התפתחות האתר

  • רובין פוד

    [עמית נויפלד]

    לפני כחודש יצא לי להשתתף באחד האירועים השמחים ביותר בהם נכחתי לאחרונה. זה התחיל מנסיעה ברכבת.

    אם להודות על האמת, אני ונועה לא ידענו בדיוק לאן אנחנו מגיעים. סיפרתי לה שמדובר בהפנינג הצלת מזון, אבל מעבר לעובדה זאת, ולהיכרות השטחית שלי עם אחד ממארגניו, לא ידעתי בדיוק למה לצפות. בכל זאת, שישי צהריים, רחוב מנומנם של חיפה, ברגעים מסויימים של החיפוש אחר המקום כבר הנחנו שנמצא לכל היותר עשרה אנשים חמורי סבר וכמה ארגזים של לחמים יבשים וירקות עייפים. בפועל, ולשמחתנו, מתחם “הסוכה” היה שוקק חיים וחיוכים, מוזיקה ואנשים שמחים, בירות במחירי רצפה ובופה טבעוני שכלל מנות טעימות להפליא.

    קצת יותר ממאה אנשים, להערכתי, נכחו במקום בכל רגע נתון, חלקם סועדים לצד שולחנות וחלקם מסתובבים במתחם, מחפשים מציאות בשוק הקח-תן שמוקם בחצר, או יושבים על מחצלות וכריות מסביב לשי רילוב, מאזינים לדבריו ושואלים שאלות. את שי, אחד מארבעת היזמים שעומדים מאחורי “רובין פוד”, הכרתי בעבר כאשר שיתפנו פעולה ב”דיסקו מקרר” (אירוע הצלת מזון של צעירי סלואו פוד), וגם דרך קבוצת הפייסבוק שהקים “פריגניזם ישראל“. לאורך כל השעה וחצי שנכחנו במקום הוא ישב בסבלנות ושוחח עם אנשים מתחלפים אודות בעיית בזבוז המזון, תוך שהוא מפגין ידע אינציקלופדי בכל הנוגע לנושא.

    רובין פוד קולאז 1

    רובין פוד קולאז 3

    רובין פוד קלואז 2

    כאשר התיישבנו לאכול הצטרפה אלינו נועה קוזק, השניה מבין ארבעת מרכיבי הגרעין הקשה (השלישית היא יעל הילה גורני), ולאחר דקה בערך התברר לי שגם אותה אני מכיר – באותו “דיסקו מקרר” חלקנו עמדה ביחד ובמשך שעות הגשנו סלט בקערות מאולתרות מעלי כרוב. היא ישבה איתנו כמה דקות ואז המשיכה הלאה, יחד עם עוד כעשרה מתנדבים שנכחו במקום, לדאוג להוצאה של עוד מנות מהמטבח, להעמיס ירקות לנקודת שיתוף המזון, ולענות באופן כללי על שאלות. מאחורי המנות שאכלנו, היא עוד הספיקה לספר לפני שהלכה, עומד השף קובי קרולה, (הצלע הרביעית של הגרעין המנהל) שקיומו בסיפור בהחלט עזר להסביר את האיכות וההקפדה על טעמן של המנות, שכזכור הוכנו כולן ממזון שעמד להיזרק לפח. קבענו שניפגש במועד מאוחר יותר לשיחה נינוחה.

    ***

    שבועיים אחר כך פגשתי את נועה ושי בגן מאיר בתל אביב. בעודנו מחפשים פינה שקטה לשבת נתקלנו בכמה קרטוני פיצה שהיו מונחים על הרצפה, לא רחוק מחבורת צעירים שככל הנראה הותירה אותם שם. שי, למוד ניסיון, מיהר לפשפש בערימה ודלה ממנה כמעט מגש פיצה שלם (לתדהמתם של הצעירים שבהו בנו בחוסר אמון).

    פיצה הוד

    בעוד שי ונועה סועדים את ליבם (אני לא אוהב את הפיצה של דומינוס גם כשהיא יוצאת חמה מהתנור) חקרתי אותם מעט על הרקע שהביא אותם לפתח את מיזם “רובין פוד” ועל העתיד שהם צופים לו. בקצרה, שי, בן ה-22, נחשף בגיל צעיר לרעיונות סביבתיים ולתפיסה של כלכלה מבוססת משאבים, ומבין המבחר העצום של הנושאים שזו האחרונה מקיפה, החליט להתמקד בתחום האנרגיה והמזון, ובראש ובראשונה, בזבוז המזון. לצד חקירה מעמיקה של הנושא הוא פצח באורח חיים המכונה “פריגניזם” (Freeganism – הלחם של המילים חופש וטבעונות באנגלית, אולם כמו שאתם מבינים מהתמונה החלק של הטבעונות לא מחייב), הבא לידי ביטוי באיסוף ואכילה של מזון שנזרק, או עתיד להיזרק, על ידי אחרים. ולאחר שהתקבצה קהילה קטנה סביב עמוד הפייסבוק שפתח, הם החלו לערוך ארוחות משותפות שהתבססו על מזון שהצילו מהשמדה.

    בערך באותה תקופה נועה, בת ה-26, החליטה למקד את פרויקט הגמר של לימודי הצילום בקהילת הפרגיניסטים, ומה שהחל כפרויקט אמנותי שאב אותה עד מהרה פנימה, בעודה מאמצת בעצמה את אורח החיים, משתתפת באיסוף המזון, בסעודות, וחושבת ביחד עם שי מה הצעד הבא שאפשר לעשות על מנת להנגיש את הידע אודות הבעיה, כמו גם הפתרון, לציבור הרחב.

    את ההשראה לצעד הבא סיפק פרויקט בינלאומי העונה לשם – the Real Junk Food Project – רשת של בתי קפה הפזורים ברחבי העולם, המגישים תפריט שכולו מבוסס על מזון שהוצל מהשמדה, ואשר פועלים תחת העיקרון “שלם כמה שתרצה”. מאחר ולא היו בידיהם האמצעים להקים בית קפה, הם החלו בארגון של אירועים אחת לחודש, תחת השם “רובין פוד”, יוזמה ללא מטרת רווח שכל הכנסותיה מוקדשות לפתיחת סניף ראשון של הרשת בישראל.

    כל המזון שמוגש באירוע נאסף בתיאום מראש מירקנים, מאפיות, מכולות, חקלאים ומהשוק הסיטונאי, וכולו ללא יוצא מן הכלל היה עתיד למצוא את דרכו לפח אלמלא היו הם אוספים אותו. בעוד של”רובין פוד” הראשון הגיעו כמה עשרות חברים, רובם מהמעגל הראשוני של הקהילה, לאירוע האחרון כבר הגיעו כמה מאות סקרנים ומעל 200 ק”ג של מזון שעתיד היה להיזרק הפך למנות שהוגשו לאורחים.

    חמשת האירועים הראשונים נערכו ב”פלאפלונה מסדה”, דוכן פלאפל שהפך לאחרונה גם לחנות ירקות, ואירח את החבורה בנדיבות, אולם לאור מספרם ההולך וגדל של המבקרים, הם נאלצו לחפש מקום אחר שיארח אותם, וכך הגיעו ל”סוכה”, מתחם השייך לעמותת “אנוש” המאפשרת להם לעשות בו שימוש. גם הסוכה הינה בית זמני בלבד, עד הקמת בית הקפה הקבוע, וכאן בדיוק אנחנו נכנסים לתמונה – בעוד קצת פחות משבועיים ייערך שוב הפנינג הצלת המזון, וזאת הזדמנות מצוינת להגיע ולתמוך ביוזמה, באירוע השמיני של “רובין פוד”.

    ***

    חשוב לי להדגיש, השתתפות באירוע “רובין פוד” היא קודם כל חוויה משמחת וטעימה, ורק אחר כך כלי להעלאת המודעות לבעיית בזבוז המזון, ותמיכה בהקמתו של בית הקפה הקבוע הראשון.

    במציאות בה שליש מן המזון שמיוצר בעולם נזרק לפח, יש חשיבות הן להפחתת הצריכה של משקי הבית, הן לעמותות ענק כ”לקט ישראל”, והן ליוזמות מקומיות כגון “רובין פוד”, הנכנסות בדיוק לפער שביניהם.

    בחזונם של שי, נועה, יעל, קובי ושאר המתנדבים, “רובין פוד” יהיה יותר מאשר בית קפה שמהותו הצלת מזון ומבוסס על עקרון “שלם כמה שתרצה”, אלא גם יהווה מקום מפגש קהילתי, אקטיביסטי ואמנותי, ובעתיד הם חולמים על תו תקן ייחודי שיוענק לבתי עסק שיצמצמו בזבוז ויסייעו בהצלת מזון בחלקת האלוהים הקטנה שלהם.

    כל האמור לעיל לא משנה את העובדה הפשוטה, אם תגיעו ל”רובין פוד” הבא, תזכו קודם כל וראשית כל בחוויה מיוחדת במינה, משמחת, מעניינת וטעימה.

    ***

    ביום שישי בעוד שבועיים נועה ואני נעלה שוב על הרכבת לחיפה ונעשה את אותו מסלול בדיוק שעשינו חודש וחצי לפני. נתחיל בחיפוש אוצרות בשוק הפשפשים ואז נטפס “לסוכה”. אם אתם בעניין של מוזיקה טובה, בירה זולה, אוכל טעים (בשיטת שלמו כמה שתרצו) ואידיאליסטים צעירים, אתם יותר מאשר מוזמנים להצטרף (יציאה בשעה 09:30 מתחנת ההגנה וחזרה ברכבת האחרונה של 16:00, כי בכל זאת אנחנו חיים בתיאוקרטיה נאורה).

    לטובת אלה שמגיעים עצמונית, הנה מפה – הכל במרחק הליכה ובאמת שאין שום סיבה לנסוע ברכב פרטי, שחררו את עצמכם מהפקקים ומהצורך למצוא חניה ותוכלו לשתות יותר בירה קרה.

    להתראות בסוכה.

    ——————————————————

    פורסם במקור באתר Slow.org.il


    להגיב
  • נס הקוקוס והדגים – על דגי ים, קוקוס טרי וחירות

    Yatir

    [יתיר שדה]

    בתמונה שלפניכם אני בן 25. חייל משוחרר שנוסע למסע של פעם בחיים באפריקה המשוונית. לאיש שלצידי קוראים אחמד, אבל הוא מכנה את עצמו "קפטן קוק" – יורד ים, דייג ומדריך צלילה, שבזמנו החופשי גם מבשל.

    אחמד חי בלאמו, אי קטן וציורי השוכן בסמוך לחופה הדרומי של קניה.
    במשך שלושה שבועות יהיה אחמד המורה שלי לדיג ולצלילה.

    אחמד ואנשי צוותו הם קנייתים מוסלמים, שזכו לחינוך מערבי המאפשר להם לשוחח עם תיירים המגיעים לאי באנגלית שוטפת. מנגד – הם משמרים מסורות עתיקות של יורדי ים קדמונים, ומפגנים שליטה במיומנויות של דיג צילצלים, ציד תת-ימי ושליית צדפים שלא היו מביישים את אבותיהם.

     

    באחת השיחות אתו מספר לי אחמד על עושרו הרב: "במונחים מערביים אני עני מרוד" הוא אומר. "התיירים שמגיעים לכאן, כולל אותך – מרוויחים בשעה אחת של עבודה את מה שאני מרוויח בשבוע". "יחד עם זאת, אין לי טענות: יש לי שקט, ים שמניב סחורה נאה, שפע של דקלי קוקוס פוריים מסביבי והמון זמן פנוי".

    במשפט אחד לימד אותי אחמד את כל מה שרציתי לדעת אז על החיים: פשטות מרצון היא הדרך לחיים מאושרים. השפע המאפשר לנו חיים בריאים, טובים ומאושרים נמצא כל העת סביבנו – רק להושיט יד ולקבל את מתנותיה של אמא טבע.

    לא העמקתי אז במבנה השוק הגלובלי, ובאופן שבו הוא משפיע על אוכלוסיית האי, על יוקר המחייה בו ועל כלכלתה – העדפתי להתפעל מהקסם.

    יום אחד, בעודנו שקועים בשיחה לאחר צלילה ממושכת באחת משוניות האלמוגים היפות בתבל, מגיח לפתע מהמים יני, אחד מעוזריו של אחמד. הוא אוחז בידו צילצל בעל ראש מתכת מחודד, הקבוע על גבי מוט עץ דק וחזק. לא עוברות שניות ספורות ואני קולט את יני צולל בחזרה למעמקים – יחד עם המוט שלו. כעבור דקה הוא מגיח שנית מן המים, ובקצה המוט נעוץ דג דקר גדול ויפה. כעבור חצי שעה כבר נערמים על הסיפון חמישה דגים כאלה. יני לא נח לרגע – הוא מטפס על עץ הקוקוס הגדל בסמוך – ומוריד משם ארבעה אגוזי קוקוס טריים ויפים.

    אחמד ויני מדליקים מדורה קטנה על החוף. אחד העובדים האחרים פולח את אגוזי הקוקוס ומנקה את הדגים. אחמד מכניס לקדרה את הדגים הטריים ואת הקוקוס, יחד עם אורז וכמה תבלינים הודיים ארומתיים במיוחד. כעבור דקות ספורות המנה מוכנה. כל תכולת הסיר מסודרת על מגש עגול אחד. אין מזלגות או כפות. "אוכלים ביד ימין" אומר לי אחמד – ושולח את ידו אל בשר הדג הטובל בחלב קוקוס מתובל היטב. הצלילה פותחת את בלוטות הטעם ואני שולח את ידי למנה.

    טעם גן עדן: עושר קולינרי שמקורו בטבע פראי ומעודן, ניחוחות רחוקים של פשטות וחירות – נטולי גינוני פלצנות מערבית.

     

    חלום קולינרי

    לפעמים, כשמדברים על אפריקה, מזכירים אותה בהקשרים של עבדות ילדים, גזל משאבי טבע, יהלומים, קפה וקקאו טובלים בדם ומלחמות אזרחים בלתי פוסקות. הארעיות של החיים בג'ונגל הפראי מאיימת על המערביים, הממעטים לפקוד את אזוריה הפחות מתויירים של אפריקה. אבל אפריקה היא גם חלום קולינרי: יש בה שפע עצום של פירות וירקות שניתן ללקטם בחופשיות מהבר, ואוקיינוס שלם של דגים לחופיה המזרחיים.

    בשנים האחרונות הפחתתי משמעותית את צריכת הדגים שלי מסיבות רבות, ובהן – הדגה המתדלדלת והולכת במימי הים התיכון, בזבוז המשאבים הכרוך בחקלאות הימית ואיכותם הירודה של הדגים הגדלים בה ולבסוף – מקורותיהם המפוקפקים משהו של דגים מיובאים. כשאפשר – אני מעדיף את הדגים שלי מקומיים, טריים ופראיים ככל האפשר. זה נדיר ויקר – אבל נתח עסיסי של לוקוס שניצוד בצילצל הבוקר מול חוף הים של עכו – הוא לפעמים פסגת שאיפותי הקולינריות.

    אוכל הוא זיכרון

    כמי שהופקד הערב על הכנת הדגים לארוחת הסדר – התבקשתי על ידי המארחת לשמור על שני כללים: שיהיה טעים ושיהיה כשר.

    עם עניין הטעם לא היתה לי כל בעיה: מיד צצו ועלו כל מיני מתכונים ממטבחו של אבא: פורל בדבש וחמאה, קדירת דגים ביוגורט ועוד כהנה וכהנה. על אלה הוטל וטו כי אסור לבשל גדי בחלב אמו וכאלה – ואז עלתה השאלה איך לשלב את ה"טעים" עם ה"כשר".

    תוך כדי ניקוי הדגים והכנתם צף ועלה הזיכרון הזה – זיכרון טעמה של חירות:

    חירות ליצרני המזון שלנו, למשווקיו, למזון עצמו. שרשרת אספקה שהיא כולה מקומית, המאפשרת אספקה של תוצרת טרייה, מגוונת ואיכותית. שרשרת אספקה שאין בה ניצול אוכלוסיות מוחלשות, העסקת ילדים-עבדים, זיהום מקורות המים ושוד של משאבי טבע הנמשך כל הדרך אל הצלחת.

    המתכון הזה, המבוסס במידה רבה על קדירת הדגים של אחמד ויני –  רחוק מאוד מלממש את כל העקרונות שמניתי. מככבים בו פילטים של בורי מבריכות דגים (שגידולו הוא מהגורמים העיקריים להיעלמות דגי הבורי מחופי הים של ישראל), ולצדם קרם אגוזי קוקוס שמקורו בקופסת פח ולא בלקט טרי, ותבלינים מהמזרח הרחוק.

    יחד עם זאת – מאחורי המתכון הזה יש סיפור מכונן. הוא מצית את הדמיון ומשלהב את הלבבות – ומגרה את הרצון למצוא דרכים נוספות לצרוך מזון מקומי, מזין ובריא.
    בפסח אנחנו עוסקים בשני מושגים עיקריים: "חירות ו"זיכרון". המתכון הזה משלב בין השניים.

    קבלו אותו באהבה:

    המצרכים:

    2 כוסות אורז בסמטי מבושל (ללא תוספת טעם – אך עם מעט כורכום בשביל הצבע)
    שמן זית
    8 פילטים של דג בורי
    1/2 כוס יין לבן
    1/2 ליטר קרם קוקוס
    משחת קארי ירוק
    גרדת לימון ותפוז
    גרדת ג'ינגר
    1 כוס קוביות מנגו/אפרסק
    1 כוס קוביות אננס
    כוסברה טריה
    פלפל ירוק חריף
    מלח ופלפל

    אופן ההכנה:

    מחממים סיר כבד עד להט. יוצקים פנימה מעט שמן זית. מניחים את הפילטים בתחתית הסיר, כשצד . מוסיפים את היין הלבן ומביאים לרתיחה. מערבבים את התבלינים וחלב הקוקוס ויוצקים פנימה – יחד עם קוביות הפרי. מכסים את הסיר וממתינים כ-3 דקות.

    מוציאים את הדגים ומכניסים את האורז – לספיגת הטעמים. מניחים את הפילטים על גבי האורז ומגישים.

    unnamed

    —————————————————————————————————————————————————————

    יתיר שדה – סדנאות ליקוט ובישול, תיירות אקו-קולינרית, פיתוח הדרכה והנחיית קבוצות בטבע – 054-2248243 | מייל | פייסבוק


    להגיב
  • מתמטיקה מושחתת – 3

    מתמטיקה מושחתת – 1
    מתמטיקה מושחתת – 2

    [דני לסרי]

    תרגיל בשברים

    בדרך כלל הפולמוס סביב החינוך האלטרנטיבי מייצר שני קטבים המעמידים את תומכי החינוך הרגיל בצד ה"לימודים" וה"הישגים", ומותירים את תומכי החינוך האלטרנטיבי לדשדש בערכים מעורפלים של חופש, הרגשה, והומאניות. אין רואים שגם מן הצד הזה – הלימודי כביכול – בתי הספר הרגילים כושלים. ולא רק בכותרות ה"הישגיות" המופיעות מעל דפי העיתונים, אלא באופן עמוק יותר, פרטני יותר, כואב יותר.

    הרשו לי, אם כן, להחזיר אתכם למתמטיקה של בית הספר היסודי, להדגים במקום שנחשב ל"מעוז" של החינוך המסורתי את עומק המצוקה. אנא הישארו עמי לאורך הדוגמאות, דווקא בפרטיהן הן חשובות.

    בוא ניתן לילד בן עשר לחלק ארבעה תפוחים בין שלושה ילדים. גישה פשוטה להתמודד עם הבעיה היא פשוט לתת לכל ילד תפוח שלם, ואת התפוח העודף לחלק שוב לשלושה חלקים ולתת לכל ילד שליש. משמע, כל ילד קיבל תפוח ושליש תפוח.

    האסטרטגיה הזו כבר לא תעבוד כשיצטרך לחלק שלושה תפוחים בין ארבעה ילדים. אם זה היה תפוח אחד שהוא צריך לחלק בין ארבעה ילדים זה היה ברור – הוא היה מחלק לכל אחד רבע. אבל איך אפשר לחלק שלושה תפוחים לארבעה ילדים?

    זה אתגר אמיתי, לא תרגיל בית ספר. וכוחו דווקא במפגש עם הבעיה כמו שהיא, ללא קיצורי דרך כבעיית חיים, ולא כאיזה לבוש נחמד לבעיה מופשטת.

    פתרון תהליכי פשוט לבעיה הוא לראות את המקרה של השלושה כהרחבה של המקרה האחד: לקחת תפוח אחד לחלק לארבעה ילדים, אחר כך את השני, וגם אותו לחלק לארבעה, וכך גם עם השלישי. במצטבר כל אחד קיבל שלושה רבעים (שימו לב למשמעות של ה"שלושה רבעים" במקרה הזה – רבע ועוד רבע ועוד רבע שהצטברו לשלושה רבעים). ולוקח זמן עד שהילד מכיל את מושג הפרופורציה, משמע לומד לראות בשלושה רבעים סוג של יחס שהוא אוחז בו באופן כולי, ומסוגל לפיכך להכפיל אותו גם בעשרים, בשלושים, במיליון.

    בלי הסברים

    כשאני עובד עם ילד במתמטיקה כמעט לעולם אני לא נותן לו פתרונות מוכנים מראש, יותר משחשוב לי שידע, חשוב לי שיבין, לא יבין סתם, כמו שמבינים כשמישהו אחר מסביר וזה נשמע הגיוני, אלא יבין מעומק הווייתו היוצרת. כמשהו שהוא עצמו חולל אותו.

    לחלק ארבעה תפוחים לשלושה ילדים זו משימה אחת והעובדה שמקבלים בתור תשובה אחד ושליש (4/3) היא עובדה אחרת. הגילוי שאחד ושליש זה 4/3 ושכתיב זה פשוט משקף את עובדת החלוקה (משמע שסימן השבר הוא גם סימן החלוקה ושהתשובה נמצאת כבר בשאלה) היא גילוי משמעותי כשהוא צומח מבפנים, וריקני-פורמאלי כשהוא נאמר מבחוץ. וצריך לשחק עם זה הרבה, לגשש את זה מכל הכיוונים, עד שדברים נופלים למקומם, מתפתחת ההבנה האינטואיציה המתמטית, והילד פתאום צוהל בהבנה, קולט את המשמעות הזו של לראות כל דבר כיחס בין שני מספרים – כפרופורציה שדרכה אפשר למקם כל מספר (רציונאלי) על ציר המספרים. ואיזו עוצמה זו לגלות שאפשר לכתוב באותה המידה גם 813/270 וגם זו נקודה על ציר המספרים.

    בשלב הזה התחושה הכולית של הפרופורציה, היא שלו – חלק מהבנה מתמטית שהוא יכול לתפעל באינספור סיטואציות – כלי מחשבה שנוגע לא רק למתמטיקה אלא, מכיוון שהיא שלו, לכל תחום ותחום כולל ספרות ומוסיקה. באופן זה תביעתו הפנימית לאחדות מקבלת מענה הולם. אמנם הוא עסק בחלוקה, ברציונאל, אבל חלוקה זו לא פירקה את רוחו, אלא אדרבא הוסיפה לו לכידות. וכבר תיארתי בעבר כיצד העיסוק הפורמאלי במתמטיקה כמו שקורה בדרך כלל בבית הספר, מפרק את רוחו של הילד, מביאה אותו לתבוסה עד שהוא מוותר מכל וכל על תביעת האחדות.

    הטוב ביותר, אם כן, הוא לא להסביר דבר. פשוט לתת לילד לגלות לבד על ידי יצירת רצף בעיות הנמצאות ללא הרף על גבול ההתפתחות שלו. זה הוא שיוצר את ההכללות, שמבין עקרונות, ושלבסוף מנסח את הכלל ומוצא את השיטה. הטוב ביותר שילווה אותו מורה רגיש, ליווי אישי, תוך שהוא מציב את הבעיות הנכונות בזמן הנכון, ומקשיב עמוקות לתהליך היצירה של הילד. האומנות כאן היא אותה אומנות התומכת ביצירת סדר פנימי – אומנות המגרה את מנוע ההבנה-היוצרת מצד אחד, והמאפשרת לו להיתמך על ידי מאגרי אנרגיה הפנויים של הילד מצד שני.

    ים המשמעות האישי

    הדבר האחרון הוא חשוב במיוחד. כשלוחם קרטה מבקש לשבור ערמת לבנים במכת יד אחת, הוא רק ישבור את ידו אם לא יגייס את כמות האנרגיה המתאימה. גם כאן ההבדל בין בעיות פתירות ללא פתירות יכול להיות טמון בעיקר בכמות המשאבים שהילד מגייס לעניין. ככל שהבעיה קשה יותר הוא צריך להישען על מאגרי אנרגיה גדולים יותר, מה שאני קורא "ים המשמעות".

    הים הזה כולל ללא ספק ידע קודם, אבל הרבה יותר מכך הוא כולל בטחון, מודעות עצמית, אתגריות, תחושת שמחה ויצירתיות, עצמאות, אקלים בוגר, פניות נפשית ועוד. למשל הוא לא יכול לגייס את מלוא משאביו אם הוא יודע שהתרגיל הזה הוא רק אחד מני שלושים שהוא חייב לגמור מהר. כל פעם מחדש צריך להיות רק תרגיל אחד שהוא כל העולם. וייתכן שבשביל לפתור את התרגיל הזה הוא יטייל יום שלם – זה נפלא, אגב כך הוא ירחיב ויעמיק את ים המשמעות שמתוכה יוכל לצמוח הפתרון כדבר משמעותי ועמוק שורשים.

    תגידו – "לא חבל על הזמן, הרי יש כל כך הרבה חומר עוד ללמוד, למה שילד יתעכב כל כך הרבה זמן על תרגיל יחיד".

    לא חבל. תרגיל יחיד יכול להיות הרבה יותר משמעותי להבנה המתמטית כשעמלים עליו לעומק מאלף תרגילים שעושים במהירות ומצטברים לשטחיות. אנחנו לא מעונינים רק לעייף את המוח בשגרה, לשבור אותו באופן מכני, לכפוף אותו בדפוס – אנחנו רוצים להעניק לו עוצמה. ילדים יכולים במשך שנים ללמוד את נושא השברים ולא להבין בו דבר. הם יוצאים ממנו מובסים, מדמים שהם מבינים משהו, אבל בעיקר חשים זרות. לעומת זאת די במספר מפגשים משמעותיים, כדי שיגיעו להבנה מעמיקה, אמיתית.

    סוג האנרגיה הנדרש להבנה מתמטית שהיא עוצמה, הוא אחר מן האנרגיה המכאנית. צריכה להיות שם ערנות, כוונה הדדית, הקשבה נוכחת. רק בנדיר אפשר למצוא את כל אלה בשיעורי מתמטיקה בבית ספר. דרוש שהילד יחוש שמדובר בבעיה שלו, שיתמודד אתה באותה רמת תשומת לב שהוא עורך את לוחמיו לקרב בשולחן החול, שהיא תהיה שלו, חלק מחייו, מאהבתו. ובעיקר חלק מחירותו.

    טעות לחשוב שמתמטיקה לא מעניינת ילדים. ילדי בית הספר הם לא דוגמא לשום דבר – חוסר העניין שלהם במתמטיקה הוא תגובת הגנה לאונס – אבל באופן טבעי לרוב הילדים יש עניין אמיתי במתמטיקה, והם מסוגלים לגייס אליה את אותה רצינות תמה המלווה אותם גם בכל משחק אחר. מה שהם זקוקים זה בעיקר שיכבדו אותם, יכבדו את חירותם, ושיסכימו לפגוש אותם.

    אלטרנטיבה?

    כך שלמעשה יותר משההוראה הבית ספרית מיועדת ליצר הבנה מתמטית, להעניק עוצמה, משהו שימושי המרחיב ומעמיק את האדם, היא מייצרת אטימות מתמטית. מצרך חשוב כדי לייצר יראת כבוד כלפי המתמטיקה, ולסווג ילדים כנכשלים, אבל פסולת מיותרת בכל מה שנוגע לחכמה האנושית.

    אז איך אפשר לעשות חינוך אישי בכיתה של שלושים ילדים ומעלה? נכון, אי אפשר. וגם להכפיל ולשלש את כמות המורים לא יעזור, כשמדובר בשיעורי מתמטיקה שנערכים עם ילד אחד, שניים, או שלושה.

    מה שנדרש הוא לפרק את תפיסת הבית ספריות כמו שאנו מכירים אותה היום, ולשים במקומה תפיסה אחרת של חינוך והוראה.

    בשביל רוב המבוגרים ילדים הם כאוס שדורש שליטה ופיקוח כדי שלא יזיקו לעצמם וסביבתם. אבל בתנאים מסוימים הם חושפים רמות עמוקות של התארגנות פנימית, ללא כל צורך בהשגחה. התנאים האלה כוללים, למשל, מקומות שדומים יותר לבית הן בגודלם והן באווירתם. בתוך בית יכול לצמוח סדר אורגאני-קוהרנטי שיש לו לכידות פנימית ללא צורך בשליטה חיצונית, שלא כמו הסדר הפורמאלי שצריך תמיד להזין מבחוץ, ובכוח (היות ואינו טבעי והוא עוין לסביבה), שאחרת הוא נוטה להתפרק. (כיתת בית ספר בשיעור חופשי, בתור דוגמא). ילדים לא צריכים לגדול במוסדות.

    בתוך מציאות של בית, מקום שיש בו לכל היותר מאה ילדים בגילאים שונים (נגיד חמש עד ארבע עשרה), רוב הזמן רוב הילדים פשוט חיים את חייהם בלא צורך בהשגחה. הם לומדים המון מעצמם ואחד מן השני. והמורה מתפנה לעבוד עם ילדים יחידים בזוגות או בשלשות. כל אחד על פי מידתו ורצונו, ובתהליך של ליווי אישי. תהליכים אישים אלה הם הרבה יותר יעילים להבנה וליכולת המתמטית משיעורים המוניים. בלי להגזים: שלוש שעות כאלה יכולות להיות שוות ערך לשלושים שעות של הוראה פרונטלית, ובעיקר גדול כוחן להצמיח עוצמה. זה היה יכול אגב כך גם לחסוך אלפי שעות של מורי עזר פרטיים שהורים עשירים יכולים לשלם עליהם ועניים מתקשים.

    כמובן, ילדים שהורגלו בחכמה, בפיתוח עוצמה פנימית, הם גם ילדים שנוטים להתארגן באופן פנימי ולייצר תוך סדר שאינו הפקרות. החיפוש אחר משמעות, האמון בעולם המבוגרים, והאמונה במשמעות הבסיסית שיש לדברים, גם עוזרת להם לדרוש משמעות בעניינים חברתיים, ולכונן אותה כדוגמא לקהילה שלמה וערכית.

    אני יודע. בשביל הרבה אנשים זה יכול להישמע כמו אוטופיה לא ריאלית. אני מכיר מניסיוני האישי שדבר זה אפשרי. אני מזמין, רק בתור דוגמא אחת, לבקר ב"מיתר" שבבית אורן.

    כן, באמונה שלמה אני חושב שכך יכולים לגדול כל ילדי הארץ ללא הבדל של מין, גזע, דת, ויכולת כלכלית. כולם יכולים להיתרם מאוד מחינוך שנעשה בקנה מידה אישי, וזה גם לא יעלה יותר למשלם המסים. כל מה שנדרש הוא שינוי תפיסה רדיקלי.

    אבל אני יודע ששינוי תפיסה רדיקלי הוא לא פשוט. בינתיים אני כותב מאמרים, תומך ביוזמות מקומיות של חינוך, ומזמין אנשים ללמוד אתי בצורה אחרת.

    ——————————————-

    דני לסרידני לסרי – מחנך וסופר, אב לארבעה, יזם וניהל את בית ספר מיתר, מרכז את האקדמיה הדיאלוגית, מבין ספריו: "חינוך בביצת הפתעה", "הארות לפילוסופיה של נוודים", "באיזה גודל רואה אותנו אלוהים", "פינוקיו יורד מן הפסים", "מקום לגדול".


    להגיב
  • מוותרים על קריירה, משנים את יחסינו לעבודה

    [עמית נויפלד, מתוך "101 דרכים להאט את החיים"]

    שלושת הפרקים האחרונים בטור עסקו בדרך להאט את החיים בעולם העבודה. כך למשל התבקשנו לגנוב שעה במהלך היום לטובת עיסוק החורג מתחום ההתמקצעות שלנו, לפנות זמן סביר לארוחת צהריים נינוחה, וכמובן לייעל את העבודה עצמה באמצעות שיטת “גורמים לדברים לקרות” על מנת שנוכל לפנות לעצמנו די והותר זמן, במהלכו נקיים את שתי ההמלצות הראשונות. באופן שהפתיע גם אותי, טרם עלתה בטור עד כה התייחסות הולמת לנושא העבודה עצמה – מרביתנו עובדים 9-12 שעות ביום (לעיתים קרובות אף יותר) מבלי לשאול את עצמנו מה מקור המנהג המגונה, ובכך חטא טור זה לקוראי האתר כאשר קיבל את המצב כפי שהוא מבלי לנסות ולערער על תפיסת העבודה שהשתרשה בחיינו זה מכבר.

    שתי בעיות מרכזיות טמונות, לטעמי, בתפיסת העבודה בעולם המערבי, והגם שהן קשורות זו בזו, יש להתייחס אל כל אחת מהן בנפרד. הראשונה נובעת מהאופן שבו אנו מתייחסים אל עבודתנו כאל תכלית חיינו (כתבתי על כך בעבר באתר זה, אולם העניין חשוב דיו על מנת לחזור עליו). מי שיפתח מילון לועזי עברי בערך “קריירה” יגלה כי אחת מההגדרות המבארות את המילה היא “תכלית”, וכעת ייתכן ונקל לנו להבין מדוע אנשים מבלים שעות כה רבות בעבודה. יותר מתרבות הצריכה הכובלת אותנו לעשרות תשלומים עתידיים, יותר מתחושת ההישג והיוקרה הנלווית לפוזיציה בכירה המרופדת במשכורת שמנה ורכב מנהלים, מה שבאמת משאיר אותנו שעות ארוכות ולא נחוצות במשרד זה הרעיון כי העבודה היא ייעודנו.

    ***

    את שורשי התחושה הזו ניתן לאתר בקלות יחסית אי שם במאה ה-16, אז התרחשה מהפכה בסדר גודל קופרניקאי בתפיסת המקצוע היומיומי, הידועה גם בכינויה “הריפורמציה הפרוטסטנטית”. עד לאותה מהפכה דתית, ובמשך מאות שנים בהן שלטה הכנסייה הקתולית בכל נדבכי החיים ביד רמה, העבודה היתה בדיוק מה שנדמה לנו שהיא צריכה להיות – משלח יד המעניק פרנסה מספיקה לצרכי החיים המידיים. הכנסייה הקתולית אסרה על צבירת רכוש והון (איסור שלא נגע לה עצמה כמובן) והתחרות העסקית המוכרת לנו כיום, גם היא היתה אסורה מכל וכל. באותם ימים לא רק שהעבודה לא נתפסה כתכלית עליונה, היא אף היתה בזויה במידה שכן עסקה בהבלי העולם בעוד שהתכלית האמיתית של הקיום האנושי היתה בשירות האל באמצעות הכנסייה.

    לצערם של כל פועלי העולם, דעתו של מרטין לותר, אותו נזיר שפילג את הכנסייה הנוצרית לעד, היתה מעט שונה. לטעמו, כל בעל מקצוע, בין אם סנדלר או נגר, נפח או חייט, ממלא אחר יעודו האלוהי בעולם, שכן אלוהים בכבודו ובעצמו ברא את המקצועות הללו, ומכאן שהשירות בהם הינו עבודת קודש לכל דבר ועניין. במילים אחרות, לותר הפך את העולם כולו לקדוש, והעבודה היום יומית קיבלה לפתע תכלית אמיתית, או נכון יותר, תכלית מוסרית – אנחנו משרתים את אלוהים בכך שאנו משרתים את הזולת, וזאת באמצעות משלח היד שלנו, שכעת הפך באמת ובתמים לייעודנו בעולם.

    בחמש מאות השנים האחרונות, עם התרופפות אחיזתה של הדת בעולם המערבי, נעלם כמעט לחלוטין ממד התכלית האתית מהעבודה היומית, ולא נותר ממנו אלא השריד אשר גורס כי הצלחה כלכלית מעידה על היותו של האדם אחד מבחיריו של אלוהים –  אם חיפשתם את הסיבה לכך שאנו מייחסים חשיבות עליונה לקריירה, ולעיתים קרובות מעדיפים להשקיע בטיפוחה ולא בדאגה לבריאותנו, לזמן הפנאי שלנו ולחיי המשפחה, הרי היא לפניכם – ירושה חיוורת של מסורת דתית מפוארת.

    ***

    בעיה שניה הניכרת היטב בחיינו הינה הזיהוי הכמעט מוחלט בין האדם למשלח ידו. לא במקרה השאלה הראשונה שאנו נוהגים לשאול כאשר אנו מכירים מישהו חדש היא: “אז מה את/ה עושים בחיים?” – כאשר הצפי הוא לתשובה בת מילה או שתיים – מלצר, כבאי, עורך דין – או בקיצור, שם המקצוע בו הם אוחזים. ממנו אנו כבר מסיקים שורה של הנחות אודות מהותם, טבעם וערכם החברתי.

    דרך טובה לאתחל את היחס שלנו לעבודה כרוכה בשינוי פעוט בדרכי החשיבה – בפעם הבאה שנפגוש אנשים חדשים לא נשאל אותם מה הם עושים/עובדים בחיים, אלא איזה צבע הם הכי אוהבים, מהם חמשת הספרים הכי טובים שקראו בחיים, איזה סרט גרם להם לבכות או מה דעתם על הבחירות.

    כל אחת מהשאלות האלה תשיב את העבודה למקומה הראוי ותעמיד מולנו אדם ולא אובייקט, סיפור ולא כרטיס ביקור, וההיכרות עצמה תהפוך לתהליך מעניין, אמיתי ופורה, ולא להערכת שווי שוק. משם, נוכל לאט להתקדם, כאשר המטרה הסופית היא להשיב את העבודה למקומה הטבעי – משלח יד התומך בקיום החיים, ולא תכלית עליונה המגיעה על חשבון החיים.

    ***

    בימינו, קריירה טומנת בחובה גם את הצורך להתמקצע עד כלות בנושא אחד ספציפי וקטן. אם בעבר עו”ד היה יכול לטפל במגוון רחב של נושאים בתחום המשפטי, הרי שהיום קיימת דרישה מיוחדת להתמקצעות בדיני משפחה, קניין רוחני, משפט פלילי וכו’. בתחום המדע המצב אף חמור מכך, והמחשבה על איש אשכולות אשר שולח ידו הן בתחום הרפואה והן בתחום האסטרונומיה מבטיחה בעיקר שלא יהיו לו כלל לקוחות. כמי שבילה את חלק הארי של בגרותו בעולם האקדמי אני יכול להעיד שהמצב דומה גם בתחומי הרוח. הצפי הוא ללמוד נישה ספציפית אחת, ולדעת את כל אשר ניתן לדעת אודותיה, ורק אודותיה.

    הסיבה לצורך בהתמקצעות הנקודתית היא כמובן שטף המידע שהצטבר בידינו במאה השנים האחרונות, אשר לא ניתן להשוות אותו לכל עת אחרת בהיסטוריה האנושית, אולם, לעושר המידע המבורך יש מחיר לא קטן, והוא הדרישה מאלה מאיתנו השואפים לקריירה ברורה לצמצם את תחום ידיעתם לחודה של סיכה. מנגד, אלה מאיתנו המסרבים להגדיר לעצמם קריירה ברורה יכולים להרשות לעצמם להתפרש על פני מספר תחומי עניין, שכל אחד מהם בתורו יכול להעניק סיפוק או הכנסה.

    ***

    אם רדיפה אחר קריירה היא זכר לתחושת ייעוד אלוהי מן העבר, אם אנחנו מבינים שהעבודה היומית שלנו אינה מגדירה אותנו כבני אדם, ואם אנו מכירים במחיר שעלינו לשלם על מנת לזכות באותו כבוד מפוקפק המתלווה לקריירה תקינה, הרי שאנחנו יכולים לעשות את הצעד הבא לקראת ההשתחררות מעולה המשעבד של העבודה.

    שתי אופציות עומדות, לתפיסתי, בפני אלה מאיתנו אשר מבקשים להיחלץ ממעגל העבודה-צריכה-שינה המאפיין את חיינו בעת החדשה. הראשונה היא בפשטות לעבוד במה שגורם לנו להיות מאושרים. טום “הבטלן” הודג’קינסון מספר כי מאז שהתחיל להרצות ולכתוב על בטלה הוא עובד הרבה יותר קשה והרבה יותר שעות מבעבר, אולם, מאחר והוא עובד בדבר שהוא הכי נהנה לעשות, הוא לא מרגיש שהעבודה קשה. למעשה, בספריו הוא מטיף לכל הקוראים לקחת כמה חודשים, או אפילו שנה של חופשה, ולגלות מהו הדבר שגורם להם את האושר הגדול ביותר, ואז להפוך אותו לעבודה שלהם – “תעבדו בתחביב שלכם”. שתי בעיות קטנות עולות לדעתי לנוכח תפיסה שכזו, הראשונה נובעת כמובן מהעובדה שמעטים יכולים להרשות לעצמם תקופה ארוכה של חיפוש עצמי, וגם אלה שיכולים לעשות זאת עלולים לגלות בסופו של דבר שהם לא מוכשרים בשום דבר מיוחד, והשניה, שבהפיכת התחביב שלנו לעבודה אנו מעמיסים עליו לחצים הכרחיים, כגון, תשלום החשבונות החודשיים, שעלולים לפגוע בהנאה פר אקסלנס שחווינו ממנו עד אותה שעה. קראו למשל את שני הפוסטים האחרונים בטור “סיפורי האטה” – להפוך את התחביב שלכם למקצוע זאת לא עבודה קלה.

    האפשרות השניה, בה אגב בחרתי באופן אישי, הינה לעבוד במקצוע שלא הייתי מגדיר כתחביב (אני עובד בתחום הביטוח והפיננסים), אולם לעשות זאת בחצי משרה בלבד, ואת הזמן הפנוי להשקיע בתחביבים האמיתיים שלי, שהם לימודי פילוסופיה, כתיבה אודות תנועת ההאטה ונימנומים ארוכים. עבודה בחצי משרה כמובן תדרוש מכם להצטמצם מעט בהוצאות, אולם בדיוק לשם כך נכתבו פרקים 3-6 בטור שאתם עכשיו קוראים.

    לסיכום, שתי אפשרויות עומדות בפניכם בדרך להאטת החיים בעבודה: לפתח את התחביב שלכם לכלל עבודה מכניסה, או, לצמצם את העבודה המכניסה שלכם לטובת הרחבת זמן הפנאי ופיתחום של תחביבים. שתי האופציות, לטעמי, יכולות לגרום לכם אושר באותה מידה.

    ***

    שתי הגדרות נוספות עוקבות אחר המילה קַרְיֶרָה: הראשונה היא קַרְיֶרִיזְם: רדיפה אחר כבוד, רווחים והצלחות חיצוניות בזמן קצר ביותר ובלי בחילה באמצעים, והשניה קַרְיֶרִיסְט: הרודף אחר קאריירה ומעדיף את הצלחתו הפרטית על פני טובת הציבור.

    למעשה, אם אתם לא קרייריסטים, אתם כבר אנשים קצת יותר טובים.

    קריירה-2

    ——————————————————

    פורסם במקור באתר Slow.org.il


    להגיב
  • היסטוריה גדולה, בקטנה # 10 – Made in China…

    למוצרים תוצרת סין יצא שם רע בשנים האחרונות. אנחנו חושבים על מוצרים סיניים כמוצרים זולים ועלובים, ועל סין – כמעצמת חיקויים. אבל אסור לקחת מהסינים את הקרדיט על כמה מההמצאות החשובות ביותר בהיסטוריה. אבק השריפה, הנייר והמצפן – כולם הומצאו בסין כבר לפני מאות רבות של שנים. היום נספר לכם על מוצר אחר שהומצא בסין, שאולי לא נתפס כיוקרתי או משנה עולמות כמו אבק שריפה או מצפן, אבל בהחלט ממלא תפקיד מכריע בחיי היומיום שלנו – נייר הטואלט.

    בעוד שהשימוש בנייר לצורכי כתיבה או עטיפה בסין מתוארך כבר למאה השנייה לפני הספירה, התיעוד הראשון בעולם לשימוש בנייר לצרכים היגייניים מופיע בכתבים של מלומד סיני בן המאה השישית. הייתם מצפים שהקטע יעסוק ברעיון היצירתי והחדשני הזה של להשתמש בנייר לניגוב העכוז, או לכל הפחות בהוראות שימוש לניצול יעיל ומרבי של פיסות הנייר, אך לא כך היה הדבר. דווקא מדובר היה בהערה קצרה בדבר ההרגלים האישיים שלו אותו מלומד: הוא כותב כי לעולם לא ישתמש לצרכים היגייניים בנייר שעליו כתובים קטעים מתוך חמש הקלאסיקות הסיניות או שמות של חכמים קדמונים. בכל זאת – לא כל נייר ראוי לכל עכוז, ובטח שלא כל עכוז ראוי לכל סוג נייר.

    באופן לא מפתיע, אין התייחסות נרחבת לשימוש בנייר טואלט במקורות היסטוריים, אך ידוע שבמאה ה-14 ולאורך תקופת שושלת מינג יוצרו עשרות מיליונים של פיסות נייר מדי שנה, לשימוש הקיסר, משפחתו ואצילי החצר. בעניין מידת ההתאמה בין העכוזים לניירות, ישנן עדויות לכך שהנייר שהיה מיועד לשימוש הקיסר ומשפחתו היה מבושם.
    גם במערב נעשו במקביל פיתוחים שונים בתחום חדרי השירותים, ובאופן עצמאי מן ההמצאה הסינית. כמוצר צריכה הנמכר באריזות נייר הטואלט הוצג לראשונה בארה"ב באמצע המאה ה-19, והמצאתו מיוחסת לאחד ג'וזף גאייטי. ועל אף שמדובר בהמצאה כה נוכחת בחיינו, ישנן תרבויות שלא רואות את שיטת הניגוב כשיטה היעילה או ההיגיינית ביותר. מי לא מצא את עצמו בחדר שירותים בבית מלון באירופה, מביט בחוסר אונים באסלה ובבידה ומתלבט מה ההבדל ביניהם? מי לא חיפש חבילת גלילי נייר טואלט בהודו ומצא את עצמו קונה גלילים בבודדים מפאת השימוש הנדיר בהם?

    אז נכון, אבק השריפה והמצפן אולי היו נוכחים הרבה יותר בישיבות מכרעות לאורך ההיסטוריה, אבל לעתים ישיבה מכרעת יכולה לקום וליפול על פיסת נייר רכה ומבושמת.

    ——————————————————————————————————

    הפוסט מתוך דף האינטרנט הקסום "היסטוריה גדולה, בקטנה" עליו תוכלו לקרוא כאן


    להגיב
  • הגעגוע כמצפן פנימי – שתי סדנאות קרובות בפרדס חנה 18-19 למרץ

    הגעגוע הוא אחד הרגשות העוצמתיים והשורשיים ביותר בתוכנו, ומפגיש אותנו עם קול פנימי צלול ועמוק בנפשנו.

    אני רוצה לחלוק אתכם מאורע שריגש אותי בסדנה שהעברתי רגע לפני צאתנו למסע. מראה, ריח ומגע בבצק, החזיר חברה אל רגע בילדותה, בו סבתה מעסה עם שמן זית את בטנה הכואבת. היא הרחיבה ותיארה כמה סבתה הרגישה אותה ונענתה לצרכיה באהבה ונוכחות מלאה בשעות היקרות שאחרי הגן ובית הספר.
    געגוע זה חיזק עבורה את משמעות בחירתה להיות נוכחת עבור ילדיה בשנים הרכות של חייהם.
    יום למחרת לביתי הבכורה כאבה הבטן… בדר״כ הייתי מכינה לה תה שומר, מציעה לה להתפנות או לשכב על הבטן, בעודי עסוקה בטיפול באחיה הקטנים.
    הפעם נזכרתי בעיסוי של הסבתא… הגעגוע של חברתי העניק לי השראה והוביל אותי לפעולה. פיניתי זמן ומקום ועיסיתי את בטנה הרכה בעדינות ובסבלנות. בזמן העיסוי הקצר (תוך שתי דקות, היא אמרה, ״אמא, כבר לא כואב לי״) מבטנו הצטלבו, וחשבתי לעצמי, שאם אזכור להתמיד בעיסוי בעת הצורך, הזכרון הנפלא הזה ייחרט בגופה ובנפשה ויעבור בבוא היום לילדיה.

    לעיתים הגעגוע הוא כמו מנהרת זמן… מנהרה אליה אתה נכנס ברגעים לא צפויים ומוצא את עצמך רגשית, במקום וזמן אחר.

    הגעגועים שלי לאבא שלי מגיעים לעיתים ברגעים לא צפויים. הם עולים מתוכי כשאני מחיה באופן לא מודע, התנהגות כלשהי שאפיינה אותו.
    מצאתי את עצמי באיזה בוקר אחד שרה לעצמי. והשירה המשיכה כמן מלמול שקט יותר, כשהתארגנתי בין האנשים לשיעור פילאטיס. יכולתי להרגיש את הנוכחות של אבא שלי בתוכי, את השירה הקבועה שלו לעצמו, שליוותה אותו והשרתה עליו ועלינו רוגע ואופטימיות.
    מדי פעם, כשאני ממציאה לילדי סיפור לפי השינה אני נזכרת איך ביקשתי מאבי שיספר לי שוב ושוב את כיפה אדומה. ובמיוחד שיחזור על החלק הזה, בו הוא מונה את המצרכים המתוקים שהיו לכיפה אדומה בסל… ואיך הדגיש ומשך את ה"ח" של ה"חחחלבה" במבטא הצרפתי החם והמתקתק שלו… ואני מסיימת סיפור לילדי והם מתפקעים מצחוק ומבקשים "עוד" ואני רק רוצה שירדמו כבר כדי שיהיה לי זמן לעצמי…. וה"עוד" שלהם מתערבב עם ה"עוד" של הילדה שהייתי ואני מספרת להם עוד סיפור…

    במפגש ייחודי, דרך ריחות וצלילים נצא לטיול אל עצמנו, אל המקומות העמוקים בתוכנו, שם שוכנים הגעגועים…

    נכיר את השפעת הגעגוע על מי שאנחנו ונוכל להשתמש בו כמצפן פנימי לקבלת החלטות ולסגירת מעגלים.

     

    ציור של ים1****

    ***

    Gill New Pic Squareגיל עמנואל, מטפלת בתרפיה הבעתית בין-תחומית (.M.A)  ומקדמת בארץ ובעולם את פרויקט הגעגוע כגשר להידברות ושינוי תודעה.  מטפלת אישית ומנחת  סדנאות  צמיחה  אישית בשילוב אמנויות בגישה ההומניסטית.

    לפרטים

    גיל  –  052-4636456
    gill.emanuel@gmail.com
    לדף האירוע בפייסבוק  /  Emotional Time Travel


    להגיב
  • בשבח הבטלה

    [ברטראנד ראסל]

    כמו רוב בני דורי, חונכתי על ברכי האימרה “הבטלה היא אם כל חטאת”. בהיותי ילד בעל מידות טובות האמנתי לכל מה שנאמר לי, ופיתחתי קוד מוסרי לפיו אני עובד קשה עד היום. אבל למרות שמצפוני הכתיב את מעשיי, דיעותי עברו מהפכה. אני חושב שיש יותר מדי עבודה בעולם, שנזק כביר נגרם בשל האמונה כי העבודה היא מידה טובה, ומה שצריך להטיף לו במדינות מתועשות מודרניות שונה בתכלית ממה שהוטף לו קודם. כולם מכירים את האנקדוטה על הנוסע לנאפולי שנתקל בדרכו בתריסר פושטי יד שרועים בשמש (זה היה לפני ימי מוסוליני), והציע לירה למי מהם העצל ביותר. אחד-עשר קפצו לקראת המטבע, אז הוא נתן אותו לזה שנותר. הנוסע היה בכיוון הנכון. אבל בארצות בהן אין אור שמש מזרח-תיכוני הבטלה יותר מסובכת, ותעמולה ציבורית רחבה תידרש כדי להחדיר אותה. אני מקווה שלאחר קריאת הדפים הבאים, ראשי “הנוער הצעיר” יתחילו במסע לשדל נערים צעירים וטובים לעשות שום דבר. אם כך יקרה, חיי אינם לשווא.

    לפני שאמשיך בטיעוניי לעצלנות, אני חייב להיפטר מטיעון אחד שאיני יכול לקבל. כל אימת שאדם, אשר כבר יש לו מספיק על מנת לחיות, מציע לעסוק בעבודה מהסוג היום-יומי כמו הוראה בבית-ספר או קלדנות, נאמר לו או לה שפעולה כזו לוקחת את הלחם מפיותיהם של אנשים אחרים, ולכן היא מרושעת. אם הטיעון הזה היה תקף, כל מה שהיה נחוץ לכולנו זה להתבטל על מנת למלא את פינו לחם. מה שאנשים שאומרים דברים כגון אלו שוכחים, זה שאדם שמכניס לרוב מוציא, ובהוצאה הוא נותן תעסוקה. כל עוד האדם מוציא את הכנסתו, הוא שם את אותה כמות לחם בפיותיהם של אנשים על ידי ההוצאה, כמו שהוא לוקח מפיותיהם על ידי ההכנסה. הרשע האמיתי, מנקודת ראות זו, הוא החוסך. אם הוא פשוט שם את הכסף מתחת לבלטות, ברי שהוא לא נותן תעסוקה. במידה והוא משקיע את חסכונותיו המקרה פחות חד-משמעי, ושם עולים תרחישים אחרים.

    אחד הדברים הנפוצים ביותר לעשות בחסכונות הוא להלוות אותם לאיזו ממשלה. לאור העובדה שחלק הארי של ההוצאה הציבורית שעושות רוב הממשלות המתורבתות הולך אל תשלומים על מלחמות קודמות או הכנה לקראת מלחמות עתידיות, אדם המלווה כספו לממשלה שם עצמו באותו המקום כמו בני הבליעל בשייקספיר השוכרים מרצחים. התוצאה הסופית של הרגליו הכלכליים של האדם היא חיזוק הכוחות המזויינים של המדינה לה הוא מלווה כספים. כמובן שהיה עדיף לו היה מוציא את הכסף, גם אם היה מבזבז אותו על שתייה והימורים.

    ברם, יאמרו לי, המקרה הוא כבר שונה כאשר החסכונות מושקעים במפעלים תעשייתים. כשמפעל כזה מצליח, ומייצר משהו שימושי, ניתן להודות בכך. אולם לא ניתן להכחיש שבימינו רוב המפעלים נכשלים. המשמעות היא שכמות גדולה של שעות עבודה, אשר הייתה יכולה להיות מוקדשת לייצור משהו שאפשר היה להנות ממנו, נוצלה לייצור מכונות אשר, לאחר שנוצרו, שוכבות בחוסר מעש מבלי להועיל לאיש. אדם אשר משקיע את חסכונותיו בקונצרן מזיק לכן לאחרים כמו גם לעצמו. אילו היה מוציא את הכסף, נגיד, על מסיבות לחבריו, הם (אנו יכולים לקוות) היו נהנים, כמו גם האחרים עליהם הוציא את הכסף כגון הקצב, האופה, וספק האלכוהול. אבל אם היה מוציא אותו (בוא נאמר) על הנחת מסילות לחשמלית, במקום בו מתברר שחשמליות אינן רצויות, הוא הסיט כמות גדולה של עבודה לערוצים בהם אף אחד לא נהנה. אף על פי כן, כאשר הוא יורד מנכסיו עקב כשלון השקעתו, יראו בו קורבן לא מוצדק של הנסיבות, בעוד אותו פזרן עליז, שבזבז את כספו בצורה פילנטרופית, יבוזה כשוטה וקל-דעת.

    כל זה זו רק ההקדמה. אני רוצה לומר, בכל הרצינות, שמידה רבה של נזק נגרמת בעולם המודרני עקב האמונה במוסריות העבודה, ושהדרך לאושר ולשגשוג נמצאת בהפחתה מאורגנת של העבודה.

    ראשית: מה היא עבודה? לעבודה שני סוגים: הראשון, שינוי מצב חומר על או קרוב לפני האדמה יחסית לחומר אחר; והשני להורות לאנשים אחרים לעשות זאת. הראשון הוא בלתי נעים ושכרו מועט; השני נוח ושכרו גבוה. הסוג השני ניתן להרחבה אינסופית: אין רק את אלה שנותנים הוראות, אלא גם אלה שנותנים עיצות בדבר אילו הוראות צריך לתת. לרוב קורה שניתנות בו-זמנית שתי חוות דעת מנוגדות על ידי שני גופים מאורגנים של אנשים; לזה קוראים פוליטיקה. המיומנות הנדרשת לסוג זה של עבודה היא לא ידיעה של התחומים עליהם ניתנת חוות הדעת, אלה השליטה באמנות השכנוע באמצעות דיבור וכתיבה, כלומר תעמולה.

    ברחבי אירופה, אך לא באמריקה, יש מעמד שלישי של אנשים, יותר מכובד משני מעמדות העובדים. אלו האנשים אשר, באמצעות בעלות על אדמות, מסוגלים לאלץ אחרים לשלם עבור הזכות להיות מורשים להתקיים ולעבוד. בעלי האדמות נמצאים במצב בטלה, ולכן ייתכן ומצופה ממני להלל אותם. לרוע המזל, בטלתם מתאפשרת רק בגלל תעשיית האחרים; אכן, שאיפתם לבטלה נוחה היא המקור ההיסטורי לכל בשורת העבודה. הדבר האחרון שהם אי פעם היו רוצים הוא שאחרים יעשו כדוגמאתם.

    Pierre_Puvis_de_Chavannes,_1863,_Le_Travail,_Musée_de_Picardie

    משחר התרבות ועד למהפכה התעשייתית האדם היה מסוגל, ככלל, לייצר בעזרת עבודה קשה קצת יותר ממה שהיה נחוץ לקיומו וקיום משפחתו, אם כי אשתו עבדה לפחות קשה כמוהו, וילדיו נתנו כתף בעבודה ברגע שבגרו מספיק. אותו עודף קטן מעל לצרכים הבסיסיים לא נותר אצל אלו שעבדו בשבילו, אלא הופקע על ידי לוחמים ואנשי דת. בזמן רעב לא היו עודפים; הלוחמים ואנשי הדת, למרות זאת, הצליחו לשריין את אותה הכמות כמו בעיתות רגילות, וכפועל יוצא מתו רבים מהעובדים ברעב. מנגנון זה נמשך ברוסיה עד ל-1917 (מאז חברי המפלגה הקומוניסטית החליפו את הלוחמים ואנשי הדת באחזקת זכות זו) ועדיין ממשיך במזרח; באנגליה, למרות המהפכה התעשייתית, הוא נשאר על כנו לאורך מלחמות נפוליאון, ועד ללפני מאה שנה, כשמעמד היצרנים עלה לכוח. באמריקה מנגנון זה הגיע לסופו עם המהפכה, חוץ מהדרום בו הוא נשאר בתוקף עד למלחמת האזרחים. מנגנון ששרד שנים רבות כל כך והגיע לסיומו רק לאחרונה השאיר באופן טבעי חותם עמוק על מחשבותיו ודיעותיו של העם. הרבה ממה שאנו לוקחים כמובן מאליו לגבי נחיצותה של העבודה נגזר מאותו מנגנון, ובהיותו קודם לתיעוש הוא אינו מותאם לעולם המודרני. טכניקות מודרניות מאפשרות לזמן הפנאי להפוך, עם סייגים, משמור למעמד קטן נשגב מעם, לזכות החלוקה בצורה שווה בקרב הקהילה. מוסר העבודה הוא מוסר העבדים, ולעולם המודרני אין כל צורך בעבדים.

    מובן שבקהילות הפרימיטיביות, האיכרים, לו הונחו לנפשם, לא היו מוותרים על העודף הזעום עליו התקיימו הלוחמים ואנשי הדת, אלא היו מייצרים פחות או צורכים יותר. תחילה, היה זה כוח גרידא שהכריח אותם לייצר ולוותר על העודף. אולם בהדרגה נמצא שאפשר לגרום לרבים מהם לקבל מודל בו זוהי חובתם לעבוד קשה, אף על פי שחלק מעבודתם הופנה לתמוך בבטלתם של אחרים. באופן זה נדרשה פחות כפייה, והוצאות הממשלה קטנו. עד עצם היום הזה, 99 אחוז מהשכירים בבריטניה היו מזדעזעים בכנות לשמע ההצעה שהכנסתו של המלך לא תעלה על זו של האדם העובד. רעיון החובה, בראייה הסטורית, הוא כלי בידי מחזיקי השררה לגרום לאחרים לחיות למען האינטרסים של אדוניהם ולא שלהם. כמובן שבעלי השררה מסווים עובדה זו מעצמם בכך שהם מצליחים להאמין שהאינטרסים שלהם זהים לאלו של האנושות בכללותה. לעיתים זוהי האמת, האתונאים בעלי העבדים, לדוגמא, העבירו חלק מהפנאי שלהם ביצירת תרומה נצחית לציביליזציה, שלא הייתה מתאפשרת תחת מערכת כלכלית הוגנת. פנאי הוא הכרחי לציביליזציה, ובזמנים הקדומים פנאי למעטים התאפשר רק על חשבון עול הרבים. אך לעול זה היה ערך לא משום שעבודה היא טובה, אלא משום שפנאי הוא טוב. ובעזרת טכניקות מודרניות מתאפשר לחלק את הפנאי באופן הוגן מבלי לפגוע בציביליזציה.

    הטכניקה המודרנית מאפשרת להפחית מאוד את כמות העבודה הנחוצה על מנת להבטיח את צרכי החיים הבסיסיים של כולם. זה נגלה באופן ברור בזמן המלחמה. בזמן ההוא כל הגברים בכוחות המזויינים, כל הגברים והנשים במערך יצירת התחמושת, כל הגברים והנשים שהועסקו בריגול, תעמולת מלחמה, או משרדי ממשלה הקשורים במלחמה, היו תלושים מכל העיסוקים היצרניים. אף על פי כן, רמת הבריאות הכללית בקרב השכירים הלא-מיומנים בצד בעלות הברית הייתה גבוהה ממה שהייתה לפני או מאז. חשיבות עובדה זו הוסתרה בעזרת חשבונאות: הלוואות יצרו מראית-עין שהעתיד מזין את ההווה. אבל זה, כמובן, בלתי-אפשרי; אדם לא יכול לאכול כיכר לחם שאינה קיימת עדיין. המלחמה הדגימה באופן נחרץ שבעזרת ארגון מדעי של הייצור, ניתן להחזיק אוכלוסיות מודרניות בנוחות סבירה על חלק קטן מכושר העבודה של העולם המודרני. אם, בסיומה של המלחמה, אותו ארגון מדעי שנוצר כדי לשחרר אנשים ללחימה וייצור תחמושת היה נותר על כנו, ושעות העבודה היו מקוצצות לארבע, הכל היה כשורה. במקום זאת התוהו ובוהו הקודם הושם על כנו מחדש, אלו שעבודתם הייתה בדרישה אולצו לעבוד שעות ארוכות, והשאר נותרו לרעוב או להיות מובטלים. מדוע? מפני שעבודה היא חובה, ואדם לא צריך לקבל תשלום באופן יחסי למה שייצר, אלא באופן יחסי למידתו הטובה כפי שמדגימה נמרצותו.

    זהו חוק המוסר של מדינת עבדים, המופעל בנסיבות שונות לחלוטין מאלו תחתן נוצר. אין פלא שהתוצאה הרת אסון. הבה נבחן דוגמא. נניח שבזמן נתון מספר מסוים של אנשים מועסק ביצירת סיכות. הם מייצרים את כל כמות הסיכות הנחוצה בעולם תוך עבודה של (נגיד) שמונה שעות ביום. מישהו בא עם המצאה המאפשרת לאותה כמות אנשים לייצר כמות כפולה של סיכות. אבל העולם לא צריך כמות כפולה של סיכות: הסיכות כבר כל-כך זולות שהורדת המחיר לא תגרום לקניית עוד. בעולם הגיוני, כל מי שהיה קשור לייצור סיכות היה יורד לארבע שעות עבודה במקום שמונה, וכל השאר היה כמקודם. אבל בעולם האמיתי זה היה נחשב לפוגע במורל. האנשים עדיין עובדים שמונה שעות, יש יותר מדי סיכות, חלק מהמעסיקים פושטים את הרגל, וחצי מהאנשים שעסקו קודם בייצור סיכות נזרקים ממעגל העבודה. בסופו של דבר יש את אותה כמות פנאי כמו בתרחיש הראשון, אבל חצי מהאנשים לגמרי מובטלים בעוד שחצי עדיין עובדים יותר מדי. בצורה זו מובטח שהפנאי הכפוי יגרום לסבל כללי מאשר למקור אושר אוניברסאלי. האם ניתן לתאר משהו יותר לא שפוי?

    ***

    הרעיון שצורך לו לעני בפנאי היה מאז ומתמיד מזעזע לעשירים. באנגליה, בתחילת המאה התשע-עשרה, יום העבודה הרגיל היה בן חמש-עשרה שעות; ילדים עבדו לעיתים מספר זה של שעות, ולרוב עבדו שתים-עשרה שעות ביום. כשחטטנים דוחפי-אף רמזו שאולי אלו שעות טיפה ארוכות, נאמר להם שעבודה שומרת על המבוגרים משתייה, ועל הילדים ממעשים רעים. בילדותי, זמן קצר לאחר שמעמד העובדים העירוניים זכה בבחירות, חגים ציבוריים מסויימים הוכרזו בחוק למרבית התרעומת של המעמדות העליונים. אני זוכר ששמעתי דוכסית זקנה אומרת: “מה לעניים ולחגים? הם צריכים לעבוד.” אנשים היום ישירים פחות, אבל היחס נשאר, והוא המקור להרבה מהמרקחה הכלכלית שלנו.

    הבה, לרגע, נבחן את מוסר העבודה בצורה ישרה, בלי דיעות קדומות. כל אדם, מתוך כורח, צורך במהלך חייו כמות מסוימת של תוצר העבודה האנושית. בהנחה, כפי שניתן, שעבודה היא באופן כללי לא נעימה, הרי שזה לא הוגן שאדם יצרוך יותר ממה שהוא מייצר. כמובן שהוא רשאי לספק שירותים במקום מוצרים, כמו איש הרפואה לדוגמא; אבל עליו לתת משהו בתמורה לאוכל וללינה שהוא מקבל. במידה זו חייבים להודות בחובת העבודה, אבל רק במידה זו.

    לא אשתהה על העובדה שבכל החברות המודרניות מחוץ לברה”מ, הרבה אנשים משתמטים אפילו ממינימום זה של עבודה, כדוגמת כל אלה היורשים כסף וכל אלו המתחתנים עם כסף. אני לא חושב שעצם זה שמתאפשר לאנשים אלו להתבטל מזיק כמו העובדה ששכירים נדרשים לעבוד שעות נוספות או לרעוב.

    אם השכיר הטיפוסי היה עובד ארבע שעות ביום היה מספיק לכולם, ולא הייתה אבטלה – בהנחת היקף מתון של ארגון הגיוני. רעיון זה מזעזע את האמידים, כיוון שהם משוכנעים שהעניים לא ידעו מה לעשות בכל-כך הרבה פנאי. באמריקה, לעיתים קרובות, אנשים עובדים שעות ארוכות למרות שהם כבר אמידים; אנשים כגון אלו, באופן טבעי, מתרעמים על הרעיון של פנאי לשכירים, חוץ מאשר כעונש האיום של האבטלה; למעשה הם לא רוצים פנאי אפילו לבניהם. למרבה הפלא, בעוד הם שואפים שבניהם יעבדו קשה כך שלא יוותר להם זמן לרכוש תרבות, לא מפריע להם שנשותיהם ובנותיהם לא עובדות כלל. ההערצה היהירה של חוסר התועלת אשר, בחברה אריסטוקרטית, משותפת לשני המינים, מוגבלת לנשים בלבד בשלטון העשירים; מה שלא עושה אותה הגיונית יותר.

    שימוש משכיל בפנאי, יש להודות, הוא פועל יוצא של תרבות וחינוך. אדם אשר עבד שעות ארוכות כל חייו ישתעמם אם בבת-אחת יהיה בבטלה. אבל בלי כמות נכבדת של פנאי האדם מורחק מהרבה מהדברים הטובים ביותר. כבר אין כל סיבה בגינה על חלק הארי של האוכלוסיה לסבול מנישול זה; רק סגפנות אווילית, לרוב מקורה אחר, גורמת לנו להמשיך ולהתעקש על עבודה בהיקף מוגזם, עתה כשהצורך כבר אינו קיים.

    במערך העקרונות המנחים את ממשלת ברה”מ, אף שרובו שונה מהותית מההוראה המערבית המסורתית, יש מספר דברים משותפים. היחס של המעמדות השולטים בנושא כבוד העבודה, הוא כמעט זהה לחלוטין למה שהמעמדות השולטים בעולם תמיד הטיפו לו ונקרא “עני מהוגן.” נמרצות, פיכחון, נכונות לעבוד שעות ארוכות לתועלת רחוקה, אפילו ציות לסמכות, כולם הופיעו מחדש; יותר מכך השררה עדיין מייצגת את רצונו של שולט היקום אשר, אומנם, נקרא עתה בשם חדש, חומרניות פולמוסית.

    ניצחון מעמד הפועלים ברוסיה חולק קווי דמיון עם נצחון הפמיניסטיות במדינות אחרות. במשך דורות גברים הכירו בטוהר העליון של הנשים, וניחמו את הנשים בשל נחיתותן על ידי הקביעה שטוהר נחשק יותר משררה. בסופו של דבר הפמיניסטיות החליטו שיהיה להן את שניהם, כי החלוצות שבינן האמינו לכל מה שאמרו להן הגברים בדבר נחשקות הטוהר, אך לא למה שאמרו להן בדבר חוסר התועלת בכוח פוליטי. הדבר דומה למה שקרה ברוסיה בקשר לעבודת כפיים. לאורך הדורות העשירים ועושי דברם כתבו בשבח ה”עמל המהוגן”, היללו את החיים הפשוטים, נשבעו אמונים לדת המטיפה שלעניים יש סיכוי רב הרבה יותר להגיע לגן-עדן מאשר לעשירים, ובאופן כללי ניסו לגרום למעמד עובדי הכפיים להאמין שיש איזו אצילות מיוחדת בשינוי מצבו של חומר בחלל, בדיוק כמו שגברים ניסו לגרום לנשים להאמין שהן שואבות איזו אצילות מיוחדת משיעבודן המיני. ברוסיה, כל ההטפה הזאת בדבר המצויינות בעבודת כפיים נלקחה ברצינות, וכתוצאה עובד הכפיים מקבל שם יותר כבוד מכל אחד אחר. במהותן אלו אותן קריאות שעברו תחייה מחודשת, אבל לא למטרות הישנות אלא לצרכי גיוס עובדים מסורים למטלות מיוחדות. עבודת כפיים היא האידיאל המונף לעיני הצעירים, והיא הבסיס לכל הוראת אמות המידה.

    לעת עתה, ייתכן, הכל לטובה. מדינה גדולה, עשירה באוצרות טבע, ממתינה לפיתוח, וצריכה להתפתח עם אשראי מועט מאוד. בנסיבות כאלה עבודה קשה היא הכרחית, וסביר להניח שתביא לתמורה גדולה. אבל מה יקרה בנקודה בה לכולם יכול להיות נוח מבלי לעבוד שעות ארוכות?

    במערב יש לנו מספר דרכים להתמודד עם הבעיה הזו. אין לנו שום נטייה לצדק כלכלי, אז חלק גדול מהתוצר הכולל הולך לידי מיעוט באוכלוסיה, רובם כלל לא עובדים. בשל היעדר כל בקרה מרכזית על הייצור, אנו מייצרים ערב רב של דברים בלתי נחוצים. אנו מחזיקים חלק גדול מהאוכלוסיה בבטלה, כי אנו יכולים לוותר על עמלם על ידי אילוץ השאר לעבוד יתר על המידה. כשכל השיטות הללו מתגלות כלא-מספקות, אנו יוצאים למלחמה; גורמים למספר אנשים לייצר חומרי נפץ, ולמספר אנשים להפעיל אותם, כמו ילדים שגילו זיקוקי די-נור. על ידי שילוב של כל הכלים הללו אנו מצליחים, אומנם בקושי, להחזיק בחיים את הרעיון שמנה גדושה של עבודה קשה חייבת להיות מנת חלקו של האדם הממוצע.

    ברוסיה, מפאת צדק כלכלי רב יותר ושליטה מרכזית על הייצור, הבעיה חייבת להיפתר באופן שונה. הפתרון הרציונלי הוא, ברגע שהצרכים והרווחה הבסיסית יהיו מנת חלקם של כולם, להפחית את שעות העבודה בהדרגה, תוך שמירת האפשרות להחלטה במשאל עם, בכל שלב, האם להעדיף יותר פנאי או יותר תוצרת. אולם, לאחר שהטיפו לערך העליון שבעבודה הקשה, בעייתי לראות את הרשויות פונות לגן-עדן העשיר בפנאי ודל בעבודה. נראה הרבה יותר סביר שימשיכו לבוא בתחבולות חדשות, ולפיהן יש להקריב את הפנאי עכשיו לטובת יצרנות עתידית. קראתי לאחרונה על תוכנית מתוחכמת שהועלתה על ידי מהנדסים רוסיים, לחמם את הים הלבן והחופים הצפוניים של סיביר על ידי הקמת סכר לאורך ים קארה. פרוייקט ראוי להערצה, אבל צפוי לדחות בדור את חיי הנוחות של מעמד הפועלים, בזמן שההגינות בעמל תוצג בינות שדות הקרח וסופות השלגים של האוקיינוס הארקטי. דבר מסוג זה, אם יקרה, יהיה תוצאה של התייחסות למידה הטובה בעבודה הקשה כמטרה בפני עצמה, במקום ככלי להשגת מצב בו היא כבר לא נחוצה.

    האמת היא שהזזת חומר הנה להנה, בעוד שבמידה מסוימת נחוצה לקיומנו, היא בהדגשה לא אחת מהמטרות של חיי האדם. אילו כן הייתה, עלינו היה לראות כל פועל שחור כנעלה על שייקספיר. הוטענו בעניין זה מפאת שני צרכים. אחד הוא הצורך לשמור שהעניים יהיו מרוצים, מה שהוביל את העשירים, במשך אלפי שנים, להטיף למהוגנות שבעבודה, תוך שהם דואגים בעצמם להישאר לא-מהוגנים במובן זה. השני הוא הההנאה החדשה מהמנגנון, המביאה אותנו להתענג על השינויים המתוחכמים להדהים שאנו יכולים ליצור על פני האדמה. אף אחד ממניעים אלו אינו נראה מצודד לפועל במציאות. אם תשאל אותו מה הוא חושב לדבר הטוב ביותר בחייו, לא סביר שיענה “אני נהנה מעבודת כפיים משום שהיא גורמת לי להרגיש שאני ממלא אחר משימתו האצילית ביותר של האדם, ומשום שאני אוהב לחשוב כמה האדם יכול לשנות את פני עולמו. זה נכון שהגוף שלי דורש מנוחה לפרקים, שאני נאלץ לתת כמיטב יכולתי, אבל אף פעם אני לא מאושר כמו עם עלות השחר עת אני יכול לחזור על העמל שהוא מקור סיפוקי.” מעולם לא שמעתי פועלים אומרים משהו מסוג זה. הם רואים בעבודה את מה שצריך לראות בעבודה, מקור הכנסה, ואלו שעות הפנאי מהן הם שואבים את מעט האושר אותו הם חווים.

    1280px-Pieter_Bruegel_The_Peasant_Dance

    ייטען כי, בעוד שמעט פנאי הוא נעים, אנשים לא ידעו כיצד למלא ימיהם אילו היו עובדים רק ארבע שעות מתוך עשרים וארבע. באותה המידה שזה נכון בעולם המודרני, זהו אות גנאי לתרבות שלנו; זה לא היה המצב בזמנים קודמים. לפנים היה מקום לעליזות והשתובבות שבמובן מסוים דוכאו על מזבח היעילות. האדם המודרני מחזיק בדיעה שכל דבר צריך להיעשות למען תכלית כלשהי, לעולם לא לשם עצמו בלבד. אנשים כבדי ראש, כדוגמא, מגנים בהתמדה את ההרגל לבקר בקולנוע, ואומרים לנו שזה גורר את הצעירים לפשיעה. אבל כל העבודה שהולכת ליצירת הסרטים היא מכובדת, מכיוון שזו עבודה, ובגלל שהיא מביאה רווח כספי. הרעיון שפעילויות רצויות הן אלה שמביאות רווח הופך הכל על ראשו. הקצב שמספק לך את הבשר והאופה שמספק לך את הלחם ראויים לשבח, כי הם מרוויחים כסף; אבל כאשר אתה נהנה מאותו האוכל שסופק לך על ידם, אתה פשוט קל דעת, אלא אם אתה אוכל רק על מנת לאזור כוח לעבודה. באופן כללי מוחזק שקבלת כסף זה טוב, והוצאת כסף זה רע. אך כיוון שמדובר על שני צדדים של אותה עסקה, זה מגוחך; באותה מידה ניתן לטעון שמפתחות הם טובים, אבל חורי המנעול רעים. כל מעלה שהיא בייצור טובין חייבת להיגזר במלואה מהתועלת המתקבלת בשימוש בהם. הפרט בחברתנו עובד למען הרווח, אבל התכלית החברתית לעבודתו נמצאת בצריכת מה שהוא מייצר. הנתק בין הפרט לבין התכלית החברתית של הייצור הוא זה שמקשה על האנשים לחשוב בצלילות בעולם בו עשיית רווח היא התמריץ לעשייה. אנו חושבים יותר מדי על ייצור, ופחות מדי על צריכה. תוצאה אחת היא שאנו מייחסים חשיבות קטנה מדי להנאה ולאושר פשוט, ושאנו לא בוחנים תוצרת על פי ההנאה שהיא מסבה לצרכן.

    כאשר אני מציע ששעות העבודה תופחתנה לארבע, אני לא מתכוון לרמוז שכל הזמן הנותר יועבר בקלילות דעת. אני רוצה לומר שעל ארבע שעות עבודה ליום לזכות את האדם בצרכים וברווחה בסיסיים בחיים, וששאר זמנו יהיה שלו לעשות בו ככל העולה על רוחו.

    חלק בלתי נפרד מכל מערכת חברתית כזו הוא שהחינוך יעמיק יותר מהמקובל היום, ויכלול כחלק מיעדיו הקניית מאוויים שיאפשרו לאדם לנצל את זמנו בתבונה. אני לא חושב בעיקר על דברים העלולים להיחשב כ”מורמים מעם”. ריקודי איכרים גוועו מחוץ לאיזורים כפריים מרוחקים, אבל הדחפים שהניבו אותם וודאי נמצאים עדיין בטבע האנושי. דרכי הבילוי של האוכלוסיות העירוניות הפכו להיות בעיקר פסיביים: ראיית סרטים, צפייה במשחקי כדורגל, האזנה לרדיו וכיוצא בזה. זהו פועל יוצא של העובדה שאנרגיות הפעילות שלהם מנוצלות לחלוטין בעבודה; אם היה להם יותר פנאי, שוב היו נהנים משעשועים בהם הם לוקחים חלק פעיל.

    בעבר היה מעמד פנאי קטן, ומעמד עבודה גדול. מעמד הפנאי נהנה מיתרונות משוללי כל בסיס של צדק חברתי; באופן בלתי נמנע זה עשה אותו לדורסני, הגביל את אהדתו, וגרם לו להמציא תיאוריות המצדיקות את זכויות היתר שלו. נתונים אלו הפחיתו בצורה משמעותי ממצוינותו, אבל למרות חיסרון זה הוא תרם כמעט את כל מה שאנו מכנים תרבות. הוא טיפח את האמנויות וגילה את המדעים; הוא כתב את הספרים, המציא את הפילוסופיות, ועידן יחסים חברתיים. אפילו שחרור הנדכאים לרוב הגיע מלמעלה. ללא מעמד הפנאי, המין האנושי לא היה מתעלה מעל לברבריות.

    השיטה בה מעמד הפנאי עובר בירושה, לעומת זאת, היא נפסדת בצורה יוצאת מן הכלל. אף אחד מחברי המעמד לא חונך להיות חרוץ, והמעמד בכללותו לא היה נבון במיוחד. המעמד עשוי היה להפיק דרווין אחד, אבל כנגדו היה מציב עשרות אלפים של בעלי אחוזות שלא למדו מעולם משהו חכם יותר מציד שועלים וענישת ציידים לא חוקיים. בימינו האוניברסיטאות אמורות להניב, באופן יותר שיטתי, את מה שהניב מעמד הפנאי במקרה וכתוצר לוואי. זהו שיפור גדול, אבל יש בו כמה מגרעות. חיים אוניברסיטאים הם כה שונים מהחיים בעולם הגדול כדי כך שאנשים שחיו בסביבה אקדמית נוטים להיות לא מודעים לעיסוקים והבעיות של גברים ונשים רגילים; יתר על כן, צורות ההתבטאות שלהם מונעות מדיעותיהם את ההשפעה הראויה להן על הציבור. מגרעת נוספת היא שהלימודים באוניברסיטה הם מאורגנים, ואדם ההוגה תחום מחקר מקורי צפוי שיניאו אותו מכך. מוסדות אקדמיים, אם כן, שימושיים ככל שיהיו, הם לא שומרים נאותים על האינטרסים של הציביליזציה בעולם בו כל מי שמחוץ לכתליהם טרוד מכדי לרדוף עיסוקים שאינם תועלתניים.

    1280px-Pieter_Bruegel_the_Elder_-_Children’s_Games_-_Google_Art_Project

    בעולם בו לא נכפה על אף אחד לעבוד יותר מארבע שעות ביום, כל אדם הניחן בסקרנות מדעית יהיה מסוגל להתמסר לה, ולכל צייר יתאפשר לצייר בלי לרעוב, ולא משנה עד כמה תמונותיו משובחות. סופרים צעירים לא יידרשו למשוך תשומת לב לעצמם בעזרת ספרות-זולה צעקנית במטרה לרכוש את העצמאות הכלכלית הנדרשת ליצירות המונומנטליות, עבורן, כאשר עיתותיהן תגיענה לבסוף, לא ישארו להם החשק והיכולת. אנשים אשר תוך דרכם המקצועית פיתחו עניין בפן מסוים של הכלכלה או הממשל, יוכלו לפתח את רעיונותיהם ללא הניכור האקדמי הגורם לעבודות הכלכלנים מהאוניברסיטה להיראות מנותקות מהמציאות לעיתים כה קרובות. לרופאים יהיה את הזמן ללמוד על התקדמות הרפואה, מורים לא ייצאו מכליהם בניסיון להורות באמצעות שיטות שגרתיות דברים שלמדו בילדותם, אשר עלולים היו, בזמן שחלף, להתברר כלא נכונים.

    מעל לכל, ישררו אושר ושמחת חיים במקום עצבים מרוטים, תשישות, והפרעות עיכול. העבודה שתידרש תספיק לעשיית הפנאי מהנה, מבלי להביא לאפיסת כוחות. הואיל והאנשים לא יהיו עייפים בזמנם הפנוי, הם לא יבקשו רק שעשועים פסיביים ותפלים. סביר שלפחות אחוז אחד יקדיש את הזמן מחוץ לעבודה המקצועית בעיסוקים בעלי חשיבות ציבורית, ומכיוון שהם לא יהיו תלויים בעיסוקים אלו לפרנסתם, מקוריותם תהיה חסרת גבולות, ולא יהיה כל צורך לציית לסטנדרטים שנקבעו בידי ברי סמכא באים בימים. אבל לא רק במקרים יוצאים דופן כאלו יבואו לידי ביטוי יתרונות הפנאי. גברים ונשים רגילים, בתינתן האפשרות לחיים מאושרים, יהיו יותר חביבים, פחות רודפים, פחות נוטים להתייחס לאחר בחשדנות. החשק למלחמה יאבד, בחלקו בשל סיבה זאת, ובחלקו בגלל שהיא טומנת בחובה עבודה קשה לכולם. מזג נוח הוא זה, מכל המידות המוסריות, שנחוץ לעולם יותר מכל, ומזג נוח הוא תולדה של נינוחות וביטחון, לא של מאבק מתיש. שיטות ייצור מודרניות מאפשרות נינוחות וביטחון לכל; אנו בחרנו, במקום זאת, שחלק יעבדו יתר על המידה וחלק יגוועו ברעב. עד כה המשכנו להיות פעלתניים כמו בזמנים בהם לא היו מכונות; נהגנו כאווילים, אבל אין כל סיבה להמשיך באיוולת לנצח.

    _____________________

    המאמר In Praise of Idleness תורגם לעברית על ידי יניב חמו, והופיע לראשונה באתר האישי שלו.


    להגיב
  • היסטוריה גדולה, בקטנה # 9 – קאמה? למה? סוטרה…

    כולם מכירים את הקאמה סוטרה כספר שהוא שם נרדף לחיי מין מגוונים וסוערים.
    במשך מאות שנים המזרח נתפס על ידי המערב כמקום חושני של מיניות מתפרצת, ו"ספר התנוחות ההודי" תרם במידה רבה למוניטין האקזוטי של הודו.
    אבל מה באמת יש בספר הזה? והאם הוא אכן חובר כמגדיר תנוחות כמו שמשווקים אותו במחוזותינו?

    הקאמה סוטרה חובר אי-שם סביב ראשית הספירה הנוצרית בשפה סנסקריט.
    שמו נובע מהמילה "קאמה", אשר פירושה תשוקה – גם מינית, אבל בעיקר כאידיאל חיים שהאדם צריך להגשים. מסורות רבות בהודו מאמינות שעל מנת לצבור קרמה חיובית ולהגשים את תפקידינו עלי-אדמות, כל אדם חייב להתחתן, להקים משק-בית ולהביא ילדים. בהקשר הזה, הקאמה סוטרה מתפקד כמין ספר הדרכה – אבל לא בדיוק על מה שאתם חושבים.

    בראש ובראשונה, הקאמה סוטרה נותן הנחיות לגבי הדרך בה גבר צריך לבחור בת-זוג: עם אילו נשים מותר לו לקיים יחסי מין, מאילו מעמדות מותר לו לבחור לעצמו רעיה, מהן ההשלכות החברתיות של קיום יחסי מין עם אישה ממעמד חברתי נמוך, או חלילה אישה השייכת למעמד הטמאים, וכיצד כל הדברים הללו משפיעים על הקרמה שלו. מעבר לכך, חלקים גדולים עוסקים בארגון הנישואין בין הגבר לאביה או אחיה של הכלה – כשלאישה עצמה אין שום יד בדבר. אל תדאגו, יש גם פרקים שמיועדים לנשים – כיצד להיות רעיה טובה, כיצד לפתות גבר, מהי נדוניה ראויה, כיצד להתנהל במשק הבית אל מול רעיות נוספות של הגבר, או אל מול קורטיזאנות שהגבר מבלה בחברתן.
    לא סקסי כמו שחשבתם, הא?

    נכון, יש כמה פרקים שמפרטים על סוגים שונים של מגע בין גבר לאישה: חיבוקים, ליטופים, נשיקות וגם פירוט על 64 תנוחות מיניות. אולם, זהו ממש לא עיקרו של החיבור, ומטרתו העיקרית של החלק הזה, כמו של הספר כולו, היא לקטלג, להסביר ולמשטר את כל העולם של מערכות יחסים בינו לבינה. האיורים המפורסמים שמזוהים כל כך עם הספר הן תוספות מאוחרות הרבה יותר, וממש לא היו חלק מהחיבור העתיק.
    כשחושבים על הקונטקסט הספרותי שבתוכו הטקסט הזה חובר, בכלל החשק המיני מתפוגג: באותה תקופה של ראשית הספירה הנוצרית, מאות טקסטים חוברו תחת הז'אנר הזה של "ספרות הדרכה", והם כללו בתוכם בין היתר ספרות הדרכה על פוליטיקה, חקלאות, תיאטרון, מוזיקה, ארכיטקטורה, כימיה, רפואה ועוד. הקאמה סוטרה הוא פשוט עוד חיבור שמבטא ניסיון לקטלג את החוויה האנושית, ולתת כללים ברורים להתנהגות נאותה ברמה החברתית, כמו גם במישורים הדתיים שקשורים לקרמה וגאולה אישית…

    ——————————————————————————————————

    הפוסט מתוך דף האינטרנט הקסום "היסטוריה גדולה, בקטנה" עליו תוכלו לקרוא כאן


    להגיב
  • כריסמס, תנועת הישוב. התנועה היא לא מעגלית

    [לירז אקסלרד]

    ערב כריסמס עבר, וכל הימים שלפני הכריסמס עברו ותכף עוברים גם הימים של אחרי הכריסמס וברלין תיכנס לישרות אחרונה לקראת פיצוצי הסילבסטר ואז הכל יגמר, הימים יאתחלו את עצמם והספירה תתחיל מחדש. חודש משונה, דצמבר. בין קודש לחול ועם ציפייה דרוכה לשלג.

    לא היה שלג השנה, לא בינתיים, רק אפור ואפור ואפור, ואני פספסתי חלק גדול מהבליט-אפ לקראת הכריסמס כי הייתי בביקור בתל אביב והגעתי אל החג בלי שום תחושת חג, בלי ההתרגשות של לקראת החג, רק עם בלבול של אחרי ביקור באופציית החיים החלופיים שלי.

    בכל השנים הקודמות שוקי הכריסמס היו מריצים אותי מחוץ אל הבית. לראות ולהריח ולהיות. האורות הצבעוניים על רקע העיר החשוכה. ההתרגשות של הילדים. אווירת הנינוחות של בילוי זמן באי עשייה משותף. הגלו-ויין שהוא מגעיל וכל כך במקום ולגמרי בלתי נמנע. רוח של הרפתקאה אירופאית וקסם של סרטים משפחתיים עם סוף דביק במיוחד.

    כל זה לא נגע בי השנה. חזרתי מישראל עם כובד ראש של אנשים מבוגרים ואני עוד מרגישה את הביקור עלי. אני מרגישה אותו כשאני מנסה לנער אותו ממני. כמו שמנערים חול ים שנדבק על הבגדים והפנים והעינים והשיער. צאי דכדכת אמביוולנטיות ושאלות הרות גורל. צאי. צאי. צאי. זה כאילו בישראל זה אני מבוגרת ורצינית ואחראית ובברלין אני חסרת אחריות ובורחת מהחיים. בברלין זאת אני בחופשה. חופשה מדאגות.

    בעבר הייתי נכנסת לדכדכת טרום ביקור. הפעם אני חווה דכדכת של אחרי. כמו שלוחה או הארכה של הביקור. זה מאוד חכם וזדוני. אני חושבת שיותר מכל דבר אחר, דאגות וחרדות צומחות ברחובות תל אביב. איזה מין בן אדם בוחר לחיות בקיץ נצחי, בחופשה מתמשכת?

    חורף, ברלין

    כמו בכל שנה גם השנה ביום שלפני הכריסמס איבדתי את הספירה של מתי הכריסמס. מה זה ערב החג, בערב שלפני ה – 24 או ב – 24 עצמו? ומתי השבתונים, ומתי הסופרמרקטים יפתחו שוב, ולכמה ימי מצור צריך להצטייד? כמה אי שקט חגים של אחרים יכלים לייצר אצלי. לא הרגשתי את רוח החג. הרגשתי את הקדחת.

    בערב החג עצמו חציתי את העיר ב – u8 כדי להגיע לארוחת חג אצל חברים. היה קר ואפור אבל לא קר מדי ולא גשם ולא שלג. העיר היתה ריקה אבל לא ריקה מדי, לא ריקה מפחיד. הייתי כמעט לבדי באובאן אבל לא לגמרי לבד. שמתי לב שביחד איתי נסעו יותר גברים מנשים. זה אומר משהו? בסוף הערב, בדרך חזרה, האובאן היה צפוף יותר. הפעם היחידה שהייתי ממש לבד היתה כשנכסתי אל תחנת ברנואר שטרסה בדרך לשם ולכמה דקות הייתי לבדי על הרציף. לקחתי תמונה אבל עכשיו כשבאתי לחפש אותה גיליתי שהיא לא קיימת.

    חורף, ברלין, עצים צהובים

    ***

    בקיבוץ של ימי ילדותי היתה מתפרסם פעם בשבוע, כל יום שישי, יומן הקיבוץ. וביומן הקיבוץ היה מדור קבוע שנקרא ״תנועת הישוב״. במדור הזה כתבו על כל מי שבא וכל מי שהלך. לא עזב, כי הרי אף אחד אף פעם לא באמת עזב. אבל כן סוג של תיעוד, רשומון, של התנועה עצמה. מי בא ומי יצא. ותמיד בסוף היתה ברכה ליוצא שמאחלת לו לחזור הביתה גם בשלום וגם מהר. התנועה תמיד היתה מעגלית. באים והולכים ובאים שוב. אולי גם זה חלק מהאשליות של הילדות. היום אני חושבת שהתנועה לא חייבת להיות מעגלית. היא יכלה להיות חד כיוונית לגמרי.

    כמה שבועות אחרי שהגעתי לברלין והתחלתי לעבוד בסאונדקלאוד עשו לי ולכל המצטרפים החדשיםפגישה עם המייסדים שלה חברה. אידיאולוגיה וציונות. מי אנחנו ולאן אנחנו הולכים, או רוצים ללכת. יצאתי מהפגישה נרגשת, לא מהציונות, בכלל לא, מהאנשים שהיו איתי בפגישה. היינו כל כך בין לאומיים. זה היה כל כך בינלאומי. התרגשתי להיות חלק מזה, מתנועת הישוב הזאת.

    מתוך הקבוצה שהיתה איתי אז רק אחד עדיין עובד בסאונדקלאוד. הרוב עזבו את העיר. הבוס של הפיתוח עבר לקופנהגן. המתכנת מברזיל לקח עבודה בניו יורק ועבר לשם ממש לפני החג. היחיד שגם נשאר בעיר וגם עדיין עובד בחברה נהייה אבא. אני אף פעם לא חזרתי אל מקום שעזבתי. לא אל קוסטה-ריקה, לא אל הקיבוץ, לא אל הודו. מה זה אומר עלי? התנועה היא לא באמת מעגלית. יש אנשים שלא חוזרים לשום מקום ויש מקומות מהם אי אפשר לשוב.

    מאורו פארק

    ***

    היום שבת וגם שבתון בברלין. החורף עוד לא התחיל, או לכל הפחות לא התחיל ממש, אבל זה גם לא לא חורף. בשבע וחצי בבוקר חושך מלא. אני לא מצליחה להתרגל להתעורר אל תוך החושך. זה עדיין מרגיש לי כמו סטייה, תקלה, טעות של הטבע. כל בוקר אני מתעוררת וחושבת שארבע בבוקר ולמה לכל השדים התעוררתי כבר.

    אני מקווה שירד שלג החורף. יש עוד מספיק זמן לכך. שלג זה כל כך אירופאי. מעניין אם יום אחד הביקורים האלה בישראל יעברו עלי עם פחות דרמה פנימית. וותיקים ממני בהגירה מספרים שזה קורה אבל אחרי הרבה שנים. אני עוד לא שם. היה מאוד מקסים, ערב הכריסמס. מתי פותחים שוב את הסופרמרקטים?

    —————————————

    הפוסט מתוך הבלוג של לירז אקסלרד בו היא מספרת על חוויותיה מרילוקיישן לברלין


    להגיב
  • כסף בחינם

    [עמית נויפלד]

    דמיינו לעצמכם שהחל ממחר, משרדי הביטוח הלאומי היו נסגרים, ובמקום תלי הבירוקרטיה הנערמים בדרכם של המתדפקים על שעריו, היינו זוכים כולנו, ללא הבדלי דת גזע ומין, להכנסה בסיסית מובטחת, שעל מנת ליהנות ממנה היינו צריכים לעמוד בשני תנאים בלבד: להיות אזרחי המדינה, ובחיים.

    המחשבה על סכום כסף המופקד באופן סדיר לחשבוננו מבלי שנהיה מוגדרים כ”נזקקים” או “זכאים”, עלולה להישמע, במידה לא מועטה של צדק, דמיונית לחלוטין, ועם זאת, היא הולכת וכובשת את מקומה בדיון הציבורי, ולא מעט כלכלנים מוכרים עוסקים בה ברצינות תהומית.

    הרעיון, שבמבט ראשון נראה כשייך לקצה השמאלי של המחשבה הכלכלית, זכה לתמיכתם של הוגים מכל קצות הקשת, החל בפעיל זכויות האדם וזוכה פרס נובל מרטין לותר קינג וכלה במילטון פרידמן, האב הרוחני של הכלכלה החופשית במתכונתה הנוכחית. מצד שמאל, הרעיון זוכה לתמיכה שכן הוא נתפש ככלי לחיסול העוני ולצמצום פערים, ומצד ימין, התומכים מאמינים שהכנסה מובטחת תאפשר לבטל חלק גדול מהמנגנונים המנופחים והלא יעילים של מערכת הרווחה.

    שני הצדדים מסכימים על דבר אחד: המערכת הנוכחית לא מתפקדת כראוי. ברוב מדינות העולם, גם באלה בהן קיימת מערכת רווחה נדיבה, הפערים בין המעמדות הולכים וגדלים, ואי השוויון ממצב את עצמו כבעיה חברתית משמעותית, ממנה כבר לא ניתן להיחלץ רק על ידי עבודה קשה. בנוסף, ובמקרים רבים, מערכת הרווחה הופכת למלכודת עוני ותלות ממנה קשה להיחלץ. ההכנסה הבסיסית המובטחת אמורה לפתור בעיה זו, על ידי כך שתאפשר לכולם חיים בכבוד ללא תלות במערכת ממשלתית או אחרת.

    ***

    השפעתה של ההכנסה הבסיסית המובטחת נבחנה במספר ניסויים במדינות שונות. בין השנים 1974-1979 קיבלו תושבי העיירה דופין שבקנדה סכום כסף קבוע בכל חודש. התוצאות, ברובן, היו חיוביות: נרשמה ירידה בשיעורי הנשירה מבתי הספר, העוני צומצם, וגם במצבם הבריאותי של התושבים חל שיפור. החשש מבטלה המונית התפוגג עד מהרה, ובפועל הירידה במספר שעות העבודה היתה קטנה למדי – תוצאה של אמהות צעירות שהעדיפו להישאר זמן רב יותר עם ילדיהן לפני שחזרו לעבוד, ונערים שהעדיפו לסיים את לימודיהם בבית הספר לפני שהצטרפו למעגל העבודה.

    ניסויים נוספים נערכו בשנים האחרונות, בעיקר באזורים עניים במדינות כמו הודו ונמיביה. התוצאות, שוב, היו חיוביות. ירידה בשיעורי העוני, ושיפור ברמת התזונה, החינוך והבריאות. רבים ממשתתפי הניסוי השתמשו בכסף שקיבלו על מנת לפתוח עסק קטן ולסחור עם תושבי הכפר האחרים, והוכיחו כי ברגע שצרכי החיים המיידיים מגיעים לכדי סיפוקם, הרוח היזמית יכולה לפרוח בכל מקום בעולם. אמת, מספר הניסויים שנערכו עדיין קטן, והידע האמפירי בנושא הינו מועט ולא מספק, אך יוזמות חדשות לניסויים נוספים בהכנסה מובטחת הועלו בכמה מדינות, כולל קנדה, פינלנד והולנד.

    ***

    אף על פי שרעיון ההכנסה המובטחת מתקיים בשולי השיח החברתי והכלכלי כבר מאות שנים (תומס פיין, הוגה הדעות האמריקאי העלה אותו כבר בשנת 1795), הרי שבשנים האחרונות הרעיון הולך וצובר תאוצה. הסיבות העיקריות לכך הן ההתפתחויות הכלכליות והטכנולוגיות של זמננו. אם במאתיים השנים האחרונות, צמיחה כלכלית התרחשה בד בבד עם גידול בתעסוקה, הרי שכיום טכנולוגיות חדשות מאימות לנתק את הקשר הזה. תאגידים בארה״ב רושמים כיום רווחי שיא, בעוד ששיעור ההשתתפות בכוח העבודה נמצא בשפל של ארבעים שנה. יותר מכך, הקשר בין התפוקה לתמורה הולך ומתפוגג – ב־1990 חלקם של העובדים בעוגת ההכנסות הלאומית במדינות ה־OECD עמד על 66% בממוצע. ב־2012 חלקם ירד ל־62% בלבד. בישראל הירידה היתה חדה הרבה יותר: מ־72.7% ב־1990 ל־63.2% ב־2012. מחקר של ה־OECD מצא שהטכנולוגיה אחראית ל-80% מהירידה בנתח ההכנסות של עובדים.

    אם נתונים אלה לא מדירים שינה מעינינו אולי יעשה זאת מחקר שנערך לאחרונה באוניברסיטת אוקספורד, אשר צופה כי כמחצית מהמקצועות בשוק העבודה עלולים להעלם בעשורים הקרובים כתוצאה משינויים טכנולוגיים. אנו חיים בדור הראשון בו הטכנולוגיה אינה צפויה לייצר עוד משרות, כי אם לצמצם אותן, והמשפט “תן לאדם דג, והוא יחיה יום אחד, למד אותו לדוג והוא יחיה לנצח”, מאבד משמעות בעידן בו ספינות ממוחשבות עתידות לבצע את מרבית הדייג בעולם. רובוטים ותוכנות מחשב המחליפים נהגים, רואי חשבון, מלצרים, פועלי בניין וכן, גם מתכנתים, אינם עוד בגדר חלום, אלא תרחיש שיכול להתממש בעתיד הנראה לעין. במקרה כזה, הצורך בעובדים בשר ודם ילך ויפחת, ובסופו של דבר לא תהיה ברירה אלא למצוא דרך לאפשר לאנשים לחיות בכבוד גם ללא משרה.

    ***

    שני טיעונים נפוצים נגד הרעיון עולים כמעט בכל דיון בנושא. האחד הוא העלות הגבוהה, והשני הוא החשש שהכנסה מסוג זה תעודד בטלה. לגבי הטיעון הראשון, תומכי ההכנסה המובטחת מציעים מקורות מימון שונים, החל בביטול חלק מתוכניות הרווחה וכלה בשינויים במערכת המיסוי. כך למשל, במאמר שפורסם באוגוסט השנה, רוברט רייך, לשעבר שר העבודה בממשל קלינטון וכיום פעיל במאבק נגד אי השוויון ותומך של רעיון ההכנסה הבסיסית, קורא לחלוקה הוגנת ושוויונית בין האזרחים, של עד 20% מן הרווחים הנובעים מפטנטים וסימנים מסחריים המוגנים על ידי המדינה.

    הטיעון השני, המתריע מפני בטלנות בחסות ממשלתית, מופרך הן על ידי הניסויים שנערכו עד כה, בהם לא נרשם צמצום משמעותי בשיעור התעסוקה, והן על ידי התפיסה המקובלת הגורסת כי רוב בני האדם שואפים לחיי נוחות או מותרות, ואילו ההכנסה המובטחת מאפשרת רק חיים מעט מעל לקו העוני. במילים אחרות, רוב בני האדם יצטרכו לצאת לעבוד על מנת להגשים את רצונותיהם, תחביביהם וחלומותיהם. יתר על כן, מעטים הם בני האדם, גם במסגרת תנועת ההאטה, שיכולים ליהנות לאורך זמן מחיים של בטלה גמורה. רובנו רוצים להיות פעילים ולתרום לחברה בה אנו חיים, כמו גם להביא את כלל יכולותינו לכדי מיצוי.

    ***

    באותו הקשר, הדיון בהכנסה המובטחת מעלה שאלות עמוקות יותר לגבי מעמדה של העבודה בחברה המודרנית. בשפה האנגלית, למשל, המלה Work הינה עתיקה יותר ובעלת משמעות רחבה יותר מהמלה Job שכוונתה משרה, או עבודה תמורת תשלום. עם זאת, בעולמנו, עבודה שעבורה לא מקבלים תשלום נחשבת ברוב המקרים נחותה, בעוד שעבודה תמורת תשלום הפכה כמעט לחזות הכול. מיליארדי אנשים ברחבי העולם מקדישים את רוב חייהם הבוגרים למרדף אחר משרה נכספת, ופוליטיקאים מתווכחים ביניהם מהי הדרך הטובה ביותר להכניס עוד ועוד אנשים למעגל התעסוקה. זמן מועט בלבד מוקדש לדיון אמיתי בשאלה מהי התרומה האמיתית של כל אותן משרות לחברה האנושית. דווקא חלק חשוב של העבודה במובנה הרחב, כמו טיפול בבני משפחה חולים או קשישים או התנדבות בקהילה, הם עיסוקים שלא ניתן להתפרנס מהם ולפיכך נחשבים נחותים באמות המידה של חברה המקדשת קריירה, מעמד חברתי והכנסה.

    ***

    קשה לצפות מראש כיצד תיראה חברה שיש בה הכנסה בסיסית מובטחת. ייתכן ותהיה זו חברה שוויונית וצודקת, שבה אנשים מקדישים חלק גדול יותר מזמנם ליצירה, יזמות או תרומה לקהילה, וייתכן שתהיה זו חברה עצלנית ומנוונת, שבה ההכנסה המובטחת הופכת לקו האפס החדש והעניים יוותרו בעוניים. דבר אחד ניתן לומר בוודאות: סימנים רבים מעידים על כך ששוק העבודה, הכלכלה והחברה עומדים בפני תמורות חסרות תקדים, ואין ספק שהגיע הזמן לחשוב על דרכים חדשות להתמודד עם התמורות הללו, ועם האופן בו אנו תופסים את מושג העבודה, ההון, השכר, והחברה האנושית ככלל.

    ———————————————————————————

    פורסם במקור באתר "Slow"


    להגיב
  • היסטוריה גדולה, בקטנה # 8 – דמיינו שהוא היה חי היום…

    ואולי מוטב לו שהלך צעיר, כשהעולם עדיין היה תמים יותר ומושחת פחות… רק לדמיין את ג'ון רואה את כמות המלחמות היום…

    בוקר יום ראשון, השמיני בדצמבר 1980, נפתח בפרץ התלהבות בדירתם של ג'ון לנון ויוקו אונו בניו יורק. באחת-עשרה בבוקר הגיעה לדירה צלמת מגזין "הרולינג סטונז" אנני ליבוביץ', ובדרך לדירה עלה במוחה הרעיון לשער המגזין – ג'ון ויוקו שוכבים עירומים במיטתם, כשיוקו כורכת את זרועותיה סביב ג'ון בחיבוק אמהי. לנון התלהב מהרעיון, אך יוקו לא חשה בנוח. פשרה מהירה נרקחה: ג'ון העירום יחבק את יוקו הלבושה בתנוחה עוברית. הזוג, שהתרשם מהתוצאה הסופית, סיפר לליבוביץ' שהיא הצליחה לתפוס במדויק את מערכת היחסים שלהם.

    בארבע וחצי אחר-הצהריים יצאו הזוג לכיוון אולפן ההקלטות. בכניסה לבניין המגורים, ניגש אל לנון מעריץ צעיר בן עשרים וחמש, מארק צ'אפמן שמו, ונופף בעותק מ"פנטזיה כפולה", האלבום החדש של לנון. לנון שאל את הצעיר האם הוא מעוניין בחתימה, והוא סימן בראשו לחיוב. בזמן שחתם, צילם חברו של לנון את כוכב הרוק והמעריץ מספר תמונות. באותה שעה איש מלבד צ'אפמן לא ידע את הסיבה האמיתית שלשמה הגיע לניו יורק.

    שלוש שנים קודם לכן, החליט צ'אפמן בן ה-22 להפסיק ולנסות לנהל את חייו המתפרקים ולעשות את דרכו להוואי, שם תכנן לשים קץ לחייו. דייג שהזדמן למקום סיכל את ניסיון ההתאבדות, אולם צ'אפמן לא ראה באירוע כשלון אישי, אלא מסר ישיר מאלוהים – 'עלייך למצוא מטרה חדשה לחיים'. את המטרה הזאת מצא בספר מוכר.

    במהלך שיטוטיו בספרייה נתקל צ'אפמן בספרו של ג'י.די. סלינג'ר, 'התפסן בשדה השיפון'. מסע הצלב כנגד הזיוף והצביעות של הולדן קולפילד, גיבור הספר, נגע עמוקות בנפשו המתוסבכת והוא החל להזות את עצמו כגלגול בשר ודם של הולדן. לתוך ההזיה הזאת נשאב שלא מדעת גיבור הילדות הותיק שלו: באחד הימים נתקל צ'אפמן בספר העוסק בחיים שמנהל ג'ון לנון בניו יורק. צ'אפמן ראה בכך עלבון אישי – כיצד אליל נעוריו זונח את האידיאלים הנעלים שדיבר בשמם, את מסרי השלום והאהבה תמורת חיי בורגנות נוחים ומשעממים. הזעם שגאה בו למקרא מה שראה כזיוף והצביעות של לנון העביר אותו סופית מדעתו.

    חזרה לשמיני בדצמבר: מעט לפני השעה 11 בלילה חזרו ג'ון ויוקו לדירה. בעוד לנון חוצה את עדת המעריצים שהתגודדו בכניסה לבניין קרא לעברו מארק צ'אפמן, עותק האלבום החתום בידו האחד ואקדח בידו השנייה. הוא לא הספיק להסתובב כאשר פתח צ'אפמן באש, פוגע בגבו ובחזהו של לנון ארבע פעמים. בשעה שלנון הובהל אל בית החולים, התיישב היורה על המדרכה וקרא בעותק דהוי של 'התפסן בשדה השיפון', מחכה בסבלנות לשוטרים. כעשרים דקות מאוחר יותר נקבע מותו של ג'ון לנון בבית החולים על שם רוזוולט, מוות שסימן עבור מיליונים ברחבי העולם סוף של עידן.

    ——————————————————————————————————

    הפוסט מתוך דף האינטרנט הקסום "היסטוריה גדולה, בקטנה" עליו תוכלו לקרוא כאן


    להגיב
  • היסטוריה גדולה, בקטנה # 7 – פראיירים לא מתים, הם רק נקברים…

    ב-16 לאוקטובר 1869, קבוצה של פועלים בעיירה קרדיף שבצפון מדינת ניו יורק גילו תגלית מרעישה: במהלך חפירת באר שגרתית הם מצאו באדמה את גופתו המאובנת של גבר בגובה שלושה מטרים. תוך זמן קצר השמועה על הענק הגיעה לעיתונות, ואנשים מכל רחבי המדינה הגיעה בהמוניהם לראות את הפלא.

    כמובן, הכל היה מתיחה אחת גדולה. ג'ורג' הול היה מוכר סיגריות משועמם שנקלע לויכוח עם כומר בדבר קיומם של נפילים – ענקים המוזכרים בתנך. במקום ללכת הביתה ולהתלונן על זה בפייסבוק כמו בנאדם נורמלי, הול בחר לנקום. הוא שכר צוות של בנאים שעיצב לו פסל גבס בצורת ענק, צוות שני שקבר את הפסל באמצע שומקום וצוות שלישי שחפר ו"גילה" אותו. כשעיתונאים הגיעו למקום הוא הכריז שמצא עדות לקיומם של אותם נפילים תנכיים, והתחיל לגבות מאנשים כסף על מנת לחזות בענק.

    לא כולם היו אז פתיים לחלוטין. בעוד כמה מומחים וחוקרים באמת האמינו שמדובר בגופה חנוטה של ענק תנכי, אחרים הכריזו שמדובר בפסל אינדיאני עתיק וזהו, וקבוצה קטנה יותר הכריזה שמדובר בפברוק. הציבור הרחב, בכל מקרה, נהר למקום והפך את הול לאדם די עשיר. בסופו של דבר, אומנם, הוא עשה אקזיט כמו כל סטארטאפיסט מוצלח ומכר את הפסל למפיק הופעות בשם דיוויד הנום שלקח את הענק לסיבוב הופעות בכל רחבי ארצות הברית.

    זו הייתה תחילת הסוף בשביל הענק מקרדיף. מפיק אחר, אדם בשם פינאס בארנום, הציע לקנות את הענק מהנום. כשזה סירב, בארנום פשוט שילם לכמה בנאים ליצור עותק של הענק, הציג אותו בתערוכה משלו וטען שמה שהנום מציג הוא זיוף. הנום תבע את בארנום ובמהלך כל המאבק המשפטי הזה הול חזר והכריז בפני שניהם שגם הענק המקורי הוא זיוף ושניהם מוכרים לקהל שטויות. וככה, ברגע אחד, העדות לקיומם של ענקים תנכיים הפכה לעדות לקיומם של פראיירים.

    ובכל זאת, אפשר ללמוד מהסיפור הזה משהו. אמצע המאה ה-19 הייתה תקופה של שינוי במערב, כשתיאוריות חדשות כמו האבולוציה גרמו לאנשים לפקפק באמת של מה שכתוב בכתבי הקודש אבל במקביל עדיין לא היה ברור מה מדעי ומה לא. מה שבטוח, בכל מקרה, הוא שבכל מקום בו יש אנשים שמאמינים במשהו – יהיה מישהו שימצא דרך לעשות מזה כסף.

    ——————————————————————————————————

    הפוסט מתוך דף האינטרנט הקסום "היסטוריה גדולה, בקטנה" עליו תוכלו לקרוא כאן


    להגיב
  • המדריך הקצר לאופטימיות זהירה

    [עמית נויפלד]

    לפני מספר חודשים הזדמן לי לשאת הרצאה אודות תנועת ההאטה. בשלב הדיון שהתעורר לאחריה, הרים אחד המשתתפים את ידו וביקש לומר כמה דברים. “אני מסכים עם כמעט כל מה שאתה אומר”, הוא פתח ואמר, “אבל אני פסימי בנוגע ליכולת שלנו לשנות דברים במציאות”. עצרתי אותו בטרם התחיל לשטוח את הסיבות לעמדתו האפסטימולוגית, ושיתפתי אותו ואת שאר הנוכחים בעובדה שאני בעצמי הפסימיסט הגדול ביותר שחי עלי אדמות מאז ומעולם. “אני משוכנע כי האנושות צועדות במדרון חלקלק וכי העולם כולו על סף כיליון”, הפתעתי מעט את הנוכחים, “אבל למרות הפסימיות המוחלטת שלי, אני מקבל בכל יום מחדש את ההחלטה לפעול בצורה אופטימית למען הרעיונות בהם אני מאמין”.

    הזכרתי את העובדה הזאת בטור שכתבתי אודות תנועת ההאצה, אולם אני מקדיש לה כעת פוסט נפרד. בפרוס השנה החדשה, הבחירה בגישה אופטימית וחיובית לחיים היא ככל הנראה ההחלטה הכי טובה שניתן לקבל, מסקנה אליה הגעתי לאחר שעברתי את התהליך בדרך הקשה. יותר ממחצית מחיי הבוגרים עברו בהתפלשות ברגשות שליליים כאלה ואחרים, שהשפעותיהם הגיעו לכלל ביטוי במגוון רחב של דרכים, החל בריבים קולניים עם נהגי מוניות בכבישים, וכלה בתקופות ארוכות של הסתגרות בביתי ושקיעה בייאוש קיומי.

    בפסקאות הבאות לא יובאו פתרונות קסם, וכמו כל שינוי אחר בחיים, גם הבחירה בגישה אופטימית וחיובית דורשת תרגול, אולם מובטח לכם שבמידה ואתם משתייכים למחנה הפסימי, אימוץ של אחד או יותר מהרעיונות הבאים יסייע לכם ליהנות בצורה מלאה יותר מהחיים, ליצור קשרים חדשים ולחזק קיימים, לבלום את הופעתם של קמטים חדשים, ובאופן כללי יאפשר לכם להיות חיוביים יותר כמעט בכל מצב בחיים (למעט כמובן בעת בדיקות כאלה ואחרות בקופת החולים).

    ***

    לבחור ב”כן”

    המילה “לא” על שלל הופעותיה היא כנראה האויבת הראשית של החשיבה החיובית, וככזו אני ממליץ למעט בשימוש בה ככל האפשר. “אני לא יכול לעשות זאת”, “זה לא יעבוד”, “אני לא רוצה”, כל אחת מההצהרות האלה יכולה לקבל ביטוי חיובי יותר, אם רק נפסיק להתרכז במה שאנחנו לא יכולים לעשות, לא חושבים שיעבוד ולא רוצים לנסות, ובמקום זאת נתרכז בדברים בהם אנחנו טובים, חושבים שיעבדו ורוצים לעשות.

    מאחר ובעת שאנחנו שקועים בפסימיזם ושליליות עדיין קשה לנו לעשות את ההבחנה, אני ממליץ לבחור ב”כן” באופן שרירותי בכל סיטואציה נתונה. בשיאה של אחת מהתקפות הייאוש שהזכרתי, ולאחר שהבחנתי כי אני דוחה על הסף כל הצעה להתרועעות חברתית (שעשויה היתה מצידה לסייע בהחלצות מהמצב הקיים), קיבלתי על עצמי לענות בצורה חיובית לכל פניה שאקבל, תהיה אשר תהיה, במשך שבוע אחד לפחות.

    ציפיתי שההחלטה השרירותית שקיבלתי תוביל אותי לבירה בבר השכונתי עם חבר, לארוחה אירועית כלשהי במסעדה, או חלילה למסיבה, אבל בוודאי לא חשבתי שהיא תגרום לכך ששבועיים אחר כך כבר אהיה על טיסה בדרך לחופשה בצרפת. במקרה יצא שהטלפון הראשון לו עניתי בבוקר היה מחבר, שהציע לי החלפת דירה עם מכרה בפריז. מאחר וכל מה שנותר לי באותם ימים היה הכבוד העצמי שלי, לא היתה לי ברירה – עניתי בכן.

    למצוא עוגנים

    מוזר ככל שזה עלול להישמע, החופשה בפריז היתה עלולה להפוך לנסיעה אומללה אם לא הייתי בוחר מראש לנער מעלי כל מחשבה שלילית שהיתה קשורה בה – הפסד של שבועיים בלימודים, הפסד של ימי עבודה, נסיעה לבד לעיר זרה ועוד. במקום זאת בחרתי לעצמי מראש מספר פעילויות שידעתי שמסבות לי הנאה והחלטתי להתמקד בהן לאורך החופשה כולה: שוטטות, קריאת ספרים, ביקור בשווקי פשפשים וצריכה מבוקרת (במרבית הזמן) של אלכוהול. פריז התגלתה כתפאורה מושלמת לארבעתן, וכך מצאתי את עצמי מדלג משוק פשפשים אחד לשני, משוטט שעות ארוכות ברחובות לא מוכרים, וקורא ספרים בבתי קפה ובגנים ציבוריים, וכל זאת תוך שאני שתוי לסירוגין.

    פריז היא כמובן לא דוגמא מייצגת, אולם אם כל אחד מאיתנו ימצא לעצמו את אותן פעילויות שמסבות לו הנאה וסיפוק, הן יוכלו להוות בעבורו עוגנים של אופטימיות וחיוביות כמעט בכל סיטואציה אפשרית.

    לנטרל את הפצצה

    באותה מידה בה אנו יודעים מה עושה לנו טוב, אנו יכולים גם לדעת מה עושה לנו רע, וכל אחד יכול לאתר את הסיטואציות היומיומיות שמצליחות לסחוט ממנו את האגרסיות הקשות.

    בעבורי למשל, מקור בלתי נדלה לרגשות שליליים ועצבים היה הזמן שהייתי מבלה במכונית. נהגים שחותכים את הנתיב, שצופרים בכל עת ובלי סיבה אמיתית וכמובן העמידה בפקקים – כל אלה יכולים גם היום להוציא אותי משלוותי, כך שאני בוחר לנטרל ככל האפשר את הסבירות להתרחשותן. בתוך העיר אני מתנייד רגלית או באמצעות אופניים, ובנסיעות ארוכות אני מבכר את התחבורה הציבורית. רק את הנסיעות לעבודה וחזרה אני עדיין מבצע ברכב הפרטי, וגם אז אני בוחר את הדרך הארוכה יותר, שעוברת בסמיכות לים ובכביש איטי יותר, ובזמן הנסיעה אני מאזין לשיעורים בגרמנית כך שאני לא חש שמדובר בבזבוז מוחלט של הזמן.

    מוקשים אחרים יכולים להיות במקום העבודה, בקשרים הזוגיים או המשפחתיים, ביחסים עם חברים או אפילו באופן שבו אנחנו צורכים אקטואליה ומידע ברשתות החברתיות. אם ננהל רישום של הסיטואציות שמצליחות לעורר בנו רגשות שליליים נוכל עד מהרה לגדר אותן, ולאחר מכן לנסות לנטרל אותן – בין אם באמצעות הימנעות מוחלטת מהן ובין אם באמצעות שינוי האופן שבו אנו פועלים בתוכן – החל בהשתקת קבוצת הוואטסאפ המשפחתית וכלה בהסבה מקצועית.

    לייצר מנטרה

    אין לנו אפשרות לשלוט בכל הגורמים המשפיעים על מצב רוחנו, אולם יש לא מעט כלים שיכולים לסייע בידינו להתמודד גם עם הימים המבאסים שנקרים בדרכנו. פעולה פשוטה אחת שמצאתי אפקטיבית במיוחד היתה לייצר לעצמי מנטרה, אותה אני נוהג לשנן בכל עת בה אני מרגיש שאני עלול לשקוע לאחד מאותם התקפי דיכאון ישנים ורעים – “כל יום קדוש” – שלוש מילים שבעבורי מהוות תמצית מזוקקת של רוחניות חילונית, המאגדת מצד אחד את רעיון הזמניות של חיינו ומכאן שגם את חוסר חשיבותם או משמעותם, ומצד שני, ובאותה נשימה, גוזרת את ערכה האינסופי כמעט של כל יממה.

    הקביעה ש”כל יום קדוש” מאפשרת לי לקבל את הדברים השליליים ולהכיל אותם במסגרת התייחסות שאינה מעצימה אותם ואינה מעלימה אותם, אלא פשוט רואה אותם כחלק בלתי נפרד של החיים. כזה שאינו מצריך דרמות מיוחדות, מעניק את האפשרות המעצימה של ההתגברות, ומאפשר להמשיך ולהתרכז בצדדים החיוביים של החיים.

    מנטרות יכולות להגיע מכל מקום, שורה של שיר, משפט מספר, פסוק מכתב יד רוחני, כל דבר שיסייע לכם לקבל את הסיטואציה שנקרתה בדרככם, ולעשות זאת בצורה הטובה ביותר.

    לחרוג מעצמנו

    אמירת כן, מציאת עוגנים, נטרול פצצות ומנטרות כאלה ואחרות הן כולן דרכים טובות להתחיל את המסע אל עבר האופטימיות הקוסמית שממתינה לנו מעבר לפינה, אולם הדרך הטובה ביותר שמצאתי עד כה לחיים מלאים וחיוביים היא ככל הנראה לרתום את עצמנו למשהו שחורג מהעיסוק המיידי בחיינו.

    כתבתי על כך את הפוסט “ההיסטוריה המקוצרת של האינדיבידואל ומושג הקהילה כאפשרות של ההאטה“, ואם לתמצת אותו לכלל משפט אחד – האושר הפרטי שלנו אינו יכול להיות מנותק מהאושר של הקהילה האנושית בה אנחנו חיים, ויותר מכך, הוא מותנה בה. מכאן גם שהדרך הטובה ביותר לתחושה של אושר וסיפוק, היא לאתר את המקום בו נוכל לתרום בצורה הטובה ביותר לאושר המרבי.

    אם אני לוקח את הרעיון לקיצוניות שלו אני יכול לטעון בלב שלם כי הקנאה אינה רגש שלילי כי אם תחושה המתעוררת בנו בסיטואציה בה אנו מבינים כי אין לנו דבר שנוכל לתרום לאותו אדם כלפיו היא מופנית, ושמחה לאיד אינה אלא ביטוי כנה של אושר לנוכח מצב המצריך את סיוענו המיידי. אבל אתם כמובן שלא חייבים להסכים עם המשחק המחשבתי הזה, מספיק שתנסו בעצמכם – עובדתית, אנחנו הכי מאושרים כשאנחנו נותנים מעצמנו לזולת.

    ***

    הרשימה הקצרה הזאת כמובן אינה ממצה, וישנן עוד אינספור המלצות, חלקן קלישאתיות יותר וחלקן פחות, שיכולות לסייע לנו לבחור בגישה חיובית לחיים. בחרתי להעלות על הכתב רק את אלה שעבדו בצורה הטובה ביותר בעבורי, ומי שמעוניין יכול להוסיף לה עוד רבות אחרות.

    וודי אלן כתב פעם כי עדיף להיות עשיר מאשר עני ולו מסיבות כלכליות, ואני מאמץ את המשפט באדפטציה מתאימה: עדיף להיות אופטימי מאשר פסימי, ולו מסיבות חיוביות. החיים פשוט קצרים מידי מכדי להעביר אותם במרמור בלתי פוסק, ועשייה אופטימית תמיד נעימה יותר מפסימיות נרגנית.

    עשו מה שאתם רואים לנכון כדי להיות מאושרים, אבל עשו זאת מבלי לוותר מראש על האפשרות שתצליחו בטעות.

    ———————————————————————————

    פורסם במקור באתר "Slow"


    להגיב
  • היסטוריה גדולה, בקטנה # 6 – הסיפור מאחורי סיפורי אלף לילה ולילה…

    וואו איזו נוסטלגיה! ממש מתחשק לי לחפש את הספר שקראו לי ממנו כ"כ הרבה פעמים כילד…

    על אלאדין שמעתם? בטח ששמעתם. וסינבד המלח? ברור. לפני שהם פרצו לבמה כשכיכבו בסרטי דיסני וסדרות מצוירות, הם נקראו עלאא' אל-דין ואלסנדבאד, והם היו הדמויות המרכזיות בסיפורי-עם שונים שקובצו תחת כותר אחד – סיפורי אלף לילה ולילה.
    קובץ הסיפורים הזה מכיל סיפורי-עם מאינספור תרבויות שונות מרחבי אסיה. אפשר למצוא שם סיפורים ממקורות סיניים, פרסיים, ערביים, הודיים, ואף יהודיים. מכיוון שמרבית הסיפורים הללו התגלגלו מפה לאוזן, לאורך דרך המשי, בין סוחרים ובין ארצות, קשה לקבוע באופן חד-משמעי את השנים או התקופה שבהם הם חוברו. כקובץ אחד המכיל את הסיפורים השונים הוא עלה על הכתב בערבית כנראה באזור המאה השמינית או התשיעית וכבר מהמאה ה-11 אפשר למצוא באזורים שונים במרכז אסיה כתבי יד של הסיפורים השונים גם בפרסית, שהייתה השפה של האליטה התרבותית באזורים האלה באותם שנים.
    כמו שאתם יכולים לתאר לעצמכם, אין לספר הזה מחבר אחד, אבל סיפור המסגרת שמאגד תחתיו את כל הסיפורים הללו מייחס אותם לשחרזדה (שהרזאד), שסיפרה לבעלה המלך סיפור כל יום לפני השינה. הספר הזה עם כל האגדות וסיפורי-העם שבתוכו היה מאד פופולארי לאורך ההיסטוריה, ואף זכה לאינספור תרגומים לשפות מערביות החל מהמאה ה-18. הסיפורים השונים מתוך הקובץ עובדו לשלל סוגי מדיות לאורך השנים, וזכו לעיבודים ספרותיים, המחזות, מוזיקה, וכמובן – עיבודים טלוויזיוניים וקולנועיים. עד היום יש נופים במדבריות אסיה שמתוארים כ"נופי אלף לילה ולילה".
    אחד הדבר המיוחדים ביותר בקובץ הסיפורים הזה, הוא שהוא כמו ספוג – סופח אליו רעיונות, אלמנטים תרבותיים, וערכים שונים מכל שפה ומכל תרבות שאליה הוא מתורגם. כל מי שיקרא את סיפורו של עלאא' אל-דין יזהה בקלות רבה את האלמנטים המתקתקים שדיסני הכניסו לסיפור של אלאדין כדי שיתאים יותר לקהל מערבי. מה מהם אמיתי יותר? האם יש לדעתכם מקור אחד לסיפור שכל שאר העיבודים סוטים ממנו? גם אם כן וגם אם לא, מה שבטוח זה שכל גרסא וכל עיבוד יכולים ללמד אותנו המון לא רק על התרבות שיצרה את הסיפורים האלה, אלא גם על התרבות שאימצה אותם לחיקה והכניסה בהם שינויים.

    Arabian_nights_manuscript

    סיפור המסגרת של כל הסיפורים הללו מספר על המלך שהריאר, שמגלה כי אשתו בוגדת בו. לאחר שהוא מוציא אותה להורג הוא מחליט להתנקם במין הנשי כולו. בכל לילה מובאת אליו אישה אחרת, ולאחר שהוא מבצע בה את זממו, הוא מוציא אותה להורג בבוקר. עד שמובאת אליו שחרזדה – היא מספרת לו כל לילה סיפור, אבל בחלק הכי מותח, מפסיקה. המלך, שהיה במתח נוראי מסיפוריה, היה מחכה ליום המחר בשביל לשמוע את סוף הסיפור. כך שחרזדה הצילה את עצמה לילה אחר לילה, ואחרי אלף ואחד לילות של סיפורים, ואחרי שילדה למלך ילדים רבים, המלך החליט לחדול ממנהגו ולא להוציא אותה להורג. כך הם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה. רומנטי, הא?

    ——————————————————————————————————

    הפוסט מתוך דף האינטרנט הקסום "היסטוריה גדולה, בקטנה" עליו תוכלו לקרוא כאן


    להגיב
  • היסטוריה גדולה, בקטנה # 5 – איך חתולים עזרו פעם לנצח מלחמה…

    תמיד חשבתי שחתולים הם פחדנים (חת), אבל לא ידעתי שפעם כ"כ פחדו מהם…

    חתולים. אפשר לטעון בעדם ואפשר גם לטעון נגדם אבל רובנו נסכים שזו חיה מיוחדת, באיך שהיא מגרגרת, מתיישבת לנו על הלפטופ כדי להתחמם, עוזרת לנצח קרבות, מטפסת על ה… רגע, מה?!
    לפני המון זמן, במאה ה-6 לפנה"ס, המלך הפרסי קמביסס החל להרחיב את ממלכתו ודרש מפרעה המצרי לשלוח את בתו אליו כדי שתחיה לצידו. פרעה, שהכיר את החוק הפרסי שקבע כי על המלך להינשא רק לפרסיה, ידע שהסכמה משמעותה גזירה על בתו לחיות כפילגש בחצר המלך, אבל גם לא יכול היה לסרב כי פחד מהכוח הפרסי. הוא רקם מזימה: הוא שלח את בתו של קודמו בתפקיד וטען שזו היא בתו שלו, אך זו התוודתה והמזימה התגלתה.
    כצפוי, קמביסס פלש למצרים ופרעה קידם את פניו עם צבאו בעיירה פלוסיום שבצפון סיני בשנת 525 לפנה"ס. הקרב החל במטחי חיצים כבדים שהופלו על המחנה הפרסי אך במהרה המאזן התהפך כשהמצרים ראו את הפרסים שולפים את הקלף ששמרו בשרוול. כשהצבאות התקרבו זה לקראת זה, התגלה מחזה הזוי: המוני חתולים צעדו מלפני שורות הלוחמים הפרסיים. באותו הרגע החלו המצרים לברוח משדה הקרב, תוך שהם סופגים אבידות רבות במנוסתם.
    זאת מכיוון שחתול הייתה חיה מקודשת במצרים העתיקה ועל פי דתם של המצרים הקדמונים, הייתה זוהי החיה שבה שכנה האלה באסטט, אלת האהבה, הריקודים, הפיריון והסודות שמוצגת כאישה בעלת ראש של חתול. החתולים זכו לכבוד רב במצרים, הם נקברו במלוא הכבוד בדומה לבני אדם וכאשר מישהו ראה גופת חתול היה נדרש ממנו לגלח את גבותיו כאות לאבל.
    המצרים, כשראו בפלוסיום את בעל החיים המקודש בצד האויב (ועל פי גירסאות מסויימות גם דמויות חתול צויירו על גבי מגני הפרסים), הפסיקו את ירי החצים מפחד לפגוע בהם וכאמור ברחו מהקרב ונהרגו בהמוניהם, עד כדי כך שיווני אחד, שביקר באתר כמעט 100 שנים לאחר מכן, מתאר שבזמנו על החול היו עדיין פזורים השלדים מאותו הקרב.
    קרב פלוסיום הוא הדוגמא הראשונה בהיסטוריה הכתובה ללוחמה פסיכולוגית, בה יש שימוש בפחד מנטלי יותר מלוחמת פנים-מול-פנים. התבוסה פתחה את שערי מצרים בפני קמביסס, שסיפח אותה לממלכתו למאתיים השנים הבאות, עד שהגיע אלכסנדר מוקדון.

    ——————————————————————————————————

    הפוסט מתוך דף האינטרנט הקסום "היסטוריה גדולה, בקטנה" עליו תוכלו לקרוא כאן


    להגיב
  • אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים # 9

    [אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים # 8]

    אז הגענו למקום נפלא. אלנטג'ו בפורטוגל (רבע שעה מתמרה).

    אבל רגע.

    איך משלימים 9 חודשים במסע המטורף שלנו? אומר בקצרה שמהפוסט האחרון מצבו של אבי היקר התדרדר והתחלתי להיות על הקו של גואה-ישראל (פעם עם כל המשפחה ופעם לבד). וכשהבנו שזה הסוף החלטנו לחזור ולהיות לידו. אבי האהוב נפטר ביום הראשון של השנה ואין לי יכולת לכתוב על זה יותר, גם חצי שנה אחרי.

    אחרי 3 חודשים של שבלול בדירת 25 מ"מ מתחת לאימי, מעניקים תמיכה וממלאים בית שהתרוקן, חמשתנו + כלבה, ארזנו את מה שנשאר ועברנו לברלין. על ברלין חשבנו עוד לפני הודו. רצינו מקום שפוי, מקום אוניברסלי, מקום לקדם את פרויקט הגעגוע ומקום שלא ידרוש מאיתנו לחזור למירוץ העכברים (אני והילדים עם אזרחות גרמנית והתמיכה הממשלתית שם היתה מאוד נדיבה). חשבנו על שנה-שנתיים, להתבסס קצת, לקדם את הפרויקט, ואז לחפש שטח אדמה בדרום אירופה להקים בו את מרכז הגעגוע ולהגשים את החלום שלנו. הגענו בסוף מרץ, ביום הולדתי ה-42 לדירה קסומה במרכז ברלין (סאבלט), וחשבנו שאנו מתחילים חיים חדשים.

    חיינו בדיוק 100 ימים בגרמניה. 100 ימים של חסר. היה לנו כסף וחברים ונוחות, החנות הטבעונית היתה משגעת וכך גם הפארקים העירוניים. אבל משהו היה חסר (ואני עדיין לא מדבר על מעיל טוב לפני החורף הקפוא שעמד להגיע). אני רציתי טבע. אמיתי. עם מרחבים. וגיל התגעגעה לקהילתיות, לתחושת ביחד ועזרה הדדית.

    ואז, אחרי שהצלחנו בעמל רב ובמסע שכנועים לרשום את ביתנו לירי לבית הספר הכי טוב בברלין (דו לשוני), בלב מסע חיפושים למעון קבוע ובדיוק שקבענו מספר תאריכים לסדנאות של גיל, וכשבחשבון הבנק יש לנו 2 גרוש וחצי, הגיע מכתב מאוד מפתיע. התמיכה הממשלתית שכ"כ חיכינו לה אולי לא תאושר (למרות האזרחות הגרמנית וחודשיים של ביורוקרטיות אינסופיות). הבנו שאחרי הכול, השיטה שואבת אותנו חזרה ונצטרך לחזור לחיים שלא רצינו – בחזרה אל מרוץ העכברים. אופס.

    "במקרה" לגמרי, ממש באותו ערב, חברים מן העבר הודיעו לנו שמצאו שטח בפורטוגל ושהם עוברים אליו ביולי.

    נשמנו.

    חשבנו.

    הרגשנו.

    התרגשנו.

    והחלטנו!

    עוברים לפורטוגל! לא עוד שנה-שנתיים כמו התוכנית המקורית. לא אחרי שנתבסס או נתקדם עם הפרויקט. אלא עכשיו. כי זה מה שהלב קורא אליו.
    אחרי לילה שבו כמעט לא ישנו מהתרגשות ואושר על מעבר לחיים שתמיד חלמנו עליהם, שלחנו מכתב ויתור לבית הספר והודענו לחברים שאנחנו עוזבים.
    אחרי כמה ימים קיבלנו מכתב אישור על התמיכה הממשלתית… (ועל זה החברים אומרים "היקום גומל לאמיצים").
    אבל כבר לא הייתה דרחזרה… לא ללב (ידענו שאנו מוותרים על חיי נוחות בברלין ויוצאים להרפתקאה ולקפיצה של אמונה). קנינו רכב, אוהל וגזיה, העמסנו את כל החיים שלנו על האוטו, ויצאנו למסע של 3,000 ק"מ מברלין עד (דרום) פורטוגל.

    IMG_20150702_081955נסענו כ-4 שעות ביום (וכל הכבוד לילדים ובמיוחד לליאו שביום הראשון למסע חטף אבעבועות…), דרך היער השחור וחברים טובים מהטיולים שעשיתי כל השנים. כל לילה עוצרים בקמפינג אחר, מבשלים על גזיה לכל המשפחה, תזכורת לטיולי הרווקות שלי בדרום אמריקה וניו-זילנד, רק הפעם עם משפחה – ולא בטרק אל הר, אלא בדרך אל המקום שעוד מעט נקרא לו בית.
    כשעברנו בברצלונה בה גרתי לפני יותר מעשור – יכולתי לסגור 2 מעגלים דרך מפגש עם שותף שהיתה לי איתו מרקיה ולילה אצל עוד חברה מקסימה.
    סיימנו 10 ימים בדרכים והגענו אל נ"צ שקיבלנו מהחברים, אל עיירונת מנומנמת בשם Cabacos (בעברית "דלעת") שנמצאת בעמק הברזל שבאלנטז'ו, בדרום מערב פורטוגל.

    הגענו הביתה.

    אל המקום שתמיד חלמתי עליו.

    אנחנו גרים בשכירות זולה יותר מהודו, במתחם סופר אקולוגי אצל בחור מקסים שקוראים לנו עמנואל ("מנו") שבנה את כל המקום בשתי ידיו.
    יש לנו בית פורטוגזי מדהים עם אח עצים, סלון ענק וגם חדר ללירי (סופסוף).
    יש לנו בריכה טבעית ולידה סאונה לחורף. מסביב מגוון עצי פרי ושתילי עגבניות טעימות. כמעו כל יום הילדים רצים אל חדר המוזיקה והיום גם גיליתי ספריה קסומה. יש לי את הנגריה שתמיד חלמתי עליה עם גישה לכל כלי עבודה שאני אוהב.
    הכול כאן בנוי מחומרים משהשטח, מאדמה וחימר ועץ. לידנו גרים החברים (ועוד זוג מגיע עם קראוון ממש מחר) ושכרנו עוד מבנה קסום שכבר התחיל לפעול כגן (גיל הגננת הראשית).
    בקרוב אתחיל ללמוד איך לבנות בית בעצמי, המורה המושלם הוא המארח שלי כאן.
    אנחנו חיים פשוט, חיים בזול. חיים מחוץ לשיטה. נפשי מוצאת כאן מנוח ואני חש ששבתי אל המקור, אל הפשטות אליה כ"כ התגעגעתי. ומכאן, כשטוב לנו אבל באמת ומבפנים, נוכל ליצור קהלה אקולוגית טבעונית בה נוכל להגשים את כל חלומותנו.
    הילדים מאושרים, וגם אנחנו.

    יצאנו למסע לפני שנה וקצת מתוך רצון להגשים ייעוד. עברנו חצי עולם וגרנו בארבע מדינות בחיפוש אחר המקום הנכון. אמרו לי שאני בורח, שאפשר גם בארץ, ושבסוף נחזור.
    אבל התעקשנו להמשיך ולנוע עד שהלב יגיד לעצור.

    והגענו לגן עדן.

    הביתה.

    ואת הבלוג הזה אפשר לסיים כי אין לנו כוונה להמשיך ולנוע פיזית אלא רק פנימה אל תוך עצמנו. נחפש לנו יחד עם החברים שטח אדמה באזור ושם נבנה לנו את ביתנו.

    אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים!

    IMG_20150723_133651


    להגיב
  • היסטוריה גדולה, בקטנה # 4 – על שחרור, נפילה, שכר ועונש והינדואיזם

    "שחרור ונפילה"… אף פעם לא ידעתי כמה המשחק "סולמות ונחשים" רוחני…

    מכירים את משחק הילדים סולמות ונחשים? כולנו שיחקנו בזה כשהיינו ילדים. זוכרים? משחק לוח שצריך לטפס בו עם החייל שלך מהשורה התחתונה עד לשורה העליונה, להיעזר בסולמות ולהיזהר מהנחשים שיכולים להפיל אותך חזרה למטה ולמנוע את ניצחונך. סוג של מירוץ תחרותי ומהנה. אבל רובנו לא מכירים את המקורות של המשחק הזה, שנועד ללמד ילדים שיעור חינוכי וקשה למדי.

    המשחק סולמות ונחשים הומצא בהודו אי שם בעבר הרחוק. יש שממקמים את ראשיתו במאה השנייה לפני הספירה ויש כאלה שמייחסים את המצאתו למשורר קדוש מהמאה ה-13. כך או כך, הוא נוכח בהודו לפחות כמה מאות טובות של שנים. שמו של המשחק בסנסקריט מעיד על תכליתו הרבה יותר מאשר "סולמות ונחשים" היבשושי והאינפורמטיבי. בסנסקריט הוא נקרא "מוקשה פאתאם" – שחרור ונפילה, והוא הומצא כדי ללמד ילדים הינדואים על אופן הפעולה של הקארמה.

    כמובן שתורת הקארמה, או קצירת פירות הפעולה שלנו, היא הרבה יותר מורכבת ממה שהמשחק מלמד, אבל בגדול לפי המשחק מעשים טובים מובילים לגאולה, לשחרור ממעגל הלידות והמיתות (במשחק – עלייה בסולמות כלפי מעלה), ומעשים רעים מובילים לנפילה שוב ושוב לתוך מעגל הסבל האינסופי הזה (במשחק – נפילה בגלל הנחשים כלפי מטה). במשבצות שבהן הופיעו הסולמות, היו רשומים המעשים הטובים שמובילים את האדם לשחרור (נדיבות, ידיעה נכונה, סגפנות ועוד), ובמשבצות של הנחשים היו כתובים המעשים הרעים שפוגעים בקארמה (שחצנות, גניבה, כעס, תאוות-בצע ועוד). כדי להמחיש עוד יותר את הפירות של פעולותינו, לוחות המשחק היו מעוטרים בציורים של עולם האלים בצד העליון של הלוח, והופיעו שם לעתים דמויות כמו וישנו, שיווה, פארווטי ועוד.
    בשנת 1892 המשחק הוצג לראשונה בממלכה הבריטית על ידי הפקידים הקולוניאליים שנתקלו בו בהודו. בגרסא הבריטית של המשחק המעשים הטובים והרעים עברו התאמות לעולם הערכים והמוסר הויקטוריאני של המאה ה-19: משבצות של חסכנות והכאה על חטא הובילו באמצעות סולמות למשבצות של הגשמה והצלחה, ואילו וותרנות וחוסר-צייתנות הובילו באמצעות נחשים למשבצות של עוני ובושה. גם המבנה של המשחק קצת השתנה – בגרסא ההודית מספר הנחשים היה רב יותר ממספר הסולמות, אבל הגרסא הבריטית השוותה בין מספר הסולמות והנחשים.
    היום, אחרי כל השינויים וההתאמות שהמשחק עבר בעולם המערבי, די נעלם ממנו כל זכר לעולם הדתי ההינדואי שבתוכו הוא צמח. קצת חבל, אבל בסה"כ מרתק לראות איך אותו משחק הצליח להתאים את עצמו לעולם תרבותי אחר לגמרי, שמקדם ערכים אחרים לגמרי. ואולי דווקא הדמיון בין התרבויות איפשר את ההטמעה המוצלחת הזאת: ההצלחה הזו יכולה ללמד אותנו משהו על האמונה המשותפת שלנו שבסופו של דבר שלמעשים יש השלכות.

     

    ——————————————————————————————————

    הפוסט מתוך דף האינטרנט הקסום "היסטוריה גדולה, בקטנה" עליו תוכלו לקרוא כאן


    להגיב
  • מעביר את זה הלאה – מושבה חופשית למכירה!

    אז אחרי הודעתה המרגשת של רונית על עזיבתה את מושבה חופשית, נשארתי אני כבעלים יחיד ובמצב קצת בלתי אפשרי… כאן בפורטוגל, אחרי מעבר לארץ חדשה, עם אישה ו-3 ילדים קטנים – ובמיוחד, כי אני לא שם, אצלכם, במושבה המופלאה הזאת פרדס חנה-כרכור… ועד כמה שאני אוהב את האתר ואת המושבה – החיים שלנו הם עכשיו כאן הרחק… ומכיוון שאין לנו כל כוונה לחזור בקרוב, כנראה שנכון והגיוני, להעביר את מושבה חופשית לידיים חדשות.

    אז מה זה אומר?

    אני מחפש מישהו או מישהי שמושבה חופשית יקרה להם. שחיים באזור והם חלק מהקהילה של פרדס חנה כרכור. ושרוצים לנהל אתר עם נשמה, שהוא הרבה יותר מעסק.

    כשרון כתיבה מומלץ מאוד (אף שיש הרבה כותבים מדהימים מסביב שניתן ללקט).

    כדאי גם לדעת למכור (אבל בעדינות ובאנושיות)

    ידע בוורדפרס ויכולות תכנות הם יתרון ענק – תמיד יש מה לעדכן ולתקן במאחורי הקלעים של האתר

    אבל הכי חשוב הוא החיבור למהות של אתר קהילתי כמו של פעם ושכמעט לא רואים היום, שהוא קודם כל למען הקהילה ורואה אנשים לפני עסקים. הלוחות החינמים של האתר, שממשיכים להיות פעילים מאוד ולשרת את כולם – יישארו פתוחים וחינמים לתמיד (זה יהיה בהסכם המכירה). הזכויות על הפוסטים של כותבים יישארו תמיד בידיהם.

    לגבי השאר – זו בחירה של הבעלים הבא.

    האתר חי ובועט, נכון שחלה ירידה מאז שהפייסבוק השתלט על כל חלקה טובה, אבל עדיין נשאר קהל נאמן של קרוב ל-20,000 גולשים בחודש, עם זמן שהייה באתר של כ-2 דקות (נדיר במחוזות האינטרנט). על המוניטין אין צורך להרחיב, אם אתם קוראים את זה, אתם מכירים את ההיסטוריה של האתר. מבחר אפיקי הכנסה, לקוחות נאמנים (חלקם יותר מ-4 שנים!) ואינסוף פוטנציאל ואפשרויות פיתוח (מה עם "גליל חופשי"? או אפליקציה לסמארטפון שעוזרת למצוא דירות ועבודות באזור?…). ואחרי 9 שנים ואלפי מילים, גוגל "מאוד אוהבים" את מושבה חופשית, כלומר, האתר הוא פלטפורמה אורגנית לקידום אתרים!

    אשמח בפרטי לספר עוד

    ולגבי המחיר – מחיר רצפה באמת – במטרה למכור עד סוף השנה (אבל אדגיש – אעדיף לסגור את האתר מאשר למכור אותו בנזיד עדשים לאדם לא מתאים).

    המעוניין/ת, אנא שלחו אלי מייל אישי: royema@gmail.com

    אני מגיע בסוף השנה לארץ ומתכנן לעשות אז הליך מסודר של העברה (התמיכה והחפיפה בתפעול תינתן כמה שצריך).

    אז אם תמיד חלמתם שיהיה לכם אתר משלכם… אם רציתם להשמיע את הקול שלכם, להניע תהליכים ובאמת להשפיע…

    פנו אלי


    להגיב
  • היסטוריה גדולה, בקטנה # 2 – יום גוש הגבינה…

    (רק תדמיינו את ביבי עושה על האש פתוח אצלו בוילה בקיסריה…)

    מה קורה כשהאיש הכי חשוב במדינה מזמין אותך למסיבה אצלו בדירה החדשה? ומה קורה כשאותו איש חשוב מזמין את כל האזרחים?

    בבחירות לנשיאות 1829, העמידה בראשה המפלגה הדמוקרטית את גיבור מלחמת 1812, אנדרו ג'קסון. ג'קסון – נאמן לערכי התקופה המשתנים, עיצב דמות מנהיג שונה בתכלית מזו של כל הנשיאים ששירתו מאז שהוכתר וושינגטון האריסטוקרט ועד ג'ון קווינסי אדמס – קודמו בתפקיד: ג'קסון ביקש להשליך מעליו כל צל של אליטיסטיות ועיצב עצמו כמנהיג לוחמני, עוצמתי ועממי (כה עממי עד שמספרים שמלבד חתימת שמו, לא ידע קרוא וכתוב).
    ברביעי במרץ 1829, עם השבעתו לנשיאות ארצות הברית, נערכה בבית הלבן קבלת פנים פתוחה לציבור, אליה הגיעו כעשרים אלף איש. הבית הלבן – סמל הממלכתיות האמריקנית, שזכה לארח עד אז בעיקר משלחות פוליטיות מעונבות וטקסים רשמיים, הפך לזירה של אי סדר המוני. אחת מנשות החברה הגבוהה שנכחה באירוע כתבה בזיכרונותיה שאילולא הוברח הנשיא בשלב מוקדם של הערב אל מגוריו המופרדים, היה ודאי נמחץ למוות מהמוני העם שביקשו ללחוץ את ידו.
    במהלך קבלת הפנים (שנראתה יותר כמו השתלטות עוינת מחגיגה מכובדת) שטיחים נקרעו, כלי כסף נגנבו, דלתות נפרצו וגוש הגבינה העצום שהעמידו אנשי הבית הלבן עבור המוני האורחים חוסל במהירות, בעוד שאריותיו כיסו את הקירות והרצפה בזוהמה והשאירו צחנה כל כך גדולה עד שחודשים אחר כך הריח העז נשמר.

    המסיבה הפרועה הזאת מספקת לנו תובנה היסטורית חשובה: מאז תחילת המאה ה-19, התרבות הפוליטית האמריקנית חוותה את אחת התהפוכות המרכזיות בתולדותיה.
    אם בסוף המאה ה-18 נוצרה חוקת ארצות הברית – המסגרת הפרוצדורלית של הרפובליקה, במאה ה-19, עם יצירת שיטה מפלגתית מודרנית, דמות המדינאי נקי הכפיים הוחלפה בדמותו של הפוליטיקאי שידו בכל ויד כל בו. היה זה תהליך ארוך שנים שבסופו התמלאה הזירה הפוליטית בשחקנים מסוג חדש: פוליטיקאים הנדרשים לרדת מפסגת האולימפוס, להפשיל שרוולים וללכלך ידיים בכדי להשיג קולות.

    ——————————————————————————————————

    הפוסט מתוך דף האינטרנט הקסום "היסטוריה גדולה, בקטנה" עליו תוכלו לקרוא כאן


    להגיב
  • למה לאביב קוראים אביב או: הצד הבלשני של חוק זרימת האנרגיה

    יתיר[יתיר שדה] שלום. שמי יתיר, בן 35, תושב פרדס חנה רבתי מאז 2009.
    כשאנשים שואלים אותי "מה אתה עושה?" תשובתי הצינית מתחכמת תהיה על פי רוב: "אני? אני עוסק במקצוע העתיק ביותר בעולם". האמת היא שזה די נכון: אני לקט. בשנים האחרונות אני מלקט לא רק צמחים, כי אם גם מתכונים, סיפורים, רעיונות ומחשבות.

    שמחתי על ההצעה לכתוב במושבה חופשית – ולחלוק מעט מהלקט שלי עם הקוראים. זו הרשימה הראשונה שלי. בהמשך תבואנה רשימות נוספות. אני עדיין לא יודע על מה אכתוב בפעמים הבאות. הפעם אכתוב על האביב, ועל החוק הראשון והחשוב ביותר של הלקטות – חוק זרימת האנרגיה.

    כולנו נוהגים לקשור את האביב ללבלוב ופריחה.

    האמת היא, שללקט המתבונן בכל יום בטבע המשתנה לנגד עיניו – ברור שההיפך הוא הנכון:

    בימי קדם, כשרצו העולים לרגל לירושלים לדעת האם הבוץ בדרכים כבר יבש, הגשמים פסקו, וניתן לצאת ללא חשש למסע המפרך – נהגו לפקוד את שדותיהם; הם היו מלקטים גבעולים נושאי שיבולים (חיטה ושעורה) ומבצעים חתך לרוחבם. מבט קצר למרכז הגבעול סיפק סימן חשוב לבוא האביב. מדובר בשינוי מורפולוגי משמעותי המתחולל בימים אלה בקרבם של הצמחים החד-שנתיים המתקרבים לסיום מחזור הגידול שלהם: הללו, ש"מבינים היטב" כי הקץ קרב – משקיעים כעת את כל מאמציהם בטיפוח אברי הרבייה שלהם ובהעמדת צאצאים. הם מזרימים את מירב האנרגיה שבכוחם לגייס במעלה הגבעול או עמוד התפרחת. לשם כך – בהתאם ל"חוק זרימת האנרגיה", מרקם העלים נעשה סיבי וקשה, והגבעולים וצווארי השורש מתרוקנים מתוכנם ונעשים חלולים ונבובים כאבוב. זהו, אפוא, מקור המילה אביב.

    חוק זרימת האנרגיה הוא חוק פשוט: חלקי הצמח הנאכלים נמצאים בשיא טריותם ועסיסיותם בתקופה שבה משקיע הצמח את מירב האנרגיה שלו דווקא בהם. כאשר הצמח מתחיל להתפתח, רוב האנרגיה זורמת לעליו. בהמשך תזרום האנרגיה אל הגבעולים, משם אל הפרחים ולבסוף אל הפרי או הזרע. עלי חסה שיקפו כאשר עמוד התפרחת כבר פורץ מתוך שושנתם – בהכרח יהיו מרים, סיביים ונוקשים. יש לאכול אותם לפני שהצמח עובר לשלב הפריחה. הכלל הזה נכון (וחשוב) לא רק מהטעם הגסטרונומי, אלא גם מהטעם האקולוגי: עם קטמתי גבעול של צמח בבסיסו, בחלקו המעוצה והיבש – דבר לו יתחדש ממנו. אך עם אקטום את אותו הגבעול בחלקו העסיסי והטרי – יוכל הגבעול להתחדש על נקלה ולהצמיח פרחים ופירות.

    האביב כבר כאן, נוכח במלוא עוזו: זהו הזמן ליהנות מיפי הפריחה ולא פחות מכך מטעמה. אבקני הפרחים ערבים לחיך ומכילים ריכוז גבוה של חלבונים. הצוף האגור בפרח מוסיף לו מתקתקות עדינה. מומלץ לשלב פרחי מצליבים, עיריות וקטניות בסלט הבוקר שלכם. את תפרחות הגדילן מומלץ לבשל במים עם מעט לימון ומלח – ולהתענג על טעמם העמוק והאגוזי של ארטישוקי הבר הללו.

    אביב יתירבסדנאות הקרובות שלי אעסוק יותר בשימור מזון, ופחות בבישול טרי שלו. הדבר נכון הן מבחינה תזונתית והן מבחינת צריכה של מזון מקומי לקראת הקיץ היבש והחם. על כך – באחד הפוסטים הבאים.

    —————————————————————————————————————————————————————

    יתיר שדה – סדנאות ליקוט ובישול, תיירות אקו-קולינרית, פיתוח הדרכה והנחיית קבוצות בטבע – 054-2248243 | מייל | פייסבוק


    להגיב
Close