצבא (הסירי דאגה אמא, זה מצב היפותטי לחלוטין. לא חלמתי על הצבא כבר שישה לילות שלמים; ספרתי בעצמי). מי שלא מכיר אותי, ולא יודע מה המשמעות של חזרה לשירות צבאי עבורי, יכול להתייחס לזה כניטרלי. אבל, באותה נשימה אני יכולה לשתף שחלמתי שאני נאלצת לחזור לצבא, וקמתי עם תחושת חנק. במצב כזה, גם מי שלא מכיר אותי יכול להבין שכנראה המשמעות עבורי היא "רעה". אבל(!) אני גם יכולה להגיד שחלמתי שאני נאלצת לחזור לצבא, ואכן קמתי עם תחושת חנק. ועם זאת, במהלך החלום הרגשתי שאני מצליחה לעמוד על שלי, להסביר את עצמי מול הגורמים הסמכותיים, וזה נתן לי תחושה של סיפוק. ובמאמר מוסגר ארחיב שתחושת הפתיחות הזו – שאני יכולה לדבר ושיש לי מקום להביע את עמדתי – הייתה לי זרה לחלוטין במהלך השירות הצבאי. כלומר, בתוך החלום הדי-לא-נעים הזה (אולי באמצעותו?), התרחש גם ריפוי קטן.
ועם כל הנתונים האלו, אני מתקשה להגדיר האם זה "טוב" או "רע". כלומר, ברור לי שהרבה מהחוויות שלי בתקופה "ההיא" מסווגות אצלי כ"רעות" (ברמה כזו או אחרת). ולרוב אני גם לא ממש נהנית לחלום על הצבא (בין אם זה חלום היפותטי או אמיתי), אבל מדי פעם כן יש הבזקים של אור; דברים, אירועים, שיחות או מפגשים נעימים וטובים שאני יודעת שאלמלא השירות וכל מה שחוויתי במהלכו – לא היו קורים בכלל. אז מה זה אומר עלי? על החוויות מהשירות? על המצב שלי עכשיו? על החוויות הנעימות בחיים? על הזכרונות הכואבים? על הכאבים שאני עדיין חווה (תודה לך פיברו, אני אוהבת אותך!)? אולי טוב שהיה לי רע? אולי זה רע שטוב לי?

ואולי – רק אולי – כל מה שאני צריכה זה שיופיע איזה סיריוס בלק אחד ויגיד לי ש"בתוך כולנו יש גם אור וגם חושך. מה שמשנה זה הנתיב בו אנחנו בוחרים לפעול. זה מי שאנחנו באמת."

ומה הקשר לעבדאללה שנמצא בכותרת? אין קשר, לפחות לא קשר ישיר. זה פשוט החתול המתוק בתמונה, שבמציאות אחרת גם יכול להיקרא "החתול של יובל".
(והוא, אני מקווה, לא פרדוקסלי).

_________________________________

יובל כספי, סטודנטית לרפלקסולוגיה. חיה את עולם הסיפורים והדמיון, כותבת מהנשמה-אל הנשמה-את הנשמה, תרמילאית נצחית במחוזות הקסם והפנטזיה ובעולמות הרוח והמיסטיקה

להגיב