התפתחות האתר

  • שיר לשבת: "תפילה" / לאה גולדברג

    תפילה / לאה גולדברג

    ״לַמְּדֵנִי, אֱלֹהַי, בָּרֵך וְהִתְפַּלֵּל

    עַל סוֹד עָלֶה קָמֵל, עַל נֹגַהּ פְּרִי בָּשֵׁל,

    עַל הַחֵרוּת הַזֹּאת: לִרְאוֹת, לָחוּשׁ, לִנְשֹׁם,

    לָדַעַת, לְיַחֵל, לְהִכָּשֵׁל.

    לַמֵּד אֶת שִׂפְתוֹתַי בְּרָכָה וְשִׁיר הַלֵּל

    בְּהִתְחַדֵּשׁ זְמַנְּךָ עִם בֹּקֶר וְעִם לֵיל,

    לְבַל יִהְיֶה יוֹמִי הַיּוֹם כִּתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם.

    לְבַל יִהְיֶה עָלַי יוֹמִי הֶרְגֵּל.״


    להגיב
  • הסטוריה גדולה, בקטנה # 15 – מגלים את קולומבוס מגלה את אמריקה

    בשנת 1492 הפליג הנווט האיטלקי כריסטופר קולומבוס מספרד מערבה, והגיע לראשונה לאיים הקאריביים. אף על פי שקולומבוס כנראה לא היה האירופאי הראשון שהגיע לאמריקה, מסעותיו הובילו אירופאים רבים לצאת בעקבותיו לעבר הארצות החדשות שהתגלו. בעקבות מסעות אלו התחזקה דריסת הרגל של אירופה ב"עולם החדש", דבר שהוביל לשינויים מרחיקי לכת בכלכלה ובחברה בכל רחבי העולם. אבל למה בעצם קולומבוס רצה להגיע לאמריקה מלכתחילה?

    התשובה היא כמובן שהוא כלל לא תכנן להגיע לאמריקה. למעשה, קולומבוס היה בטוח עד ליומו האחרון שהוא הגיע בכלל לחופי הודו (ולכן כינה את המקומיים "אינדיאנים"), וסירב להכיר בכך שהוא הגיע ליבשת חדשה. הודו הייתה היעד למסעו של קולומבוס בשל חשיבותה באותה התקופה, שכן היא הייתה מרכז מסחרי חשוב, ממנו הגיעו תבלינים ליבשת אירופה. הדרך הקלה עבור הסוחרים האירופאים להגיע לתבלינים מהודו הייתה כמובן ממזרח, דרך נתיבי הסחר באסיה, אבל במהלך המאה ה-15 נוצרה להם בעיה קשה: נתיבי המסחר עברו לשליטת אחת האימפריות החזקות ביותר באותה התקופה, האימפריה העות'מאנית.

    בשנים אלה העות'מאנים כבר שלטו בבלקן ובתורכיה של ימנו. חוץ מצבא מרשים, לעות'מאנים היה צי גדול, שהיה אולי החזק ביותר באגן הים התיכון: היו להם ספינות מהירות ועמידות ונווטים מוכשרים, והם השליטו את מרותם על איים וחופים רבים בחצי המזרחי של אגן הים התיכון. הקושי של האירופאים העמיק כאשר העות'מאנים כבשו גם את המזרח התיכון, דבר שאפשר להם לשלוט באופן מלא ב"נתיב התבלינים" להודו, דרך היבשה ודרך הים, ולכן הם גם הרשו לעצמם לגבות מיסים גבוהים לסחורות שעברו דרכם.

    האירופאים ממש לא אהבו להיות תלויים בעות'מאנים, אבל הם גם חששו להיגרר לעימותים צבאיים מולם, שכן העות'מאנים בתקופה זו נראו קצת כבלתי מנוצחים. לכן, הסוחרים והמלכים של אירופה חיפשו דרך חלופית להגיע להודו. הפורטוגזים בחרו לעקוף את אפריקה מדרום, בעוד שקולומבוס האמין שדווקא הפלגה מערבה היא הפתרון – וכך במקרה "גילה" את אמריקה. אגב, העות'מאנים עצמם ידעו על קיומה של אמריקה שנים מעטות בלבד אחרי שגילו אותה האירופאים: האדמירל והקרטוגרף העות'מאני הידוע פירי ראיס שרטט מפה שבה הופיעו העולם החדש והאוקיינוס האטלנטי כבר ב-1513. עם זאת, את הסולטאן עצמו, המידע כנראה פשוט לא עניין: אמריקה הייתה רחוקה ומה שהיה חשוב באותה התקופה הוא הנתיב להודו – שבו הוא כבר שלט.

    ——————————————————————————————————

    הפוסט מתוך דף האינטרנט הקסום "היסטוריה גדולה, בקטנה" עליו תוכלו לקרוא כאן


    להגיב
  • שיר לשבת: "מלון אורחים" – ג'לאלאדין רומי

    מלון אורחים / ג'לאלאדין רומי

    להיות אנושי זה מלון אורחים.
    אורח חדש מדי בוקר.

    שמחה, דכאון, רשעות,
    מודעות חולפת מגיעה
    כאורח בלתי צפוי.

    קבל את כולם בברכה ובדר אותם!
    אפילו אם הם קהל של עצבונות,
    שמנקה את ביתך באלימות
    מכל רהיטיו,
    עדיין, התייחס לכל אורח בכבוד.
    ייתכן שהוא מרוקן אותך
    בעבור עונג חדש.

    המחשבה החשוכה, הבושה, הרשעות,
    פגוש אותם צוחק בדלת,
    והזמן אותם פנימה.

    היה מלא תודה לכל מי שבא,
    כי כל אחד מהם נשלח
    כמדריך מלמעלה.
    ————

    מתוך ספרה של מתי ליבליך "האדם בקצה האגו"


    להגיב
  • שמחה רבה שמחה רבה? אביב הגיע, פסח…

    יותר מחצי שנה שלא כתבתי במושבה. כתבתי הרבה פוסטים, חלק שיווקיים, חלק עריכות של אורחים. אבל לשבת ולכתוב את אשר ליבי, לא יצא מאז ראש השנה. עם דגש על יצא. כי כתיבה מהלב היא כזאת שיוצאת ממנו. לא מהראש. לא לכתוב על "מה שצריך" או "מה שקורה עכשיו", אלא על עניינים שברומו של לב, שהם אוניברסלים ופרטיים גם יחד, שהם סודיים וגלויים לעיני כל.

    אבל איך מוציאים שם מהלב כוחות לכתוב או לפעול על בסיס קבוע. איך יוצאים מעבדות המוח לשקט של הלב. זה הסוד שאני מקווה למצוא השנה שאולי יוציא אותי באמת לחופשי.

    וזה לא שלא ניסיתי לכתוב. אפילו הלכתי לסדנת כתיבה עם גבי ניצן (מומלץ!). עלו לי אחלה רעיונות ואלוהים, כל מה שקורה בעולם ובחיים שלי יכול לתת נושאים לרומן. אבל כשסופסופ ישבתי מול המקלדת, מייד הצטרף השופט הפנימי שאף פעם לא מרוצה, או שהיה משהו חשוב יותר לעשות. אז מוסיף להגדרת החופש גם את החופש מביקורת עצמית. מהרצון להיות מקורי ומצוין כל הזמן. ואת הבחירה החופשית חסרת נקיפות המצפון או רגשות האשם לעשות עכשיו, בדיוק עכשיו, את מה שהכי טוב בשבילי ואני הכי רוצה לעשות (גם אם למישהו אחר זה רגע פחות מתאים).
    אני אלך לי לנוח רגע.
    "אבא קקי!" (כמה שאני טוב בתיאוריות…).

    מחר נעשה לנו מדורה עם חילדים וחברים. ליל כאוס חופשי. נדבר על מושג החופש ועל חיים בתקופה של עבדות מודרנית (כזאת שהעבד לא מודע לעובדה שהוא כזה). על ההבדלים בין חופש פנימי וחיצוני ואולי נקבל עיצה טובה מהילדים, איך תמיד לחיות את הרגע ולא לדאוג לעתיד…

    חג חירות רב מימדית הוליסטית ומלאה (-: שמח


    להגיב
  • מסע ה- 8,196 דפים / רודי סעדה (אול אין)

    [רודי סעדה]

    לפני שלוש שנים ושלושה חודשים בדיוק החלטתי באופן נחוש ללמוד לכתוב, ממש מאפס, להניע את היד ולהריץ אותיות כחולות על הדף, מה שיוצא יוצא, על העיני על הראסי, אוֹל אִין. בבוקר שעה בערב שעה, לא פחות משעתיים. היו ימים של חמש. 'כולל יום שבת רודי?' כן, הבטחתי לעצמי, 'כולל שאני בחו"ל?' כן כולל שאתה בחו"ל רודי. אתה נכנס לאוֹל אִין, דיברתי אל עצמי בגוף שני, אתה כותב, בכתב יד, בעיפרון, בעת כדורי, בעט נובע שנקנה מדנה עטים בדיזינגוף, ולרגע לא אדבר איתה על מחדד, שהיא לא תהפוך ל'דנה כלי כתיבה'.

    עד לרגע זה 8,196 דפי A4 ששזורים ל 117 דפדפות ספירלות זולות שנקנו ממאקסטוק בגבעתיים, לקח לי חמישה חודשים לקרוא את כולן, לא הכל מובן, לא הכל קריא, כתבתי הרבה, על החומה בסין, בחושה בסיני, כתבתי שהייתי עמוק בכוכבים ביער של קוסטה ריקה ובין סצינות בהצגה של קופיקו.

    דפים עם עיגולי קפה, דפים קרועים, חול ים, שיערות חתול לבנות, דמעות, אני זוכר אותן, זוכר כל אחת מהן.

    הרבה מחברות כתבתי סתם, מילים, אותיות שחוברו למשפטים חסרי היגיון, שירים, הרבה אני כותב על סטנדאפ, לא סטנדאפ על הסטנדאפ, מה זה סטנדאפ, אני מנתח סטנדאפ מכל הכיוונים מותח אותו עד שזה מאבד משמעות, ואז כותב רעיונות, ומחשבות, וזכרונות ועבר הרבה עבר ממלא את הדפים.

    אני כותב התבוננות, על מה אני רואה באותו הרגע, איך פעמוני הרוח שהתקנתי מנגנים לי רוח סתיו, לגשם שפורץ דרך הפתח הצר בחלון שלא סגרו עד הסוף, כותב מעבר דירה, מכתב פרידה לחבר, וברכת מזל טוב לאמא.

    כותב על הכלא בצבא, על הכלא באזרחי, מפחד פחד מוות על הדפים, על החרדות, על מערכת המשפט על הסיפור הקפקאי שהיסטוריית החיים ניווטה אותי בנתיב שאני כל כך רוצה למחוק אותו אבל משתדל לחיות איתו בשלום.

    יש מחברות שלמות שאני כותב על אמונה, ואלוהים, אני כותב תפילות, כמיהות, אני כותב על חופש.

    אני כותב את הטיולים בחו"ל, איך האינדיאני לקח אותי לטיול בנופיה היפים של הנפש בלילה ההוא סביב המדורה ביער, את הצלילה בלילה בים הקאריבי של קולומביה, את הפיגוע שהייתי עד אליו, את הצניחה החופשית בארגנטינה, ואיך לזה שעלה לפניי לא נפתח המצנח, אני כותב על המוות שלו, על כמעט המוות שלי, כותב תודה לחוט השערה, שהחזיק אותי בחיים. מרגיש כמו ויסלבה שימבורסקה. תודה. תודה. תודה. הרבה תודה יש במחברות.

    אני כותב את החיים, את החזון שלי, איך הדימיון הפרוע מגרד חלומות על הדפים, מתפרק לאותיות ומשפטים שהופכים לעוגנים בדרך שאני כל פעם לומד לצעוד אותה מחדש. את הנפילות והקימות, לאט לאט ובעדינות.

    ואז הריון, כותב על ההריון, הלא צפוי, כותב על ההפלה, על הגרידה, על היום הנוראי ההוא באסותא על הנסיעה ברכבת, על הילד שלא נולד על תמונת הפרופיל שלו באולטראסאונד שנחקקה לי בזיכרון.

    2 מחברות אני כותב על דמעות, על הטעם שלהם, השקיפות, על העיניים הצלולות שהן משאירות בלכתן, אני כותב דמעות של שמחה בחתונה, ודמעות אחרות, סמיכות, עכורות, אני בוכה על הדף פרידה, מחברת על פרידה ועוד מחברת ועוד מחברת, וספק מזדחל, ספק כותב ספק.

    הרבה ספק, ערימת דפים של ספק, ספירלות של ספק. וחושך על הדף כולו באותיות כחולות מבולגנות.

    ואור.

    כמה דפים על אור, ואז מחברת שלמה של שמחה, ועוד מחברת על חופש, אני כותב על השמש שזורחת, כותב אסטרולוגיה, כותב כוכבים, כותב עם וונוס יופיטר ומאדים.

    אני כותב על הפגישה עם המתקשר ההוא, על הדקל שמולי בסיני, על הגאות והשפל, על חלוקי הנחל, על חוסיין, על הגלים שליטפו לי את התודעה בביקור האחרון בראס אל שטן.

    שלוש שנים ושלושה חודשים, שזורים לאותיות, סיפורים שקטפתי בדרך, ו… וואלה יש סיפורים מגניבים הזויים חלקם מטורפים. כחלק מלימוד הכתיבה, החלטתי לקטוף כל שבוע סיפור מהמחברות ולהעלות אותו לכאן, לא משימה קלה, ישנם סיפורים שפרוסים על שנה, ויש סיפורים שהם אירוע בודד. ומעבר לזה זאת חשיפה מאתגרת עבורי, אבל אני עושה את זה, על העיני על הראסי. חלק מהסיפורים יהיו ארוכים חלקם קצרים, אלמד לתמצת, לקצר, להעביר את העיקר, להשתפר.

    אול אין רודי אול אין. (למעלה זו תמונה של חופש)

    > חלק שני – הבוכריס שלי


    רודי סעדה  שחקן, סטנדאפיסט וחוקר את עצמו, עף בעולם וגם בתוכו. מחפש הומור ולא פוסח גם על הדרמה.


    להגיב
  • היסטוריה גדולה, בקטנה # 14 – הפגישה של אלוויס וניקסון

    הביטו בשני האנשים שמופיעים כאן בתמונה. כל אחד מהם היה ברגע הנתון של הפגישה, רגע לפני חג המולד של שנת 1970 על פרשת דרכים שתקבע איך הם יופיעו בזיכרון הקולקטיבי האמריקאי, ואף המערבי בכלל. בצד הימני נמצא אלביס. בצד שמאל נמצא הנשיא דאז ריצ'ארד ניקסון – אז למה הם נפגשו, מה יצא להם מזה, והאם הייתה לכך השפעה על חיינו?

    בשנת 1970 אלביס היה מצד אחד כבר אחרי שנות השיא שלו, אי שם לפני 15 שנה באמצע שנות ה-50. מאז כבר עלו אינספור כוכבים חדשים בבריטניה ובארה"ב שהפכו את המוזיקה למשהו אחר לגמרי – הביטלס, הרולינג סטונס, בוב דילן, ג'ימי הנדריקס ועוד רבים אחרים. מצד שני 1970 גם הייתה תקופת הקאמבק של אלביס. מוזיקת הרוק החלה להסתכל על עצמה ברטרוספקטיבה. זו הייתה תקופה בה אלביס הוכתר כ"מלך הרוק" והוכר כאחד האבות המייסדים של הז'אנר, והוא החל שוב להקליט שירים מוצלחים ולצאת למסעי הופעות גרנדיוזיים.

    ניקסון מצד שני, היה לכאורה בשיא כוחו – שנה קודם לכן הצליח להיבחר כנשיא ארה"ב, בתקופתו ארה"ב הנחיתה אדם על הירח, וניקסון החל לטפל ברצינות בסוגיה הכואבת של מלחמת ויאטנם (כמה שנים בודדות לאחר מכן קיבל מזכיר המדינה שלו הנרי קיסינג'ר פרס נובל לשלום על הישג זה). עם זאת ניקסון התמודד גם עם אופוזיציה רבה מחוגים ליברליים – פעילים לזכויות השחורים, הלהט"ב, הפמיניזם ועוד ראו בניקסון כל מה שרע בארה"ב השמרנית שניסתה להשתיק אותם.

    עם זאת, הפגישה בין אלביס לניקסון לא הייתה ביוזמה הדדית. אלביס היה לחלוטין היוזם של הפגישה הזו. התברר שהיה לו חלום להיות סוכן FBI. הוא פרש בפני ניקסון במכתב מקדים את מה שהוא זיהה כסכנה לאמריקה – אותם חוגים לוחמניים כמו למשל "הפנתרים השחורים" וכן גם תנועת ההיפים. אלביס אף טען כי חברי להקת ה"ביטלס" (שהתפרקה סופית כמה חודשים טרם לכן) הם למעשה סוכנים קומוניסטיים שבאים להפיץ סמים לאמריקה.

    אלביס ביקש מניקסון אם יוכל לקבל תג של הסוכנות למלחמה בסמים. ניקסון מצדו נעתר אף כי היה ככל הידוע מופתע מאד מהפניה של אלביס. עם זאת הוא ראה באלביס כנציג התרבות הפופולרית – מי שיוכל לעזור לו אולי בקרב הקהל הצעיר והליברלי יותר באמריקה ששונא אותו.

    האם זה השפיע יותר מידי? אלביס ככל הידוע לא הפך ללוחם אמיתי בסמים אף כי התרגש מאד מהפגישה עם הנשיא. מצד שני הדבר גם לא סייע לפופולריות של ניקסון שאמנם לא הייתה בשפל, אך פרשת ווטרגייט שארבה לו מעבר לפינה, עמדה להפיל אותו והפכה אותו לנשיא הראשון שהתפטר מתפקידו. אלביס נפטר בשנת 1977, ככל הנראה מהתמכרות לתרופות (או שמא???…). ההיסטוריה לא התהפכה מהפגישה הזו – אבל היא תזכורת חשובה לגורלם של שניים מהאנשים שחוללו שינויים כבירים במאה ה-20, אך במידה רבה סיימו את חייהם הרחק מאור הזרקורים והפופולריות שהייתה להם בעבר. גם זו חלק מההיסטוריה הגדולה שנעשית – לעתים בקטנה.

    ——————————————————————————————————

    הפוסט מתוך דף האינטרנט הקסום "היסטוריה גדולה, בקטנה" עליו תוכלו לקרוא כאן


    להגיב
  • רדיו חנה // פרדס חנה משדרת

    רוח טובה מנשבת בפרדס.

    בין עצי הפרי במרכז הפרדס, חבורה של אנשי רוח, מוזיקה ואומנות, נפגשנו להקים את החזון – רדיו מקומי אינטרנטי ואיכותי, יוזמה תרבותית, במה לאומנות, תרבות, חברה, קיימות, רוח ושיח עכשווי.

    פרדס חנה מלאה ושופעת בחומר אנושי משובח ויפה, היא מושכת אליה אנשים בלי סוף, וקולה נשמע למרחקים…
    החלטנו לתת לתופעה במה, לתת לקולות החומר האנושי המגוון, להישמע בקול תרועה דרך רדיו אינטרנטי, שאפילו בברזיל יכולים לתת אוזן על המוזיקה שנרקחת פה, על נפשם של היוצרים פה, ועל תורה מתוקה שעוברת מפה לאוזן. מלב אל לב.

    היוזמה קמה מתוך חיבור, מתוך חיבוק, והיא רוקדת את דרכה בתפילה שמשהו טוב הולך לקרות פה. שלל תכניות מעניינות במגוון תחומים ובעיקר בעיקר בעיקר -מוזיקה שעושה טוב לנשמה.

    להאזנה לרדיו לחץ כאן >

    העוסקים במלאכה:
    נחמה דוד – יזמית, מנהלת הרדיו,עורכת תוכן; בעלים של מרכז לרוחניות יהודית "התחדשות", מלמדת נשים לימוד חשיבה הכרתית/ימימה.
    עודד דוד – יזם,מוזיקאי, עורך, שדרן, מורה לקבלה וללימודי חשיבה הכרתית /ימימה, בעלים של מרכז לרוחניות יהודית "התחדשות".
    מיקה יסוד – יזמית, די ג'יי, אשת מוזיקה ושדרנית.

    • * הרדיו פועל כעת רק בימי שישי בין השעות 9-15 אך בכוונה להתרחב בקרוב


    להגיב
  • היסטוריה גדולה, בקטנה # 12 – לולה מונטז

    השנה הייתה 1846 ומלך בוואריה היה מאוהב. כמובן, לודוויג הראשון היה גם בן שישים ונשוי – אבל הוא לא נתן לזה לעצור אותו.

    קראו לה לולה, היא הייתה רקדנית. היא טענה שנולדה בספרד, והשמועות דיברו על שובל גברים מאוהבים שהותירה אחריה בכל אירופה – כולל המלחין פרנץ ליסט והסופר אלכסנדר דיומא. כעת היה תורו של מלך בוואריה להתאהב בלולה מונטז: לאחר שחזה בה מופיעה במינכן, נפגש עמה מאחורי הקלעים והציע לה תואר אצולה בתמורה לחברתה. היא הסכימה.

    רשמית, מונטז הייתה הפילגש של לודוויג. בפועל, היא הייתה הכוח שמאחורי הכתר. למשך למעלה משנה, הרקדנית הספרדיה ניצלה את ההשפעה שהייתה לה על המלך המאוהב על מנת לתמרן אותו ואת שריו עד שהקבינט זכה לכינוי "לולה-מיניסטריום". תוך זמן קצר, כולם סלדו ממנה: הרפורמות הליברליות שדחפה השניאו אותה על האצולה השמרנית, ואורח חייה הראוותני הציק לסטודנטים והליברלים. בשנת 1848, ולאחר ששכנעה את המלך לפעול נגד סטודנטים מרדניים, המון זועם הרס את ביתה, הכריח את לודוויג להתפטר וגירש את השניים מהממלכה.

    מונטז ברחה לשוויץ, אבל כשהבינה שלודוויג לא מתכנן לבוא בעקבותיה, החלה להסתובב בעולם בחיפוש אחר פרנסה. היא עברה בפריז, לונדון, ניו יורק ואפילו קפצה לאוסטרליה – והתפרסמה בכל מקום בזכות הדימוי שלה כרקדנית ספרדיה מפתה. השמועות על העבר מלא הסקנדלים שלה הביאו עוד ועוד צופים למופעי הריקוד שלה, אבל בחלוף הזמן יופיה דעך והיא נאלצה לפרוש מחיי הזוהר. בסוף שנות החמישים חזרה לניו יורק, ובשנת 1861 הלכה לעולמה – ככל הנראה כתוצאה מעגבת.

    לולה מונטז היא אישה מורכבת. במבט ראשון היא נראית כמו אישה פתיינית ותו לא, יצאנית שניצלה את יופיה כדי להגיע לעמדת כוח. אבל מתחת לדימוי הזה מסתתרת אישה שקולה, מחושבת ואינטלגנטית, כזו שיצרה ביודעין אווירה של סקס אפיל ומסתורין כדי למשוך אנשים ולהקסים אותם. סך הכל, בעידן בו האופציות התעסוקתיות לנשים מוגבלות, היא ראתה בדרך הזו אפשרות התקדמות לגיטימית.

    והתחבולה הכי גדולה שלה? מונטז בכלל לא היה ספרדיה. שמה האמיתי היה אליזה גילברט, והיא נולדה באירלנד.

    (התמונה – פורטרט של מונטז משנת 1847. ציור זה הוא חלק מסדרה של תמונות שהמלך לודוויג הזמין בשביל "גלריית היפות", סדרה של תמונות של נשים שהוא פגש במקומות שונים וחשב שהן יפות מספיק בשביל להנציח בפורטרט. אשתו, למקרה שתהיתם, לא הייתה אחת מאותן נשים.)

    ——————————————————————————————————

    הפוסט מתוך דף האינטרנט הקסום "היסטוריה גדולה, בקטנה" עליו תוכלו לקרוא כאן


    להגיב
  • שנה טובה ומטורללת

    כשהיינו בפורטוגל, תכננו לפתוח "Natural Learning Environment" – מקום מבוסס משחק ולימוד מתוך רצון וחיקוי/עבודה עם מבוגרים שחוקרים בלהט את מה שהם אוהבים.

    ומאז שחזרנו לארץ, שמנו את הילדים במקום שהרגיש לנו הכי דומה לזה, הבית העגול. אנחנו גרים בחדרה, ליד הקניון החדש, מרחק הליכה מבית הספר (שם שאף פעם לא היה ברור לי, מדוע זה אינו "בית ילד"…). מול הבית שלנו יש גן שעשועים, בו אנו נפגשים כל אחה"צ עם ילדים מכל השכונה. בשישי במיוחד מגיעים כולם: אתיופים ודתיים, מזרחיים ואשכנזים, ילדים על אופניים חשמליות ועל קורקינט שבור, אימהות עם כיסוי ראש ועם בקושי בגדים על הגוף. אבות כועסים וחייכנים, ולא מעט כלבים… יוצא לי לא פעם לחלוק ספסל עם אמא של ילד שמשחק עם ילדי, ואנחנו מדברים לא מעט על בתי הספר של הילדים, על שיטות לימוד והסתגלות. לא אכנס עכשיו לטוב או רע, לגישות ועונשים ושאר סיפורים מעוררי חלחלה. אבל כן למכנה משותף מפחיד שאני פוגש ממש ברוב השיחות. רטלין. סם בעייתי מאוד שכופים על כ"כ הרבה ילדים ("בלי זה הוא לא נכנס לבית הספר"), חלקם מכיתה א' (!). כי כשהמערכת מקולקלת, צריך ילדים זומבים שיתאימו את עצמם אליה.
    מעניין אם השלב הבא יהיה לקשור אותם לשולחנות בשלשלאות…

    מאחל לכולם שנה טובה באמת. במיוחד לילדים באשר הם. אל תקשיבו למורים אם זה משעמם. פרקו כל עול, רוצו, צעקו, השתוללו, אתם ילדים. אל תתנו למערכת ליישר אתכם, עקמו אותה. אל תאבדו את השמחה, היצירתיות והכשרון המדהים שלכם הזה, לחיות ברגע.
    ולמבוגרים – מאחל בדיוק את אותו הדבר…

    שנה טובה ומטורללת!


    להגיב
  • שיר לשבת: "הרוח על האי" – פאבלו נרודה

    הרוח על האי / פאבלו נרודה (תרגום: יובל אידו טל)

    הרוח הוא סוס
    הקשיבי
    איך דוהר הסוס
    צולח ים
    חוצה שמיים

    הוא רוצה לשאת אותי
    הקשיבי
    תר את העולם
    רוצה לשאת אותי

    החביאי אותי בזרועותייך
    רק הלילה
    כשיבוא הגשם
    ויכה בים
    באדמה
    ריבוא פיות

    הקשיבי איך הרוח בא
    דוהר
    קורא לי
    מבקש לשאת אותי
    אל המרחק

    גבתך
    על גבתי
    ופיך
    על פי
    כבולים גופינו
    אל האהבה
    שמכלה אותנו

    שיחלוף הרוח
    ושלא יישא אותי
    מכאן

    שישעט הרוח
    כתר קצף לראשו
    ושיקרא לי
    יחפש אותי
    דוהר בין הצללים

    אני
    שקוע וטבוע
    בעינייך הגדולות
    ורק הלילה
    אני נח אהובתי

    ————

    פאבלו נרודה. בגלות. מאה 20
    קליגרפיה: אלה פוליקר. ישראל. מאה 21

    (מתוך דף הפייסבוק של יובל אידו טל)


    להגיב
  • שבוע ויום – סרט חדש עם שי אביבי

    לפני שבועיים וכמה ימים ראיתי את הסרט "שבוע ויום", סרטו החדש והראשון באורך מלא של אסף פולונסקי. מבחינת העלילה היבשה כתוב על הסרט: "בתום השבעה על בנו, אייל אבוד. אין לו עם מי לדבר, אין לו עם מי לשחק פינג־פונג, והאורחים היחידים שנשארו הם זוג גורי חתולים שהתנחלו לו בחצר. אשתו, ויקי, לעומת זאת, מנסה לחזור לשגרה בכל מחיר. היא מאמינה שזו הדרך הטובה ביותר להתמודד עם האבל, ומצפה שאייל ינהג כמוה, בדיוק כפי שהם סיכמו. אבל התוכניות משתבשות כשאייל לוקח מההוספיס את המריחואנה הרפואית של בנו המנוח, מפתה את הבן של השכנים לבוא ולעזור לו לגלגל ג‘וינטים ויוצא איתו למסע התמודדות משל עצמו. במהלך היום שאחרי השבעה יגלו ויקי ואייל שהעולם לא עוצר עבור האבל של אף אחד, אבל הוא כן מספק דברים אחרים, שבשבילם שווה להמשיך ולחיות.".

    אבל הסרט הזה הוא הרבה מעבר.

    הוא עצוב ומצחיק,לעיתים בעת ובעונה אחת.
    הוא עמוק ורציני – ובמקביל מלא בסצינות קלילות, שעוזרות להשתחרר מהמועקה.
    הוא חי ופועם (בעיקר דרך דמותו של השכן) אך המוות והדיכאון נוכחים בו כל הזמן.
    הוא נוגע בנושאים לכאורה נדושים (עוד מישהו שמגלה מריחואנה בפעם הראשונה) ומציג גם סצינות מקוריות ופרועות (Air Guitar).
    הוא מבוים למשעי, ולעיתים קשה להאמין שזהו פיצ'ר ראשון של במאי צעיר – אבל פה ושם רואים את הבוסריות, שלא פוגעת כהוא זה בסרט.

    והוא בעיקר גורם לך להרגיש. להרגיש את כל מה שהגיבורים של הסרט לא מבטאים. אין בסרט כמעט דיבור על האובדן, אך אתה כצופה חש בזה. אין ביטוי ממשי של כאב, אך בכמה סצינות, ובמיוחד בסצינת ההספד, ממש כואב לך הלב. הוא אוחז ומרפה, נותן מרחב של נשימה ואז שוב לופת אותך בגרון.

    ויש בו גם שי אביבי אחד, שלא להאמין, אך זה לו תפקיד ראשי ראשון בסרט באורך מלא. והוא לוקח עליו משימה גדולה. להוביל את כל העלילה תוך כדי משחק מצומצם (במכוון). הוא נוגע לא נוגע, מתעמק בפרטים החשובים (כמו איך לגלגל ג'וינט כהלכה) ושוכח את החשובים באמת (לדאוג לחלקות קבר). והוא בעיקר משכנע שכואב לו והוא לא יכול להרגיש את זה. לצידו יבגניה דודינה הנפלאה (שכל סרט בו היא נוגעת מצליח) ותומר קאפון המצוין (ובתפקידי אורח שרון אלכסנדר ואורי גבריאל).

    והמוזיקה בסרט – כמה שהיא נפלאה. עוצמתית ומגוונת, צועקת ומלטפת, מחלחלת לה לכל המרחבים . משתלטת ומשחררת ומובילה את העלילה ממש כמו עוד דמות בסרט…

    * * *

    שאלתי את אסף הבמאי כמה שאלות:

    1. אין בסרט כמעט התעסקות בכאב מוחשי, אין כמעט דיבור על האובדן, כאילו יש מרחק ואפילו פחד להתעסק בזה. זה מכוון?
    כן, הדמויות במקום של הכחשה, מאוד כואבות. הזוג היה מוכן לזה. הכאב נוכח בכל פריים, לא מדברים עליו. המטרה שהקהל יחוש את הכאב.

    2. בכל הסרטים שלך חוזר המוטו של בדידות ולבדות.. (הערה: אסף ביים 3 סרטים קצרים לפני, "סמנאנג", "במיטה בעשר בלילה" ו"זיפר")
    גם בסרטים הקצרים וגם בסרט שביימתי בסדנה נושא הבדידות הוא מהותי. גם בסרט הם ביחד אבל בודדים. המקום הנוכחי הוא בדידות. הם ביחד אבל לבד. כולנו בודדים… כולם מחפשים חיבור… וכנראה שהנושא הזה באמת מעסיק אותי.

    3. איך התחושה לסיים פיצ'ר ראשון?
    התחושה מדהימה. כמו לידה ארוכה מאוד, עובד על הסרט 6 שנים ועשיתי דברים במקביל. עכשיו הילד סיים תיכון ויוצא החוצה. קצת רוצה להמשיך הלאה… הסרט היה בהרבה פסטיבלים וזכה בפרסים אבל המבחן האמיתי מתחיל עכשיו.

    4. כמה מילים על המוזיקה הנפלאה בסרט…
    הפסקול מורכב מכמה אלמנטים – השירים של תמר אפק. ידעתי מראש שאני צריך 2 שירים (לאייר גיטר ולניתוח) ונזכרתי בשיר של להקת קרוסלה – סטאר קווליטי – אני נורא אוהב את השיר! נברתי בעוד שירים שלה… שלחתי לה מייל וביקשתי אישור – זו פעם ראשונה שהיא מסכימה לתת שיר לסרט. בעריכה חזרתי לעוד שירים שלתמר. והם התלבשו בול. המוזיקה מולחנת ע"י רן בגנו (המלחין הקבוע שללהקת ורטיגו) – שאהב מאוד את השירים של תמר והצליח באומנות לכתוב מוזיקה מקורית שתשלב יחד.

    5. מה התוכניות הלאה?
    אני בשלבי כתיבה גם לארץ וגם לארה"ב (גר שם) – עובד על סרט באורך מלא שלא אני כתבתי ועלעוד כמהפרויקטים במקביל.

    וגם שי ענה בשמחה על חמש שאלות:

    1. תפקיד ראשי בסרט ראשון במסך הגדול – לא הימור לשחק בסרט ראשון של במאי צעיר לא מוכר?
    אני אוהב הימורים ואני אוהב אנשים צעירים…

    2. מה ההבדל המרכזי בין עבודה בטלוויזיה לעבודה בקולנוע?
    בטלוויזיה זה בדר"כ תסריט ומשחק ובקולנוע יש תוספת של שפה קולנועית. בטלוויזיה אין לה זמן לבוא לידי ביטוי. בנוסף, בקולנוע הכול מרוכז ומתומצת. הטלוויזיה דורשת עוד ועוד (עוד פרק, עוד עונה) ובקולנוע בשעה וחצי אתה צריך להביא עולם שלם ולספר סיפור מתחילתו ועד סופו.

    3.  המשחק שלך בסרט מרגיש לפעמים עצור, מצומצם… זה מכוון?
    המשחק והבימוי ביקש את האיפוק, ביקש את המעט שמחזיק הרבה. כמו שאמרתי בריאיון בעיתון המודלשלי היה ביל מארי ב"אבודים בטוקיו".

    4. לא פחדת למתג עצמך כדמות הגיבור האנטיפת? מתחבר לחלק מהדמויות שלך מהחמישייה… (שאלה שנשאלה אחרי שכשיצאתי מההקרנה בסינמטק בהרצליה, שמעתי מישהו אומר ש"שי שיחק את עצמו…")
    (מופתע) אני דווקא חושב שאני עושה פה משהו חדש, כי בדר"כ רוב התפקידים שלי היו יותר מוקצנים. ודווקא פה החדש הוא הצמצום – התפקיד הזה הוא הפוך מהמיתוג שלי. הפוך ממה שרגילים. בדר"כ אני יותר חייכן ומרצה בחיים שלי – אני מרגיש שזה חדש מכל הבחינות. אני לא עושה את תפקיד הפליזר ולא משהו מוקצן.

    5. ומה הלאה? יש עוד סרט בקנה?
    הסרט הבא כבר צולם! בפברואר האחרון. סרט של שבי גביזון. ואני נרגש לבאות.

    * * *

    הסרט יוצא לאקרנים ממש היום! (8.9) ומציג בסינמטק הרצליה ות"א וגם בחיפה.

    הנה הפרומו:


    להגיב
  • שיר לשבת: "עשי בי קירבה" – חלי ראובן

    עשי בי קירבה / חלי ראובן

    עשי קירבה בליבי
    אמא
    שלא אצטרך אחרכך
    חיים שלמים
    לחפש אותה
    בלב של אחרים,
    עשי בי קירבה שלמה
    אמא
    שלא אלמד בטעות
    שמגיעים לי רק פירורי אהבה
    ושנים ארוכות
    אהלך מפירור לפירור,
    רעבה כלכך להרגיש
    ושבעה כלכך מלא להצליח,
    עשי קירבה בחום גופי
    שאדע אחרכך
    כל ימיי
    לחבק חזק
    בלי רווחים של פחד,
    שאדע
    כל חיי
    שאני ראויה
    כלכך ראויה

    ————

    צילום: חגית אלמקייס


    להגיב
  • שיר לשבת: "בערוב ימי" – וואנג ווי

    בערוב ימי / וואנג ווי (תרגום: יובל אידו טל)

    בערוב ימיי אני בטוב
    אני שוקט
    ענייני בני האדם
    אינם טורדים עוד את לבי
    הפסקתי לעשות עוד לביתי
    ואין לי תוכניות לעתידי
    אני פורש לי אל היער הישן שלי
    בו רוחות האורנים
    משחררות לי את החגורה שלי
    והירח של ההר
    מאיר לי את הניגונים שלי
    לכן
    אם אדוני שואל אותי13920689_10154406388429557_6579351743906774079_n[1]
    על חוקים של הצלחה וכשלון
    אז תשובתי היא
    הקשב לשירת הדגים
    הקשב איך היא חודרת
    מגדה ועד גדה
    מלוא עומקו
    את הנהר

    ————

    וואנג ווי. סין. מאה 7
    ציור: פבלו פיקאסו. ספרד. מאה 20
    (מתוך דף הפייסבוק של יובל אידו טל)


    להגיב
  • שיר לשבת – "טוב לאדם" / זלמן שזר

    טֹוב לָאָדָם / זַלְמָן שַּזָּר

    טֹוב לָאָדָם הֱיֹות ּפַעַם ּבָדָד.
    לא סֵפֶר, ֹלא ֵרעַ, ֹלא צִּבּור וְלא ּפְָרט,
    רק הּוא עִם לִּבּו, עִם הַּלֵב ַרק ּבִלְבַד.
    טֹוב לָאָדָם הֱיֹות ּפַעַם ּבָדָד.

    וטֹוב ּכִי יֵצֵא ּפַעַם ֵריק מִּנְכָסָיו.
    לא ּבַּיִת, ֹלא ׂשֶָדה, ֹלא נְִדָרׁש, ֹלא חַּיָב.

    רַק יָקׁשִיב אֶל לִּבֹו וְיַחְִריׁש חֶֶרׁש ַרב
    טֹוב ּכִי יֵצֵא הָאָדָם מִּנְכָסָיו.
    כִי יָקׁשִיב אֶל לִּבֹו וְיָבִין לְחַּיָיו
    וְיַדע אֲׁשֶר יֵש וְיָחּוׁש מַה חַּיָב.


    להגיב
  • שיר לשבת: "מושכים בחוט, והבובה היא זזה" – צ'רלס בוקובסקי

    מושכים בחוט, והבובה היא זזה / צ'רלס בוקובסקי (תרגום: יובל אידו טל)

    כל אדם חייב להבין
    שהכול יכול להיעלם

    ממש ברגע
    החתול והאישה
    העבודה
    גלגל קדמי
    מיטה
    קירות
    החדר
    כל מה שנחוץ לנו

    וכן
    גם אהבה

    הכול נשען על יסודות של חול

    וכל סיבה שלא תהיהיובל2
    לא משנה עד כמה לא קשורה
    מותו של ילד בהונג קונג
    סופת שלגים באומהה
    הכול יכול להיות המשהו
    שיגמור עליך

    כל כלי החרסינה מתנפצים
    על הרצפה של המטבח

    הבחורה שלך
    היא תיכנס

    אתה
    שיכור
    רק תעמוד שם

    ובאמצע כל זה
    היא תשאל
    מה קורה פה? אלוהים

    אתה תגיד רק
    אני לא יודע
    אני לא יודע

    ——————

    צ'רלס בוקובסקי. ארה"ב. מאה 20
    פיסול: צ׳וי שו-אנג. קוריאה הדרומית. מאה 21
    (מתוך דף הפייסבוק של יובל אידו טל)


    להגיב
  • פסק זמן

    [עמית נויפלד]

    בשנת 1982, בהיותי בן שבע ותלמיד כיתה ב', נקלעתי במהלך ההפסקה הגדולה לשיחה בין שני חברים. אינני יודע כיצד היא התחילה, וכמה זמן נמשכה, הצלחתי לשמוע רק את המשפט שחתם אותה: "ברור, אבא שלי הביא לנו קופסא שלמה של פסק זמן", וגם יותר משלושים שנים אחר כך אני יכול לזכור היטב את תחושת התמיהה והבלבול – "קופסא שלמה של פסק זמן" – ניסיתי לדמיין קופסא כזו המכילה יחידות מסודרות של חורים בזמן, של הפסקות, של כלום, אך ללא הצלחה. מאחר והתביישתי לשאול על מה שוחחו השניים בכזה ביטחון, נאלצתי להעביר עוד יומיים שלמים בתהיות עד שגיליתי כי מדובר בחטיף שוקולד חדש מבית "עלית" שהושק באותו שבוע לראשונה, ובהתאמה נרשמה אכזבה קשה – המקופלת, ואפילו הטורטית, עדיין לקחו לטעמי, ובגדול.

    לעצור ברגע האחרון

    חטיף שוקולד עתיר סוכר ורווי שומן הוא כמובן לא הדבר הגרוע ביותר שיכול לקרות לרעיון של לקיחת פסק זמן. כל מי שצפה במשחק כדורסל בחייו, יודע שפסק זמן הוא דבר מה שלוקחים רק בלית ברירה, במצבים קשים במיוחד, בכלות כל הקיצין – כמו מילותיה של תהילה בסיפורו של עגנון, גם הם נמסרים בקמצנות גדולה מתוך חשש לעתיד.

    גם בחיי היום יום דומה שרעיון פסק הזמן סובל מיחסי ציבור לקויים, אנו זקוקים לו כמוצא אחרון: ממערכות יחסים כושלות, מסדר יום עמוס לעייפה, ממשרה מלחיצה: "הנשמה רוצה קצת מנוחה/לתפוס אוויר בשביל לחזור לעבודה." כותב אריק איינשטיין בשירו "פסק זמן", ושופך אור על כל מה ששגוי באופן בו אנו תופסים את מקומו של פסק הזמן בחיינו, באמצעות מילה אחת בלבד – "בשביל" – פסק הזמן הופך כעת לעוד אביזר רציונאלי ותועלתני מבית היוצר של הנאורות, הקדמה והקפיטליזם המתועש, כזה המאפשר לנו להרים לרגע את הראש מעל המים, לקחת נשימה עמוקה, ולצלול חזרה לתוך עשייה פעלתנית ששכר כזה או אחר בצידה.

    קצת כמו כוס קפה, סיגריה, ארוחה, או להבדיל, סרט, הצגה או חופשה.

    הפרטת הפנאי

    בלעז, המצב אינו יותר טוב, Time Out הוא כבר מזמן מגזין הפנאי הגדול והנפוץ ביותר בעולם, וכל מטרופולין המכבד את עצמו אוחז במהדורה משלו. כך גם אנו יכולים להתעדכן מידי שבוע במכלול הפעילויות, התערוכות, ההצגות, הפתיחות, המופעים, המסעדות, ההקרנות, השווקים ועוד, שיוכלו למלא בעבורנו את פסק הזמן הנכפה עלינו מידי שבוע, ומשליך אותנו מן הלו"ז הקבוע והמוכר של עבודה/לימודים/משפחה אל תוך הריק האינסופי והמאיים של הפנאי.

    בשנת 1882 כתב ניטשה בספרו המדע העליז: "המנוחה כבר נעשתה עניין של בושה; הרהורים ממושכים כמעט שגורמים נקיפות מצפון. אדם חושב ועיניו בשעונו, כשם שהוא אוכל בצהריים ועיניו בעיתון הבורסה […] הנטייה לשמחה כבר מכונה "הצורך להנפש", והיא מתחילה להתבייש מפני עצמה. "זה רק למען הבריאות" – אומר אדם כשהוא נתפס בבילויו בחיק הטבע."

    במאה ומשהו השנים שחלפו, המצב רק החמיר.

    בשנת 2004 הגישה ח"כ לאה נס הצעה לקיצור שבוע העבודה בישראל. במסמך רקע שהכין בעבורה אגף המחקר והמידע של הכנסת נכתב בין השאר כי היה ויעבור חוק שכזה, "יורחב הפער החברתי בין מי שיכולים לצאת ולצרוך תרבות פנאי לבין מי שייאלצו להישאר בבית ביום זה".

    הרי לנו המשוואה של העת החדשה. בצידה האחד "תרבות הפנאי", ובצידה השני "תרבות הצריכה". אמת, יהיה קשה שלא להודות כי מרביתנו אכן התרגלנו לצרוך את הפנאי שלנו במטבעות קשים וסחירים: חופשות, מסעדות, בתי קפה, מופעים, סרטים, סופי שבוע בצימרים קסומים – אולם לכך יש לשים שני סייגים חשובים.

    ראשית, עלינו להבין כי הצורך הבלתי פוסק שלנו ב"פעילויות פנאי" שימלאו את הפנאי, הינו חלק בלתי נפרד מתהליך אינסטרומנטאלי העובר על החברה המערבית ככלל. הרעיון של ישיבה בחוסר מעש כמוהו כהודאה בכישלון פרויקט האדם, ואלמוני שיענה לשאלת פלוני "מה עשית בסופ"ש?" בתשובה "כלום", יזכה במקרה הטוב להרמת גבה. אחרי הכול חברו לשיחה הספיק לבקר בשתי תערוכות (אחת טובה ואחת פחות), מסיבה של מגזין נחשב, סיור מפלים בצפון, שתי ארוחות משפחתיות, לרוץ עשרה ק"מ בחוף הים, לבשל ולהרים משקולות.

    שנית, נשתכחה מאיתנו מסורת עתיקת ימים של בטלה גמורה: The Idler הג'נטלמן הבריטי הרובץ על כיסא נדנה עם מקטרת ביד,The flâneur המשוטט הצרפתי בעל הפנאי (שרק לפני ימים ספורים חגגנו את הווייתו), החוקר את עירו ללא כל מטרה, ולאלה ניתן להוסיף משאר העמים את קוראי הספרים, המשחקים בפארקים ובגנים, הסועדים בביתם בחברת ידידים, המנמנמים, הבוהים בחלל האוויר, השוחים בים, הרוכבים בשבילים – פנאי אמיתי יכול להיות רק כזה הנעשה לשם ההנאה עצמה, וללא כל אמצעים.

    כמו הפנאי, גם רעיון פסק הזמן עבר הפרטה ברוטאלית שהפשיטה אותו מכל תועלת אמיתית לאדם – נכון להיום הוא מזכיר בעיקר ניסיון לטפל במחלה כרונית באמצעות אקמול – שיכוך רגעי של כאב מתמשך בעל שורשים חזקים. עם זאת, ברצוני לטעון כי עדיין לא מאוחר מידי להצילו, כל שנדרש מאיתנו לעשות הוא לשחרר את הרעיון, פיזית ומנטלית, מהשלשלאות הכובלות אותו לאמצעים ומטרות. לא אנסה להמעיט מהקושי הכרוך בצעד שכזה, הוא בהחלט דורש אימון, והנה לכם תרגיל ראשון – בטלו את כל התוכניות שלכם לסוף השבוע הקרוב ונצלו אותו למנוחה מוחלטת ובטלה גמורה, אם הצלחתם, יש לנו תקווה.

    מפסק זמן להפסקת זמן

    שיקום מעמדו של פסק הזמן הנו רק צעד ראשון במהלך רחב יותר, הנדרש מאיתנו בדרך לריפוי המחלה עצמה, לה אני מבקש לקרוא בשלב זה – שיגרון זמן – מחלה הבאה לידי ביטוי בכאבים ונוקשות במפרקי הזמן כפי שהתרגלנו לחוות אותו, ואת הדיאגנוזה הטובה ביותר שלה סיפק אחד מהאחיינים שלי במהלך ארוחת החג האחרונה:

    "למה מבוגרים אוהבים לדבר וילדים אוהבים לשחק?"

    שאלה פשוטה שאוצרת בתוכה, לעניות דעתי, את קיצור תולדות הזמן, במובנו החווייתי ולא הפיזיקאלי כמובן – התרגלנו לחלק את חיינו למקטעי זמן שונים, חלקם ביולוגיים: ילדות, נערות, בגרות זקנה, ואחרים תרבותיים: עבודה, פנאי, משפחה – כל אחד ממקטעי הזמן מגיע עם קידוד אחר והוראות הפעלה שונות: חיים של שובבות ומשחק מתאימים לילדים אולם לא למבוגרים מיושבים בדעתם. דאגה, חמלה ונתינה הן תכונות ראויות בהיותך בין חברים ומשפחה, אך בעולם העסקים הן עלולות להביא לאובדנך.

    פערים שכאלה יכולים להיות מוסברים גם בדרכים טבעיות – הולדה של צאצאים וטרדות פרנסה, למשל, מאלצות אותנו להיות "יותר רציניים", וגם בעלי חיים נוטים לוותר על "משחקיות" ככל שהם מתבגרים, אולם דומה בעיני שבחיי האדם המצב חורג ממגבלות הטבע, ומושתת מעיקרו על תפיסות תרבותיות אותן יש לאל ידינו לעקור, פשוט על ידי ביטול החלוקה למקטעים שונים, והחלה של תפיסה הוליסטית יותר על זמן החיים.

    משחק, עבודה, הגשמה, נתינה, חמלה ומוסר, כל אלה יכולים להשתרג יחדיו לכלל מערך חיים שלם שאינו מבקש "להוות בעולם" למען דבר מה אחר (יהיה זה "קריירה", "הצלחה כלכלית", "כבוד" וכדומה), כי אם למען היותו שלו עצמו שלם, מסופק, מאושר ומאוחד עם הזולת בחוויה האנושית שגדולה מכל פרט בודד.

    המבקש לאחד את זמני החיים השונים לכלל חוויה אנושית אחת, זקוק יותר מהכול לפסק זמן ארוך, מתמשך ומשמעותי. מי שיוצא ל"טיול הגדול" מיד לאחר שחרורו מהצבא, חי את אותה חלוקה זמן תרבותית לה הורגל מילדות – כעת הוא הזמן להתרחק מהכול ולהתנסות בכול, רגע לפני שחוזרים ומתחילים את החיים הבוגרים – לימודים, קריירה, חתונה ילדים.

    אבל מי שייבחר לדלג על המוסכמה התרבותית, וייצא לטיול הגדול רק לאחר עשור של חיים במסלול הרשמי, יגלה כי השפעתו חורגת מרעיון החוויה הנקודתית, וכי לאחריו אין הוא מסוגל עוד לחזור לחלוקת הזמן בה הורגל, וכי כעת הוא מבקש להביא את מכלול חייו לכדי אחדות ומלאות – הוא מבקש לפתע את הפסקת הזמן.

    "הפסקת זמן" ממושכת, בין אם לבד ובין אם בחיק חברים או משפחה, היא ככל הנראה הנסיוב המוצלח ביותר שבנמצא לרעלנים המתעקשים לקטוע את חיינו למקטעים מקטעים. אולם לאלה מאיתנו (כמוני) שאינם רואים פסק זמן משמעותי בעתידם הקרוב, אל ייאוש – ישנן דרכים רבות וטובות להימנע ממלכודת הנוקשות, ולהאט את קצב החיים עד לעצירה כמעט סופית, המביאה לאותה אחדות נשגבת של מקטעים (אולי מטרתה העליונה של תנועת ההאטה).

    לא מדובר במשימה בלתי אפשרית, זה יכול וצריך להתחיל דווקא בהחלטות קטנות ויומיומיות, למשל, בהפגנה של אותה אחריות, חמלה ומוסר שאנו חשים כלפי הקרובים לנו גם בסביבת העבודה, או בקביעה עם עשרה חברים טובים משחק של "מחבואים תופסת" בגן הציבורי למרות שעברנו את גיל 40. בשביל שזה יקרה אנחנו צריכים רק לשבור את המחיצות המנטליות המחלקות את חיינו, ו"להפסיק" את הזמן, בתור התחלה לפחות לכמה דקות בכול יום.

    ——————————————————

    פורסם במקור באתר Slow.org.il


    להגיב
  • על כאב האבדן ושמחת התחדשות

    [יתיר שדה]

    יום רביעי, אחת עשרה וחצי בלילה.

    אני מגיע הביתה מעוד יום עבודה עמוס. מחנה את הרכב, ועולה לישון. מחר – יום אחרון ללימודים. יום אחרון לעבודה במערכת החינוך – אולי זמנית, אולי לתמיד.
    הראש כבד מעייפות ומעומס תוכניות לשנה הבאה ולחופש הגדול: חוג קיץ של שומרי הגן, חוג קיץ לנוער, קורס ליקוט שנתי ל"מבוגרים", סדנאות ללקטים מתקדמים, עבודה כסוקר במכון דש"א.
    הרבה דברים עומדים להתחיל.
    הרבה דברים נפתחים ואחרים -נסגרים.

    בבוקר יום חמישי אני מתעורר, כהרגלי, ב-5:00. עדיין לא יוצא מהבית. קפה ראשון ושני, פייסוש, כותרות עיתונים, מיילים ללקוחות. ב-6:30 אנחנו יוצאים, אני והיפה שאיתי – אל הרחוב. קבעתי לאוטו טיפול במוסך. מביטים ימינה ושמאלה. אין אוטו. "טוב," אני אומר לעצמי, "זה רק אני, המפוזר. בטח חניתי רחוק". אבל לא. לא הפעם.

    בחלון זמן של חמש וחצי שעות הצליחו הגנבים להעלים לי את הרכב (השווה מבחינתי הרבה מעבר למחיר המחירון שלו) בלי להשאיר עקבות. אני בהיסטריה. צעקות, בכי, דמעות – חרדה קשה. אני מנסה להרגע עם עוד כוס קפה. תלונה במשטרה שבטח תעשה הכל כדי למצוא לי את הרכב תוך שעות (זה הרי תפקידה), וסיבוב עם רכב של חבר למשחטות הרכב המוכרות לי בברטעה. כלום.

    הרכב הלך – רגע לפני חודש יולי. אם יש חודש בשנה שבו אני ממש לא יכול לעצור ולנשום, ובודאי שלא להתקע בלי אוטו – הרי שזה החודש הנוכחי.

    אני לוקח את עצמי לים – להרגע. בכניסה לחוף אני נתקל באדמה חרוכה, מכוסה פיח. שברי בקבוקים ושלדי חלזונות שתכנם ניצלה בלהט השרפה מעטרים את הקרקע השחורה. לפתע, כמו משום מקום, אני מבחין בהם. בוקעים בהמוניהם מבטן האדמה: נצרי אספרג ארוך עלים – תמירים ועסיסיים. הראשונים להתחדש לאחר השרפה. כמה כח יש בהם. כמה עצמה. איזו התמדה מופלאה!

    לא האש המכלה, לא האסון שפקד אותם, כל אלה לא יכניעו אותם! הם שם, ניצבים פתאום: זקופים, תמירים ועסיסיים. אני רוצה לקטוף ולבשל מהם משהו טעים אך עוצר עצמי. "תן להם להתאושש, להתחדש, להתבסס – הם עוד יביאו לך שפע של נצרים טריים".

    אני מקבל פרופורציות חדשות על האבדן.
    אני מתכונן לסתיו הבא.
    יש לי המון תכניות.

    הגדולה שבהן היא מחזור נוסף, רביעי במספר,של קורס הליקוט השנתי שלי.
    שמונה מפגשים של חוויה קולינרית ייחודית בטבע, עם צמחי בר ארץ ישראליים עסיסיים וטריים ושפע של מתכונים חדשים ומפתיעים.
    מוזמנים ומוזמנות מאוד להצטרף לחגיגה,

    לחצו כאן לפרטים על הקורס

    נפגש בשבילים, בקרוב מאוד…

    שבת שלום,

    יתיר.

    —————————————————————————————————————————————————————

    יתיר שדה – סדנאות ליקוט ובישול, תיירות אקו-קולינרית, פיתוח הדרכה והנחיית קבוצות בטבע – 054-2248243 | מייל | פייסבוק


    להגיב
  • מציאויות חלופיות, יקומים מקבילים

    [לירז אקסלרד]

    מנותקת

    כל ברלין מכוסה דגלים. בוודניג, לאורך אחד ממסלול ההליכה שלי – וזה מסלול שנמנע בכוונה מרחובות מרכזיים, דבק בשוליים, בתוך שכונות, בין בתי מגורים – כל הזמן דגלים דגלים. ממרפסות הבתים ומהחלונות. דגלים של גרמניה אבל גם של עוד ארצות. לפעמים שני דגלים במרפסת. לפעמים דגלים בכל קומה. הכי הרבה דגלי גרמניה.

    כשרק חזרתי אל ברלין, אחרי הביקור בתל אביב, כל הדגלים האלה נראו לי כמו המשך טבעי של משהו שלא מדבר אלי. תל אביב מלאה בגדלים של ישראל. על המכוניות, ממרפסות הבתים. ברלין מלאה בדגלים של גרמניה. על המכוניות, ממרפסות הבתים. לא הבנתי למה הדגלים בתל אביב. הרי יום העצמאות עבר כבר, ואיזה עוד סיבה יכלה להיות להציג דגלים חוץ מיום העצמאות. לא הבנתי למה הדגלים בברלין.

    אז לא הבנתי. לא התרגשתי מזה. לא הכל אני מבינה. לא הכל אני צריכה להבין. פתאום דגלים. אז בחודשיים האחרונים מסיבות שאני לא מודעת אליהן, אנשים תולים דלגים של הלאום שלהם בחזית הבתים שלהם. או קי. כולם רוצים לאום. כולם לאמוניים. זהו עידן הלאום. הלאומיות מרימה את ראשה. הלאומיות מכה שנית. פנטסטי. ברור שאני לא מבינה. מבחינתי, מכל הדגלים שאחד עשוי להרים מעל לראשו, הלאום הוא הנחות שבהם. אז הנה עוד התנהגות אנושית שאני לא מבינה.

    אבל אז נפגשתי עם חברה לכוס קפה והרצתי בפניה את תיאורית עליית-הלאום-לנוכח-ריבוי-דגלי-הלאום-במרחב -העירוני שלי. היא הקשיבה בחן ואז אמרה שכן, אולי, אבל אולי זה פשוט קשור ליורו שמתנהל ממש עכשו. ממש בימים אלו.

    המממ. היורו. ממש עכשו. באמת? איפה? באיזה יקום חלופי זה מתרחש?

    אני מחבבת את הסבר היורו. זה אומר שעוד שבוע שבועיים, כשהאירוע יגמר, גם הדגלים יעלמו. זה לא מסביר את הדגלים בתל אביב. ישראל לא ביורו. אבל זה כן מסביר את הדגלים בוודינג. יותר מהכל שיעשעה אותי ההבנה של עומק הניתוק שלי עצמי. היכולת שלי להסתובב בעיר הזאת, ברחובות האלה, ולהרגיש נוח, להרגיש טוב, ולא לדעת בכלל על האירוע המרכזי שמסעיר את תושבי העיר הזאת, הרחובות האלה. הגירה היא, גם, מילה אחרת לניתוק.

    יקומים מקבילים

    כשהייתי בישראל נפגשתי עם דוד שלי. איש בן 70 פלוס, חבר קיבוץ כל חייו, פעיל פוליטית, חבר מפלגת העבודה לדורותיה. שאלתי אותו, דוד, מה שלומך? הוא התיישב על הכסא שהנחנו לפניו, נאנח עמוקות, ואמר לי: אני מאוד מוטרד מהמצב באירופה. מאוד מוטרד.

    השבוע בשיחת טלפון עם אמא שלי היא שאלה אותי עם יש איזה הופעה שאני הולכת אליה בקרוב. אמרתי לה שכן, ועוד איך, אני הולכת להופעה של בק. אני לא מכירה בק, היא אמרה, ואז הוסיפה שהרבה אמנים מגיעים השנה להופעות בארץ, ושיש הרבה שמחה סביב זה. ביונסה למשל מגיעה, היא אמרה לי. ביונסה מופיעה בברלין? היא שאלה. אמרתי לה שכן, ביונסה מופיעה גם בברלין, מן הסתם, אבל אני אין לי שום עניין בביונסה, יש לי עניין בבק, והוא גדול כמו ביונסה, בחיי, אפילו יותר. אבל אמא אמרה שהיא לא שמעה על בק. אז אמרתי לה שאולי היא לא שמעה עליו כי הוא לא מגיע לישראל, ובישראל שומעים רק על מי שמגיע לישראל.

    טבע חי בעיר

    כמה שעות אחר כך קראתי מייל מחברה שכתבה בו, בין השאר, שהיא הולכת לעשות מעשה נורא לא קולי, ושהיא יודעת שזה לא קול מצידה, אבל היא לא הולכת לראות את ההופעה של ביונסה. מזל שזה הגיע במייל. לא ידעתי מה לענות. איך להגיב לזה. באיזה יקום מקביל ללכת להופעה של ביונסה של קול?

    מציאויות חלופיות 

    רוב מה שאני יודעת על העולם החיצון בימים אלו מגיע אלי דרך פייסבוק. הפסקתי לגלוש ישירות באתרים של עיתונים. אני יודעת על מה שצף בפיד שלי. זה יוצר תמונה מעוותת לחלוטין על העולם. גם כי ההגיון הבסיסי של האלגוריתם הוא להביא אל הפיד שלי את הסיפורים שאני רוצה לקרוא. התפקיד שלו זה לגרום לי להישאר כמה שיותר זמן באתר. אז הוא ממלא אותי בסיפורים של שמאלנים. סיפורים שאנשי שמאל מצאו לנכון להציף. וגם כי את כל הסיפורים האלה אני צורכת דרך תיווך כפול. של כותב הידיעה ושל מפיץ הידיעה.

    למשל, על אירוע הירי שהיה בעיר קטנה ליד פרנקפורט שמעתי בפעם הראשונה דרך פוסט בפיד שפרסמה ישראלית החיה בברלין ובו כתבה שמפיקות חדשות מישראל יצרו אתה קשה בחיפוש אחרי ישראלים שחיים בעיר הקטנה שליד פרנקפורט שבה היה אירוע הירי ורוצים להתראיין על הנושא. אחר כך התברר שאירוע הירי הזה לא מעניין בעליל, היורה לא מוסלמי ואין הרוגים. לא סיפור. מעניין עם המפיקות הצליחו לאתר ישראלי בעיר הזאת. מן הסתם כן. הרי יש ישראלים בכל מקום.

    קופסא עם דברים לקחת

    אמא שלי חזרה במטיול בגיאוגריה. היא סיפרה לי שבטביליסי, הבירה, יש חנויות עם כיתוב בעברית בחלון הראווה ומסעדות עם תפריט מתורגם לעברית ויש מוכרים ונותני שירותים שיודעים קצת עברית ושומעים עברית ברחוב. חברה אחרת חזרה מחופשה בסלובניה. החלפנו רשמים במסנג'ר. היא כתבה (על סלובניה): הם מטורפים על ישראל, דגלי ישראל לצד דגלי גרמניה וצרפת ואנגליה…ברושורים בעברית. מדינה יפהפה…".

    הלאום מנצח

    אתמול הפיד שלי התמלא ב – Brexit. לראשונה. כלומר היה קצת brexit לפני ההצבעה, אבל ממש קצת. עקבתי אחרי הנושא מרחוק. לא הבנתי באמת, לעומק, למה הבריטים רוצים או שוקלים לעזוב את האיחוד ולא נכנסתי לזה. זה עניין אותי במידה. סיקרן אותי קצת. לא יותר. לא חוויתי את זה כמשהו שמעסיק את הסביבה שלי. לא חוויתי את זה בתור משהו שיש לו השפעה ישירה עלי.

    עד אתמול בבוקר. אז התמלא הפיד שלי בפוסטים של הלם, אבל, כעס, עלבון. בבת אחת זה נהייה אירוע אישי. בבת אחת זה נהייה אירוע רלוונטי. אירוע מקומי. הפתיעה אותי התגובה הרגשית של חברי פייסבוק הגרמניים שלי. הם כותבים כאילו זה ממש משהו שקורה להם, בחיים שלהם! מעבר להלם ולהפתעה, הפוסטים שקראתי מלאים בעצב, בכעס, בתחושת עלבון.

    פרחים, טבע

    ואני מבינה, אני מבינה שאני לא  חלק. אני לא שותפה. אני מסתכלת על הדברים מהצד. אין לי אין המטען הרגשי שלהם יש. אני מופתעת מההחלטה הבריטית, אבל לא נעלבת ממנה. אני עוקבת ורואה שהפאונד צונח והשווקים קורסים ומבינה שזה לא היה אירוע רק בפייסבוק, שזה אירוע בעולם, אבל זה לא מוציא ממני תגובה רגשית. הלב שלי לא זז. זה הכל תיאוריה עבורי. ואני מבינה שעבור השכנים שלי, לדוגמא, או חברים לעבודה, זה לא תיאוריה, זה משהו נוראי שקרה להם פתאום באמצע השוטף. ואני מרגישה עד כמה אני מנותקת. עד כמה אני חיה בבועה.

    וגם זה

    הייתי בהופעה של בק. ההופעה היתה אמורה להתקיים בציטדלה ואני נשבעתי לעצמי, אחרי ההופעה של ביורק לפני שנה שהיתה שם, שאני שוב לא הולכת להופעות בציטדלה. נמאס לי מהמרחק, מהנסיעה חזרה הביתה ב U7 מפוצץ ומזיע, מריח הנקנקיות ואווירת הפסטיבל, מדוכני המזון והשירותים הכימיים. נמאס לי מציטדלה. אבל אז פורסם שבק מגיע, ובק הוא בק.

    בק הוא האמן הגדול האחרון שמאוד מאוד רציתי לראות וטרם ראיתי. האחרון ברשימה שלי. אמן שבאמת השפיע עלי, שהמוסיקה שלו שימשה לי לפס קול לאורך החיים. רק בק נשאר ברשימה שלי, רשימת האמנים שאני חייבת לראות טרם מותי וכ'ו. והנה הוא מגיע. קניתי כרטיס.

    ואז התגלה בפני האלוהים ובק לא מכר מספיק כרטיסים וההופעה עברה לקולומיבאןהלה. אולם שיכול לאכלס עד 3500 אנשים. היה נפלא. בק נראה לגמרי כמו בק. נבעך בלי גיל בחליפת אברך וחולצה פרחונית. הוא לא הוריד את הכובע כל ההופעה.

    בק בהופעה

    —————————————

    הפוסט מתוך הבלוג של לירז אקסלרד בו היא מספרת על חוויותיה מרילוקיישן לברלין


    להגיב
  • מחשבות רבות ביניהן

    אף פעם לא הייתי טוב במדיטציה… ועכשיו קורים כ"כ הרבה דברים בעולם (תמיד קורים) ולא יודע כבר על מה לחשוב כשיש זמן לחשוב עם 3 ילדים. מזל שהתחילה לה עוד אליפות אירופה בכדורגל במולדת הבגט. שזה אומר ויכוחים עם גיל, הנדוס של הנסיעות והשינה של הילדים… ואנחנו בפורטוגל, צוענים מודרנים, נעים מקהילה לאדמה, מקראוון לאוהל לבתים של חברים. ואני תמיד תר אחרי הבר השכונתי, שם אוכל לראות את אנגליה שוב עושה אנגליה ולאכול את הלב וכמה זיתים ולשתות אלכוהול בזול.

    אז מחשבה אחת היא איך כבר כמה חודשים טובים שתושבי צרפת האמיצים מוחים ברחובות ובכל העולם לא מספרים את זה.

    ואחרת איך זה שבפיגוע בת"א ירו שניים ויש 4 הרוגים ובארה"ב אחד יורה ו-49 הרוגים… כן אנחנו מיומנים ורגילים ועדיין אולי (שוב) לא מספרים לנו את כל האמת?…

    ואז אני קורא על הילארי וגוגל… ולא מופתע עד כמה גדולה האחיזה של אלו שדוחפים אותה למעלה…

    ולא אני ולא כל המושבה הבריטית כאן בפורטוגל מבינים למהבריטניה רוצה לעזוב את גוש היורו, ולמה רופקט מרדוק כ"כ תומך בזה 

    ופתאום נתקל בנאום שאומרים שגרם להירצחו של קנדי 

    ואיך הכול קשור אחד לשני…

    אבל עכשיו צריך לעצור את המחשבות, ולנסוע לאסוף את גיל והילדים.

    אז ביי בינתיים, מחר אנגליה-ווילס בשתיים…

    (איזה גול!)


    להגיב
  • היסטוריה גדולה, בקטנה # 11 – זה אלמנטרי, יקירי

    עוד כסטודנט מבריק לרפואה, פיתח ארתור קונן דויל תחביב ייחודי – כתיבת סיפורים קצרים.
    בהשראת מרצה שהכיר באוניברסיטה, הרופא והמדען ג'וזף בל, יצר דויל את דמותו של הבלש האקצנטרי, שרלוק הולמס.

    מעלליו של הבלש החובב, שסייע למשטרת לונדון לפתוח את הפשעים המסובכים ביותר אך ורק מתוך חיבה עזה לפתרון פאזלים מורכבים, תועדו באריכות על ידי עוזרו הבדיוני, דוקטור ווטסון.
    רוב הסיפורים הופיעו במגזין סטרנד וסחפו אחריהם קהל קוראים אדיר שעקב והטריד את הרופא והסופר יומם וליל בשאלה: מתי תופיע התעלומה הבאה וכיצד מתכוון הבלש הכל יכול לפתור אותה?
    הטרדה הבלתי פוסקת והעובדה שזוהה אך ורק עם הולמס נמאסה עליו במהרה והוא החליט לשים לכל זה סוף במחווה אחת גדולה.

    בסיפור העשרים וחמש של הולמס, "הבעיה הסופית", הציג דויל לראשונה את דמותו של פרופסור מוריארטי, נבל מסתורי המנהיג את העולם התחתון הבריטי ועומד מאחוריי מרבית התעלומות בהם נתקלו ווטסון והולמס. במאבק אימתני על מפלי הרייכנבאך, תיאר ווטסון כיצד נפלו מוריארטי והולמס אל מותם. בכך קיווה דויל לסיים את חלקו של הולמס בקריירת הכתיבה שלו, אבל כפי שגילה במהרה: הקהל הנאמן שאיגד הולמס סביבו סירב לקבל את מותו הלא צפוי והמאולתר של גיבורם.

    עשר שנים עמד דויל בתחנוני העורכים והקוראים, הביקוש העצום הפך אותו לאחד מהסופרים המכניסים ביותר בתקופתו. לבסוף, בלחץ הקהל, הוקם לתחייה הולמס בסיפור 'הרפתקאות הבית הריק' וחשף בפני ווטסון את האמת: הוא נאלץ לביים את מותו כדי להערים על אויביו האחרים.

    הולמס המשיך והופיע בעוד 56 סיפורים קצרים וארבעה רומנים. הוא שרד אפילו את מות מחברו בשנת 1930, כשהופיעו בעשרות עיבודים קולנועיים, בסדרות (חלקן מוצלחות יותר מאחרות) ובספרים שחיברו כותבות וכותבים אחרים.

    סר ארתור קונן דויל עשה דברים רבים ומגוונים בחייו הארוכים: הוא המציא דמויות אחרות ותרם למדע הרפואה תרומה משמעותית. אך, מה שזכור ממנו יותר מכל (אולי למגינת ליבו) הוא אותו בלש חד אבחנה וקצת סנובי בשם שרלוק הולמס.

    פרט מעניין לסיום: באף אחד מעשרות הסיפורים או הספרים על שרלוק הולמס (אלו שכתב ארתור קונן דויל לפחות) לא אומר הולמס את המשפט שהוא כה מזוהה איתו כיום: "זה אלמנטרי, ווטסון יקירי". למעשה, המשפט מופיע לראשונה (כנראה, זה לא לחלוטין ברור) בעיבוד הקולנוע משנת 1925 לסיפורי הולמס ("חזרתו של שרלוק הולמס") ומאז תפס כמשפט המחץ של הבלש.

    ——————————————————————————————————

    הפוסט מתוך דף האינטרנט הקסום "היסטוריה גדולה, בקטנה" עליו תוכלו לקרוא כאן


    להגיב
Close