מחשבה יוצרת מציאות…

נתחיל מהסוף, מההווה, עוד כמה שעות אנחנו טסים למדריד. לחמישה שבועות של ריסטארט וצבירת כוחות להמשך. 4 שבועות בקמפינג על אדמה של חבר ועוד שבוע לבקר חברים בפורטוגל, שעם חלקם גרנו פעם, והיום (כמעט) כולם קנו אדמה וגרים בה…

אבל נחזור אחורה לאיך שזה קרה…

לפני חמש שנים, יצאנו למסע משפחתי לדרמסלה-גואה-ברלין–>ברכב לפורטוגל בעקבות חלום (יותר מאחד), ואפילו כתבנו על זה בלוג כאן.

בסוף ויתרנו על חלום פורטוגל (בעיקר עבור חברה לילדים) אבל שמרנו על קשר טוב עם הרבה חברים משם.

אחד מהם הוא דויד מונג'ה הספרדי, אותו פגשנו בריינבואו בפורטוגל באפריל 2016, ושבוע יחד הפך אותו ממש לאחד מהמשפחה. אכלנו יחד, דיברנו על תרבות הצריכה, על חברויות וגם הרבה על ישראל (אותה הוא אוהב מכל הלב).  הוא סיפר לנו על האדמה שקנה שעה וחצי דרום מערבית ממדריד ובה גר, הזמין אותנו לבקר (גרנו אז בפורטוגל) ונפרדנו בתקווה להיפגש בקרוב.

בינתיים חזרנו לארץ וחלפו להם שנתיים. יולי 2018 נסעתי אני לפסטיבל MadCool במדריד, וקבעתי עם דויד לשתות איזה כוסית בפאב במרכז העיר (בדיוק אחרי חצי גמר המונדיאל בו הפסידה אנגליה שלי לקרואטיה). מפה לשם, במקום לשבת בפאב, נסענו לבית ההורים של דוד, חצי שעה צפונה ממדריד, בהרים… (לא מאמין ששם נישן הלילה!!).
לפני שעזבתי בבוקר, זרקתי לדוד ואל אויר העולם, מחשבה וחלום, שנראו לי אז יישימים כמו קיץ קריר ורגוע בישראל:

הלוואי ששנה הבאה אוכל לבוא עם המשפחה לחודש ביולי לאדמה שלך.

הסתיים הפסטיבל, חזרתי לארץ אל טרפת מרוץ העכברים, ההישרדות הכלכלית, הלחץ והחום.

חלפה לה חצי שנה והמחשבה קיננה בי. בנתה לה כן ודגרה. בתחילת 2019 בקעה לה פתאום. אבל ידעתי שאין סיכוי שנוכל לממן אותה (טיסה, שהות, מה יהיה עם הבית השכור, עבודה). ובכלל גיל לא רצתה.

מה יש להפסיד. שלחתי לדוד מייל… הרגשתי קצת כמו מישהו שממלא טופס לוטו…

טו מייק אלונג סטורי שורט, בקוסמיות משולבת אסרטיביות שלי, חלקי הטטריס התחילו ליפול.

התברר שדוד תכנן הקיץ לעשות הרבה עבודה באדמה שלו, אז במקום לקחת עובדים, אעבוד אני איתו – בתמורה לכרטיסי הטיסה.

עזבנו לפני כמה ימים את הבית שלנו ואנחנו עוברים לבית חדש באוגוסט ופותחים בו גן וצהרון. אז צריך להעביר את יולי במקום אחר.

כעצמאי התחלתי לעבוד עם כמה לקוחות בריטיינר דרך האינטרנט, כך שאני יכול לממן את השהות…

כל החלקים הסתדרו במקום, ואותה מחשבה הזויה מתגשמת במלואה!

אנחנו נוסעים לארבעה שבועות של חיים בטבע פראי, בלי מזגן או מקרר אבל עם מעיין, אגם, שני נהרות ליד ועצי פרי מסביב. בשבוע החמישי נחזור לבקר את החברים והמקומות שהיינו בהם בטיול בפורטוגל (תמיד צריך Plan B).

נתנתק מהמסכים (חוץ מהעבודה שלי), נלך יחפים, נחזור לטבע האמיתי שלנו כבני אדם, ונחזור עם כוחות מחודשים אל השנה (העברית) הבאה. יודעים שיהיה גם מאתגר (מישהו אמר יתושות) ושיהיו ימים לא קלים – במיוחד כשאנחנו פותחים גן ונהיה פחות זמינים (ההחלטה על הנסיעה קרתה והוזמנה לפני ההחלטה על פתיחת הגן).

אבל אנחנו נוסעים עם עיניים ולב פתוחים, לקבל מה שיש ולחזור מחדש.

אמא אדמה, Here we come!

2019. Here we go again

מבחירות לבחירות. גם ראש מועצה חדש וראש ממשלה שכנראה לא ישתנה – אבל בעיקר בחירות אישיות שלנו.

עד כמה הבחירות שעשינו עיצבו לנו את 2018? כמה ממה שקרה שם היה תלוי בבחירות שלנו? הכול, חצי? והאם היינו חופשיים באמת בבחירות שלנו? או שלפעמים בחרו בשבילנו ורק יצרו אצלנו את הרושם שבחרנו בעצמנו…?

האם ככל שיש לנו יותר בחירות חופשיות לעשות בחיים שלנו אנחנו באמת יותר חופשיים?

האם כשאנחנו הולכים לעבודה שאנחנו לא אוהבים רק כי חייבים להתפרנס אנחנו חופשיים?

האם כשאנחנו לא מתחייבים לשומדבר שדורש מחוייבות לאורך זמן (עבודה מסודרת, לימודים, זוגיות) – כדי שזה לא יפגע בחופש שלנו להיות ספונטנים – אנחנו באמת חופשיים?

ומי יוצר את הגבולות והמגבלות? מי קובע מה נהוג ומה נכון?

(איך העובדה שנהוג וצריך להעלות פוסט תחילת שנה כאן באתר, גורמת לי לכתוב בכיף את הפוסט הזה? בחופשיות?)

מהו חופש באמת?

היכולת לעשות כל הזמן מה שאני רוצה

או

היכולת לקבל בשלווה שיש מגבלות לעולם ולעצמי, לקבל אותן באהבה, ולנוע בחופשיות במרחב שנותר

ואיפה אתם מרגישים שאתם נמצאים בפרדוקס החופש הזה?

מאחל לכולנו לבחור מתוך חופש בשנה הקרובה. וגם לקבל את הבחירות שלנו שדורשות השקעה – ולהבין שלא רק שהחופש שלנו לא נפגע, הוא מתרחב ומתעצב מחדש בתוכנו.

ש נ ה   ט ו ב ה

רוחות של שינוי

[צילום: צופית דמרי]

התמונה הזאת מרגשת אותי. ואני לא אחד שמתרגש בקלות מפוליטיקה. היא נוטעת בי תקווה, היא נכונה.

האיחוד הזה של שמאל וימין, דתיים וחילונים, מערב פרדס חנה ומזרח כרכור, נשים וגברים, אגו ושיתוף פעולה

מדהים בעיני. ומרגש כבר אמרתי.

זו שותפות עם שלושה קווי יסוד: שמירה על הסטטוס קוו בנושא השבת, הצהרה על מדיניות של חיזוק השכונות וצמצום פערים ופעילות למען האחדות הישובית וחיבור בין הקהילות השונות.
השותפות גם אומרת שכבר יש רוב של 8 מתוך 15 במועצה. ומאוד סביר שיוני חכימי והגמלאים יחברו לקואליציה שכזאת ואז זה כבר מועצה שיכולה לפעול עם 10 מ-15. והלוואי שכולם יצטרפו ותהיה קואליציה מלאה שהולכת לאותו כיוון.

השותפות הזאת דרשה ויתור על הרבה אגו מצד כל הארבעה. והכרה בשוני ומגוון הדיעות של האחר. אבל היא בעיקר מסמנת שינוי ותקווה.

וזה מה שכתב אייל:

"…בבחירות הבנו כמה דברים בסיסיים: הבוחרים ווהבוחרות שלנו רוצים שינוי, מבקשים תקווה ומאמינים בחזון שפרשנו וברצון לייצר פוליטיקה אחרת.
יותר מזה, במהלך הקמפיין ובמיוחד ביום הבחירות, הרגשנו את האהבה הרבה שרוחשים לדרך הזו.

– ועדיין, הגר צריכה לנצח בסיבוב השני כדי שהשותפות הזאת תצא לפועל (למרות שבפועל תהווה גוש חוסם אם אלדד ינצח).
מעניין מה יהיה שיעור ההצבעה…

הבחירות לסיבוב השני יתקיימו ביום שלישי הבא, ה-13 לנובמבר, בין השעות 13:00-22:00. בוחרים באותו מקום שבחרנו בסיבוב הראשון.

בא בחשבון – שיעורים פרטיים במתמטיקה בפרדס חנה והסביבה

יש 3 סוגים של אנשים. אלו שיודעים לספור ואלו שלא…
מתמטיקה מורכבת מ-50% הנחות, 50% הוכחות ו-50% דמיון…

וברצינות – כמה חבל שהמקצוע הכי יפה (כן!) שנלמד בבית הספר, מייצר את הרתיעה הכי גדולה אצל הילדים. ובמיוחד, כשמאוד קשה להבין – למה אני צריך את זה ואיך זה יעזור לי בחיים…

אני רואי, בן 45 ויש לי וידוי. אני אוהב מתמטיקה. כן, באמת! ממש. כמו שכתבתי בפוסט אחר, מתמטיקה היא הבסיס עליו עומדים כ"כ הרבה דברים. היא קובעת מי ומה יפה (יחס הזהב), מה נשמע לנו נעים באוזן (ראו את זה) ובלעדיה לא הייתם יכולים לקרוא את זה או להתקשר אלי… ותחומים כמו מוזיקה, עיצוב ושירה (כן!) לא היו קיימים.

הבעיה לטעמי מתחילה במפגש הראשון של הילד עם הנושא. שיטות הלימוד כמו גם השם "מתמטיקה" או "חשבון" לא מעוררות לסקרנות ודו-שיח. אם רק היו משחקים עם מספרים, יוצאים ללמוד בטבע (מעלי כותרת, הדמיון בין קונכיות לגלקסיות ועד יחס הזהב) ו/או אוכלים איתו יחד איזו רבע עוגת שוקולד – אולי הכול היה נראה אחרת.

בעשרים ומשהו השנים האחרונות לימדתי מאות ילדים, נוער ובוגרים איך לגשת אל נושא המתמטיקה מכיוון קצת אחר. איך לראות את היופי, איך להבין למה זה טוב. עם המון דוגמאות מהחיים האמיתיים ושלל טכניקות שיוצרות עניין. אני ניגש אל כל תלמיד בראיה רחבה שלו כמכלול של כל מה שעבר עליו מגיל צעיר, של היחסים החברתיים והשפעות במשפחה (אח גדול מאוד מוצלח, אבא קשוח או סבתא השוואתית הן המשוואות הכי פחות נעלמות מעיני…). אני מכוון קודם אל השורשים, להשקות ולדשן אותם, לחזק את הגזע – ואז ללכת ולהריח את הפרחים.

אני כאן גם כדי לאסוף את השברים אצל מי שכבר נואש וגם כדי להיות פונקציה תומכת ועוזרת לאלו שרוצים להתקדם. אבל בכל המקרים גיליתי שחיזוק הביטחון העצמי והאמונה של התלמיד בעצמו עושה את רוב העבודה. כן, אין קיצורי דרך וחייבים לתרגל, אבל כשרואים תוצאות (לא רק במבחנים) זה הרבה יותר קל.

אני מלמד ילדים מגילאי גן ועד י' – אצלם בבית. שיעור הוא שעה מלאה. אני מאפשר תמיכה בווצאפ וגם מכין מבחנים לדוגמא לפני מבחן אמיתי בבית הספר.

מזמין אתכם לפגוש אותי. כאלו שלא למדו אף פעם או כאלה שרק מתקשים בנושא מסוים. משתדל להביא איתי שלל פתרונות ודרכים יצירתיות ללימוד – משבצות רצפת הבית ללימוד צירים, קלפי דינוזאורים לחיבור וחיסור, משחקים ואפליקציות ללימוד לוח הכפל ועוד. כמובן שיכול לעבוד גם עם ילדים שצריכים רק עזרה בהכנת שיעורים או בהכנה למבחן – אבל תמיד מעדיף עבודה תהליכית ארוכת טווח.

רק דבר אחד אני מבקש ממכם ההורים – לשאול ולוודא עם הילד שהוא רוצה ללמוד, כי מוטיבציה היא דבר שקשה מאוד לכפּות, היא חייבת לבוא מהילד עצמו (ואנו יחד נטפח ונחזק אותה).

לעוד פרטים ושאלות: 052-4636456 

רואי

סליחה לעצמנו

ערב סוכות. פרדס חנה מתעטפת ברוחות שלווה ושקט. כמה אני אוהב את השקט הזה.

הרבה מפגשים אישיים ואנושיים יש בחג הזה. חג שרבים יוצאים בו החוצה לרחובות ונפגשים עם שכניהם ומכריהם שלפעמים לא ראו מעבר למסכי היומיום.

אבל יש גם מפגש אחר בחג הזה. מפגש אישי פנימי. יש שקוראים לו חשבון נפש. אחרים התבוננות פנימית.

ויש את העניין הזה של סליחה. The hardest word? מייבי דה לונליאסט.
כי מעטות הפעמים שאנחנו שומעים בחיינו סליחה עם התכוונות (לא זריזה כזאת מפלוני שנתקל בי במכולת), סליחה עם מבט בעיניים. הרבה פעמים נתפסת בקשת סליחה מהאחר כהודאה באשמה, לקיחת אחריות על משהו שעשינו, והאגו לא אוהב את זה.

ויש כמובן את נושא הסליחה מאלוהים, אבל רבים וטובים ומאמינים ממני כתבו על כך הררי מילים.

אבל מה עם סליחה ממישהו אחר לגמרי, מהאדם הכי חשוב והכי אהוב שקיים בעולם.
מה עם סליחה מעצמנו?

על כל הפעמים שהלקנו את עצמנו
ושירדנו על עצמנו
על כל הפעמים שחשבנו שאנחנו לא ראויים
לא יפים
שמנים
פחדנים
או עצלנים
על כל הפעמים שלא היינו כנים עם עצמנו וחיינו בשביל אחרים
על כל הפעמים שהתעללנו בגופנו
בנשמתנו
בליבנו

ואפשר להמשיך עד כיפור הבא…

אבל כמה מרפא, משחרר וחשוב לעצור רגע ולעמוד מול מראה, או בעצימת עיניים, לנשום עמוק ולמלא כל תא בגוף באהבה, ולבטא בקול רם ומלא כוונה את המילה "סליחה". ובאמת לסלוח לעצמנו על שאנחנו לא מושלמים, על שאנחנו אנושיים.

שווה לנסות

חתימה טובה וחג סוכות שמח

על הקשר בין תשעה באב למחאת הלהט"בים

בוקר טוב. שבוע טוב.

טוב.

אז מה זה ה"טוב" הזה? האם יכולתם להסביר לחייזר את משמעות המילה "טוב" בקלות? נסו רגע.
טוב היא מילה שאנחנו משתמשים בה המון, מעין צפירת הרגעה פנימית, ההיפך מרע ואולי הסכמה שהכול בסדר.

והנה יום ראשון, ה-22 ליולי לשנת 2018 (למעשה עשרה באב), התחברו להם שני אירועים שונים בתכלית – צום ואבל תשעה באב מחד – ומחאת הלהט"בים מאידך. כמו מים ושמן. האם אפשר לדמיין אירועים ואוכלוסיות שונות יותר?

ובכל זאת בחיפושי אחרי המשותף, עולה ביטוי אחד מיד, בלי צורך להתעמקות ותחקיר – שנאת חינם.

אני לא יודע מספיק על תשעה באב, יודע שמדובר על חורבן בית המקדש, על סופה של תקופת בין המיצרים – ובעיקר מכבד את זכותם ורצונם של אלו שרואים ביום הזה יום קדוש ועצוב. אני עדיין לא מבין למה כ"כ הרבה מקומות חילונים סגורים ביום הזה (וכן, שמעתי על עניין כבוד ורגישות לרגשות הדתיים, מתי זה יקרה גם בכיוון ההפוך?) וקראתי שאומרים שבית המקדש נחרב בגלל שנאת חינם. אני ממש לא יודע אם זה נכון, אני כן חושב שזה הסבר וביטוי שמאחד ומעביר מסר חיובי לעתיד, לא עוד שנאת חינם, לא עוד שנאה ללא סיבה.

ואם אנחנו מדברים על שנאת חינם – כמה מילים נוראיות נאמרו לאורך השנים על הקהילה הלהט"בית. כמה רבנים וחברי כנסת וסמוטריצ'ים שעכשיו צמים ומתענים, חוטאים כל השנה באותה "שנאת חינם" במילים ובמעשים שלהם. ומה חטאה של אותה קבוצה של אנשים שמרגישה ונמשכת אחרת, שרובה ככולה תורמת לחברה ולמדינה (ע"ע חרדים) – והשנאה אליה מדהימה, ללא סיבה. רק כי הם אחרים ושונים בנושא אחד. וזה מעורר אצל הרבה אנשים פחד. וכידוע פחד+בורות = שנאה. ובאמת שזו שנאת חינם (ולא, התערטלות של משתתפים במצעד הגאווה היא לא סיבה, היא תוצאה של רצון להקצין את חופש האדם וחירותו).
ומישהו יודע מה נסגר עם פרשת הירי בבר-נוער? תשע שנים ועוד לא תפסו את הרוצח?…

ועוד כמה מילים על חוק הפונדקאות. נשאלת השאלה אם פעולת הפונדקאות לכשלעצמה היא מוסרית, במקרים רבים ניצול עוני וחולשה של אישה, כדי להשתמש בגופה כרחם להשכרה. אני לא נכנס כאן לסוגייה הזאת, אלא לעצם האפלייה המקוממת – למי מותר ולמי אסור להשתמש בשירות הזה. איך יכול להיות שמדינה וממשלה מושחתת (היום ותמיד) יכולה לקבוע לאנשים פרטיים מה הזכויות הבסיסיות ביותר שלהן (ילדים ומשפחה) – כשברור שהאינטרס של המדינה אינו אובייקטיבי, אלא ניזון מאינטרסים כלכליים, הישרדותיים ופוליטים. בדיוק כמו שמדינה לא יכולה להחליט בשביל הפרט מה לעשן ומה לא, מה לשתות ומה לא וכן, איפה ללדת וגם האם לחסן או לא (ואני לא מרחיב כאן את הדיון, רק מדבר על העקרון).

(ואף מילה הפעם על חוק הלאום, אסדות הגז ועוד מלאן עניינים שצריך לשבות ולצעוק עליהם!)

אז חברי הלהט"בים וגם אלו שצמים עכשיו – מאחל לכולכם המון אהבת חינם וקבלה ומחשבה על האחר וחיים חופשיים ומלאים בטוב.

מחשבות על אחריות

הידעתם שבעברית אין תרגום ישיר למילה Accountability (אחריותיות הכי קרוב): לקיחת אחריות, ההתחייבות של גורם לקחת אחריות על מעשיו או תוצאותיהם.

כנראה שלא סתם. זוכרים מישהו לוקח אחריות בארץ הזאת אבל באמת?

אם חשבנו שלהגיד "סליחה", "אני מצטער" או "טעיתי" זה קשה, מתי שמעתם בפעם האחרונה מישהו אומר "מצטער, אחריות שלי"? ואם אפשר שהמישהו הזה יהיה במעמד ציבורי?…

כן, אני מדבר גם על האסון הנורא בדרום בשבוע שעבר. עד היום כאבתי ועצבתי ועכשיו מרשה לעצמי לכעוס. ראש המכינה התפטר. יופי. עם סוללת עורכי דין וקמפיין מאורגן הוא מתפטר ועוזר להפיל את כל האשמה על הש"ג, הפיון, במקרה הזה אחד המדריכים. מבלי לקרוא את ממצאי החקירה, לטעמי, בעצם העובדה שלא יצאה הוראה מלמעלה "לא יוצאים לטיולים באזור הזה היום ולא משנה המסלול" ראש המכינה, וגם אנשים מעליו, אחראיים. אבל מכיוון שתחומי אחריות (אמיתית, לא מס שפתיים) כמעט שלא מוגדרים בשומקום, גם כאן לא יקרה כלום.

וזה ממשיך בכל כיוון.

כשנחשון וקסמן ז"ל נרצח בניסיון החילוץ, ראש הממשלה דאז יצחק רבין כן אמר בטלויזיה "אני אחראי". יפה, לא? רק איך האחריות הזאת מתבטאת? כשכל שבוע נהרג בישראל פועל בניין ואף אחד לא משלם על כך… כשאחרי אסונות ורסאי, המכביה או רמדיה ה"אחראים" יצאו בעונשים מגוחכים אם בכלל, זה מרתיח.

הנה קצת על רמדיה (תזכורת: מתו 4 תינוקות ועשרות נפגעו בצורה חמורה):
עונשיהם של עובדים מחברת האם בגרמניה: "…לאחר שיתוף פעולה מוגבל מצד הפרקליטות בישראל הם הורשעו לאחר הסדר טיעון ונקנסו."
עונשם של מנכ"ל חברת רמדיה (למדסברגר) וטכנולוג המזון (בלק): "…לאחר הסדר טיעון הורשע לנדסברגר בגרימת מעשה העלול להפיץ מחלה ונידון ל-400 שעות שירות לתועלת הציבור ועונשו של בלק הופחת ל-15 חודשי מאסר."
עונשיהם של האחראים במשרד הבריאות: "…בהסדר טיעון שנחתם ביוני 2011 הודו הנאשמים במעשה העשוי להפיץ מחלה ברשלנות, אך לא הורשעו בפלילים, ונגזרו עליהם עונשים של שירות לתועלת הציבור."
– כלומר, על מוות ברשלנות פושעת של 4 תינוקות ופגיעה בעשרות אחרים, בסה"כ ישב אדם אחד בכלא למשך 10 חודשים (ניקוי שליש על התנהגות טובה).

יש עוד כ"כ הרבה דוגמאות (ים המלח, בתי הזיקוק, זיהומים של נחלים וים והרשימה ארוווווווכה…).

ועוד מעט מתוכננת כאן ממש לידנו אסדת גז ועוד מבנים קרובים לאוכלוסיה. שכמובן אם חס וחלילה יקרה אסון בגללם יום אחד (ולא מדבר על זיהום), אף אחד לא יישא באחריות.

סתם מחשבה – תארו לכם שלשר האנרגיה היתה אחריות ישירה של 15 שנים קדימה (גם כשכבר לא בתפקיד) על כל נזק שאסדת גז יכולה לגרום לאוכלוסיה. האם עדיין היו בכלל חושבים למקם אותה על החוף וקרוב לאוכלוסיה?…
ואם על כל פועל שנהרג, הקבלן האחראי היה נקנס ב-100,000 ש"ח, נעצר ליומיים ובמקרה חוזר על עצמו נשללת לו הזכות לעסוק בבניין, אולי משהו היה משתנה?

למה לא לעגן בצורה מסודרת אחריות של נושאי תפקידים – שתהיה ברורה לפני שנכנסים לתפקיד. כולל שרים (שר החינוך עדיין לא צייץ מילה על האסון בדרום), מנהלים ובכירים אחרים.

אולי הכול מתחיל מאיתנו, בני האדם, שכ"כ קשה לנו להודות בטעות או פאשלה שנגרמת בגללנו. כי כשאנחנו תינוקות מותר לנו הכול ולא כועסים עלינו ואז יום אחד, בלי שהכינו אותנו, כועסים עלינו על משהו שרק אתמול צחקו עליו. נתנו כאפה לאח שלנו, ואנחנו כבר בני 4 ו"מבינים" מה אנחנו עושים. ואז אנחנו "לומדים" להאשים אחרים, לתרץ, להסביר, רק לא להרגיש אשמים. לא מלמדים אותנו בשום שלב שלהודות במעשה, לקחת עליו אחריות, זה לא דבר רע או אשמה שחייבים להיענש עליה, אלא פשוט תפיסת מציאות אחרת… אחראית. אפילו בשפה רובנו (כולל אני) אומרים "הכוס נשברה" ולא "שברתי את הכוס", כמעט תמיד בצורת סביל – דברים קורים מעצמם, לא אנחנו אלה שעושים אותם.
ולא, אני לא מחפש להלקות או להעניש את עצמנו. כולנו אנושיים וטועים. פשוט לקיחת אחריות על המעשים שלנו יכולה לעזור בעיקר לנו להשתנות.

אני זוכר שכשהחלטנו ללדת את ילדנו בבית הואשמנו בחוסר אחריות. ואני טענתי שאנחנו לגמרי לוקחים אחריות – לא מחפשים את מי להאשים במקרה ו – אלא אחרי שבחנו את כל האופציות, החלטנו כך וכך ולקחנו אחריות תוך מודעות לסיכויים ולסיכונים.

שיהיה לכולנו סופשבוע נעים. לפחות אנחנו לא אחראים על מזג האויר (וגם זה כבר משתנה…)

פוסט פסח

אז לקחתי לי את החופש להעלות פוסט חג פוסט החג… מצאתי עצמי מתחבט ברגשות אשם (טוב בכל זאת חג בבית של אמא) שאני לא מעלה פוסט בזמן. כמו כולם. כזה של חג שמח וחירות וחופש ושאר ירקות. ונזכרתי שאין נושא שכתבתי עליו יותר מאשר "חופש" – וזה לא ממש עוזר. מילים כמו חול וכשמגיע המועד להרגיש חופשי אני שוב מרגיש חנוק ולחוץ ודואג. הכי לא חופשי שיש.

ובכלל כשהים כבר עוד מעט לא חופשי, והחיים יקרים ועם כל הארובות לא ירחק היום שגם האויר יעלה כסף (ע"ע 'זכרון גורלי') – איך עדיין מוצאים את החופש בין המילים ובין האתגרים?

אולי להפסיק להגדיר. להפסיק להבין. פשוט לנסות להרגיש

ח ו פ ש

אז אני משחרר את עצמי מהגדרות ומנסה מעכשיו פשוט להרגיש בתוך סיטואציות את החופש שלי בלי להבין למה.

משחרר את עצמי מדד-ליינים דימיוניים שרק יוצרים לחץ מיותר.

משחרר עצמי מלהרגיש חופשי כי צריך.

ומשחרר את הפוסט הזה לאויר העולם, ככה, כמו שהוא (שחרור רגעי של פרפקציוניזם וניסיון להיות מקורי)

חג שמייח!