התפתחות האתר

  • מכּרכּרת בפרדס (3) – הטור של לילה חפר

    [לטור השני של לילה – סודות בשדות]

     

    אתם אולי תתקשו להאמין לזה היום אבל פרדס חנה הייתה המושבה הראשונה שהקמתה תוכננה מראש. על רקע ההצלחה הפלאית של "תפוזי יפו" החליטו וועד המנהל של פיק"א לאתר אדמה עליה תוקם מושבה של פרדסנים. ומכאן הגיע הפרדס.
    את חנה תרם יחד עם גיבוי כלכלי הנדיב הידוע ובכך הנציח את בת-דודו חנה רוטשילד.

    במרץ 1929 ביום אביב יפה (אני לא יודעת אם הוא היה יפה אבל תזרמו איתי בדמיון הסצנה) הגיעו חמש-עשרה משפחות מלאות אידיאולוגיה ותקווה והשתכנו בבתים צנועים ברחוב שהיום מאזכר אותם, רחוב הראשונים. כבר אז זיהו במושבה פוטנציאל נדל"ני ובנוסף לבתים הצנועים הוכשרו שטחים לבעלי הון ברחוב הנדיב קבוצת 800 וברחוב הדקלים קבוצת 500 על שם מספר הלירות הארץ ישראליות שעברו מיד לוועד.

    אבל… את כל הזה הייתם יודעים גם בלעדי. אני יצאתי לבלוש אחר עדויות חיות.

    וכך סידרתי לעצמי הזמנה לביתם של חנה ויוסק'ה ברקאי לשיחה על כוס תה של אחר הצהריים, כדי לתת פרספקטיבה נוספת הצטרפו לשיחה בנות הדור השלישי בפרדס האחיות יעל רוט ברקאי ומלי ברקאי שפירא.

    הוריה של חנה, אליעזר ועליזה בורכרד, עלו בעלייה השלישית. הם היו מה"יקים" הבודדים שעלו אז לארץ (טרום שואה). הזוג היה חלק מגרעין שרצה להקים קיבוץ. ב-1921 הגיעו לפתח תקוה וקבלו בית של משפחת מוסינזון (משפחה שגם היא תהיה ממקימי פרדס חנה) לתקופה. אחר כך עלו למזרע עברו לעמק הירדן והקימו את בית זרע. לאחר התנסות בחיים בקיבוץ החליטו להיענות לקריאה ולבוא לפרדס חנה.
    חנה נולדה ב….פרדס חנה, היא הייתה בעשרייה הפותחת של ילדי פרדס חנה.

    אני שואלת אותה: איך הייתה המושבה של ילדותך?

    חנה: אין כבישים, אין כלי רכב, הלכנו יחפים לבית הספר. הצרכנייה הייתה במקום בו נמצאת היום אמריקן פיצה. הגן היה בבית הראשונים. בית ספר אלונים היה בית הספר היחיד במושבה (אני ושני אחיי, כל חמשת ילדי ושניים-עשר נכדי למדנו שם, אומרת חנה בגאווה). כל הילדים למדו שם, דתיים חילוניים, לא ידענו אז שיש הבדלים. בית הספר היה במבנה הישן של אלונים שהיום לא בשימוש. היה ועד מנהל למושבה, היו שאלות גדולות כמו גיוס לצבא הבריטי, היינו מקום קטן ופעיל. לא היה קשר עם כרכור (אמנם הדואר ורופא השניים היו שם) אבל זה היה שני ישובים שונים לגמרי, לא יותר קשורים מבנימינה וזיכרון יעקב. הילדים היו בחופש מוחלט, הייתה לנו הרבה עצמאות. למשפחה היה משק חקלאי, אבא שלי חלם שהמושבה תהייה משק אוטרקי, לנו היו עיזים, ירקות, ועצי פרי שונים חוץ מהפרדסים.

    שאלה: והייתם קרובים כל ילדי המושבה? כמו ילדים בקיבוץ?

    לחצו על התמונה להגדילה

    חנה: היינו קרובים לילדי השכונה או אלו שהיו בנוער העובד (שכן בבית הפועל הישן, מול מרכז הורים ילדים), זאת הייתה תנועת הנוער היחידה בפרדס בזמנו. רבים מחברי הילדות שלי נשארו בפרדס חנה ואנחנו בקשר גם היום.
    אנשי פרדס חנה חיו על הפרדסים, עשרים דונם למשפחה, וליד הבית חמישה דונם נוספים לצרכי המשפחה. הפרדסים היו בדרך לרכבת, החמור היה כלי הרכב,היה עליו שק עם שני כיסים לטורייה ולסנדוויצ'ים. אבא שלי התנגד ל"לוקסוס" והיה צמוד לחמור עד שאחרי מלחמת העולם השנייה קיבלו מענק אמריקאי – עגלה לחמור.
    אבא שלי יזם את הבאת העזים לפרדס חנה ואני הייתי אחראית על רעיית העזים בבית. מול הבית שלי (בית המשפחה נמצא מול מאפיית אגמי והוא הבית המקורי האחרון בפרדס חנה), היו שדות. עז אחת שובבה עברה את גדר התיל וקרעה את העטין, במקום דם יצא לה חלב. הייתי ילדה בת תשע ונבהלתי כל כך, זו הייתה אחריותי. אלו היו חיי הילדים אז, שותפים לכל מאמץ משפחתי ולאומי (אתם מוזמנים לקרוא את הסיפור של חנה על המאמץ המלחמתי בקטיף בוטנים שנמצא בספר המקסים "אלונים מספרים- 70 מחזורים לבית הספר", הקטע מצורף בצילום פה.)
    בסוף כיתה ח' אבא שלי שלח אותי ללמוד בנהלל. בית הספר החקלאי של פרדס חנה נחשב פחות חקלאי ורוב בני בכיתה שלי הלכו למקווה וכדורי.בעיני הוריי ה"חקלאי" נחשב בית ספר בורגני.

    חנה נישאה ליוסק'ה ממקימי קיבוץ חצרים והם חיו שם עשור.

    חנה: אחרי עשור חזרנו לתמוך בהורי (זקנים בני 60 ) , אבי היה צריך עזרה בעבודה בפרדס. נפתחה לפנינו הזדמנות עם בניית שכונת רסקו שיועדה לבני המושבה. הגרילו בייננו בתים זהים (בנה ביתך הראשונים). חזרתי לפרדס חנה שונה. כבר היו עשרת אלפים איש. כבר היו מחנות עולים של העלייה מצפון אפריקה (כל אזור "שוהם" היום). אבל הייתה הפרדה גדולה, החיים שלנו היו עד גבול המתנ"ס, לא הכרנו את השכונות. הם לא למדו באלונים ולא הגיעו לצופים.
    גם היום אני פחות חייה את הגדילה של פרדס חנה, פה ברסקו עדיין מרגישים את פרדס חנה שלי. האדמות של אבי נמכרו והיום עובדים עליהם "גזר שליט".

    שאלה ליעל ומלי: יש גאוות יחידה פרדס-חנאית?

    מלי ויעל: כילדות ונערות מאד שמחנו לגדול כאן. זו הייתה מושבה חקלאית מפוארת. הייתי גאה שסבא וסבתא שלי היו מקימי המושבה.
    גדלנו על המורשת של רחוב 500 ו- 800. היה לנו נרטיב ייקי חזק (שלפשטונדה וכו') . פרדס חנה הייתה מושבה שווה מבין מושבות הברון. למדנו יחד בחקלאי זה היה בית הספר של כל המושבות ופרדס חנה הייתה השווה מבניהן. היא הייתה עיר המחוז של בנימינה, גבעת עדה, מ.א מנשה.

    שאלה: מה בפרדס חנה שרד את הזמן?

    מלי ויעל: בעיננו לא הרבה. הצופים עוד מחזיקים את רוח פרדס חנה. והכביש הלא סלול של שכונת מז"ל בז"ק (ביתם של משפחת ברקאי ברסקו.רסקו היא שכונה משני הצדדים של דרך הנדיב. בצד הברקאי שכנו שש משפחות מחוברות מאד והשם מורכב מהאות הראשונה של כל משפחה).

    חנה: בעיני בפרדס חנה יש קסם של משהו. הידית, המתנ"ס, הדאגה לקשיש, הצעירים שבאים כמו בסיקסטיז, האורוות, יש פה חיים אחרים. אני לא יכולה לנתח איך זה מחובר. לי חשוב שידעו פה את המורשת, שיבינו מה היה פה לפני בניינים של חמש-עשרה קומות. אני לא רבה עם הקידמה ומבינה שהזמנים השתנו אבל הייתי רוצה שישמרו יותר וישמרו יותר.

    יצאתי מבית משפחת ברקאי אל הרחוב הלא סלול, אל הנוף שעדיין ירוק ופראי, ודמיינתי לעצמי איך המושבה נראתה כשהיא הייתה כולה כך. גם אני כמו חנה לא רבה עם הקדמה אבל הייתי שמחה עם היינו מצליחים להתקדם עם שורשים ושגם הילדים שגדלים פה עכשיו יוכלו לקטוף תפוז בפרדס של חנה.

    ———————————————————————————————————————————————

    לילה חפר – עובדת סוציאלית ומחברת סיפורי עוצמה לילדים. אוהבת את המילה על כל צורותיה ואת החמוץ-מתוק של החוויה האנושית. לדף הסיפורים והשירים של לילה חפר רצוא ושוב.


    להגיב
  • צ'אקרת הכתיבה (3) – הטור של שלי מרכוס

    [לפרק השני: למה]

     

    אני מכורה לראשון בספטמבר. או יותר נכון- אני מכורה לריח של הראשון בספטמבר.

    כן, לתאריכים מסוימים יש ריח.

    הריח של הראשון בספטמבר הוא ריח של נייר פרגמנט מקומט שבתוכו יש פיתה רכה עם גבינה צהובה ועגבנייה שנדבקת לרך של הפיתה.
    הריח של הראשון בספטמבר הוא ריח של לורדים חדשים (כך קראנו פעם לטושים עבים במיוחד), ריח חריף שיכול לשכר.
    הריח של הראשון בספטמבר, הוא ריח מפעל למחברות. מחברות חמות שזה עתה יצאו מתנור הדפוס. הייתי מדביקה את האף לכריכה החומה ונושמת.

    אח, כמה אהבתי מחברות חדשות, ריקות, נקיות, מזמינות אותי לקשט אותן בכותרות צבעוניות ובתוכן כתוב בכתב יד מסודר וקריא.
    כן, הייתי זאת שכולם מצלמים ממנה את המחברת ומעתיקים ממנה את החומר.

    מיותר לציין שהייתי גם ראש ועדת קישוט, נכון?
    ובמהלך השנה, אחרי החגים, לתוך החורף, לקראת האביב, המחברות היו מתמלאות, משמינות ומתעבות ומה לעשות? גם הייתי צריכה למחוק, עם טיפקס כמובן ולחכות שהוא יתייבש ואז לעבור עליו לאט ובעדינות ולכתוב מחדש את המילה ה נ כ ו נ ה…
    שלא תתלכלך לי המחברת, שלא יתבלגן לי הסדר, שלא אצא מהשורה, מהקווים…

    כך גם הייתי ניגשת לכתיבה הספרותית שלי.
    סיפור היה נולד לי בראש והוא מושלם, כך בדמיוני.
    הייתי מעלה אותו על הכתב, מילה אחר מילה, משתדלת כמה שפחות למחוק, רוצה להאמין שאוכל בהבזק עט לכתוב אותו נקי ומסודר, ללא תיקונים ובוודאי שלא עכבות נוראיות של טיפקס.
    וכשהייתי קוראת את הכתוב , לא הייתי מרוצה. זה לא היה כמו שדמיינתי קודם בראש, משהו לא עבד שם, לא העמיק, לא האמנתי לי.

    לקח לי שנים להבין, דרך חווית הכתיבה, דרך התנסות בלתי פוסקת בכתיבה ואימונים צבאיים בכתיבה שכתיבה זה דבר מלוכלך.
    שכתיבה זה טיוטות ודפים קרועים על רצפת החדר, שכתיבה זה קשקושים ומחיקות ולמי בכלל יש זמן לטיפקס, כי כתיבה זה לדמם על הדף ודם זה עניין לא נקי ולא מסודר.

    רציתי כתיבה סטרילית כי פחדתי לכאוב אותה, כי לא הייתי מוכנה להקיא מתוכי כדורי תסכול ועצב וכיעור, כי אז זה לא יהיה מושלם.
    אם הייתי יכולה ללמד רק דבר אחד בסדנאות שלי, דבר אחד בלבד, זה היה: תאהבו להתלכלך ולהתפלש בתהליך הכתיבה המייגע.
    התפלשות בתהליך מולידה סיפורים מצוינים, היא מעמיקה את הכתיבה, מפתיעה את הכותבת עצמה, משנה מהלכי עלילה ונותנת חופש אדיר לכותב ולסיפור.
    ככל שמתלכלכים בתהליך הכתיבה, כך מתנסים במקומות חדשים שעוד לא הגעתם אליהם ויוצרים תהליך כתיבה מלא.

    אני רוצה לתאר דוגמה לתהליך כתיבה מלא:

    1. יש לכם רעיון לסיפור, מילה שנזרקה, משהו שראיתם, מחשבה שעלתה לכם בראש – תעצרו הכל ושבו לכתוב. לא משנה מה, זה כמו לזרוק צבע על קנבס, או להשאיר את הקנבס ריק. תזרקו את הצבע, קחו דף ועט ותכתבו. משפט התחלה טוב שבוער בכם באותו רגע זה קצה חוט שאין להשאיר אותו בודד.
    "כמה אני שונאת חורף! בא לי לצעוק, בא לי למות"

    2. כתבתם את המשפט הראשון שלכם, תמשיכו לכתוב אבל רק לעצמכם, מתוך ידיעה ברורה שאף אחד לא יקרא את מה שכתבתם.
    "כמה אני שונאת חורף! בא לי לצעוק, בא לי למות. אבל אם אני אמות בחורף, אף אחד לא יבוא להלוויה שלי. אי אפשר להאשים אותם, כולם מעדיפים להיות בבית, מול תנור חם ולא להסתכן בלחטוף דלקת ריאות בלוויה של מישהי שכבר לא ייצא ממנה כלום".

    3. מכאן והלאה זה כבר הקטע שלכם, לכו איתו עד הסוף! תכתבו למה אף אחד לא יבוא ללוויה שלכם, מי הייתם ומה עשיתם וכמה עצוב למות באמצע הטבת. תכתבו איך עבדתם על כולם ובמקום למות החלטתם לחיות, למרות ועל אף אדון חורף, תכתבו איך יצאתם החוצה בגשם, כשכולם ישבו בבית מול התנור החם, וקפצתם עירומים לתוך שלולית בוץ, תכתבו כמה התלכלכתם ואיך השמחה חיממה אתכם מבפנים ושמרה עליכם חיים. תכתבו איך בפעם הראשונה בחייכם באמת הרגשתם חיוניים, שם בשלולית הבוץ בשדה שמאחורי הבית שלכם, כשילדה במעיל סגול ומגפיים של קיטי מביטה בכם מהצד ורוצה להצטרף, אבל לא יכולה.

    4. ואז תכתבו רק על הילדה. בשלב הזה אתם כבר מלאים, אתם כבר חיים בתוך הסיפור שלכם וכל מה שתכתבו על הילדה יהיה מרובד ומורכב ומצוין.

    5. אל תפסיקו עד שתהיו מותשים, אל תפחדו לחזור על עצמכם (זוכרים? אתם כותבים לעצמכם כרגע, לא לאף אחד אחר). אל תפחדו להשמע אידיוטים, הזויים ובלתי רציונאליים. תניחו את העט אחרי שהסדרתם את הנשימה ואין ולו מילה אחת נוספת לכתיבה.

    6. תניחו לסיפור. לכו לשטוף כלים, להכין ארוחת ערב, לשים את הדיסק של "האחים בלוז" ולרקוד או כל דבר אחר שלא קשור בכתיבה. אחרי פרק זמן מסוים של התרגעות, קראו את הטקסט, תאירו את הקטעים שאהבתם במיוחד, תשאירו בצל את אלה שלא והנה לכם סיפור מלא, סיפור שעבר תהליך אותנטי ואישי שלכם.

    רוב הסיפורים המלאים שלכם יישארו על רצפת החדר או יתכנסו לתוך מגירה, חלקם יעלו על הכתב ויתפרסמו כפוסט באיזו רשת חברתית או קול קורא של תחרות כזאת או אחרת, זה לא כל כך משנה. כתיבה זה תהליך פנימי שעושה אתכם טובים יותר והדרך לשם עוברת בדם, יזע, דמעות ותענוג בלתי מוסבר.

    _________________________________________________________________________________________

    שלי מרכוס – כותבת, בלוגרית סיפורים, מנחת סדנאות כתיבה למבוגרים ונוער, כותבת הספר "עיניים שלי", מתגוררת במושבה החופשית פרדס חנה. לבלוג של שלי מרכוס >   לקהילת הכותבים >
    בחודש פברואר נפתחות 3 סדנאות כתיבה חדשות! לפרטים צרו קשר >


    להגיב
  • 'כותבת בדיו לבנה' (2) – הטור של צילה זן-בר צור

    [לטור הראשון של צילה]

     

    המפגש הסודי ביותר של הנשים האפגאניות נקרא תּוֹצִ'יָאק שפירושו, 'הפרח הסודי שלך'. (צִ'יצִ'יָאק זהו שם של פרח וכינוי לאיבר המין הנשי). במפגש הזה הנשים חלקו ביניהן סודות ומונולוגים שנסובו סביב נושאים כמו, טקסי מעבר נשיים, קבלת הוסת, המעשה המיני הראשון, אהבה, פחד פאלי, פריון וטיפולי צִ'יצִ'יָאק בחמאם, היריון ולידה, נידה וטהרה, מנופאוזה, עינוגים מיניים והומור מיני. בעבודת השדה שערכתי במשך כחמש עשרה שנה על תפישת הנשיות של הנשים היהודיות האפגאניות, היו אלה נשים בנות שמונים ותשעים שסיפרו לי על המפגשים הסודיים האלה. מפגשים שנטעו בהן, לדבריהן, כוח ואומץ לספר סיפורים אינטימיים על הגוף והמיניות, על הפחד והתשוקה, על כל מה שמותר ואסור מבחינת ההלכה היהודית, על מחאה וחתרנות. בחברה הפטריארכלית הנדונה, השיח המיני היה מבחינת טאבו למעט במפגשי התּוֹצִ'יָאק.

    תכני המפגש 'הפרח הסודי שלך' מהדהד למחזה שכתבה איב אנסלר, 'מונולוגים מהווגינה' – כל מונולוג מתייחס לווגינה מפן ייחודי כמו, וסת, יחסי מין, אהבה, אורגזמה, אוננות, היריון ולידה, אונס, גילוי עריות, אלימות, מילת נשים. המחזה של אנסלר הועלה על בימות רבות בעולם וזכה להד חברתי ותקשורתי נרחב. זוהי דוגמה לאמנות המחוללת שינוי חברתי תודעתי, שכן, מאז 1998בהשפעת 'מונולוגים מהווגינה' מצוין על גבי הלוח השנה הקלנדרי, 'יום הווגינה' – V Day) Vagina Day, Victory Day, Valentine's Day). כיום ה- V Day היא תנועה גלובלית הפועלת להגברת המודעות בכל הקשור באלימות כלפי נשים ובמיגורה. במחשבות רפלקסיביות שעלו לי בעקבות המחקר שלי על הנשים האפגאניות, תהיתי לא אחת איך אני הייתי חווה מפגשים מן הסוג הזה בפער של זמן, שפה ומקום.

    במפגשי התּוֹצִ'יָאק היה שיח ער ופתוח של הנשים על נשיות ומיניות. הנשים לא תפשו את עצמן רק כבעלות איבר פונקציונלי ללידת ילדים אלא מעבר לזה. הן שוחחו על עונג וארוטיקה ולמדו דרכים לשיפור איכות העונג המיני ואף התנסו בטיפולי צִ'יצִ'יָאק בחמאם על ידי אישה שהייתה מומחית לזה. ומה שמעניין הוא שהנשים כינו אותה מָאמָא – מיילדת, ואולי ברמה הסמלית היא הייתה המיילדת של התודעה המינית של הנשים. על אף היותי בת הקבוצה (שני הוריי הם אפגאנים) ודוברת השפה (דָרִי), לקח למידעניות שלי שנים מספר עד ששיתפו אותי בתכנים של המפגשים הסודיים.
    במפגשי התּוֹצִ'יָאק נחגגו גם טקסי מעבר נשיים. אחד מהטקסים הללו הוא טקס 'הנזיד האדום' ('אָשְ-יִ סוֹרְחְ'). הטקס נערך לכבוד נערה שקיבלה בפעם הראשונה את הוסת. הנשים היו עורכות טקס סודי ובו הן היו מבשלות את הנזיד שהותקן מעדשים אדומים, פרוסות של סלק, מיץ רימונים ועוד תבלינים אדומים. הקדירה המהבילה והלא ממש טעימה (טעמי האישי) הונחה על גבי כּוּרְסִי – שולחן קטן שמתחתיו בערו זרעי קטורת האֶסְפָּאנְגְ'.
    הנשים היו מתכנסות ומניחות על השטיח מתנות סמליות בצבע אדום ויושבות על כריות הסבה סביב קדירת הנזיד האדום. בטקס הנערה עברה שלושה מבחנים: מבחן הסבלנות, מבחן החכמה ומבחן האומץ. האישה הקשישה ביותר שנכחה בטקס האכילה את הנערה בנזיד האדום על מנת להעצים את פריונה.

    המבחן הראשון בטקס הנזיד האדום היה מבחן הסבלנות. הנשים היו נותנות לנערה פקעת סבוכה של חוטים. עליה היה להתיר בסבלנות את הקשרים ולמיין את החוטים על פי צבעים. לאחר מכן הנערה הייתה לוקחת חוט, מוסרת לאישה שישבה במעגל ושואלת אותה שאלה על החיים. כל אישה הייתה עונה מחכמת הלב שלה. אין אמת חיים אבסולוטית, המשאב הינו חכמתה וניסיונה העשיר של האישה. לאחר המענה לשאלה הראשונה, הנערה הייתה ממשיכה ופונה לאישה נוספת וכך הלאה. את קצוות החוטים היו הנשים קושרות ומגלגלות מחדש לפקעת. הנערות היו שומרות את פקעת החוטים כקמע הגנה. לעתים הן סרגו מהפקעת כר חלומות, או שמיכה לוולד הראשון.

    המבחן השני היה מבחן החכמה או מבחן התושייה. האישה הקשישה, למודת הניסיון הייתה מספרת לנערה מעשייה בשם 'נְמֶכֶּה' (בסגנון 'היפה והחיה'). אחרי סיפור העלילה הייתה האישה עוצרת את היגוד הסיפור ומבקשת מהנערה להתיר את הקונפליקט בסיפור עד הסוף הטוב. החכמה או התושייה של הנערה נמדדה ביכולת המניפולטיבית שלה להגיע אל הסוף הטוב.

    המבחן השלישי נעשה בפאתי העיר או הכפר. הנשים היו מלוות את הנערה באמצעות עששיות אל פתח מערה. עליה היה לרדת במדרגות חצובות באבן אל תחתית המערה. שם ישבה אישה זקנה, מעין דמות מיתית. על הנערה היה להשקות אותה במים ובתמורה האישה הזקנה הייתה מברכת אותה: אַז גָ'אִי בְּרִי רָא בָּאשֶה – אַז גָ'אִי בְכּוֹנִי אוֹצָ'א בָּאשֶה – "באשר תלכי תמצאי דרך – באשר תחפרי תמצאי מים חיים". בעבודת השדה שערכתי בקרב הנשים האפגאניות, ספרו לי הנשים הקשישות כי המבחן השלישי דרש מהן אומץ רב. הן חששו לרדת את בטן המערה מפאת תקיפתן של ישויות דמוניות או חיות טורפות. הנשים עודדו את הנערה ותמכו בה באומרן: אנחנו השומרות עליך, אנחנו המגנות עליך, רוחך אמיצה כמו לביאה. רדי למטה וקבלי כוחות מאשת המערה ומברכתה'. המידעניות הוסיפו וספרו לי כי קולן של הנשים עודד אותן לרדת לבטן האדמה לקבל את ברכת האישה הזקנה לשוב למעלה ולצאת מפתח המערה כמו לידה מחדש. הנשים שחיכו בפתח המערה היו המיילדות שלה בטקס החניכה והן ברכו אותה בברכת 'סֶפִיד בָּאחְ'תְ בָּאשִי' – שהמזל שלך יהיה לבן. הנשים חלקו לנערה ולנוכחות בטקס את סוכריית הנֶבָּאט למילוי משאלותיהן.

    לאחר שלושת המבחנים של טקס הנזיד האדום, הנערה כונתה 'אישה' ויכלה לשוב אל חיי היום יום תוך כדי שהיא חוברת אל הנשים עצמן.
    למעשה, האישה הקשישה ביותר שהנחתה את הטקס הייתה מעין מיילדת למודת ניסיון שחנכה האת הנערה ויילדה אותה לתקופת חיים חדשה. המסע אל בטן האדמה – אל האישה המיתית שקיבלה מידיה של הנערה את המים החיים והשיבה לה בברכת הדרך ובחיים ארוכים ומלאי משמעות, היא זו שלמעשה העבירה לנערה באופן סמלי את מי השליה – נוזל החיים מהדור המיתי של הנשים לדור הנשי הצעיר שימשיך את הילודה והחכמה.

    על טקס הנזיד האדום שמעתי לראשונה בבגרותי. גרתי אצל סבי וסבתי בשכונת עמישב. שם קיבלתי בפעם הראשונה וסת. סבתי רצתה לערוך לי בווריאציה המקומית את טקס הנזיד האדום. אני השבתי בשלילה מוחלטת לכל מה שייצג את הנשים הגלותיות. רציתי להיות שייכת לתקופה חדשה למרחב אחר, 'מודרני' יותר. ובכל זאת השכנות שלנו באו לטקס והניחו על הסוּפְרֶה – מפת השולחן מתנות סמליות בצבע אדום (רימון, תפוח אדום, מפית רקומה בכלניות, אנפילאות מצמר אדום ושרשרת עם אבן אודם) אני ברחתי כל עוד נפשי בי והתחבאתי. רק בלילה חזרתי לבית סבתי, היא הגישה לי נָאן – לחם שאפתה בתנור החמר וגוֹל – ורד אדום שקטפה משיחי הוורדים שהיא גדלה בחצרה, ואמרה לי שהיא לא מבינה למה איני רוצה לחגוג את התבגרותי, היא עצמה הייתה שייכת לקהילה נשית שחגגה את הפריון וטקסי מעבר נוספים. ואז סבתי העניקה לי פתגם אחד כירושה ואמרה לי, צילה ג'וֹן (יקירה) בכל בוקר כשאת מתעוררת משנתך, שאלי את עצמך, נָאן וְגוֹל דָארִי, יש לך לחם ופרח – כי לחם זה לגוף ופרח זה לנשמה ואם יש לך זאת, אשרייך. את הירושה היפה הזאת אני מעבירה לכם בברכת הלחם לגוף והפרח לנשמה.
    צחוק הפעמונים של סבתי נשמע לי מאז שבתי הבכורה התבגרה וערכתי לה (בלי לעשות בושות, כמובן) את טקס הנזיד האדום ומאז אני מנחה טקסים אלו במקומות שונים בארץ.

    חותמת את מונולוג התּוֹצִ'יָאק בשיר על קסם הפריון:

    'הגוף של אמי הוא כמו עץ רימון' מתוך: אָנָאר בָּאלְחִ'י – ביוגרפיה סוּפית דמיונית.
    הגוף של אימא שלי הוא כמו עץ הרימון.
    יש ימים ודם יורד בין ירכיה.
    'זה דם הברכה', אומרת סבתא
    עוטפת את אימא בשטיח תפילה
    ושרה לה מזמורים בשפה עתיקה.
    עכשיו בא הדם אל בין ירכיי.
    סבתא עוטפת אותי בשטיח שלה
    ומברכת אותי 'ספיד באח'ת באשי' –
    שהמזל שלך יהיה לבן.
    אימא רוכנת על הקדרה ומבשלת לי את הנזיד האדום.
    אני נדבקת בשמחה הפורצת ממנה.
    סבתא מדליקה את בתי המנורה ומזמינה את הנשים להאכיל אותי
    חופן נזיד אדום מכפות ידן.
    'אנאר', אומרת ח'אנום עתארי,
    'למדי את סוד הפריחה והקמילה של פרחי הגן.
    למדי שורשים, עלים וזרעים מרפאים'.
    'אנאר', אומרת ח'אנום מאמא, 'האמיני בגופך,
    הוא יידע בעת הצורך להחלים בעצמו.
    הוא יידע את סוד התשוקה והלידה. האמיני'.
    'אנאר', אומרת ח'אנום נאלה, 'בכי עד כלות
    על פרידה מאהובייך. שחררי.
    לבם פועם בתוכך'.
    'אנאר', אומרת ח'אנום מורדה שור, 'זכרי ילדה
    גם במותך, אנחנו שריד של ציפור הסימורג,
    מתעוררות לחיים מתוך מותנו'.
    'אנאר', אומרת סבתא שלי. 'אל פחד ילדה,
    אהבי את העולם עד כלות. אהבי את אלוהייך.
    אהבי בני אדם, אהבי בעלי כנף וחיות. שמרי על חייהם.
    אכלי זרעים ופירות. אכלי שורשים – זה כוחנו'.
    'אנאר' אומרת ח'אנום נושתה, שירי מזמורים,
    שירי לעצמך, לסבתות שלך, לילדיך. שירי.
    כתבי שירה על גופך, על בטנך ושדייך. על כפות ידיך,
    על ירכייך, על עפעפיך.
    בלילה, כבתה אמי את בתי המנורות
    וכסתה אותי בשטיח התפילה של סבתא.
    'אנאר', היא לחשה, 'ילדתי אותך עם בית מנורה בלב.
    לכי בדרך בו יאיר לבך. קחי אתך
    את תיק הרפואה שנתנו לך הנשים שלנו.
    קחי את הברכות. הן ישמרו עלייך.'
    את תיק הרפואה שתפרה לי אמי שמרתי שבעים שנה.
    נשמרו בו ברכות הנשים שלנו וגרגרי רימון
    שנטלתי ביום ההוא מכפות ידיה של אמי.

    _________________________________________________________________________________________

    צילה זן-בר צור – חוקרת את הפולקלור של הנשים במרכז אסיה. מלמדת באקדמיה אנתרופולוגיה, אמנות ומגדר ומנחה טקסי מעבר.


    להגיב
  • כושר זה אושר (2) – הטור של יהלי שפהרד

     

    [לטור הראשון]

    מה יעזור לי ישבן חטוב עם כואבות לי הברכיים כשאני הולכת?
    וגם חזה שרירי לא נראה טוב בכלל אם הוא לא יושב על חגורת כתפיים רחבה וישרה.
    ולמי אכפת המראה החיצוני כשאתה בן 70 פלוס והלב שלך לא עומד בקצב או שאתה צריך עזרה בקימתך מהמיטה בבוקר.

    המתנה האמתית והגדולה ביותר שתקבלו מאימוני כושר ואורח חיים פעיל ובריא זה איכות החיים שלכם .
    מה זה איכות חיים? כסף? בית גדול? חברים? עיסוקים רבים?
    כל אלה בהחלט נהדרים אבל אם הגוף לא מתפקד במיטבו קשה מאוד להנות מהם.
    הכול מתחיל בבריאות וביכולת התפקודית, הפיזית והמנטלית של האדם.
    זה אף פעם לא מאוחר מדי להתחיל ותמיד אפשר לשפר את איכות החיים.
    פעילות גופנית, אפילו בגיל השלישי, מומלצת מאוד בכל שלב. היא משפרת את התפקוד היום-יומי ויכולה להאיט את תהליך ההזדקנות ולשפר את מצב הגוף והנפש.

    הנה לכם דוגמא.
    אני רוצה לספר לכם על דפנא גרבר שממלאת אותי בהשראה בכל פעם שאנחנו נפגשות.
    לשמחתי הרבה אני רואה אותה שלוש פעמים בשבוע.
    דפנא היא אישה בת 71 ומורה לפלדנקרייז – שיטה המלמדת מקסימום תנועה במינימום מאמץ, דרך קונפיגורציות תנועה מגוונות ושינוי ההרגלים הטבועים במערכת העצבים.
    ההתמדה שלה, הסבלנות שלה, ההקשבה שלה לגוף והצמא שלה ללמידה בכל תחום בחייה – מדהימים אותי והביאו אותה לתוצאות מרהיבות.

    כשדפנה הגיע אלי לראשונה היא הייתה כבר מורה ומתרגלת הרבה שנים את השיטה אך מעולם לא עשתה אימוני כושר פונקציונלים. היא סבלה מבעיות בברך שמנעו ממנה תנועות בסיסיות כמו עלייה במדרגות וישיבה על הרצפה.
    עבדנו יחד הרבה על חיזוק הרגליים והשרירים המיצבים סביב הברך, יחד עם תרגילים לשיפור שיווי המשקל ותרגילים פונקציונאלים אחרים שמדמים תנועות יום יומיות כמו הרמה של חפצים מהרצפה, דחיפה של הגוף כנגד הרצפה וכולי…

    היום אחרי פחות משנה התיפקוד הפיזי שלה השתפר פלאים. היא יושבת וקמה בלי להעזר בידיים, יושבת ישיבה מזרחית על הרצפה, עולה ויורדת במדרגות בקלות ללא כאבים וללא עזרה במעקה, ובאופן כללי רמת התפקוד שלה יותר טובה מהרבה בנות 20 שאני מכירה. ומספיק מבט אחד חטוף עליה כדי לראות זאת.

    יאמר לזכותה של פלדנקרייז שהשיטה באמת עשתה לי חיים קלים במקרה של דפנה.
    הבנת הגוף והמודעות לתנועה כבר היו שם. בנוסף דפנה היא אישה סבלנית שהתמידה והתעמקה בכל תנועה, הקפידה בדיוק והקשיבה לגוף שלה ולקצב שדרש ממנה. זה אפשר לה להתקדם בקצב אחיד ללא כאבים וללא פציעות, לחטב ולחזק את הגוף בצורה שלא רק נראת מעולה אלא גם מאפשרת תיפקוד מקסימאלי בחייה ואפילו לירידה משמעותית באחוזי השומן. לא מובן מאליו כשמדובר באישה בגיל הזה.

    אצל רוב האנשים שמתחילים להתאמן במקרה הטוב הם מצטרפים לקבוצה גדולה, נעמדים בסוף האולם, מסתכלים על המדריך ומחקים אותו. במקרה הפחות טוב הם פשוט מסתכלים ביו-טיוב על תרגילים וחוזרים על התנועות, בלי דיוק ו/או הדרכה, מה שעלול להיגמר בפציעות ובדרך כלל גם בכלל לא יעיל.
    כי יש חשיבות מאוד גדולה לפרטים דיוק התנועה, טכניקת התרגילים וכמובן בחירת התרגילים הנכונים ועצימותם.
    רבים מהמתאמנים שמגיעים אלי לראשונה מתקשים להפנים זאת ומחפשים את הדרך הקלה והמהירה ביותר לחטב את הגוף ולרדת במשקל מבלי לחשוב או להתאמץ יותר מדי, העיקר להזיע! אבל ללמוד איך להניע את הגוף בצורה נכונה ומהשרירים הנכונים זה תהליך שבהרבה מהמקרים מצריך זמן רב יותר מהזמן שלוקח לחטב את הגוף. ודפנא היא ההוכחה לכך.
    _____________________________________________________________________________________

    יהלי שפהרד היא מאמנת כושר בכירה ומוסמכת (Australian Institute Of Fitness) בעלת ניסיון של 15 שנה בתחום.
    כושר לחיים טובים – אימונים אישיים ובקבוצות קטנות בכרכור לכל הגילים. לעוד פרטים בקרו באתר www.yalyfitness.com


    להגיב
  • אהבה חופשית – הרומן שלי עם היהדות (2): הטור של איתי אשכנזי

    [לטור הראשון]

     

    הבת שלך נכנסת הביתה – "אבאאאאאאא". ואתה, במבט קצת עייף, קצת אין לי כוח, קצת לא מבין מה הסיפור. כל כך הרבה אהבה יש לה אליך. היא מתרגשת כל כך. אבל איכשהוא זה לא חודר. אתה לא מצליח ליהנות מזה. לא עד הסוף.
    והנה גם אשתך פה. הגיעה הביתה. לבה יוצא אליך למרות שהיא לא צועקת מהתרגשות כמו הבת שלך. אבל אתה לא מתרגש. "היא פה בגלל שהתחתנו. היא חייבת. קבענו".
    אבל יום אחד אתה שואל עצמך – למה הטעם של האהבה לא מצליח להיכנס לי ללב? מה זו הקליפה הזו שעל הלב שגורמת שהמנגינה של האהבה נשמעת כמו קולות עמומים?
    זו לא הפעם הראשונה ששאלת את עצמך את השאלה הזו, אבל הפעם אתה מחליט למצוא תשובה במקום לדחוף אותה משתחת לשטיח.

    אולי יש לי תשובה.
    ובתשובה הזו יש גם תקווה לשינוי.

    בוא ננסה רגע להסתכל על המציאות מחדש.
    הבת שלך לא חייבת לרוץ לקראתך.
    גם אשתך לא.
    מה היה קורה אם היית מבין שאשתך פה כי היא בוחרת בך. לא "פעם", כשהתחתנתם. אלא היום. מה היה קורה אם היית מרגיש לרגע שרגע לפני שהיא פתחה את הדלת היא בחרה בעומק ליבה להכנס לכאן עכשיו איתך?
    אני אישית הייתי מאד מתרגש.
    מישהו רוצה רק אותך. דווקא אותך. ממש עכשיו.
    נניח שכשהיית פותח את מתנת יום ההולדת מהבת שלך היית ממש קולט שהיא בחרה את המתנה הזו במיוחד בשבילך?

    נכון שכמה חסימות עומדות בינך לבין ההסתכלות המרגשת הזו – למשל, "היא הייתה עושה את זה בשביל כל אחד אחר". "כל ילד אוהב את אבא שלו". "היא בוחרת בי כי אין לה משהו יותר טוב". "הילדה לא מכירה משהו אחר". לכל אחד יש משפטים כאלו.

    אבל שווה לבדוק. יכול להיות שמשהו בלב שלך לא מסוגל להאמין שאתה כל כך מיוחד עד שמישהו יבחר דווקא בך מכל האנשים שבעולם. משהו בלב לא תופס שמישהו אוהב אותך כל כך. לא ממש מסוגל להכיל כמה אתה חשוב. כמה אתה נפלא.

    אז איפה התקווה לשינוי?
    בהסתכלות. בשחרור מהאשלייה שהעולם פה איתי כי הוא היה פה אתמול. איפה המפתח? בזה שבעצם גם אתה לא בוחר בחיים שלך. רוב הזמן אתה פה כי אתמול החלטת. אתה פה כי התחייבת. אתה פה כי זה מה שעושים. ככה זה. ואז נדמה לך שכל העולם סביבך גם ככה.
    נראה לך שגם הבורא ככה. גם הוא לא בוחר בעולם כל בוקר. גם הוא פה בגלל המשכנתא. הוא העיר אותך הבוקר בגלל שהוא מוכרח. לא בגלל שהוא רוצה. זה טבע העולם. לא?
    כדי להזכיר לעצמנו שלא, אנחנו משתדלים לומר כל יום בתפילה "המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית". מנסים להסתכל על העולם ולהיזכר שאלוהים בחר בו מחדש ממש הבוקר, מתוך לבו הטוב.

    אם אפילו לרגע אחד תחליט לבחור מחדש בחיים שלך, לא לחיות באיזה מין המשך לאתמול, אלא להחליט. להיות בנוכחות. מה יקרה? כל הערפל העמום הזה סביב החיים יתפוגג. יחד איתך, כל העולם ייראה פתאום בוחר.

    פתאום תקלוט את המנגינה שהבת שלך מנגנת עבורך. פתאום תראה את הלב של אשתך יוצא אליך. פתאום תרגיש את העולם מספר לך סיפור. משהו יקרה אפילו לאוכל שלך.
    הוא יקבל פתאום טעם חדש.
    כי קודם הרגשת שהאוכל הגיע מהסופרמרקט ומהספקים. הרגשת שאתה קנית אותו. ואם כבר הרגשת שאתה מקבל אותו מלמעלה, זה לא בטח היה מבחירה. אז לאוכל שלך היה טעם עייף. זה היה אוכל בלי טעם של אהבה. למעשה, הייתה בו אהבה אבל הלב היה חסום, זקן ועייף.

    אבל לפתע, אתה קולט. אלוהים חופשי. הוא לא חייב. בדיוק כמוך…
    הוא סידר את האוכל הזה במיוחד בשבילך. הוא בחר את התותים האלו, עם כל הריחות והטעמים, שיגיעו לדוכן במיוחד היום. בגלל שאתה מיוחד. ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם בורא פרי העץ. בורא. עכשיו. כי הוא אוהב אותך.

    אם לרגע אחד אתה קולט שאף אחד לא חייב כלום, אלא חי את חייו כי הוא רוצה, אז מה קורה?…. תבדוק.

    ______________________________________________________________________________

    איתי אשכנזי, מורה לפנימיות התורה ולתפילה, מנחה קבוצות ימימה לגברים ולנשים, טיפול אישי וזוגי, מלווה עסקי, בעלים של "אידרא – קהילת לומדים" (www.idraraba.com). האתר של איתי: www.nigunpnimi.com   www.idraraba.com/itai


    להגיב
  • מכּרכּרת בפרדס (2) – הטור של לילה חפר

    [לטור הראשון של לילה – מסע ברוח הפרדס-כרכוראית]

     

    בבואי לכתוב את הטור הזה עשיתי חיפוש קצר על קיר הפייסבוק שלי וראיתי שבשנים האחרונות כתבתי כמעט עשרים פוסטים על החיים בפרדס חנה-כרכור, המועצה והמקף.

    אבל מה אני יודעת על המקום הזה? על העבר שלו? על הסיפור שלו? אני עסוקה מאד בסיפור שנרקם פה בעשרים השנה האחרונות אבל, אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי…

    אז יצאתי ללמוד קצת היסטוריה ומכיוון שלמרות שהיא מגיעה אחרי המקף כרכור הייתה פה קודם בחרתי להתחיל איתה.
    בואו נסתדר לנו בנוחות במכונת הזמן ונכוון את המחוג ל-1913 (כן, היא לא צעירה הכרכורה…).

    מה נראה כשנגיע? כנראה שהמון אלונים. היה פה יער אלונים יפיפה פעם חברים, האלון הבודד? הוא לא היה בודד בכלל.
    כרכור נרשמה לראשונה במסמכי הכשרת הישוב כ"קרקור" והיא אחד הישובים היחידים שלא טשטשו את העובדה שישבו פה פעם ערבים והשאירה את השם הערבי של הישוב.

    באתר המועצה מופיע הסבר על מקור השם כרכור. על הדף חתום פרופסור עמירם גונן ומכיוון שאין כמו לשמוע סיפור מבעליו יצאתי לחפש את הפרופסור.

    לטלפון ענה קול לבבי.
    "שלום פרופ' גונן, אני מקווה שאני תופסת אותך בזמן טוב".
    "את תופסת אותי יחף עם רגליים על הספה מחכה לכוס תה צמחים שאישתי מכינה".
    מממ… נשמע כמו זמן מצוין לבקש סיפור.

    אז אני מסבירה מי אני ולמה התקשרתי והוא צוחק.

    "רוצה סקופ?" תמיד רוצה סקופ. "מאז שכתבתי את הדף לאתר המועצה כבר קיבלתי מידע חדש ויש לי סברה חדשה".

    רגע. בוא נציג אותך לקוראים שלנו פרופסור.
    אז פרופסור עמירם גונן נולד וגדל במושבה כרכור. זכרון ילדות "עד היום אני יחף בגלל כרכור. לא היו לנו מדרכות והיינו מהלכים יחפים על שבילי החול, קופצים בקיץ בין צל של עמוד חשמל אחד לשני. למרות שאני גר בירושלים רוב חיי אני מחובר בקשר עז למושבה". גונן הוא פרופסור לגיאוגרפיה וחבר בועדת השמות הממשלתית, או כמו שהוא אומר "אני משורר את הנוף ומנסה לטעת בו סיפורים" ואחרי משפט כזה איך אפשר שלא לבקש סיפור.

    "מה הוציא אותך למסע הזה אחרי מקור השם כרכור?"

    "זו הייתה התחקות בלשנית שנמשכה שנים רבות. כולם ידעו להגיד שהמתיישבים שמרו על שם הישוב הערבי שהיה כאן קודם אבל כרכור לא נשמע מקור ערבי קלאסי. ידעתי שמצפון לבאר שבע יש גם ואדי כרכור אבל אף אחד ממכרי הערבים לא ידע להסביר לי את מקור השם. יום אחד, אחרי שפרץ שלום, נסעתי למצריים לוועדה מקצועית. בחנות ספרים בקהיר קניתי מפה מפורטת של מצריים ופתאום לכדה עיני בשוליים הצפון-מזרחיים – כרכור. הבנתי שיתכן שיש פה קשר מצרי, ידעתי שכשהמצרים כבשו את ישראל מהתורכים, שלחו איברהים פאשה ובנו מוחמד עלי הרבה מיצרים ליישב את הארץ. הנחתי שהם הביאו איתם את שם הישוב ממנו באו, אך אף מצרי ששאלתי לא ידע לענות לי על מקור השם. אחרי כמה שנים נסעתי לכנס בינ"ל בצרפת ופגשתי שם את שר התכנון המצרי, קיוויתי שהוא שעוסק בתכנון ידע את מקור השם. חיכיתי לתפוס אותו בהפסקה ולדוג מימנו עוד קצת מידע על התעלומה שלי ואכן הוא הכיר את השם. השר אמר שמדובר במשפחה ארמנית עשירה מקהיר שהיו לה חוות ואריסים ובוואדי נשלחו אריסים משם לארץ ישראל. שם ארמני? אני מכיר את הקהילה הארמנית וזה לא נשמע שם ארמני. כשחזרתי לירושליים הלכתי אל הרובע הארמני ובאחד המנזרים שאלתי על השם. הנזיר צחק ואמר שהוא מניח שמדובר בשיבוש ערבי לשם גרגור שהוא שם ארמני נפוץ. הוא גלגל את המילים בלשונו במבטא ערבי ולפתע הבנתי כמה בקלות יכול להשתבש גרגור לכרכור".

    כמה טוב לו לאדם שיש תעלומה בחייו! אני אוהבת את התחושה שמזדמזמת בי כשהסקרנות הופכת להיות מנוע.

    "זה סיפור מקסים פרופסור. הבטחת לי סקופ".

    "יש לנו חברים בכרכור גדעון ורות השמשוני. גדעון אוהב טיולי שטח והוא יצא עד דרום מצריים לטייל ושהוא חזר הוא סיפר לי שהם טיילו בואדי שנקרא… כרכור! פתחתי את המפה והסתכלתי באזור הטיול שלהם וגיליתי לתדהמתי שכל הואדיות באזור הזה בדרום מצרים נקראות כרכור, במקום המילה הידועה וואד. פתחתי ספרים וגיליתי שיש חבל ארץ היסטורי שנקרא Nubiya, אזור מדברי שיושב במה שהוא היום צפון מצריים וסודן. בגלל שאזור המחייה שלהם היה מדברי ועני הם היו מגיעים לדלתא של מצריים לחפש פרנסה. בזמן הכיבוש המצרי של ארץ ישראל חלק גדול מהמתיישבים שנשלחו ממצריים היו נובים, מטבע הדבר בהיותם חסרי אדמות הם שמחו להזדמנות לקבל אדמות חקלאיות בארץ אחרת. היום אני מאמין שהמילה כרכור היא ואדי בשפה הנובית ושהנובים הביאו אותה איתם לכל מקום בו התיישבו גם במצריים וגם בישראל. כשהגיעו לכאן והתיישבו מול ואדי-ערא הם נתנו לישוב שם ואדי=כרכור משהו… ואנחנו נותרנו רק עם ההקדמה".

    וכך כמו מבקבוק בים אנחנו מקבלים דרישת שלום מעם עתיק אחר כל פעם שאנחנו אומרים כרכור.

    ככה זה במושבה הפיוטית שלנו, אפילו השם הוא רומן בלשי שלם, והאהבה למקום מוציאה אנשים למסעות של גילויים. תודה פרופסור עמירם גונן על השיחה המרתקת.

    ואם לכם יש מידע נוסף או סודות משפחתיים שקשורים למקור השם כרכור אתם מוזמנים לכתוב לי כאן ואני מבטיחה לעדכן את פרופ' גונן.

    ———————————————————————————————————————————————

    לילה חפר – עובדת סוציאלית ומחברת סיפורי עוצמה לילדים. אוהבת את המילה על כל צורותיה ואת החמוץ-מתוק של החוויה האנושית. לדף הסיפורים והשירים של לילה חפר רצוא ושוב.


    להגיב
  • צ'אקרת הכתיבה (2) – הטור של שלי מרכוס

    [לפרק הראשון: שלמות]

     

    השבוע שאלתי בקבוצת הפייסבוק של קהילת הכתיבה שלי את השאלה הפשוטה הבאה:
    למה אתם כותבים?

    אלה הן רק חלק מהתשובות שקיבלתי:

    • "כי אני לא יודע איך לומר"
    • כי זה מדגדג כל כך בקצוות של האצבעות עד שאין ברירה אחרת.
    • כי היא זו אני האמתית.
    • כי המחברת מוכנה להקשיב וגם אני.
    • למה אתם נושמים?
    • כמו חמצן, אי אפשר בלי.
    • כי אחרת אני מסוכנת לציבור…

    ועוד תשובות ועוד סיבות ועוד תגובות.

    מדי פעם אני שואלת את עצמי וכותבים אחרים את השאלה הפשוטה הזאת.

    כמו ילדה קטנה, יחידה ותמה, השמלה אדומה ושתי צמות, עומדת ושואלת:

    למה?

    הרי הזמן שלנו כל כך יקר, יש לנו רשימה שהולכת וגדלה של משימות, מטלות, התחייבויות וחשבונות לשלם. אז למה מכל הדברים בעולם, אנחנו כותבים?

    פתאום מזדמן לנו חלון קטן של שקט ואנחנו לא נלך לישון, לא נזפזפ בטלוויזיה, לא נשתה בירה עם חבר- אנחנו נבחר לכתוב.

    וזה עוד כשיש לנו זמן. מה על הרגעים הכל כך רבים ביום בהם אנחנו כל כך מולטיטסקינג שהכתיבה מתבצעת תוך כדיי כי פשוט אי אפשר אחרת.

    היא מצילה אותנו.

    כי זה כמו חמצן, כי אי אפשר בלי, כי אחרת אני מסוכנת לציבור, כי המחברת מוכנה להקשיב וגם אני… כי האמת- כשאנחנו בוחרים לכתוב , אנחנו בוחרים בנו.

    אנחנו בוחרים בעצמינו.

    אנחנו בעצם אומרים: יש לי רגע קטן והדבר היחיד שאני רוצה לעשות ברגע הזה- זה להיות איתי.

    אבל להיות באמת איתי, לצלול לנבכי נפשי, לתת לעט לקחת, להעלות ממעמקיי את מה שיש בי. עכשיו.

    וזה מה שמתקבל בסוף סשן של כתיבה: מה שיש  בי עכשיו.

    וברגע הכתיבה הבא , יתקבל משהו אחר וכן הלאה וכן הלאה .

    הכתיבה שומרת על קשר איתי, היא שומרת על קשר עם האדם הכי חשוב לי.

    וזה הבסיס.

    צייר, אומנית, פסל, משוררת, מעצב, סופרת- כל אלה לא יכולים לחיות בלי האומנות שלהם. זהו יצר שחזק יותר מכל דבר. זהו יצר השרדות .

    קודם כל היצר, קודם כל התשוקה לדבר, אחר כך באה הטכניקה.

    קודם- הלמה.

    אחר כך- האיך.

    וכשיש את ה-"למה", צריך לשמור עליה, כי ברבות השנים, ככל שלומדים את הטכניקה, מבקרים בסדנאות כתיבה, מלטשים ומשפרים את היכולות – ה"איך" עלול להשתלט על ה"למה" וכשזה קורה אני עוצרת רגע ושואלת את עצמי, מחדש, את אותה שאלה קטנה, יחידה ותמה: למה? למה אני כותבת?

    [לפרק השלישי: כתיבה זה דבר מלוכלך]

    _________________________________________________________________________________________

    שלי מרכוס – כותבת, בלוגרית סיפורים, מנחת סדנאות כתיבה למבוגרים ונוער, כותבת הספר "עיניים שלי", מתגוררת במושבה החופשית פרדס חנה. לבלוג של שלי מרכוס >   לקהילת הכותבים >


    להגיב
  • הכותבים החדשים של מושבה חופשית

    קוראים יקרים, מתרגש ושמח להציג בפניכם את נבחרת הכותבים החדשה של מושבה חופשית!
    נבחרת מכובדת ומוכשרת כל-כך שהתקבצה לה כאן, לחלוק אתכם מילים, מחשבות, עיצות והגיגים.
    הם יהיו איתנו בחצי השנה הקרובה, עם טור כל שבועיים - שווה (מאוד) לעקוב!

    שלי מרכוס

    כותבת, בלוגרית סיפורים, מנחת סדנאות כתיבה למבוגרים ונוער, כותבת הספר "עיניים שלי", מתגוררת במושבה החופשית פרדס חנה. כתבה ב"מושבה חופשית" בגלגולים קודמים...
    לבלוג של שלי מרכוס >

    הטור של שלי: צ'אקרת הכתיבה - עיצות וטיפים לכתיבה והרבה יותר
    (אחת לשבועיים בימי חמישי/שישי)

    לילה חפר

    עובדת סוציאלית ומחברת סיפורי עוצמה לילדים. אוהבת את המילה על כל צורותיה ואת החמוץ-מתוק של החוויה האנושית.
    לדף הסיפורים והשירים של לילה חפר רצוא ושוב >

    הטור של לילה: מכּרכּרת בפרדס - מסע ברוח הפרדס-כרכוראית
    (אחת לשבועיים בימי ראשון/שני)

    איתי אשכנזי

    מורה לפנימיות התורה ולתפילה, מנחה קבוצות ימימה לגברים ולנשים, טיפול אישי וזוגי, מלווה עסקי, בעלים של "אידרא – קהילת לומדים"
    האתר של איתי: www.nigunpnimi.com   www.idraraba.com/itai

     הטור של איתי: אהבה חופשית – הרומן שלי עם היהדות - דת מזוית קצת אחרת
    (אחת לשבועיים בימי שלישי/רביעי)

    יהלי שפהרד

    יהלי שפהרד היא מאמנת כושר בכירה ומוסמכת (Australian Institute Of Fitness) בעלת ניסיון של 15 שנה בתחום.
    כושר לחיים טובים – אימונים אישיים ובקבוצות קטנות בכרכור לכל הגילים. לעוד פרטים בקרו באתר www.yalyfitness.com

    הטור של יהלי: כושר זה אושר - תרגילים, תחושות, תירוצים ושיטות שיכניסו אתכם לכושר
    (אחת לשבועיים בימי חמישי/שישי)

    צילה זן-בר צור

    חוקרת פולקלור על דרך המשי. מלמדת פולקלור ומגדר באקדמיה, מנחה טקסי מעבר ומציירת במילים את עולמם העתיק והנשכח של מרפאי הלב והנפש. קוסמת של מילים.
    מחברת הספר "כותבת במקל של כורכום".

    הטור של צילה: כותבת בדיו לבנה - חכמתן של הנשים הקדומות, הריטואלים, מסעות החניכה ושירת חייהן
    (אחת לשבועיים בימי ראשון/שני)

    אם מישהו מכם הקוראים חושב שהוא מתאים ורוצה לכתוב טור לאתר, מוזמן ליצור קשר ישירות למייל: localblog@gmail.com עם כמה מילים עליכם ודוגמא למשהו שכתבתם.


    להגיב
  • 'כותבת בדיו לבנה' – הטור של צילה זן-בר צור

    בכל עונה במעגל חיי אני כותבת בחומר אחר. עונה היא הלך רוח פנימי.

    זו לא  עונה המכונה בשם, סתיו או אביב, זה שלב בהתפתחות שלי.

    העונה הזאת שבה אני נמצאת היא עונת מעבר. או יותר נכון לומר, בהלך רוח של מעבר. ויקטור טרנר היה קורא לזה לימינאליות. מצב שהוא בין לבין.  הוא גם היה מצביע על קומיוניטאס בשלב הזה. האבחון המדיקלי היה מכנה זאת מנופאוזה – פתאום 'הפסיק לי הירח' (אבל דווקא עכשיו אני יותר ויותר יודעת למדוט על אורו של הירח, להתמלא ולגרוע בהבנה עמוקה שהיא מעבר לאריתמטיקה פשוטה). הסבתות האפגאניות שלי היו אומרות שאני בשלב בו הנשים מתאמנות להתמיר את הרחם שלהן מאיבר של הולדה לאיבר של חלימה וריפוי. ואצלן היה קומיוניטאס – קהיליות נשית. אחת עגנה בנפשה של השנייה. אחת חנכה את השנייה. הן תפשו את הקשרים שביניהן כמארג חיים. אין תחרותיות. אין היררכיה של יוקרה ומעמד. לשפה הזאת אני מתחברת. בשלבי מעבר יש תמורות.

    בעונה הזאת אני כותבת ב'דיו לבנה'. תדמיינו דיו מהולה בחלב אם. הדמיון הוא המחשה פואטית. הוא מרחיב את גבולות התודעה. מבחינתי לכתוב בדיו לבנה זה קודם כל ליצור תמהיל בין החלב של האימהות הקדומות שלי לבין דיו – ההחתמה האישית שלי. התמהיל הזה הוא תרופה בעבורי. את המונח 'דיו לבנה' טבעה ההוגה הפמיניסטית הלן סיקסו במאמרה 'צחוקה של המדוזה'. על פיה: "בכל אישה יש תמיד משהו מהאם הטובה, לכן כדי לייצג את עצמה ואת גופה היא כותבת בדיו לבנה. כתיבה ב'דיו לבנה' יוצרת שפה נשית שמתארת וחוקרת נושאים של נשים. אישה הכותבת כתיבה נשית מתאחדת עם הגוף הנשי האימהי". לשיטתה של סיקסו כתיבה נשית  מאופיינת בפיוטיות, ובאינטימיות. הכתיבה זורמת ושוברת את האחדות הליניארית של הזמן והדמויות.

    ומכאן שם הטור שאכתוב בו, 'כותבת בדיו לבנה'. השם מהדהד אל ספרי, 'כותבת במקל של כורכום' שלקוח מתוך קינה בשפת הדַרִי (השפה האפגאנית), בה הבת או הנכדה מקוננות על מותה של האם: קָאלַם סָר מִיכּוּנַם אָז זַרְצ'וּבֶּה – 'כותבת במקל של כורכום'. (הבית הראשון של הקינה: כותבת במקל של כורכום / עד מתי אשא את הסבל / עד שאראה את האור [שלה] / הוי, סבל עד מתי אשא [אותך] / חצי ממני לא נשאר / הסבל עד מתי / געגועיי אלייך / נזלו בדמעות עיניי). הנשים שחיו בתקופתה של סבתי באפגאניסטן לא היו אורייניות אך הן כתבו (רשמו סמלים) בתבלינים. במקל של קינמון הם כתבו ברכות, באניץ של זעפרן הן כתבו נוסחאות ריפוי ובמקל של כורכום הן כתבו קינות. הפעם זו אני שכותבת בדיו לבנה את חכמתן של הנשים שהיו האימהות הקדומות שלי, את הריטואלים ומסעות החניכה שהן עברו, את שירת חייהן.

    הסיפור על ח'אנום פאי לנג ( 'כותבת במקל של כורכום', עמ' 47) מעורר את הזיכרון שבי על אותן אימהות קדומות שידעו למהול דיו בחלב כפורמולה של ריפוי.

    חָ'אנוּם פָּאִי לַנְג

    מעבר לגג החמר שלנו בעיר קנדהאר היה בוסתן של עצי דובדבן. מעבר לבוסתן היה הר לבן ומעבר לו בקתה שבפתחה כד מים ועליו רוכנת חָ'אנוּם פָּאִי לַנְג. לפני ששמעתי את שמה ידעתי על קיומה, כי בכל פעם שהייתה שרה למים, הם היו נרעדים ומשמיעים צליל שהיה מעיר אותי משנתי. פעם אחת ויחידה פגשתי אותה. זה היה כשאימא שלי לקחה אותי אליה, בגלל שנכנסו בי רוחות וחוללו בי סערה.

    "נדבקו בה רוחות פרצים," אמרה אימא שלי לחָ'אנוּם פָּאִי לַנְג. וזו צלעה אל כד המים שלה, ויכולתי לראות אותה מאחור ואת שתי הצמות שלה השזורות משערות בצבע ירוק ונחושת.

    "זה מהזקנה," אמרה אימא שלי והזהירה אותי שלא אביט בעיניה של חָ'אנוּם פָּאִי לַנְג, כי תמיד יוצאים משם נחשים ומשאירים את הנשל שלהם בעיניים של אלה שמביטים בה. נזהרתי טוב טוב שלא להביט בנחשים של חָאנוּם פָּאִי לַנְג, כי לא רציתי שישאירו לי את הקליפות שלהם ויסתירו לי את העולם. חָ'אנוּם פָּאִי לַנְג שרפה אֶסְפַּאנְג' [זרעי קטורת] וקראה שלוש פעמים "פָּאריז פָּא רישְתֶה  [רגלי השדים, סורו מכאן]" ונתנה לי לשתות דיו בחלב שהיא הכינה. "חת שתיים," היא אמרה, ואני שתיתי הכול בלגימה אחת. חָ'אנוּם פָּאִי לַנְג אמרה לאימא שלי: "זהו. הפרצים יצאו והרוחות נשארו." ואימא שלי לא הבינה כלום ושאלה מה ועוד מה. אני הבנתי הכול. חָ'אנוּם פָּאִי לַנְג נתנה לי חומר כדי שאכתוב את הרוחות שבי. שבעים מחברות כתבתי בדיו שבתוך גופי. כל שנה מחברת אחת, ובכל דף יש נשל מיובש מהמבטים של פָּאִי לַנְג. אני מתחילה לקרוא את המחברת הראשונה שלי:

    מעבר לגג החמר שלנו בעיר קָנְדַהָאר היה בוסתן של עצי דובדבן. מעבר לבוסתן היה הר לבן ומעבר לו בקתה שבפתחה כד מים ועליו רוכנת ילדה ושמה דוֹחְתָּר פָּאִי לַנְג. והיא מאמנת נחשים שיהיו עוזרי הרפואה שלה, והיא קוראת לי בשמי. ואני באה, אבל נעצרת בבוסתן של עצי הדובדבן וקוטפת פֵרות אדומים ומתוקים. צופה ברעדה בהר הלבן, ובן רגע הוא הופך לעמק שמוליך אותי הביתה.

    [לטור השני של צילה]

    —————————————————————————————————————————————————–

    צילה זן-בר צור – חוקרת את הפולקלור של הנשים במרכז אסיה. מלמדת באקדמיה אנתרופולוגיה, אמנות ומגדר ומנחה טקסי מעבר.


    להגיב
  • אהבה חופשית – הרומן שלי עם היהדות: הטור של איתי אשכנזי

    שתי מהפכות התרחשו בחיי בכל מה שקשור לשורשים היהודיים שלי.

    הראשונה התרחשה בחדר המדיטציה של מנזר זן ביפן. שום התרחשות חיצונית נראית לעין לא גרמה לה.

    השנייה התרחשה בתוך קראוון בגודל 50 מ"ר בבקעת הירדן, קצת אחרי לידת ילדי הרביעי.

    כאשר נכנסתי בשעריו של המנזר לא ניחשתי מראש לאן הדברים עומדים להתגלגל. לא ניחשתי שהמנזר הזה יהיה כרטיס כיוון אחד (בינתיים…) לתוך עולם התורה, הקבלה, החסידות והתפילה. ידעתי שהיה לי סבא רב. אפילו רב גדול. אבל מה שידעתי על עולמו הפנימי היה דל מאד. יש איזה אלוהים שסבא שלי האמין בו, אלוהים שמצווה על כל מיני מעשים מוזרים. דבר אחד היה לי די ברור – סבא שלי לא היה רוחני. הוא היה דתי ודת זה לא רוחני. אבל שירים מליל הסדר זכרתי. שירים חמודים דווקא.

    לאב המנזר שפגשתי ביפן לא היו תורות ורעיונות מרובים. לפני שהוא הפך להיות נזיר זן הוא היה טייס קמיקזה, כלומר, טייס שתכנן לסיים את חייו בטיסת התאבדות על יעד אויב. אבל הוא לא הספיק. מכיוון שהוא היה טיפוס מתמסר, הוא מצא לעצמו כיוון אחר להתמסרות. מדיטציה בודהסטית.

    וגם שם הוא היה ממוקד למסר אחד – "all is one, heaven and earth the same root". אולי אני הוא ששמע רק את זה. אבל למיטב זכרוני הוא לא נהג לפטפט הרבה וגם בשבועות המדיטציה המעמיקים הוא לא בנה תיאוריות. המשפט הזה היה העיקר של מה שהוא לימד.

    יום אחד, פתאום, באחת המדיטציות, תפסתי את התרגום של מה שהוא אומר: "אחד אלוהינו שבשמיים ובארץ". רגע. המסטר היפני הזה בעצם שר לי שיר של ליל הסדר. אוי. זה היכה בי כרעם ביום בהיר. גם היהדות רוחנית. גם היהדות מבינה משהו על אחדות. היום זה מצחיק אותי. אבל אז זה היה חידוש מרעיש עבורי.

    אחרי כמה חודשים ועוד כמה גלגולים בדרך, חזרתי הביתה. רציתי ללמוד. להבין. מישהו כמו נתן לי קצה חוט. מפתח. רמז לכתב חידה. כתב חידה שהיה מונח לי מתחת לאף הרבה שנים אבל נעלם מעיני. אולי בגלל שכתב החידה היה מוצלח מידי.

    חיפושיי הובילו אותי לתלמיד של סבי ז"ל, ששמר בביתו על אוצר של אלפיים קלטות משיעורים שהוקלטו לאורך השנים. התחלתי לשמוע אותם ועולמי נרעד. זה היה כמו לשמוע את עצמי מחפש אבל עם תשובות, עם תובנות, עם ניסיון. שוב הסוד הזה שהתחבא לי מתחת לאף. מסתבר שסבא היה נצר לשושלת של מקובלים מאלג'יר. מסתבר שהוא פגש ולמד ממורים רוחניים רבים, לימד את נשיא קמרון תורה, לימד בכנסים בין דתיים ברחבי העולם. בקיצור מסתבר שזה די דכאון שאני מגלה את זה אחרי שהוא נפטר…

    הנחתי את התיק. הגעתי הביתה. היהדות התגלתה לעיני במימד הרוחני הפנימי שלה. במוסר. באופק לתיקון העולם. זה היה המהפך הראשון. אני והיהדות התחלנו בהיכרות מעמיקה.

    המהפך השני קרה פחות או יותר שמונה שנים מאוחר יותר בתוך קרוואן קטן ומלא בעצבים של האבא שהפכתי להיות. בית קטן. ארבעה ילדים. אבא אחד עצבני. אבא אחד שיודע קצת תורה, אפילו מלמד, אבל זה לא עוזר לו להרגיש חופש מוחשי ואהבה ממשית ביום יום. וזה לא היה מצב שיכולתי לחיות איתו.

    הלימוד של שורשיי היהודיים הצליח למלא אותי בשמחה ומשמעות לתקופה נפלאה. אבל ברגע מסויים הופיעו שוב הכיווצים. המתח. אבד החופש. אולי אפשר לומר שנעשיתי "דתי" פחות או יותר, אבל זה לא היה מה שחיפשתי. חיפשתי שחרור. חופש.

    אז ארזתי שוב את התיק, ויצאתי שוב לחפש. טוב, בלי תיק. אבל יצאתי. ומצאתי את הלימוד של ימימה אביטל. בקראוון בעין חרוד, קיבלתי מהלימוד של ימימה מפתח לאוצרות הגנוזים בתוכי. אפשר לקרוא לגלגול השני, למפגש המחודש שלי עם היהדות – סוד החופש והאהבה.

    היום, אני מלמד מסעות של לב ונפש על פי הדרך היהודית. בשבועות הקרובים, אנסה לנסח עבור עצמי ועבורכם משהו מכתב החידה שפתרתי. אלו בעיני אוצרות מתוקים. הם מספרים על אהבה, על חופש, על קרבה, על כסף, על זוגיות, על אמון. על החיים. והם מתחבאים במקומות מפתיעים כמו "אחד מי יודע"…

    [לטור השני]

    ______________________________________________________________________________

    איתי אשכנזי, מורה לפנימיות התורה ולתפילה, מנחה קבוצות ימימה לגברים ולנשים, טיפול אישי וזוגי, מלווה עסקי, בעלים של "אידרא – קהילת לומדים" (www.idraraba.com). האתר של איתי: www.nigunpnimi.com   www.idraraba.com/itai


    להגיב
  • מדריך לאתר (או מה יש לעשות כאן בכלל?)

    אהלן.

    שמח מאוד מהפידבקים שלכם על שהאתר יפה וכמה מהר שהוא עולה.
    האתר מצד אחד צומצם (ביי ביי שוק חופשית ושימושון) ומצד שני התרווח והשתבח.
    בואו נסתכל גם מה שיש בקנקן...

    כמה שינויים ותוספות חשובים וחשובות:

     

    אפשר היום להעלות אירוע בלחיצת כפתור!
    מתחברים ל-Facebook Connect
    ומכניסים את ה-URL של האירוע שלכם שם...
    והופ! (כמעט) כל הפרטים בפנים.
    לכם נשאר להוסיף כמה פרטים ותמונה

    הנגן של רדיו חנה החדש!
    מוזמנות ומוזמנים
    לשמוע את הצלילים הערבים
    בזמן שיטוט ברחבי האתר

    תחזית חיה של מזג האויר באזור
    עד עשרה ימים קדימה
    (ויאללה שיבוא כבר גשם)

    הכפתור החדש שצץ לו פתאום...
    איפה הוא?
    מעניין מה קורה כשלוחצים עליו...

    בינתיים הכותבות והכותבים החדשים מטפטפים לכאן טורים חדשים ומרגשים... עד עתה היו אלה שלי מרכוס ולילה חפר. מי יהיו הכותבים האחרים?...

    הלוחות בחינם החביבים והפופולרים שודרגו (הרבה יותר קל לחפש בתוכם, בתגובות האחרונות נראים רק מודעות חדשות ולא תגובות לישנות, קידום בגוגל ועוד...).

    לוח האירועים מתמלא לו ומרכז במקום אחד את כל האירועים שקורים באזור. וכן - הוספת אירוע אליו היא חופשית ובחינם!

    הניוזלטר לובש צורה חדשה - ומי שלא הצטרף לרשימת התפוצה יכולעשות זאת כאן משמאל -------------->

    עוד רעיונות מתבשלים... מוזמנים להציע גם את שלכם למה חסר לכם באתר.

    כל מי שרוצים לפרסם את עצמם או לקדם עצמם בגוגל (החל מ-200ש"ח לחודש!) מוזמנים לפנות אלי ולקבל הצעה שמתאימה להם.

    תהנו כאן

    חג שמייח ומואר!

    (בתמונת הנושא: ציור של יוסף אדרי)


    להגיב
  • מסע ברוח הפרדס-כרכוראית (שם זמני) – הטור החדש של לילה חפר

     

    (עדכון: נבחר שם חדש! "מכּרכּרת בפרדס")

    השנה היא 2005. אנחנו זוג נשוי טרי שמסיים את הלימודים במכללת תל-חי.

    עם כל האהבה לצפון אנחנו יודעים שלא נשתקע שם.

    הנתונים שלנו הם משפחות מוצא בבאר-שבע ותל-אביב, שנינו עובדים סוציאליים, שנינו סניאסים (תלמידים) של אושו, זוג צעיר אבל לא צעירים מאד וכבר רוצים להגיע למקום שיהיה לנו בו בית.

    אנחנו יודעים שאנחנו רוצים את הבית שלנו על האדמה, שיהיה שקט אבל לא חור, שתהייה בו קהילה אבל לא בתוך התחת שלנו, שיהיו אפשרויות לחינוך לילדים, ושיהיה לו אופי למקום.

    וככה הגענו לפרדס חנה מקף כרכור.

    אנחנו, ועוד אלף זוגות עם פרופיל דומה מאד לשלנו.

    מקום עם אופי. אני תוהה על ההגדרה הזאת היום? איך קורה שלמקום יש אופי? איך מקום אחד הוא פרבר סתמי חסר כל טעם ומקום אחר הוא מקום עם סיפור שאפשר לדבר עליו כמעט כמו שמדברים על אדם.

    פרדס חנה-כרכור, צל-עלי בננה ושלוות עולמים, שיקשוק, אמנים במושבה, פרדס-חפלה, הידית, הקהילה הדמוקרטית, הקהילה האנתרופוסופית, האנרופו-דוסית, גינה קהילתית, ראגה, קואופרטיב, מושבה חופשית.

    עשור אחר כך אני מתחילה לעבוד במועצה המקומית פרדס חנה-כרכור באגף הרווחה בתור עובדת קהילתית. ומהר מאד אני מגלה שכל הנרטיב הפרדס-חנאי שלי הוא נחלתם של שלושת אלפים איש (במקרה הטוב) במועצה מקומית של ארבעים ושתיים אלף איש.

    יש ותיקים שמרגישים שפלשו להם. יש כרכוריסטים שמבכים את המקף ואת המורשת הכרכוראית.

    יש שכונות של עולים. יש קווקזים. אתיופים. שיכונים. יש אנשים שלא מתגעגעים לשיקשוק. הם אפילו לא יודעים שהוא היה קיים.

    לא כולם רוצים פרחי בר. יש כאלה שרוצים שירססו הכל ויעשו מדרכות. יש אנשים בפרדס חנה שמתים שהיא תהייה רמת השרון.

    משהו קורה בפרדס חנה – כרכור. אי אפשר להתווכח עם המספרים. הגידול באוכלוסייה בעשור האחרון הוא מטורף, כל שנה בעשור האחרון גדלה פרדס חנה בארבעה אחוז!

    והמשהו הזה, הרוח הפרדס-כרכוראית הזו, היא היא נושאו של הטור הזה.

    הטור הזה הוא מסע, כי אני מאד אוהבת מסעות, בין הפנים השונות של המועצה המקומית שלנו.

    בין האנשים שהזרימו אליה רוחות חדשות והאנשים שהגיעו כי הרוח הזו קראה להם.

    בין ותיקי המושבה שמאוהבים בה עד מעל לאוזניים לתושבים שהגיעו בחמש עשרה השנה האחרונות ואוהבים אותה לא פחות.

    אני מזמינה אתכם לשוטט איתי בין החקלאים למייסדי תרבות הפרינג' המקומית, לשתות בונה אתיופית ולאכול חינקל קווקזי, להכיר את האקטיבסטים שמשנים מפה את העולם ואת תושבי השיכונים שלא נוטים לצאת משם.

    וכל זה יסופר באתר המתחדש של מושבה חופשית שהייתה מורה הנבוכים שלי פעם מזמן כשרק הגעתי לפרדס חנה – כרכור והיא עוד הייתה כולה רק הבטחה למשהו שעוד לא ידעתי מהו אבל ידעתי בכל ליבי שאני רוצה להיות חלק ממנו.

    [לטור השני של לילה – מכרכרת בפרדס]

    ———————————————————————————————————————————————

    לילה חפר – עובדת סוציאלית ומחברת סיפורי עוצמה לילדים. אוהבת את המילה על כל צורותיה ואת החמוץ-מתוק של החוויה האנושית. לדף הסיפורים והשירים של לילה חפר רצוא ושוב.


    להגיב
  • צ'אקרת הכתיבה – הטור של שלי מרכוס

     

    מרגרט אטווד אמרה פעם: "אם הייתי מחכה לשלמות, לעולם לא הייתי כותבת".

    היא כמובן אמרה את זה באנגלית ובאנגלית זה נשמע יותר טוב, אבל אני מאמצת את המשפט הזה לגמרי.

    ולא רק בכתיבה, אלא בכל תחום בחיים.

    כולנו מכירים את זה: דף לבן, חלק, חדש, נושמים עמוק, העט ביד , נוגע בקצהו בשורה הראשונה.

    כמה הרגע הזה קדוש לפעמים.

    כמה הוא מפחיד.

    וכמה הוא תוקע אותנו בכתיבה.

    אנחנו רוצים לכתוב מושלם, מהר ובקלות. הסיפור שיש לנו בראש מושלם, יש בו התחלה, עלילה, דמויות מורכבות, וסוף מפתיע.

    בתוך המוח שלנו הוא , ניחשתם נכון – מושלם.

    אבל אז, כשאנחנו נדרשים להביא אותו אל הכתב, משהו קורה שם.

    והמשהו הזה נקרא- פחד מכישלון והוא מגיע בלוויית כמה חברים טובים: השופטת, הילדה הקטנה והזמן.

    אם אתה זכר, החברים שלך הם כמובן: השופט, הילד הקטן והזמן.

    נתחיל בשופט. כבודו. איש חשוב מאוד, יושב על כס המשפט, מצקצק בלשונו, מניד את הראש לכאן ולכאן, מעקם את האף ואומר: "מממ. תקשיב, אני לא יודע, זה לא נראה לי טוב מספיק, אתה באמת חושב שאנשים יאהבו את זה? " ואז הפטיש ניתך במלוא העוצמה והעט שבידך נופל.

    והילד הקטן מביט מהצד וחושב לעצמו- זה כמו שהמורה לספרות אמרה שאני צריך להתאמץ יותר, זה כמו שאבא פעם צחק על שיר שהקראתי לו, זה כמו שהחברים ביטלו את הסיפור שכתבתי בכיתה ט' כי הוא" לא אמין בכלל ומה זה השטויות האלה ערפדים בסיפור שלך?

    והעט שבידך נופל.

    והזמן. אותו עניין חמקמק, חסר תמידית, רץ מהר, בורח, כמעט לא קיים.

    זה לא אני- זה הזמן שאין לי אותו, כי החיים, אתם יודעים.

    אז ישנן שלוש תרופות כנגד שלושת המעכבים הללו, שמגיעים תחת המטריה של פחד מכישלון:

    לכתוב.

    לכתוב.

    ולכתוב.

    עם השופטת אני מדברת, תוך כדי כתיבה וכותבת את השיחה שלנו. היא אומרת לי כך ואני עונה לה שהיא עובדת קשה מאוד ובוודאי עייפה מכל המשפטים האלה וכמה קשה זה לדפוק עם הפטיש על השולחן ואולי היא תצא לחופשה, נגיד באיזה אי קאריבי או זנזיבר? חס וחלילה לא חופשה לכל החיים, רק עד שאני אסיים את מה שרציתי לכתוב ואז היא יכולה לחזור לכס השופטת.

    ואני כותבת את כל זה על הדף. הכתיבה עצמה של השיח הפנימי שלי מול השופטת כבר פותחת צוהר כתיבתי חדש. זה עובד!

    אותו דבר עם הילדה הקטנה. אני כותבת לה: את זוכרת?

    ומיד עולים זיכרונות. זיכרונות טובים של הצלחות קטנות וגדולות וגם זיכרונות פחות נעימים, אבל אני מעלה אותם על הכתב וברגע שכתבתי זיכרון כזה (אפילו זיכרון רע ונורא) על הדף- ניצחתי.

    והזמן?

    אין לי זמן. לאף אחד מאתנו אין. כולנו באותה סירה מלאת חורים בלב אוקיינוס העולם המערבי, כולל הכרישים הנוגסים וכל הדרמה.

    אז אני כותבת לי בפנקס את כל ההתחלות, המשפטים, הרעיונות, המחשבות, הניצוצות והדברים שעולים לי תוך כדי הכנת ארוחת ערב, כביסות, פינוי כלים למדיח, שיחות טלפוניות, מקלחת (אח! מקלחת! כל הרעיונות הכי טובים מגיעים עם מים) ושאר ענייני יומיום אפורים ושוחקים.

    כי הכתיבה קורית שם, ברווחים האלה, בין לבין, בתוך הכאוס, עם הכאוס, במקלחת (כבר אמרנו).

    כי הכתיבה מתחילה בהתבוננות, במילה שנזרקה, ביומיום.

    ואחר כך, בשקט, כשכולם ישנים…או בבוקר מוקדם מאוד, אני לוקחת את כל החוטים שליקטתי- וכותבת.

    כותבת, בלי לתקן, בלי לחשוב, בלי למחוק. כותבת, כותבת, מקווצ'צ'ת את הדף וזורקת וכותבת עוד דף חדש וצוחקת ובוכה ושולחת את השופטת לתאילנד ומחבקת קצת את הילדה וכותבת עוד קצת.

    כי זה החיים וזה הכתיבה, אנחנו מתלכלכים בה, מתפלשים בה ובסוף יום – נרדמים בחיקה.

    כי תכלס, אם הייתי מחכה לשלמות – לעולם לא הייתי כותבת.

    [לפרק השני: למה]

    _____________________________________________________________________________________

    שלי מרכוס – כותבת, בלוגרית סיפורים, מנחת סדנאות כתיבה למבוגרים ונוער, כותבת הספר "עיניים שלי", מתגוררת במושבה החופשית פרדס חנה. לבלוג של שלי מרכוס >


    להגיב
  • אז מה הולך לקרות עם האתר הזה בגלגול הנוכחי

    כשישבתי וחשבתי (קורה לפעמים)

    האם השלב הזה של מושבה…

    …הוא כמו אצל פרפר שיוצא מהגולם
    …או אולי בכלל נחש שמשיל מה אשר יבש
    …או צפרדע שמקפצת

    (בטח אגלה על הדרך)

    מה שאני יודע ורוצה שיקרה במושבה חופשית החדשה הזאת
    הוא לשלב בין ה-Being (רלוונטי) ל-Doing (גם כסף)
    ליצור שילוב שייטיב עם כל הצדדים:
    מצד אחד תוכן מרענן  – דינמי – מגוון – ואיכותי (מה זה בכלל?)
    ומצד שני כלי קידום מעולים (שתמיד היו ועכשיו עוד השתפרו)

    מבטיח לספר על כל אלו בפוסטים הבאים השבוע – על הכותבים החדשים והפינות החדשות ו…
    בינתיים נהנה מהשמש והירח וכמה כוכבים…



    להגיב
  • פוסט ראשון למושבה חופשית החדשה (פעם שניה…)

    אתר חדש.

    שהוקם ע"י החברה המוכשרים מ"הנקודה" בבנימינה (אתם עוד תכירו אותם בפוסט נפרד).

    מושבה חופשית חדשה. מושבה שאחרי רונית. שלעולם לא היתה בלעדיה.

    שמח להציג אתר פשוט, נקי ומרווח.

    נשאר מה שעובד, שפועם.

    הלוחות בחינם, שהיו וישארו פתוחים וחינמים לפרסם בהם ולמצוא בהם.

    הפוסטים מכל הסוגים עם כותבות וכותבים חדשים ומופלאים שיחלו בטורי אורח אף שרובם היו אורחים קבועים במושבה.

    לוח האירועים שודרג פלאים! אפשר להכניס כל אירוע (בחינם) ע:י הכנסת ה-URL שלו מהפייסבוק…

    נפרדנו משוק חופשית (דמעה) והאינדקסים והשימושון הנטושון.

    אבל הוספנו לינק ישיר לרדיו חנה! אחלה רדיו ואחלה מוזיקה!

    ויש תחזית.

    ואם משעמם לכם תלחצו על משעמם לי (יש כפתור כזה)

    ועוד מלא תוכניות לפינות ופונקציות ולוח כזה ושירות כזה.

    אבל עכשיו זה מה שיש.

    ממש מוזמנים לשלוח לנו הצעות על אילו פינות או פונקציות לעשות באתר.

    מושבה חופשית החדשה עולה לא מושלמת. לא לגמרי מוכנה. אבל היא מגיעה עם הכנות שלה, יכולת החיבור והקידום, השירות לקהילה, וגם פרנסה למשפחה כאן מהקהילה.

     

     

     

     

     

     

     

     

    יש עוד המון לספר ולומר אבל זהו לבינתיים.

    רוח חדשה נושבת במושבה חופשית.

    מקווה שתצטרפו אלי ואליה.

    רואי


    להגיב
  • שיר לשבת / נועם עמנואל

    שיר סיום / נועם עמנואל

    שיר סיום / הלחנה ושירה: צבי שרף
    לשמיעת השיר הקישו על התמונה

    על כל היפה שהיה וחלף
    שוב יורד המסך בכבדות
    ודמעה חוצפנית תדגדג את האף
    ותסבול מפיצול אישיות

    חצייה יתעצב על עבר שנגמר
    הוא שכח שהיו גם צרות
    וחציה יאושר וישמח למחר
    וימלא עד גדותיו בתקוות.

    כי כן, רבותי – זה טבעו של עולם
    שכל מה שמתחיל גם נגמר
    וכל מה שנגמר – שוב מתחיל מחדש –
    מעגל שאיננו נסגר.

    רצינו לומר כאן את כל התודות
    ששכחנו ללא כוונה
    ולבקש מכולכם גם את כל הסליחות
    ששכחנו בקש בזמנן.

    רצינו לומר שהרבה טוב נזכור
    ושלום אחרון, בפשטות
    שתמיד בפינה של הלב עוד נזכור
    הדמעה עם פיצול אישיות.

    כי כן, רבותי….

    ובכל זאת אי שם בפינה של הלב
    בפינה נשכחה, נסתרה
    מסתכלים לאחור – ולפתע נדמה
    שהזמן התבלבל בספירה

    מסתכלים לאחור – ולפתע נדמה
    שהיה זה רק תמול או שלשום
    ובעצם רצינו לומר עוד דבר מה
    אך לזמן אין בכלל תחנות.

    כי כן, רבותי…


    להגיב
  • כן! אפשר לאהוב מתמטיקה! שיעורים פרטיים שהם הרבה מעבר למספרים

    אני לא מבין כלום!
    בשביל מה צריך את זה?
    אני לעולם לא אצליח…
    אני לא טוב בזה…

    אם היה לי שקל על כל פעם ששמעתי את המשפטים האלה מילדים כנראה שהייתי כבר שוכב על איזה ערסל באי בקאריבים ולא מלמד שיעורים פרטיים במתמטיקה. האמת שזה לא נכון, כי תחושת השליחות והסיפוק שמגיעה מילד שפתאום הצליח: הצליח להבין, הצליח לענות, הצליח ליהנות – שווה יותר מעשר יחידות או מאה מאיות. כשאני רואה ילדים שמתחילים להאמין בעצמם, שהדימוי העצמי שלהם מתחזק, שהם ניגשים בראש ולב מורם אל מבחן או אתגר – אני מתמלא בחדווה (לא חדו"א)…

    אני אוהב מתמטיקה. כן, באמת! ממש. כמו שכתבתי בפוסט הקודם, מתמטיקה היא הבסיס עליו עומדים כ"כ הרבה דברים. בדר"כ היא לא נראית, נמצאת ביסודות מאחורי הקלעים, אבל בלעדיה כ"כ הרבה יצירות לא היו אפשריות.

    הבעיה לטעמי מתחילה במפגש הראשון של הילד עם הנושא. גם השם "מתמטיקה" או "חשבון" לא מעורר לסקרנות ודו-שיח. אם רק היו משחקים עם מספרים, יוצאים אל הטבע למצוא את יחס הזהב (או בפנים של הסלב האהוב על הילד) ו/או אוכלים איתו יחד איזו רבע עוגת שוקולד – אולי הכול היה נראה אחרת.

    אני רואי, בן 44, אבא ל-4 ילדים מקסימים ומלמד שיעורים פרטיים לסירוגין ב-20 השנה האחרונות. אני ניגש אל כל תלמיד בראיה רחבה שלו כמכלול של כל מה שעבר עליו מגיל צעיר, של היחסים החברתיים ובעיקר הפנים אישיים במשפחה (אח מאוד מוצלח, אבא פרפקציוניסט או סבתא חרדתית הן המשוואות הכי פחות נעלמות מעיני…). אני מכוון קודם אל השורשים, להשקות ולדשן אותם, לחזק את הגזע – ואז ללכת ולהריח את הפרחים.

    אז אני כאן לאסוף את השברים, או רק לחבר ביניהם ולחזק את רוחו ואמונתו של הילד בעצמו. אצל 80% מהילדים איתם עבדתי ועדיין עובד, גיליתי שחיזוק הביטחון העצמי ותחושת ה"אני יכול" עושים את רוב העבודה. אח"כ זה רק כמה מספרים ולוחות, קוים ישרים או סדרות – עוד התמודדות או אתגר כמו הרכבת לגו מסובך או ניצחון במשחק באפליקציה חדשה.

    אני מלמד ילדים מגילאי גן ועד ט' – אצלם בבית. שיעורים במחיר של 120 ש"ח לשעה (שלמה).
    נשארו לי עוד כמה שעות פנויות אחה"צ או בשישי בבוקר.

    יכול לעבוד עם כאלו שלא למדו אף פעם או כאלה שרק מתקשים בנושא מסוים. משתדל להביא איתי שלל פתרונות ודרכים יצירתיות ללימוד – עוגות לשברים, משבצות רצפת הבית ללימוד צירים, קלפי דינוזאורים לחיבור וחיסור, משחקים ואפליקציות ללימוד לוח הכפל ועוד. כמובן שיכול לעבוד גם עם ילדים שצריכים רק עזרה בהכנת שיעורים או בהכנה למבחן – אבל תמיד מעדיף עבודה תהליכית.

    רק דבר אחד אני מבקש ממכם ההורים – לשאול ולוודא עם הילד שהוא רוצה ללמוד, כי מוטיבציה היא דבר שקשה מאוד לכפּות, היא חייבת לבוא מהילד עצמו (ואנו יחד נטפח ונחזק אותה).

    לעוד פרטים וחידות: 052-4636456 

    רואי


    להגיב
  • כיכר הגעגועים ה-II! שבת, 11.11, 15:00-18:00 בואדי בפרדס חנה

    ***

    אחרי כיכר ראשונה מרגשת כל כך…

    כיכר הגעגועים השניה תתקיים בואדי בפרדס חנה (היכן שהיה "טוב ברחוב"), ליד כיכר שמונה בשבת, 11.11, בין השעות 15:00-18:00…

    כיכר הגעגועים היא מרחב חוויתי מבוסס השתתפות של ילדים, בני נוער, מבוגרים ובני גיל הזהב שיפגשו דרך ריחות, טעמים, משחקי רחוב של פעם, שיחה, שירה ונגינה.

    את כיכר הגעגועים מעטרים סיפורי געגוע קצרים של חלק מתושבי המקום, על מנת לעורר הזדהות והשראה ליצירת רגעים משמעותיים וערכיים בחיים. זכרונות חזקים ומשמעותיים שתמיד אפשר לחזור ולהיות ניזונים מהם.

    (ממשיכה לאסוף סיפורי געגועים ממכם).

     *********

    בכיכר יהיו:

    חמישה מעגלים:

    1) "האימוג'י של הגעגוע" – בני נוער ובני גיל הזהב מנסים להבין יחד את המשמעות של כל הסמלים ולחפש יחד רעיון לאימוג'י של הגעגוע.
    שבת, 15:00, בהנחיית בני נוער מקסימים…

    2) "רגעי חסד אז והיום" – רגעי החסד שאנו יוצרים עם ילדינו הופכים בבוא היום לגעגועים…
    שבת, 15:30, בהנחיית ליהי שימי רגב

    3) "קריאת שירי געגועים" – מוזמנים לקרוא שירה ולשתף אותנו באירועים אליהם אתם מתגעגעים.
    שבת, 16:00, בהנחיית שוקי גוטמן, "אשכולות פואטיקה"

    4) "הגעגוע לחיים שלפני ההורות" – על המעבר מרווקות להורות, על מה ויתרנו, מה אפשר עדיין לממש, איזו איכות מאז ניתן להחיות בחיים שלנו היום…
    שבת, 16:30, בהנחיית שחר בסטקר

    5) "הגעגוע לשבט" – על התעתוע בתחושת השייכות בעידן הרשתות החברתיות והמסכים והגעגוע למפגש אמיתי ואנושי.
    שבת, 17:00, בהנחיית גיל עמנואל

    – תיאטרון בובות לילדים

    – מתחם נגינה מאולתרת

    – משחקי רחוב של פעם.

    ועוד…

    המפגש בין הזקנה לילדות הוא חלק בלתי נפרד מהכיכר בה תחושת השבריריות והפגיעות פועמת לצד הקסם, היופי והפליאה.

    הכיכר היא יוזמה קהילתית התנדבותית. הכניסה חופשית. בכיכר לא יהיו דוכנים או יימכר מזון אז מוזמנים להביא אתכם את שחפצה נפשכם (מים וכיבוד קל יוגשו במקום).

    ניפגש בכיכר!

    לדף "כיכר הגעגועים" בפייסבוק >  |   לדף האירוע בפייסבוק >

    Posted by ‎כיכר הגעגועים – The Longing Square‎ on Saturday, October 21, 2017


    להגיב
  • הכסאות של גברת אפלבאום / מאיה לילה חפר

    [מאיה לילה חפר]

    מאחורי הבניינים שלנו היו חולות. חולות לבנים ורכים שנותנים אשלייה שאם תמשיך ללכת מספיק יתגלה לעיניך הים. אבל בבאר שבע היה רק חוף ואנחנו קבלנו עלינו את הדין והסתפקנו במשחקי חולות שלעולם לא יתנחמו בשטיפה במים קרירים. היינו חוזרים עם השקיעה אל בניינים בצבע חול, מעוטרי שפיצים של שפריץ אופנתי, כשאנחנו משאירים אחרינו שבילים של גרגירים, סימני כפות רגליים, זרזופים מכיסים ומכפלות, וחיוכים צהובים של הרפתקאות בשמש. אמא שלי הייתה מקבלת את פני בדלת " שוב הבאת לי את כל החול?" יכולתי לראות שהיא משתוקקת להרים אותי מהעורף כמו אמהות חתולות שגרו מתחת לעמודי הבלוק ולהנחית אותי ישר במקלחת בלי שאשיר את שאריות היום בסלון המצוחצח שלה, אבל היא נאלצה להסתפק באנחה רועמת, נשימה פנימה בקולי קולות ושחרור ארוך של השלמה עם גורלה שגזר עליה ישיבה במדבר המאובק במקום באיזו עיר אמיתית עם קצת תרבות.
    זו הייתה מין שעה שכזו לפנות ערב בה יכולתי לשמוע את קירות הבלוק מהדהדים את אנחת האמהות על מלחמתן חסרת הישע בחולות הפרא שאנחנו ייבנו בצורה סדירה לתוך סלונים תחומי טפט.

    נראה היה שכולם מקבלים את עובדת קיומנו מוקף החולות חוץ מהיושבת בדירה מספר 1, גברת אפלבאום. גברת אפלבאום הייתה יכולה להיות סבתא רק שלא היו לה ילדים. ומכיוון שלא היו לה היא סרבה בכל תוקף לשאת את תוצאות גידול ילדיהם של אחרים. החול הדביק היה אויבה המושבע והיא נהגה להמתין לנו מסתתרת במקומות שונים ברחבי הבלוק, להמתין עד שהתקרבנו ולהפריח את נשמתנו בצעקה "לנקות". היא הייתה מגרשת אותנו אל הדשא ועורכת מסדר לכפות הרגליים שלנו, מסמלת לנו לטפוח על מקומות שונים בגוף, מסובבת, מרימה, עד שנסתפקה והייתה משחררת אותנו במנוד ראש אל הכניסה.

    אנחנו היינו שנתון שכבר נזרעה בו חוצפה ויתכן שהמחסומים של גברת אפלבאום לא היו מתקבלים על ידנו בהשלמה לולא היה בבעלותה של הגברת אוצר אמיתי. במקלט הבניין המשותף אכסנה הגברת מגדל גבוה, מכוסה סדין, ותחתיו 20 כסאות כתר פלסטיק שנתן לה במתנה אחיינה עובד המפעל. הכסאות האלה כיכבו בכל ארוע של הבלוק ושרתו כל מסיבת יום הולדת. אנחנו פחדנו להכעיס את גברת אפלבאום פן נשאר מחוסרי כסאות ביום ההולדת הבא.

    רגע השיא השנתי של גברת אפלבאום וצי הכסאות שלה היה ערב סוכות.
    בבלוק שלנו על הדשא בחזית נבנתה סוכה שיתופית מפוארת, אבא של יעלי עובד סולל בונה היה מחלץ מהמקלט את עמודי הסוכה עוד לפני יום הכיפורים ולאחר תקיעת השופר היה מתייצב פורום אבות קבוע לתקיעת היתד הראשונה וברכת שהחיינו.
    למחרת נכנס כל הבניין לתזזית. סדינים נשלפו, קישוטים הורדו מקופסאות בבוידמים ואנחנו היינו יושבים שעות לגזור רצועות ולהשחיל שרשראות.
    ואז בבוקר החג הייתה יוצאת גברת אפלבאום מדירתה ,חלוק דהוי עוטף אותה, דלי מעלה אדי אקונומיקה ביד אחת וערמת סמרטוטים בשניה. היא הייתה עורכת את כל רכושה על הדשא ואז מוציאה מהמחסן אחד אחד את הכסאות. בכל שנה מחדש סירבה גברת אפלבאום להצעות העזרה מגברי השכונה ולבסוף היו האימהות רודות בנו הילדים ללכת לסחוב את הכסאות אל הדשא. גברת אפלבאום הייתה עומדת בפתח המקלט ואומרת לנו "אחד, אחד, בסבלנות. לאט. שלא תשברו ילדים". תחת עיניה הפקוחות התנהלנו כמו טור נמלים מובילים כיסא כיסא, עורכים אותם על הדשא. דודי הגדול היה לוחש לי " אם היא רק הייתה נותנת לי הזקנה, הייתי לוקח את כל הכסאות בערימה". אבל גדול וחזק ככל שהוא היה גם הוא לא ניסה לדון עם גברת אפלבאום על הצורה הנכונה לנהוג באוצר שלה.
    בדייקנות ובכוונה גדולה ערכה הגברת את הכיסאות בארבע שורות ישרות. אחרי שהייתה שביעת רצון מהמרחק בין כיסא לכיסא ובין שורה לשורה החל טקס הניקוי. תחילה סמרטוט יבש, אז מים מהצינור, קירצוף באקונומיקה ושטיפה נוספת. לאחר מכן היו גברת אפלבאום והכסאות יושבים בשמש ומתייבשים. לאיש אסור היה לדרוך על הדשא ביום ההוא. אחר הצהריים שהוקל החום הייתה יוצאת הגברת ומלטפת את הכסאות המבריקים במבטה ואז הייתה מעבירה כיסא כיסא אל תוך הסוכה עורכת אותם בדיוק גדול מסביב לשולחן ועומדת בפתח הסוכה ונדמה היה לי שיש שביעות רצון עמוקה במבטה העייף.

    בערב כולנו ירדנו בבגדי חג אל הסוכה, סירים ותבניות הילכו בטור ארוך אל השולחן וגברת אפלבאום הייתה אומרת לכל אחד ואחת מהשכנים "תשב בבקשה, שב כבר" ואז שרו וקידשו ואכלו וכל שכנה היללה את תבשילי האחרת ורוח טובה הייתה שורה בכל.
    בסיום הארוחה שלף אחד מהגברים בקבוק של ברנדי והכיסאות קובצו לשניים בחצי הסוכה הפנימי התקבצו הגברים וצחקו בקול. בקרבת הפתח התקבצו הנשים, משגיחות בחצי עין על הילדים שבחוץ ובחצי השני על הגברים שבפנים, מקלפות רימונים ומחליפות סודות. אנחנו הילדים לא ישבנו על הכסאות המכובדים בשולחן הגדול. לנו נערכה אחר כבוד מחצלת על הדשא והאמהות שלנו שלחו אלינו החוצה צלחות שנשאיר את הקולות הרמים שלנו והפירורים הנושרים שלנו והבלאגן שאנחנו מחוץ לסוכה.

    אבל כל זה השתנה ביום השלישי לסוכות, יום הולדתי. ביום ההולדת שלי נוספה אל הארוחה העמוסה גם עוגת יום הולדת. אמא שלי הייתה מקשטת כיסא אחד בבלונים ואני הייתי מובלת בין הסירים והצלחות אל הכיסא המקושט. ביום הזה השתנו סידרי עולם וכל הילדים נקראו אל הכסאות שבפנים. אנחנו היינו יושבים מול השולחן הגדול, מולי הייתה מונחת העוגה והנרות וכל המבוגרים היו עומדים סביבינו. הלחיים שלי היו אדומות נורא שכולם שרו לי בקולי קולות. והגברת אפלבאום הייתה משגיחה בנו כשהתיישבנו שלא נגרור את הכסאות, שלא נתנדנד עליהם ולא נישען עליהם לאחור. ואז אבא שלי היה מדליק את הנרות ואני הייתי נושפת עמוק ומביעה את המשאלה שתיכננתי מראש שבועות לפני יום ההולדת. כשהנרות כבו חזר העולם אל עצמו ואנחנו הוצאנו מהסוכה עם העוגה אל חלקת הדשא שלנו והערב חזר אל עצמו ואל מנהגו.

    כך חלפו עלי תשע שנים בתוך הבלוק שלנו, הרפתקאות התחוללו רק בתחומי הוודאות והכסאות של גברת אפלבאום ליוו את כל הארועים החשובים שלנו, עדים שקטים לכל רגעי האושר של הקהילה הקטנה שהיינו.

    בערב סוכות שהקדים את יום הולדתי העשירי קמתי חסרת סבלנות. אמא הבטיחה שאקבל ליום ההולדת את האופניים החדשות שרציתי. אופניים של גדולים במקום אופני הילדים שלי. רציתי אופניים אדומות שהשמש תשלח בהם ניצוץ כשאני דוהרת עליהם ברחוב.
    נשארו עוד יומיים עד יום ההולדת ואני לא ידעתי איך אגרום להם לעבור כבר. כשירדתי אל הרחבה ראיתי שגברת אפלבאום כבר הכינה את כלי הניקוי על הדשא ופתחה את המקלט, עכשיו היא בטח הלכה לשחרר את הצינור הגדול מהארון בו היה נעול. רוח טובה שרתה עלי והחלטתי להיות נדיבה, היום אעזור לגברת אפלבאום לפני שאמא תבקש מימני. אמא תמיד אומרת שהזמן עובר מהר כשעסוקים.
    נכנסתי למקלט. אפלולית וריח דחוס קיבלו אותי, הגברת לא הדליקה את האור והסתפקה באור שנכנס מהדלת. אמא תהייה גאה בי – הידיעה הזו העבירה חיוך על שפתי. קרבתי אל ערימת הכיסאות, היא הייתה גבוהה ממני. סחבתי שרפרף וטיפסתי, התחלתי למשוך את הכסא העליון החוצה. הכסאות היו סבוכים אחד בשני כאילו החזיק אותם כח אדיר יחד והם ממש לא מעוניינים להפרד. אבל אני החלטתי ואף כסא לא ישנה את דעתי. הכנסתי את הידיים ברווח בין הכיסאות ודחפתי. דחפתי חזק והרגשתי איך כל הגוף שלי דוחף. דחפתי ופתאום נשמע קול שיחרור והכסא העליון עופף מהערימה את כל הדרך אל רצפת המקלט והשמיע צליל מבשר רעות. הלב שלי דפק כל כך חזק ששמעתי אותו. עמדתי על השרפרף קפואה, הנשימות שלי נהיו שטוחות ורועשות. ואז שמעתי רעש מבחוץ והתעוררתי מקפאוני. זינקתי אל הכיסא שמוטל שם. הרגל האחורית שלו נסדקה. לא רואים את הסדק מרחוק. החזרתי במהירות את הכיסא אל הערימה. הרחקתי את השרפרף. חמקתי אל תוך המקלט, מאחור היה צוהר אוורור קטן דרכו היינו מתגנבים אל המקלט בלי לבקש מפתח. הפעם יצאתי ממנו החוצה ורצתי אל החולות. רצתי ורצתי ודמעות שטפו לי את הפנים. אמא לא תקנה לי אופניים אם היא תדע. נפלתי אל הדיונה הרכה, הדמעות הפכו לבוץ. היא לא תדע. דברים כאלה יכולים לקרות מעצמם. לא? היא תדע. היא תראה את הפנים שלי כשגברת אפלבאום תקים מהומה. והיא תקים. דמיינתי אותה מיישרת את הכיסא על הדשא ופתאום עיניה החדות קולטות זווית חריגה. אולי היא תאשים את הילד שיסחב את הכיסא. אולי זה יהיה דודי? אבא שלו נותן לו מכות כשהוא כועס. אני אתן לו את האופניים מתי שירצה. זו לא אשמתי. שכבתי בחול שהלך והתלהט מתחתי ככל שהשמש צברה תאוצה במסלולה. את חייבת לחזור עכשיו, אמרתי לעצמי. אם לא תחזרי אמא תתחיל לדאוג ואחר כך לחשוד.
    הגברת אפלבאום הזאת, זרע של שנאה נבט בי. איך שאנחנו נותנים לה למרר את חיינו. אני לא אעמוד יותר במסדר החולות שלה. זו לא אשמתי שהיא זקנה ולבד. לא אשמתי שהייתה מלחמה ושאמא אומרת שצריך להתחשב בה. כל הזמן להתחשב בה כאילו אני עשיתי שלא יהיו לה ילדים והכסאות שלה יהיו הילדים שלה. קמתי על רגלי נחושה. אף אחד לא ידע. זה יהיה הסוד שלי עם עצמי. זה בסך הכל כסא מטופש. רק כסא. צעדתי מהחולות, מנערת את עצמי, מזמרת לעצמי בלב, לא כלום. לא קרה כלום. רק השתעממתי אמא אז הלכתי לחולות.
    עצרתי לשטוף פנים בבלוק ליד. וכשעמדתי ליד הברז שמעתי המון דיבורים מהבניין שלנו. הנה, זה התחיל. מצאו את הכסא. דמיינתי לעצמי את גברת אפלבאום זועמת על הדשא מול גופת הכסא הפגום. זו לא אשמתי. נשמתי עמוק והחלטתי לחמוק כמה שמהר הביתה. אני רק צריכה לעבור אותם בלי שיראו עלי. גברת אפלבאום לא תתקרב אלי, אני מלאה בחולות, כל כולי חול. הרגשתי איך החול מגן עלי כמו שריון מכושף זהוב. צעדתי אל הבניין. התקהלות אמהות על הדשא. שמעתי בכי ולחישות. נשמתי עמוק, זה רק כסא. זו לא אשמתי. ליד הכניסה למקלט ישבו הילדים בשקט, הם בטח התחילו את מסדר הזיהוי שלהם. הרכנתי ראש והתקדמתי לבניין. דודי קרא לי "איפה היית?".
    לא הסתכלתי עליו. "בחולות, סתם, היה משעמם". דודי קם אלי. מה הוא רוצה? הוא בטח יודע. כולם יודעים. אולי מישהו ראה אותי נכנסת? "אני הולכת הביתה, מגרד לי החול". דודי מסתכל עלי, הוא נבוך. "מצאו אותה מתה ליד הברז, את הגברת אפלבאום". זמזומים מילאו לי את האוזניים וכל הכוח שלי נזל כמו חול מכף יד פתוחה. התיישבתי נשענת על המקלט. אמא שלי הופיעה לידי וחבקה אותי חזק. יבבות קטנות יצאו ממני. "היא הייתה מבוגרת מאד מתוקה שלי" לטפה אמא את ראשי. לא הייתי צריכה להגיד שום דבר, הדמעות שטפו את החול מפני ואמא עזרה לי לקום. " בואי הביתה קטנה, זה באמת מאד עצוב".

    אחר הצהריים נשאר הבניין ריק ממבוגרים. כולם הלכו ללוויה. אני שכבתי בחדר והרגשתי את הגוף שלי בוער. אני כל כך מקווה שהיא לא ראתה את הכסא. אולי השבר הזה שבר את ליבה? אולי עשיתי את מה שלא עשתה המלחמה?
    האוויר היה לי כבד. כשאמא נכנסה הבייתה היא הניחה יד על המצח שלי "את בוערת".
    "אני רוצה לישון אמא". אמא שלי הביאה מגבת לחה וליטפה לי את המצח.
    נרדמתי וישנתי שלושה ימים. הגיע רופא לבדוק אותי. אמא האכילה אותי מרק בכפיות. צעקתי הרבה. ובבוקר יום ההולדת שלי בעודי מדמדמת בהזיות, הרגשתי יד זרה מונחת עלי. פקחתי את עיני וראיתי את גברת אפלבאום יושבת ליד מיטתי. היא ישבה על כסא כתר מצוחצח ולטפה את שערי.
    "אצלנו לא היה פלסטיק את יודעת?" היא הייתה רכה ושלווה כמו שלא ראיתי אותה אף פעם. "ככה זה פלסטיק. נשבר. מזדקן. ואין נגר שיכול לתקן או רתך שיכול להלחים. אף פעם לא באמת אהבתי פלסטיק." היא חייכה אלי באהבה ושרה לי שיר ערש בשפה שלא הכרתי.

    כשקמתי לא היה לי חום ובסלון חיכו לי אופניים אדומות ומבריקות.
    הסוכה של הבניין שלנו הייתה גם סוכת אבלים באותה שנה וזה היה חג שקט ומשונה.

    מעולם לא הסכמתי להכניס כסאות כתר לביתי.

    הילדים שלי כועסים שאני מתעקשת לגרור כסאות עץ כבדים אל הסוכה אבל אני שמחה להרגיש את משקלם.
    אני שמחה לזכור.
    אני רוצה לקוות שהמנהג הזה יעבור במשפחתי, דורות על גבי דורות של כסאות עץ בסוכות, בלי לדעת הם יהיו גלעד קטן עבורך.


    מאיה לילה חפר – עובדת סוציאלית ומחברת סיפורי עוצמה לילדים. אוהבת את המילה על כל צורותיה ואת החמוץ-מתוק של החוויה האנושית


    להגיב
  • שנה לטובה

    והנה  חלפה לה עוד שנה. נזכר מה איחלתי שנה שעברה ורואה את מאות הברכות שרצות ברשת, מלאות בכוונות טובות, אהבה ואופטימיות.

    מה עושה שנה לטובה? מה שקורה בה? מה שקורה לך בה? הישג משמעותי בתחום המדיני? כלכלי? אישי? על מה מכל אלו יש לנו באמת שליטה?

    הבוקר הזה התחיל מצוין. שמעתי טפטוף גשם ואחרי שוידאתי שאיני חולם, רצתי עם תחתוני אל הגינה, לכסות מה שצריך, לסגור החלונות באוטו, נרטב מהטיפות הקטנות והביישניות, אחלה דרך להתחיל את היום. הגשם הוציא אפילו את הילדים מהמסכים, וכולנו נרטבנו בשמחה רבה. מצחיק כמה דברים הם יחסיים – גשם עכשיו הוא אושר אבל בינואר כשקר… ושמש חורפית שמנמנה של צהריים היא סיבה למסיבה אבל לא באוגוסט…

    עוד מעט מתארגנים ונוסעים לארוחת החג אצל הסבתא בגליל. "בשביל הילדים" משתכנע… נסיעה אל בית ילדותי, בלי אבא, עם הרבה זרמים תת קרקעיים מבעבעים שלא ידוע מתי יתפרצו (ואני אני הר געש פעיל).

    אז אולי שנה טובה היא כזאת בה אנו בוחרים לראות את הטוב ברוב המקרים. למצוא את רגעי השמחה והאושר ולזקק אותם לזיכרון מתוק, להתרגש, להרשות לעצמנו להרגיש. וכמובן, בכל זאת פרדס חנה… לאהוב

    אז שתהיה לכולם שנה לטובה


    להגיב
Close