התפתחות האתר

  • מדברים עם המועמדים – יוני חכימי

     

    [מאיה לילה חפר]

     

    פגשתי את יוני חכימי בביתו הנעים והיפה. צל עצים, עבודות אומנות מקוריות מקשטות את הקירות, פסנתר. ישבנו בחצר בשעות הבוקר, איש נעים הליכות.

    השאלות לקוחות מהפוסט הזה, המסכם את הנושאים שהעליתם אתם, הקוראים.

    מה חמשת הדברים שהכי חשוב שידעו עליך?

    1. אדם של אנשים. אוהב אנשים ואנשים מתחברים אלי.
    2. נולדתי פה, אשתי נולדה פה והילדים שלי גדולים פה. הישוב זורם בתוכי.
    3. אמינות ויושר הם נר לרגלי.
    4. כל החיים עשיתי למען הקהילה. הייתי הרבה שנים מנהל היחידה לקידום נוער, היו לי שם הישגים גדולים וזכיתי לראות נערים שטיפלתי בהם הופכים לעובדים ביחידה. הקמתי את להקות המחול היישוביות. והובלתי את שיקום האמפי.
    5. איש משפחה.

    בחר שלושה נושאים שבהם אתה יכול להתחייב לעשייה בקדנציה הראשונה – ואתה יודע שיש לך תקציבים לעשות זאת.

    1. האזרח במרכז. אני מתחייב לשנות את אופי העבודה של מועצת פרדס חנה על ידי הכנסת יעדים מדידים לכל מחלקה שיהיו גלויים לציבור ונתונים לפיקוח ועל ידי הכנסת מערכות טכנולוגיות חדישות שיאפשרו שירות מקצועי ויעיל. אני מתחייב למהלך לשיפור השירות והשירותיות של עובדי המועצה, כשאזרח יפגש עם עובד מועצה הוא יזכה ליחס של לקוח.
    2. חינוך. נושא החינוך מאד מעסיק אותי. יש מספר דברים שאני יודע שאני אעשה, אתייחס לשתי נקודות בוערות. האחת, יש לי פיתרון קצר טווח להקמת בית ספר תיכון חדש בישוב.  יש אדמות של התאחדות האיכרים בשטח ההיקפי לבית הספר החקלאי. הרצועה הזו מיועדת אך ורק לחינוך. שם ניתן במיידי לבנות בית ספר נוסף שיתחיל לפעול תוך שלוש שנים. תיכון זה לא יהיה תחליף לתכנון תיכון נוסף במערב המושבה, אך הוא פעולה שניתן להתחיל ליישמה מיד אחרי הבחירות.
      תחום נוסף שמעסיק אותי הוא תחום החינוך הבלתי פורמאלי (פעילות אחר הצהריים). בתור מי שעבד בתחום שנים רבות אני יודע שהוא יכול לשנות חיים, לתת הזדמנות לחיבור ולמצויינות עבור ילדים שלא תמיד מוצאים את עצמם בבית הספר.  אני מתחייב לפתוח מרכז מוסיקה (קונסרבטוריון) ומרכז מחול ולפתח את כל נושא הספורט ההישגי. אעשה זאת בעזרת הכנסת שינויים מבניים במתנ"ס שיאפשרו למרכזים האלה לצמוח שם. המתנ"ס היום נותן שירות לחלק קטן יחסית מהאוכלוסיה ומרבית המבנה אינו פעיל רוב היום. אני מתחייב להפוך את המתנ"ס למקום שוקק חיים ומלא בפעילות ילדים שנגישה לכל האוכלוסיה גם מבחינת עלות החוגים.
    3. הגדלת מקורות ההכנסה של הישוב: תושבים רבים לא יודעים שבתים פרטיים הם גרעוניים למועצה. זאת אומרת המיסים של התושבים בקושי מכסים את השירותים שהם מקבלים. מועצה יכולה להתפתח רק דרך כספים מהמשלה והמסחר אבל הכסף הגדול מגיע מאזורי תעשיה. יש לי תוכנית פיתוח להקמת מרכז תעשייה בשטח שמול ביג. יש שם 300 דונם שמיועדים לתעשייה. תוכניתי היא לכנס את כל בעלי המגרשים עם משקיעים פוטנציאלים בניהול יזם חיצוני, לעודד אותם ליזמות על-ידי אישור ניצול אחוזי בניה והסדרת שאטל מהרכבת של המועצה מהרכבת לשם. המועצה בראשותי תיתן למשקיעים ובעלי הקרקעות מוטיבציה לפעולה מהירה. ייזמות כזו תכניס גם מאות אלפי שקלים הטלי השבחה לטובת תשתיות שישרתו את כל הישוב והכנסה שנתית של כ-15 מיליון ₪ בשנה שיהיו כספים לפיתוח היישוב. ניתן להקים אזור תעשייה כזה בתוך 3-5 שנים.

    איזה ראש מועצה/עירייה הם השראה בשבילך?

    השראה בשבילי: יש שניים. חולון ובאר שבע.

    – מוטי ששון – ראש עיריית חולון הוא אדם פשוט ונחמד. הוא הפך עיר עם סטיגמה שלילית לעיר הילדים. אנשים מחוברים אליו. הוא נותן את כולו לתפקיד ונגיש מאד לתושבים.

    – ראש עיריית באר שבע רוביק דנילוביץ' הוא בחור צעיר ודינאמי שפתח את באר שבע לכל הכיוונים.
    הוא חידש פני יישוב שהיה תקוע הרבה זמן ועשה כל כך הרבה במעט זמן.

    לדף הפייסבוק של יוני חכימי >


    להגיב
  • מכּרכּרת בפרדס (10) – הטור של לילה חפר

     

    [לטור הקודם – לקראת הבחירות המוניציפליות]

     

    לא פשוט לדבר עם פוליטיקאים באמצע מסע בחירות.

    יש מושג בעולם הטיפול שנקרא רומינציה המתאר מצב בו אדם עסוק בחשיבה על נושא מסוים באופן מעגלי וחזרתי ללא יכולת להרפות ממנו.
    בחוויה שלי השיח עם המתמודדים הרגיש כמו שיח עם מטופלים ברומינציה, קשה מאד להגיע לרגע אוטנטי כשאתה מדבר כל יום עם אנשים על אותם נושאים, עונה על אותם שאלות, ועסוק מאד בלהעביר את המסר. רומינציה היא אחד המנבאים וגם אחד התסמינים של דיכאון והיא מאד קשה להכלה על ידי הסביבה. גם לי היה מאד קשה. יצאתי למפגשים האלה עם סקרנות אמיתית ועם רצון להביא טעימה ממפגש אוטנטי אבל בשלב הכתיבה אמרתי לרואי העורך: "אין טעם. אפשר לשים לינקים לדפי הפייסבוק שלהם".
    הרגשתי שאני לא מצליחה לשוחח באמת, לגעת במורכבות הדברים.

    הדוגמא הכי טובה היא שהייתה לנו שאלה מצויינת "אם לא היית מתמודד במי היית בוחר" אבל המרואיינים סירבו לענות עליה והורדנו אותה. ואתם יודעים מה, אני מבינה אותם.
    בתוך השיח הפוליטי האלים במדינה שלנו לחשוף את עצמך באמת זה לא בא בחשבון. הם גם ככה חשופים לכל כך הרבה ביקורת לא רלוונטית ואמירות אישיות קשות.

    הבשורות הטובות, תשמעו יש לנו אחלה מתמודדים!

    אני אישית מעריכה מאד אנשים שבחרו בשירות הציבורי. להיות ראש מועצה זה בעיקר עבודה קשה. לא מדובר במשרה עתירת תהילה או כסף. אני מאמינה בכל ליבי לאחר ששוחחתי עם המתמודדים שכולם מגיעים עם טוהר כוונות לעשות למען הישוב שלנו.
    יש הרבה יותר מידי מתמודדים בבחירות האלו ואף אחד מהם לא ענה לי על השאלה מדוע לא ביחד, בעיקר משום שקשה להבין מה מבדיל בין חלק מהם אם בכלל במצע. אני מתארת לעצמי שבמועצה כל כך מפוצלת יש תחושה שהדרך היחידה להשפיע היא להיות בראש.

    אז מה ניסינו לעשות כדי לגעת בנקודות משמעותיות?

    1. הראיונות היו קצרים מאד, סביב החצי שעה. השאלון היה סגור וזהה.

    2. השאלון שלנו,  שבו ניסינו לרכז ולתמצת את השאלות שלכם, כלל שלשה חלקים:

    א. חמשת הדברים שהכי חשוב לך שהבוחר ידע עליך. הבחירה מה להגיד מעידה הרבה על האדם המתמודד.
    ב. ביקשנו מכם הקוראים להציג שאלות למתמודדים. נתנו למתמודדים לבחור מתוך השאלות שלושה נושאים בהם יש להם תוכנית פעולה שעונה על התנאים הבאים: יכולה להתבצע תוך קדנציה אחת, התוכנית תלויה רק בהם כראשי מועצה (ולא בממשלה), הם יודעים שיש כסף לבצע אותה או מאיפה להביא את הכסף.
    הרעיון היה להגיע להתחייבות שחור על גבי לבן. כזו שאפשר לחזור איתה למועמדים כשיכהנו כראשי מועצה.
    ג. איזה ראש מועצה/עירייה הוא השראה בשבילך. גם זו שאלה המלמדת לטעמנו על המתמודד, לאן הוא שואף לקחת אותנו, למי הוא שואף להידמות.

    אנחנו מקווים שלמרות אפקט הרומינציה הכללית נצליח להאיר עוד פנס קטן על האנשים שבמידה רבה יקבעו את נוף חיינו בתקופה שבה נקבעים פני הישוב החדש המתהווה פה, אל מול אתגרים גדולים כמותם לא היו מאז מערכת הבחירות בה געש נבחר לראשונה.

    ויותר מהכל אנחנו מקווים שתצאו להצביע! זו ההזדמנות האחרונה לשנות את כתובת המגורים בתעודות הזהות. קחו חלק ביצירת עתיד המושבה ותבחרו במועמד/ת שאתם מאמינים בו באמת.

    הראיונות עם המתמודדים יפורסמו בסדר רנדומלי החל מסוף השבוע הקרוב.

    ——————————————————————————————————————————————————

    לילה חפר – עובדת סוציאלית ומחברת סיפורי עוצמה לילדים. אוהבת את המילה על כל צורותיה ואת החמוץ-מתוק של החוויה האנושית. לדף הסיפורים והשירים של לילה חפר רצוא ושוב.

     


    להגיב
  • לקראת הבחירות המוניציפליות בפרדס חנה כרכור – 30 באוקטובר 2018

    [מאיה לילה חפר ורואי עמנואל]

     

    פרדס חנה-כרכור עומדת בפני בחירות מעניינות במיוחד ב-30 לאוקטובר.

    ראש המועצה הפורש, מר חיים געש, כיהן בתפקידו מ-2003 עד 2017 ברצף והמועצה שעזב שונה מאד מהמועצה שקיבל.

    יש דברים רבים לומר לזכותו אבל ברור שהסוגיות שעומדות לפתחה של המושבה המתחדשת שלנו והאתגרים איתם יצטרך להתמודד ראש/ת המועצה הבא הם גדולים ומהותיים.

    • איך מתמודדים עם שיעור גידול האוכלוסיה המטורף (מ-30,000 לכ-43,000 תושבים תוך מספר שנים וצפי לעבור את ה-50)
    • אלו פתרונות דיור ופרנסה מביאים לאוכלוסיה הצעירה?
    • איך פותרים את העומסים בכבישים, דרך הים המסוכנת ושאר נושאי התחבורה?
    • מה עם נושא החינוך על כל היבטיו וזרמיו?
    • איך מאחדים אוכלוסיה כ"כ הטרוגנית – מבחינת דת, מוצא, מצב אקונומי ועוד?

    ועוד שאלות רבות…

    אנחנו סקרנים לדעת מה מציעים המתמודדים למושבה שכולנו אוהבים, איזה חזון הם מביאים איתם ואיך הם רואים את המושבה בעוד חמש שנים.

    אלדד בר כוכבא, יוני חכימי, אייל כגן, יואב כעטבי, איציק לב והגר פרי-יגור (הסדר לפי א'-ב') הם ששת המועמדים המובילים לתפקיד.

    מאיה לילה חפר, המוכרת לכם מהטור "מכּרכּרת בפרדס" תצא אל השטח לפגוש אותם ולשאול את השאלות הכי בוערות.

    והנה החלק שלכם – אתם מוזמנים להגיד לנו, מהי השאלה הכי בוערת לדעתכם?

    תשתיות? חינוך? שימור? תרבות? שבת?

    מה אתם רוצים לשאול את המתמודדים?

    מה יגרום לכם להצביע למועמד כזה או אחר?

    ביחד נרכיב את השאלון הזהה עליו נשוחח עם כל המתמודדים שיבחרו לדבר איתנו.

    אז קדימה, תנו לנו את שאלת מליון הדולר שלכם.

    (ולמי שעדיין לא עדכן את הכתובת שלו במשרד הפנים – יאללה! עכשיו זה הזמן, אחרת לא תוכלו להצביע!)

    שלכם, רואי ולילה.


    להגיב
  • מכּרכּרת בפרדס (9) – הטור של לילה חפר

     

    [לטור השמיני – שומרת המקום]

     

    לתמיכה בפרויקט >

    איזה כיף זה לראיין את המראיינת?

    את מאיה לילה חפר "פגשתי" בפייסבוק. סדרת פוסטים מפרגנים על פרדס חנה צדה את עיני. הכתיבה שלה היתה טובת לב, כתיבה שרואה את חצי הכוס המלאה. שילוב של רגש, פשטות ובעיקר כנות. כשמאיה כותבת אתה מאמין לה. היא מספרת על ואת הסיפורים הקטנים של החיים והכשרון נודף מבין המילים. בכלל בכתיבה שלה, מרגישים עד כמה מאיה אוהבת את המקום הזה והאנשים שחיים בו.

    לילה, עובדת סוציאלית בהכשרתה, מרובת תחומי עניין ועיסוק ומעורבת במגוון פרויקטים קהילתיים.

    בימים אלו היא מגייסת כספים להוצאה לאור של ספר הביכורים שלה "רצוא ושוב" סיפורים קצרים מרירים-מתוקים על החוויה האנושית. בכלל, החוויה האנושית מעסיקה את לילה. החל מחוויות הקצה שפגשה בעבודתה כעובדת סוציאלית בבית ספר לילדים עם הפרעות נפשיות, במקלט לנשים מוכות וכאן אצלנו כעו"ס קהילתית ברווחת פרדס חנה, וכלה בחוויה האישית שלה כמתמודדת עם מאניה-דיפרסיה עליה היא כותבת רבות בפייסבוק וכתיבתה על הנושא הלא מספיק מדובר הזה מעוררת גלים.

    ההדסטארט הוא בעצם הדסטארט משולש, היא רוצה להוציא לאור לא רק את הספר אלא גם מופע סיפור סיפורים שמביא את סיפורן של שלוש דמויות מתוך הספר וגם הרצאה "כמו עוף החול- דיכאון כהזמנה לצמיחה".

    ש: גם מופע, גם הרצאה וגם ספר? לא הרבה בבת אחת?

    ת: ככה זה אצלי, מחזורים של התכנסות ומחזורים של עשייה מוטרפת. אם עושים להם ממוצע סך הכל הם די שיגרתיים. אני מרגישה שהברכה שהביא איתו העשור ה-40 לחיי הוא שאני כבר לא מפחדת להגיד שאני גם מטפלת, וגם מופיעה וגם עוסקת בשיווק דיגיטאלי… אני פחות מרגישה מחויבת לזהות כאילו לכידה. כשהייתי יותר צעירה הרגשתי שעשייה בתחומים שאין ביניהם קשר תציג אותי באור לא מקצועי, מי יבוא לטיפול אצל אישה שעוסקת בשיווק דיגיטאלי?
    היום אני מבינה שכל החוויות מעשירות אותי ובסופו של דבר מעניינים אותי אנשים. אם אני מלווה אותם בתהליך טיפולי, או בהתמודדות עם הפחד שלהם מכתיבה על עצמם, או במפגש עם הדמויות מהסיפורים שלי, או בתור מראיינת בטור הזה.
    החוויה האנושית, מה מניע אותנו, מה מכאיב לנו, כמה אנחנו דומים זה לזו למרות שהסיפור שלנו כל כך שונה, זה מה שמעניין אותי בחיים. איך אפשר להתחבר מתוך היותנו בני אנוש ולהתמודד ביחד עם הסבל הבלתי נמנע שיש בעולם בהיותנו כל כך זמניים פה.

    ש: למה מימון המון? שהרי זו רכבת הרים שיכולה למוטט מבחינה רגשית. וגם הצורך היומיומי לשווק את עצמך…

    ת: בעיני המודל של מימון המון הוא מודל קהילתי רדיקאלי שחותר תחת המבנה שיש הוצאה שהיא בעלת הסמכות להחליט מה היא יצירה ראוייה. להוצאת ספרים מוגשים 300 ככתבי יד בחודש וגם בשביל שיקראו אותך ברצינות אתה צריך קשרים. אני פונה לאנשים שכבר קראו אותי, שעוקבים אחרי הסיפורים שאני מפרסמת בדף או אחרי הפעילות האקטיביסטית שלי בתחום בריאות הנפש, אני פונה אליהם בהצעה להיות חלק מתהליך הלידה של הדברים. לא להיות צרכנים פאסיבים אלא להשקיע את הכסף שלהם במשהו שהם מאמינים שצריך להיות בעולם.
    וכמובן כשאתה קונה ישירות מהיוצר אתה גם מאפשר לו להרוויח מהיצירה שלו במקום שהרווח ילך לכל שרשרת המתווכים שבדרך בינך לבין היוצר.
    וכן, זו בהחלט רכבת הרים. התלבטתי ארוכות לפני שיצאתי לדרך הזאת. היא טובעת חשיפה בלתי מתפשרת ושיווק אינטנסיבי. היא גם מכריחה אותך לוותר על החלום שיגלו אותי לבד ולגלות לקהל שלך אותך. אבל אני שחייה מתוך אמונה שקהילה היא פתרון לכל כך הרבה תחלואים, נדרשת לשים את עצמי מול מבחן האמון הזה. האם הקהילה שסביבי באמת תושיט יד לארנק כדי לתמוך בי? זה שונה מאד מלפרגן בפייסבוק. זה גם באמת מימון של המון, המון אנשים, אני צריכה לגייס 425 אנשים שישימו סכום קטן יחסית של 60 שקלים וירכשו ספר או כרטיס להופעה/הרצאה כדי להגיע ליעד שלי שהוא הכל או לא כלום. הספר יצא לאור רק אם הפרוייקט יצליח.

    ש: אז ספרי קצת עליהם, הספר, המופע וההרצאה.

    ת: שלישיית ילדי. כל אחד יקר לי באופן שונה.
    הספר מביא שלל דמויות, הצעירה בת 8 והמבוגרת ביותר בת 83 ועל ערש דוויי. רצוא ושוב הוא מושג קבלי שלקוח מחזון יחזקל שם המלאכים עולים ויורדים ללא הרף בסולם שמחבר בין השמיים לאדמה. רבי נחמן עסק הרבה במונח הזה, וטען שהעליות והירידות האין סופיות של החיים הן לא טעות אלא חוק טבע. החלק הגדול והנצחי שבאנו רוצה למעלה והחלק הסופי והמתכלה בנו רוצה למטה. והתנועה הזו משאירה אותנו פעם אחר פעם המומים, אבל היא גם זו שמייצרת בנו חמלה ואמפטיה ועושה אותנו הגיבורים המרתקים של הסיפור הזה שקוראים לו החיים. כל הדמויות בספר הן ברגע של קונפליקט "רצוא ושוב" בחייהן והן פותרות אותו כל אחת בדרכה. הסיפורים מצחיקים ונוגעים ומאד יום יומיים בסגנון הכתיבה. אפשר לראות בסרט של ההדסטארט כמה מהדמויות משוחקות על ידי חברים.
    ההצגה: נולדה לגמרי במקרה כשעמליה דן מ"לארוש" הזמינה אותי להקריא באורוות האומנים מסיפורי. מתוך חשש לעמוד לבד על במה גייסתי חבר, עומר גונן האלה, מוסיקאי לבוא ולהכניס מוסיקה לתוך הסיפורים ושירים להפוגה בין לבין. ברגע שהסתיים המופע המאולתר שנינו הסתכלנו אחד על השני וידענו שזה לא חד פעמי. מאז התחיל לעבוד איתי המוסיקאי תום הולצמן ואנחנו עוברים ליטוש וליווי אומנותי מהיוצר המופלא ירון סנצ'ו גושן, המופע בהרצה כרגע והבכורה הרשמית שלו תהייה ב-19.7.18 בתיאטרון הידית.
    ההרצאה: במובן של טובת הכלל אני חושבת שזה הדבר הכי משמעותי בהדסטארט הזה. דיכאון הוא שבר שרבים מאד עוברים אבל מעטים מדברים עליו מה שמגביר מאד את תחושת הבדידות ואת תחושת הכישלון של המתמודדים. אני מדברת מתוך פרספקטיבה כפולה של מטפלת שמלווה התערבויות במשבר נפשי ושל מתמודדת ששרדה ארבעה התקפים של דיכאון מאז'ורי. אני מציעה לחקור את המשבר הנפשי לא דרך עיניים של מצב רפואי אלא דרך עיניים של מצב תודעתי שמבקש מאיתנו משהו. אני מאמינה שטיפול נכון במשבר יכול להביא לצמיחה ולהתקרבות לאני האוטנטי שלנו ואני גם מציעה כלים מעשיים לתמיכה במתמודדים.

    – מוזמנים לראות את סרטון ההדסטארט ולבחור את אחת התשורות. מובטחת לכם חוויה מרגשת ואותנטית.

    לתמיכה בפרויקט >

    ——————————————————————————————————————————————————

    לילה חפר – עובדת סוציאלית ומחברת סיפורי עוצמה לילדים. אוהבת את המילה על כל צורותיה ואת החמוץ-מתוק של החוויה האנושית. לדף הסיפורים והשירים של לילה חפר רצוא ושוב.

     


    להגיב
  • אהבה חופשית – הרומן שלי עם היהדות (8): הטור של איתי אשכנזי

    [לטור השביעי: אז אלוהים רוצה אותך קטן?]

     

    לא יהיה לך אלוהים אחרים על פניי. אפילו הילדים.

    היא מתוסכלת ושבורה. רוצה שהילדים יעשו מה שהיא רוצה. שיקשיבו. שיכבדו. הקשר לילדים מתחיל לצבור מרירות. איפה השמחה שחלמה עליה? איפה הרומנטיקה?
    "בעצב תלדי בנים", היא חושבת לעצמה, "זה לא כל כך רחוק מהמציאות". "אולי אני מקוללת, ארורה ומקוללת, או דפוקה מהשורש, כל זה היה אמור להיות אחרת".

    הוא כועס. ושבור מבפנים. אף אחד לא מכבד אותי. אחרי כל ההקשבה והאכפתיות. אחרי שלקחתי אותם לגן. עבדתי קשה בשבילם והבאתי כסף הביתה. הם מצפצפים עליי. מדברים אליי בצורה מגעילה. דורשים ודורשים. רבים. מי ביקש את הכאב ראש הזה. אבא טוב זה יפה, אבל גם קצת יחס סביר מהילדים זו לא בקשה מוגזמת. "בעצב תלדי בנים, זה לא רק לנשים מסתבר".
    "למה זה ככה? מה עשיתי לא בסדר?".

    וכאדם שעומד מול אלוהים, אז עולה בי גם השאלה: "מה אתה רוצה ממני מה?" "למה הקללה הזו? למה הסבל?" עמדתי בתמיהה ובתסכול מול הסיפור הזה במשך שנים. מה הבורא בסיפור הזה רוצה מהאישה? למה להעניש אותה בסבל וייסורים? אם זה היה רק בסיפור גן עדן, היה אפשר להאשים את הדת. את השליטה הגברית בעולם. אבל הבעיה, כך אנחנו מודים לעיתים בינינו לבין עצמנו, שזה לא רק בסיפור גן עדן. זה קורה לנו היום.

    אז איפה התבלבלנו?
    שאלה טובה.

    בשלב ראשון כדאי לחשוב מחדש על הכאב הזה. הוא עשוי להיות איתות, כמו הפס הצהוב שמרעיד לך את האוטו כשאתה סוטה מן הכביש. "מה קורה כאן?".

    אם תשים לב, הקללה הזו, עשויה להיות השער שלך, תמרור בדרך הביתה. אם תפני את תשומת הלב, יש פה אפשרות להבין את מהות הפספוס, את מהות הבלבול בהורות. זה שלידת הבנים, גידולם והיחסים איתם, רוויים לא מעט כאב, עצבות ותסכול, עד כאן אין חידוש. החידוש המרגש הוא שיש שביל שמוביל ללידה והורות ללא עצבות וכאב, או לכל הפחות, עם מינונים יותר סבירים של אתגרים. המטמון – הורות בכיף.

    האכילה מעץ הדעת ללא בקרה היא הדבר הזה שבגללו ההורות הופכת להיות מאמץ מיותר ושדה מאבק.
    הנחש אמר לה לאישה – "שימי לב. מי את? מה היכולת הבוראת שלך? במה את דומה לאלוהים?" והיא הבינה מיד. בזה שהיא יולדת.
    "עד כאן הבנתי". אמרה לעצמה.
    "אז מה את אומרת? אם תאכלי מן העץ הזה, תלדי."
    "לא!"
    "כן."
    "ממש כאן בעץ הזה?"
    "כן."
    "אז אני אוכלת".

    ומה התוצאה? זה עבד. היא באמת יולדת. אבל… משהו בתוך הסיפור הזה של הלידה נעשה מסובך. מלחמתי. מאומץ. עצוב.
    רצית להיות אלוהית? זה מאד מרגש ונפלא. זה חלק ממך. להיות האם האלוהית היולדת. אלת השפע. אבל אם תשימי לב תראי שבתוך ההורות האלוהית יש רגעים של סבל. אם תקשיבי טוב לרגעים האלו שבהם ההורות הופכת לעצב, תקבלי את האיתות על הדרך לשוב הביתה. הדרך לשוב להורות שמחה, הורות כמרחב צמיחה.
    מה היא הדרך? יש לומר שזהו מסע אישי שאי אפשר לכווץ אותו לתשובות כלליות. הוא כרוך בהקשבה פנימה. בהסכמה לערער על דברים שהפכו להיות יותר מידי מובנים. שם, בתוך הנוקשות התפיסתית שלנו, בתוך המקומות המאובנים שבלב, מסתתרת פרצה החוצה, שער אל הקרבה.

    ובכל זאת יש כמה עקרונות כלליים. אני רוצה לשתף פה אחד כזה:

    "לא יהיה לך אלוהים אחרים על פניי" אפילו הילדים.

    הבלבול הקטן, שיושב לו במקום לא מזוהה בלב, והופך אחר כך להר של תסכול וכאב, הוא המקום הזה שבו אנחנו מתחילים לעבוד בשביל הילדים, או בשביל הפרוייקט הזה שנקרא "הילדים". אפשר גם להסתתר מאחוריו כמו "בגלל הילדים אני…". צורה אחרת של הבלבול הזה היא המקום שבו הילדים אחראים לתת לנו את האישור לקיום. את האהבה. הכבוד המיוחד בתמורה להשקעתנו. הם הופכים לסמל, שלא לומר פסל. הצלחת הפרוייקט היא הצלחתנו.
    בשפה דתית. הם הופכים למתווך בדרך בינינו לבין מקור הקיום שלנו. בדרך בינינו לבין אלוהים אחד. וכאשר הם הופכים להיות המתווך הזה, הם מתבלבלים. כאשר הם עומדים כחיץ בינינו לבין החום שאנו זקוקים לו כדי להתקיים, אז הם הופכים טיפ טיפה לאויב עבורנו.

    וזה מה שאומר שם אלוהים לחווה. יש סיכוי שיום אחד, באיזה ערב, את עלולה למצוא את עצמך שבורה ומתוסכלת מכל מה שקורה עם הילדים. ביום הזה תזכרי במה ששוחחנו כאן – "בעצב תלדי בנים". ובאותו רגע, השער שלך יהיה לוותר על עץ הדעת.

    בואי, נעשה את זה יחד הפעם.
    גם כשאני לא אמא. אני קיימת.
    גם כשאני לא אמא מוצלחת אני אהובה.
    גם כשהילדים אינם שלמים. אני אלוהית.
    אני אלוהית מלכתחילה.
    תראי שפתאום פחות עצוב לך. אולי אפילו שמח.

    ______________________________________________________________________________

    איתי אשכנזי, מורה לפנימיות התורה ולתפילה, מנחה קבוצות ימימה לגברים ולנשים, טיפול אישי וזוגי, מלווה עסקי, בעלים של "אידרא – קהילת לומדים" (www.idraraba.com). האתר של איתי: www.nigunpnimi.com   www.idraraba.com/itai
    שיעור פרשת שבוע מלווה בניגונים, ימי שני 20:45 פרדס חנה, לפרטים 054-5362226
    חדש! סדנת קיץ לגברים בהשראת ימימה והחסידות!


    להגיב
  • מכּרכּרת בפרדס (8) – הטור של לילה חפר

     

    [לטור השביעי – השיקשוק]

     

    יזמות היא מחלה כרונית מרתקת. לכולנו יש המון רעיונות טובים אבל רובנו לא מרגישים צורך להביא אותם לידי ביצוע. ואלו שכן, נוטים לעשות זאת באופן שיטתי.

    בכתיבת הטור הזו אני פוגשת שוב ושוב את הטענה שיזמות היא חלק בלתי נפרד מהרוח הפרכוראית, ויתכן אפילו שהיא היא תבלין הקסמים המיוחד שלה, אז החלטתי להקדיש כמה טורים ליזמים וליזמיות של פרדס חנה-כרכור.

    בהמשך טבעי לטור השיקשוק ביקשתי לראיין את אילנה פלדה שהייתה מאד מעורבת בהקמתו ובהקמת פרוייטים רבים.
    על קפה גדול בקפה קטן ניסיתי להבין ממנה איך קורה שפתאום קם אדם בבוקר ומחליט ליזום.

    ש: מה מניע אותך ליזמות חברתית?

    ת: יזמות חברתית זו מילה גדולה. התשובה פשוטה, מה שחסר לי אני עושה.
    אתה יוזם מטעם נורא אגואיסטי. אחת היוזמות הראשונות שלי מעורבות בהקמת גן הורים בתל-אביב. אני הייתי אמא צעירה ולא היה לידי גן שהיה מקום שרציתי לשלוח אליו את ילדי, אז יזמתי את הגן שרציתי. לא נולדים יזמים, אני חושבת שאצלי זה התחיל בבצלאל. תקופת שיינקין הייתה מלאה בעשיה וגם פלסטיק פלוס הייתה שיעור גדול ביזמות.

    אילנה נולדה בפולין ועלתה לארץ בגיל שמונה, בת לשני הורים מהנדסים ובכורה משתי בנות. גדלה ברמת-אביב ולמדה בבצלאל תקשורת חזותית. היא נשארה כמעט עשור בירושלים ובשנות ה-80 חזרה לתל אביב שם פגשה את הנס בן-זוגה והשאר סופר בטור (העלייה השלישית).

    ש: אז ספרי לנו על יוזמות שהיית מעורבת בהם בפרדס חנה.

    ת: היו כל כך הרבה שקשה לזכור, כמה שעולות לי עכשיו לראש: השיקשוק, בית פתוח לאמנים, מן הון להון (אירוע אומנות יהודים ערבים), מקום שמור, מקצה לקצה עם טל שרייבר (אוצרות של אמנות על ארונות בזק) שהיה פרויקט מיוחד ויפה וכלל יוצרים מכל השכונות בפרדס חנה-כרכור.

    ש: מה הפרוייקט החביב עלייך?

    ת:היו הרבה רגעים מרגשים אבל פרוייקט שילוט הרחובות היה ממש רגע של הולדת.
    שילוט רחוב הכי נובע מצורך, הוא דוגמא מובהקת להשפעה על מה שחסר לי. הייתי בקשר עם המועצה זמן רב בקשר לשילוט וכשהחליטו לבצע אותו פנה אלי אחד מחברי המועצה עם דוגמא לשלט שאני חשבתי שאפשר לעשות יותר טוב ממנו. רצתי הביתה ועשיתי סקיצה לשילוט, הכל היה בהתנדבות והמועצה אהבה את הרעיון. אחר כך היה ויכוח בקשר לצבעים, הזכיין של השילוט רצה להכין אותם בצבע בז', כל כך לא קשור לפה. אני הצעתי שהם יהיו לבן על כחול והזכיין אמר שזה לא יעבוד. בכל התקופה הזו כל פעם שהייתי טסה הייתי מצלמת שלטי רחוב יפים ושולחת אותם לראש המועצה, בסוף זה הצליח, היה למעשה שלי השפעה.
    אני שמחה יותר כשאני הולכת ברחוב ורואה את השילוט הזה.

    ש: יש לך עצות ליזם הקהילתי המתחיל?

    ת: Just Do It, החלום הוא הכי חשוב. חלום הוא חצי הדרך.
    החצי השני הוא למצוא שותפים. שותפות היא כח להגשים דברים שאתה לא יכול לבד.
    מעבר לכך שותפות מביאה איתה המון חוכמת חיים, כל אדם מביא את נסיונו.
    זה הדבר שעוזר להגשים למציאות. כל אחד מהשותפים יכול לעשות באזור הכוחות שלו, מה שמעניין אותו.
    אני חלק מקהילה וקהילה היא כח. למה אני לא חיה באמסטרדם או בכל מקום אחר? כי שם לא מעניין אותי לתקן ולשנות. חשובה לי הלוקאליות. בקהילה יש משהו שהוא שלי. קהילה מאפשרת לי להנכיח את עצמי.

    ש: את חושבת שיכול להיות חינוך ליזמות?

    ת: בהחלט. חשוב להעביר יותר אחריות לילדים. ללמד אותם שלא כל דבר שקיים הוא עובדת חיים. ביזמות יש שני ערוצים, ערוץ של חלום וערוץ של ביקורת. ביקורת נתפסת כדבר שלילי אבל יש באמת ביקורת בונה והחינוך למחשבה ביקורתית חשוב מאד.
    יזמות היא לא רק תיקון של משהו שלא מתפקד בממסד. גם בממסד אידיאלי אנשים צריכים להיות מעורבים. תמיד אפשר לעשות יותר טוב. יזמות בשבילי זה לראות בעולם את הבית שלי, גם הבחוץ הוא חלק מהפנים.
    אתה צריך להאמין שיש לך זכויות כדי להיות יזם, להרגיש שהדברים הם עניינך.

    ש: איזה עוד חלומות יזמיים מקננים בך?

    ת: בגילי אין לי כבר חלומות גדולים. להזיז אבן. לשתול עץ. הייתי רוצה לעשות מקום שמור מאה לפרדס חנה, מחייכת אילנה, אבל לא בא לי להתחייב על כלום בגילי.

    ש: אנחנו בפתחה של שנת בחירות, מה את מאחלת למועצה החדשה?

    ת: שתשתמש בקסם אבקת הפיות שמפזרים פה. הייתי מאחלת שראש המועצה החדש יפתח את הישוב תוך שימור של האיכות שלו, שישכיל להראות דרך ולא ללכת אחרי דרך. אנחנו נמצאים בצומת בה עוד יש הזדמנות לשמור על הרוח המקומית. אנחנו יכולים להוביל ולהנהיג את הפיתוח, אנחנו יכולים לדאוג לסביבה בכל כך הרבה רמות, גם את הגדילה של הישוב אפשר להנהיג בצורה שלא תהיה הרסנית לקסם המיוחד שלו.

    ————————————————————————————————————————————————–

    לילה חפר – עובדת סוציאלית ומחברת סיפורי עוצמה לילדים. אוהבת את המילה על כל צורותיה ואת החמוץ-מתוק של החוויה האנושית. לדף הסיפורים והשירים של לילה חפר רצוא ושוב.


    להגיב
  • צ'אקרת הכתיבה (8) – הטור של שלי מרכוס

     

    [לפרק השביעי – דברים שכתבתי לעצמי – או – למה כל כך חשוב לתרגל כתיבה?]

     

    היה היה איש אחד בשם אנטון צ'כוב, הוא נולד ברוסיה ונחשב לאחד מטובי כותבי הסיפורים הקצרים בעולם. כתב את "השחף", "גן הדובדבנים", "הדוד וניה", "ואנקה ז'וקוב" , אנטון צ'כוב המציא את ז'אנר הסיפור הקצר, כן, זה הבחור.
    בתור אחד כזה ששלט בסיפורים קצרים וכתב אותם מושלמים לכל הדעות, אמר אנטון צ'כוב את המשפט הבא, משפט שהוא כחוק בכתיבת הסיפור הקצר:
    "אל תספר לי על זריחתו של הירח, תראה לי את השתקפותו בשברי כוס זכוכית"

    אהה! איזה משפט!
    הבנתם?
    בואו נדבר על זה קצת, כי זה כלל חשוב בכתיבה: אל תספרו לי, תראו לי!
    או כמו שזה נשמע יותר טוב באנגלית: Show! Don't tell
    צרו את הסיטואציה ותנו לי להבין לבד, כקוראת, מה קרה בסיפור.
    השתמשו בפעולות ובמילים, מחשבות וחושים, רגשות והבעות, במקום לסכם ולתאר מה קורה בסיפור.

    דוגמה: הדמות שלכם גבוהה מאוד וחשוב לכם להגיד את זה.
    אתם יכולים כמובן לספר שהוא היה כל כך גבוה ,כמו עץ סקויה עתיק בשיפולים המזרחיים של ארצות הברית, בלה, בלה בלה,
    או- שאתם יכולים להראות איך שבכל פעם שהוא נכנס בדלת, כל דלת, הוא חייב להתכופף, ואפילו בגלל זה כל הזמן נתפס לו העורף.
    הנה לכם דמות עם עורף תפוס תדיר בגלל הגובה שלה.

    ארנסט המינגווי, חסיד של תורת ה-Show-Don't tell עוד הוסיף ואמר שאם הכותב מכיר טוב מאוד את הסיפור שלו, את הדמויות שלו ואת העלילה, הוא יידע איך להראות מה קורה ולתת את תחושת החוויה הסובייקטיבית של הקורא, מבלי לספר לו ובכך להחליט בשבילו על החוויה.

    בואו ניתן עוד דוגמה.
    הדמות שלכם עייפה מאוד, היא חזרה הביתה אחרי יום נורא מתיש, אתם יכולים לספר לי עד כמה היא עייפה ואיך היא לא יכולה להשאיר את העיניים פקוחות וכל שניה היא מפהקת והראש שלה נופל בזמן שהיא מכניסה שניצל לפה- זה בסדר, יש מקום לפעמים גם לתיאורים כאלה בסיפור שלכם, אבל אם תרצו להשתמש ב-SHOW ,פשוט כתבו: "היא נכנסה בדלת ורובי הביט בה ואמר "בחיי ליבי, את נראית גמורה".
    גם הבנתם שהיא גמורה מעייפות וגם הראתי לכם שהיא עצבנית ממה שרובי (מי שזה לא יהיה) אמר לה. אתם מרגישים את מה שעובר על ליבי (מי שזאת לא תהיה) במקום שאספר לכם בעצמי.

    למה חשוב כל כך להראות ולא לספר?
    סיפור טוב נותן לקורא לחוות אותו דרך הסיטואציה, מטרת הכותב הוא לשים את הסיטואציה על השולחן "אני רק מניחה את זה כאן" ולתת לקוראים להרגיש לבד.
    כל אחד מאתנו אחר, כל אחת מאתנו מגיעה עם המטען שלה לתוך הסיפור – סיפור שמראה ולא מספר, נותן טווח דמיון רחב מאוד לקורא ועם זה – הזדהות שלמה.

    דרך נוספת להשתמש בשיטה הזאת היא ליצור פערים בכתיבה ולהכין הפתעות.
    אל תספרו (וגם אל תראו) הכל בהתחלה.
    שמרו הפתעות, תחשפו את הדמויות שלכם לאט-לאט, שימו לב לקצב העלילה שלכם ושמרו עליו מסתורי, פזרו רמזים, הן בתיאורי המקום, הן בתיאורי הדמויות והן בהתקדמות העלילה. צרו מתח, מסתורין והזדהות.
    חשבו איך אתם יכולים לספר בלי לספר…זה טריקי, יש להתאמן על הטכניקה הזאת לא מעט, אבל ברגע שתופסים את העניין, הסיפורים הופכים אחרים, עמוקים וטובים מאוד!
    תחשבו על עצמיכם בתור קוראים – האם הייתם רוצים שיספרו לכם כל פרט ופרט בסיפור, בדיוק מה אמר מי ולמי, מתי ומה הוא הרגיש. או שהייתם רוצים אתם להרגיש בעצמכם, להיות הדמות עצמה, להזדהות, להיות חלק מהסיפור ולא מחוצה לא?

    את זה עושה ה Show! Don't tell המפורסם שתבע אנטון צ'כוב.

    _________________________________________________________________________________________

    שלי מרכוס – כותבת, בלוגרית סיפורים, מנחת סדנאות כתיבה למבוגרים ונוער, מלווה אישית כותבים בתהליכי כתיבה.
    כותבת הספר "עיניים שלי". מתגוררת במושבה החופשית פרדס חנה. לבלוג של שלי מרכוס >   לקהילת הכותבים >
    בחודש יוני נפתחות סדנאות חדשות, פרטים בקרוב.

     


    להגיב
  • אהבה חופשית – הרומן שלי עם היהדות (7): הטור של איתי אשכנזי

    [לטור השישי: שבט הגעגוע]

     

    היה היה פעם גן עדן. והיה בו שפע. היו בו עצים נפלאים. והעצים הכי נפלאים היו עץ החיים ועץ הדעת טוב ורע. והנה, בעוד האדם שהונח בגן עדן מסתכל על העצים ומתלבט מאיזה עץ נפלא לאכול קודם, פתאום הוא פוגש איסור וגם איום. לא תאכל מעץ הדעת ואם תאכל תמות. מפה לשם, הוא בכל זאת אכל. הוא ואשתו. אז ה' קילל אותם. ואז הם גורשו. קללות ועונשים.
    זו פחות או יותר תמצית הסיפור, או לפחות מה שאנחנו נוטים לזכור ממנו. יש מתנגדים אליו או לפחות מסרבים לאמץ אותו כתשתית לקיומם. ויש שמאמצים אותו לחיקם. בין אלו ובין אלו לא יכולים להתעלם מסיפור שהשפיע כל כך על תולדות האנושות. הוא מצייר את תמצית מערכת היחסים של האדם עם עצמו, עם בוראו, ועם הסובבים אותו.
    לכן סיפור גן העדן הוא סיפור שחשוב מאד להתעכב עליו. האם אכן הבנו היטב מה כתוב בו? איזה השפעות יש לסיפור הזה חיינו? לבירור הזה קורא רבי נחמן מברסלב – "בירור אמונות כוזביות". האם האמונות שבנינו לעצמנו על בסיס הסיפור הזה (בין כמתנגדים אליו, ובין כמאמצים אותו) הן אכן האמונות שהסיפור מנסה למסור? האם ייתכן שנכון מאד להתנגד לסיפור הזה, אם כך הוא מצטייר? האם אמונות שבנינו על בסיס הבנה כזו, הן אמונות שראוי להיפרד מהן?

    אני מזמין אתכם להיכנס איתי רגע לתוך הסיפור, מבט מבפנים. זה יהיה תהליך של ריפוי. וכמו תהליך טוב של ריפוי, הוא מתחיל במפגש פשוט גם עם נקודות של כאב. אני מתפלל יחד אתכם שכשהמסע הזה יסתיים משהו ישתנה לטובה בחיינו.

    סיפור גן עדן – גרסא א'

    בוקר טוב. תחילת הסרט. אנחנו יוצאים לסיור ראשון בגן שהצמיח אלוהים מן האדמה. המצלמה קולטת עצים נפלאים בשפע. העצים הנפלאים מכולם מצולמים בקלוז – אפ:
    עץ החיים, ועץ הדעת טוב ורע.

    "וַיַּצְמַח ה' אֱלֹהִים מִן־הָאֲדָמָה כָּל־עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה וְטוֹב לְמַאֲכָל וְעֵץ הַחַיִּים בְּתוֹךְ הַגָּן וְעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע".

    עץ החיים הוא מאכל נפלא שמי שאוכל ממנו זוכה לחיים אמיתיים, שוקקים, תוססים, מלאי מגע ואהבה ואפילו לחיים נצחיים כמו שעוד מעט נגלה. ועץ הדעת, הוא עץ שמזכה אותך בדעת אלוהית. לדעת מה טוב ומה רע. לדעת בעצמך.
    מי לא רוצה?
    בגן יש לפחות דמות אחת שרוצה בהחלט. האדם. הרי הוא סומך על העולם ועל הבורא שלו. הוא מאמין שהעולם הוא מקום שנועד בשבילו, מקום נהדר מלא בשפע והוא מזמין את עצמו ליהנות במלאות ובנדיבות מן השפע שניתן לו. כמובן, אם הוא יטעם מפרי העץ, ויגלה שהפרי הזה לא שייך לו, הוא סומך על עצמו שמאותו רגע והלאה לא יאכל יותר מן הפרי הזה. כך גם הטעימה הזו תהיה לימוד חשוב דרך החוויה של החיים.
    אבל כנראה שאלוהים לא רוצה:

    "וַיְצַו ה' אֱלֹוהִים עַל־הָאָדָם לֵאמֹר מִכֹּל עֵץ־הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל: וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת".

    בוודאי שאלוהים רוצה שתאכל. הוא אפילו רוצה שתאכל מכל. חוץ… מעץ אחד. עץ ששמו דווקא מפתה ביותר, אלא שהוא מורעל או משהו בדומה לזה, כי לפי מה שהבורא אמר, מי שאוכל ממנו מת מיד. טוב. זהו בכל זאת עניין מעט מטריד. אלוהים מצווה לא לאכול ממשהו שנשמע נפלא. "אבל אני מאמין לו", אומר לעצמו האדם, "מכיוון שאני סמוך ובטוח שהוא אוהב אותי, ולכן אם הוא מצווה עלי שלא לאכול מהעץ הזה, כנראה שזהו עץ שאינו טוב עבורי".
    "בכל זאת", האדם חושב לעצמו – "בריאת עץ רעיל בתוך הגן היא מעשה מוזר ללא ספק. מדוע שהבורא ירצה לעשות דבר כזה?" אבל בינתיים השאלה הזו לא מאד מטרידה אותו כי יש ביניהם אמון. זו בהחלט חידה אבל היא נותרת לא מאד מאיימת.
    עד שפוגשים עוד מישהו שנמצא בגן. חבר. ואני מזמין אותנו לפגוש אותו לעת עתה בלי דעות קדומות.

    "וַיֹּאמֶר הַנָּחָשׁ אֶל־הָאִשָּׁה לֹא־מוֹת תְּמֻתוּן: כִּי יֹדֵעַ אֱלֹהִים כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע".

    "הי. יש עוד מישהו בגן. נפגשנו והתחלנו לשוחח מעניין לעניין עד שהגענו לנושא שהוא העלה בו הסתכלות מפתיעה, שלא לומר מטרידה ומערערת תפיסת עולם. הוא אמר שבעצם, גם אם נאכל מן העץ, לא נמות".
    "מה זאת אומרת? הרי אלוהים אמר שכן! מספיק לדבר שטויות. אתה מוזר".
    אבל הנחש לא מפסיק.
    "האמת היא, שלא רק שלא תמותו מן העץ אלא שביום שתאכלו ממנו ייפקחו עיניכם. אתם תהיו אלוהיים. יודעי טוב ורע".
    "רגע רגע, הקטע הזה של "להיות אלוהיים", את זה אלוהים לא אמר. מאיפה הבאת את זה? גם את הקטע של "פקיחת העיניים". אני לא מבינה מה אתה אומר. מה זאת אומרת? אז למה שאלוהים לא ירצה שנאכל ממנו? מה יותר נפלא מזה שהבנים שלך יהיו כמוך? גדולים, מוארים, יודעים. אלוהיים. יודעים לא פחות ממך מה טוב ומה רע. אני לא מבינה. אתה מדבר שטויות. הרי אם מה שאתה אומר על העץ הזה נכון, אז אלוהים היה מעודד אותי לאכול מן העץ הזה כמה שיותר מהר, ובטח שלא מצווה עלי שלא לאכול ממנו".
    "תראי, אני רק נותן לך חומר למחשבה. תעשי עם זה מה שאת רוצה. אני רק מספר לך מה באמת יקרה כשתאכלי מהעץ. אני מרגיש אותך מתחילה קצת להתגונן. לא התכוונתי להלחיץ אותך. אולי יותר טוב שנפסיק את השיחה ונמשיך את הטיול".
    והטיול ממשיך. אבל משהו מתחיל להטריד את האישה פחות או יותר במרכז הבטן. היא באמת מתחילה להתגונן בשיחה דמיונית שהיא מנהלת עם עצמה.
    "זה לא נכון. הוא סתם חסר אמון. זה ממש לא יפה. לא מדברים ככה. אבל מי יודע? אם הוא צודק? אולי מי שיאכל מהעץ לא ימות? אפשר קצת להפליג בדמיון – אני אוכלת מן העץ. אני אלוהית. אני מבינה. אני גדולה, חכמה ומוארת. יהיה לי אופנוע מגניב, בגדים יפים, וכסף. אני אהנה מהחיים עד הסוף. משוחררת. חופשייה. אמיצה. טועמת מהכל" הדמיון הזה דווקא נעים, והיא נותנת לו להתרקם בנעימות.

    "רגע, רגע". בתוך הלב מתערבלת לה שאלה: "אם ככה, אז למה אלוהים לא רוצה שנאכל?!" שקט. שאלה. אל תבואי. אבל היא באה שוב. ואיתה התשובות המתבקשות. "אם זה נכון, אז אלוהים הוא לא מי שחשבתי". גם פה אפשר לצייר בצבעים חדים: "אלוהים מפחד ממתחרים. אלוהים לא רוצה שנהיה גדולים כמוהו. הוא לא סיפר לנו שאם נאכל מהעץ הזה נהייה אלוהיים, ואפילו שיקר לנו ואמר שנמות. או שהוא לא שיקר, אלא איים שאם נאכל מהעץ הוא יהרוג אותנו. אמאל'ה, מפחיד אפילו לחשוב ככה. זאת אומרת שאם ננסה להשתחרר ולא נהיה סתם נבראים קטנים וצייתנים אז הוא יהרוג אותנו? איזה מין אלוהים זה? נשמע רע מאד".
    "טוב, רגע, אולי הוא בכל זאת טוב, והוא רוצה אותנו גדולים, ונהנים, אבל עד גבול מסוים. עד שזה נעשה מוגזם. שלא נעוף על עצמנו. שלא נחשוב עד הסוף שאנחנו יודעים משהו. משהו כמו – תעשו מה שאתם רוצים כל עוד אתם נותנים לי כבוד ולא מערערים לי על המעמד. בקיצור, לאלוהים יש איזה עניין עם שליטה. ואלוהים לא ממש ממש אוהב אותנו. הוא אוהב אותנו עד חצי המלכות. רק הכסא יגדל ממך. אוהב עד גבול מסוים. עד שתעצבן אותו. טוב, התבלבלתי לגמרי."

    מי צודק פה בסיפור? האישה מבולבלת. הנחש לא לבוש באדום ולא אוחז קלשון בידו. הוא נראה חבר טוב. יש לו כמה תכונות שהלוואי והיו לה. הוא חופשי. אמיתי. אומר דברים לפרצוף. הוא אומר דברים שגם היא כבר חושבת קצת. והאמת, שהדברים של הבורא נשמעים לא טוב, עכשיו שחושבים על זה. זה נראה לא טוב, כל הסיפור.
    האישה מחליטה משהו שנראה מאד סביר במצב הזה. היא פשוט תלך להסתכל רגע על העץ הזה, אולי לגעת, אולי לאכול. העיקר לצאת מעולם התיאוריות, הדיונים והמחשבות האינסופיות. "בוא נראה. הרי העץ פה. זה לא כל כך מסובך ללכת ולהתבונן בו לרגע. להאמין לבורא? להאמין לנחש? נראה שהרבה יותר טוב להאמין לעצמי".

    "וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה־הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל וַתִּתֵּן גַּם־לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל: וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת".

    "איפה העץ? הנה הוא. האמת היא שהוא לא נראה מפחיד כמו שמספרים. נראה טוב למאכל. יפה. מביא דעת. די! אני לא יודעת מה יהיה. אבל נמאס לי לשמוע תיאוריות מכולם. אוכל וסוף סוף אדע".

    והנה…

    "אנחנו מתים? לא נראה ככה. הנה נפקחות עינינו כמו שאמר הנחש. הנה הדעת המובטחת".
    הרגשות מעורבים. שמחה. גם קצת כעס. האמון באלוהים נשבר. האשה לא יודעת מה לעשות עם ההרגשה הזו. לא היכה בה שום ברק. להיפך.
    עבר היום, נטו צללי בין ערביים. וקולו של אלוהים מתהלך בגן. הם עומדים להיפגש שוב. אבל הפעם, אחרי שקרו כמה וכמה דברים. זה לא המפגש מלא האמון של ההתחלה. יש בו אפילו פחד ממשי. הלוא אם המוות לא הגיע מהעץ עצמו, אז כנראה שמה שאמר הבורא היה איום. ואם זה איום, אז מה שאלוהים עומד לעשות כשהוא יגלה מה קרה זה להרוג אותנו. כך הוא אמר בעצמו.

    "וַיִּשְׁמְעוּ אֶת־קוֹל ה' אֱלֹהִים מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן לְרוּחַ הַיּוֹם וַיִּתְחַבֵּא הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ מִפְּנֵי ה' אֱלֹהִים בְּתוֹךְ עֵץ הַגָּן: וַיִּקְרָא ה' אֱלֹהִים אֶל־הָאָדָם וַיֹּאמֶר לוֹ אַיֶּכָּה: וַיֹּאמֶר אֶת־קֹלְךָ שָׁמַעְתִּי בַּגָּן וָאִירָא כִּי־עֵירֹם אָנֹכִי וָאֵחָבֵא: וַיֹּאמֶר מִי הִגִּיד לְךָ כִּי עֵירֹם אָתָּה הֲמִן־הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָל־מִמֶּנּוּ אָכָלְתָּ: וַיֹּאמֶר הָאָדָם הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי הִוא נָתְנָה־לִּי מִן־הָעֵץ וָאֹכֵל: וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹהִים לָאִשָּׁה מַה־זֹּאת עָשִׂית וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הַנָּחָשׁ הִשִּׁיאַנִי וָאֹכֵל".

    כשאדם ואשתו שומעים את קול ה' הם עושים את הדבר הסביר ביותר – בורחים ומתחבאים. אבל אלוהים מחפש אותם. קורא להם. באיזה טון אנחנו מדמיינים לעצמנו שהוא קרא להם? כנראה שאדם ואשתו לא חשבו שהוא היה טון מאד מזמין – "אנחנו חוששים ממך, אנחנו מתביישים ויראים מהעירום שלנו. ולכן רצנו להתחבא".
    אחרי כל רצף השאלות, הנה התגובה של אלוהים – "אפשר לומר שזהו רגע של מבחן", חושבת האישה לעצמה. "הרי אם הוא רצה שאני אוכל מהעץ הזה, או אם הוא רוצה בטובתי, אז הוא אמור לחייך אליי ולומר לי, וואוו, כמה גדלת. את חכמה. יש לך דעת. אני כל כך שמח בך!"
    ופה לצערנו, הנבואות הגרועות התגשמו, לפחות כך נדמה – הבורא מטיל על כולם רצף של קללות נוראיות:

    "וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹהִים אֶל־הַנָּחָשׁ כִּי עָשִׂיתָ זֹּאת אָרוּר אַתָּה מִכָּל־הַבְּהֵמָה וּמִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה עַל־ גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ וְעָפָר תֹּאכַל כָּל־יְמֵי חַיֶּיךָ: וְאֵיבָה אָשִׁית בֵּינְךָ וּבֵין הָאִשָּׁה וּבֵין זַרְעֲךָ וּבֵין זַרְעָהּ הוּא יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב: אֶל־הָאִשָּׁה אָמַר הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים וְאֶל־אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשָׁל־בָּךְ: ס וּלְאָדָם אָמַר כִּי־שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ וַתֹּאכַל מִן־הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לֵאמֹר לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ בְּעִצָּבוֹן תֹּאכֲלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ: וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ וְאָכַלְתָּ אֶת־עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה: בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם עַד שׁוּבְךָ אֶל־הָאֲדָמָה כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ כִּי־עָפָר אַתָּה וְאֶל־עָפָר תָּשׁוּב: וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁם אִשְׁתּוֹ חַוָּה כִּי הִוא הָיְתָה אֵם כָּל־חָי: וַיַּעַשׂ ה' אֱלֹהִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּשֵׁם".

    ארור. סבל. עצב. קוצים. הנה העונש למי שלא מציית. למי שרוצה להיות גדול כמו אלוהים. אוי.

    "וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹהִים הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ לָדַעַת טוֹב וָרָע וְעַתָּה פֶּן־יִשְׁלַח יָדוֹ וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים וְאָכַל וָחַי לְעֹלָם: וַיְשַׁלְּחֵהוּ ה' אֱלֹהִים מִגַּן־עֵדֶן לַעֲבֹד אֶת־הָאֲדָמָה אֲשֶׁר לֻקַּח מִשָּׁם: וַיְגָרֶשׁ אֶת־הָאָדָם וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן־עֵדֶן אֶת־הַכְּרֻבִים וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת לִשְׁמֹר אֶת־דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים".

    "אבל מי יודע? אולי יש לו משהו להגיד להגנתו? אולי לא הבנתי פה משהו. אולי פספסתי." אך כשאלוהים מדבר בפעם הבאה, הדברים לא מוסיפים נחת:
    "האדם היה כאחד ממנו", דהיינו כאלוהים. או בקיצור, הנחש צדק בעניין האלוהיות.

    "מה בעניין המוות? זה נראה שה' לא צופה לנו מוות, לפחות לא ממה שהוא אומר באופן ישיר. ואפילו אם כן, מסתבר שיש לזה תרופה: "וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים וְאָכַל וָחַי לְעֹלָם". לאכול מעץ החיים ולחיות לעולם. אז מה הבעיה בעצם? זה טוב, לא? למה הוא לא רוצה שנאכל גם מהעץ הזה ונחיה לעולם?".

    אז עכשיו שהתגלה הסוד, ה' עושה בדיוק את מה שחששנו ממנו. הוא מגרש אותנו! אנחנו מורחקים. כבר לא אהובים. כבר אין לנו מקום. אולי גדולים. אולי בוגרים. אולי אלוהיים. אבל כבר לא ביחד. כבר לא חברים. מגורשים. אנחנו כבר לא מהטובים. עברנו צד.
    יותר מזה. נעשינו אפילו אויבים. בדרך העולם, מי שלא משלנו הוא נגדנו. אז יש עכשיו מערכות הגנה ושומרים שיגרשו אותנו מכאן, וידאגו שלא נוכל להתקרב. יש פה חרב. אם ננסה גם לאכול מעץ החיים באמת נמות. עכשיו זה ברור. יש פה חרב.
    למה? כי אם נאכל ממנו, נהיה גם אלוהיים וגם בעלי חיי נצח. לא רק שאנחנו לא מתים, יש גם אפשרות לחיות לנצח. ואת זה אלוהים ממש לא רוצה. למה? לא יודעים. אבל לפי כל מה שקרה עד עכשיו, אפשר רק לנחש, וזה לא נשמע טוב. "פן ישלח ידו". לא נעים לומר, אבל זה בהחלט נשמע כאילו מישהו מפחד.

    אז מה בעצם המסקנות מכל זה? קשה לאדם שלא להגיע למסקנות המתבקשות:

    בסופו של דבר, אלוהים לא רוצה שאני ארים את הראש יותר מדי. שלא אתגאה. שלא אעוף על עצמי. בטח לא שאני אהיה אלוהי. אלוהים לא רוצה מתחרים. הוא רוצה להיות המנהל הבלעדי של העולם.

    הנה למשל, הוא ממש אל קנא כשאלילים אחרים מתחרים בו. הוא רוצה להשמיד אותם. הוא הכי טוב והכי חשוב. הוא צריך שיהללו אותו ויעשו לו כבוד. הוא צריך שכולם ידעו שהוא האלוהים הכי טוב ושכל האלוהים של האחרים גרועים.

    מגיעים ליום הכיפורים, ומרגישים שצריכים להתנצל לה' על ש"לא עשינו מה שהוא רוצה". מרגישים, למרות הכל, שאלוהים רוצה שהדברים יקרו כמו שהוא חושב שהם צריכים לקרות, ואם לא, בסוף הוא מקלל, מביא מבול או מחלות. בסוף, הוא די מפחיד. ודי רוצה שליטה. ודי מחטיף כשלא עושים מה שהוא רוצה.
    וגם העסק הזה של המצוות. למה הוא מצווה אותן? האם הוא באמת רוצה בטובתי? או שהוא רוצה אותי קצת קטן? קצת מצומצם? שאוותר על כל מיני דברים טובים בשם ה"קדושה" שזה שם אחר ל"לא ממש ליהנות מהחיים". כמו שהרב קרליבך אמר:
    "People think God is anti pleasure".

    אלוהים פשוט לא רוצה שאוכל מעץ הדעת, שאהיה אלוהי. הוא גם לא רוצה שאהנה ממש מאוכל. מגוף. מכסף. קצת תרגע. קצת תפחית. ומה אם אני בכל זאת רוצה? אם לא אעשה מה שהוא אומר הוא יהרוג אותי. כי הוא בכל זאת המנהל כאן. ונבראים צריכים לציית. ככה זה בין אלוהים לנבראים.

    אלו פחות או יותר הטענות של הנחש. ואלו לא טענות עתיקות. הן רובצות בלב של כל רבים מאתנו ברמה כזו אחרת, בין אם אימצנו את הסיפור הזה ובין אם לאו. השאלות הללו מעיבות על הקשר שלנו עם עצמנו ועם הבורא. מי בסוף באמת יכול לאהוב את אלוהים ככה? "ואהבת ה' אלוהיך"? אם אני מבין שה' רוצה לצמצם אותי קצת, רוצה שאוותר על החיים בשבילו אז יש שתי אפשרויות לא כל כך מלהיבות: לוותר על החיים בשביל אלוהים או לוותר על אלוהים, לפחות זה שמצטייר מתוך הסיפור הזה, בשביל לחיות טוב.
    זהו לעת עתה.

    אז מה אתם אומרים?

    ______________________________________________________________________________

    איתי אשכנזי, מורה לפנימיות התורה ולתפילה, מנחה קבוצות ימימה לגברים ולנשים, טיפול אישי וזוגי, מלווה עסקי, בעלים של "אידרא – קהילת לומדים" (www.idraraba.com). האתר של איתי: www.nigunpnimi.com   www.idraraba.com/itai
    שיעור פרשת שבוע מלווה בניגונים, ימי שני 20:45 פרדס חנה, לפרטים 0545362226


    להגיב
  • מכּרכּרת בפרדס (7) – הטור של לילה חפר

    [לטור השישי – התלבל"שים]

     

    אם הייתי צריכה לבחור מילה אחת כדי להסביר באמצעותה למה אני מתכוונת שכשאני מדברת על הרוח הפרכוראית המתחדשת הייתי אומרת "שיקשוק" ואני מתארת לעצמי שרבים מכם היו מהנהנים בהסכמה.
    פאר הרוח הקהילתית, מדורת השבט, עוף החול המקומי שכבר הספדנו והינה הוא מתגלגל מחדש.

    את הטור הזה אני מקדישה לאיש שמעולם לא פגשתי אך ככל שאני לומדת עליו יותר אני מרגישה שהוא השפיע מאד על רוח המושבה. זיו הדס ז"ל עורך העיתון "קורא במושבה" והוגה רעיון ה"שיקשוק", היה יזם חברתי שנפטר בפתאומיות כשהוא בן 29 בלבד.

    זיו היה איש חזון, בחור גבוה ומרשים, בן קיבוץ עם חלומות על הקמת קיבוץ חדש בערבה ששלל המכשולים הבירוקרטים הביאו אותו לפרדס חנה-כרכור, מושבה קטנה בשלביה הראשונים של ההגירה התל-אביבית (ראו פוסט "העלייה השלישית") בה הוא האמין שיוכל להיות שותף ליצירת קהילה שהיא סוג של קיבוץ עירוני.

    חזון השיקשוק היה מבוסס התנדבות וזיו שאף להביא אליו את כלהשכבות והקבוצות השונות. היה לו חשוב להתמקם במקום שכל אחד יכול להגיע גם ללא רכב. זיו התחבר לאנשים נוספים שעסקו ביזמות חברתית במושבה ויצר מעגל של שיתופי פעולה.
    כל אחד לקח תפקיד וזיו תרם מערכת הגברה. הקבוצה הצליחה להגיע לסוג של שותף פעולה עם ראש המועצה חיים געש שרתם את החינוך הבלתי פורמאלי לסייע לקבוצה ((בצורה בלתי פורמאלית 😉 והנה נקבע תאריך, טרקטור עלה ליישר את השטח בואדי, דפוס שלום תרם את כל הפירסום, אומנים מקומיים גויסו להופיע כולל מאיר אריאל האגדי שהתגייס ומזל טוב, נולד לנו שיקשוק!

    את השם "שיקשוק" הגתה יעלה זלאייט יוצרת קולנוע ואמנות פלסטית, אוצרת בקהילה ובעלת משפחתון, אמא לשלשה ילדים בוגרים שהייתה שותפה ליוזמות חברתיות רבות ואיתה נשוחח היום.

    ש: ספרי לי את הזכרונות שלך מהקמת בשיקשוק?

    ת: זיו כינס אותנו לפגישה, קבוצת אנשים שכבר הכירה במידה מסויימת. כבר היו שווקים של יד-2 והחלפות בחצרות וזיו נציע למסד אותם למפגש קהילתי קבוע.
    כתבנו אמנה שנועדה לשמור על השקשוק לא מסחרי. הרוח הייתה זיקוק צורת החיים שלנו, ארוע רב גילאי, אין הפרדות בין משפחות לרווקים או מבוגרים לילדים (אף אחד אז לא לוקח ביביסיטר, תמיד בארועים הקהילתיים היה אזור לילדים). המטרה הייתה לשלב בין יד-2 אקולוגי למוסיקה ואומנות וליצור מרחב שכל אחד יכול למצוא בו משהו. לאורך השנים קרו בשיקשוק פלאות של יצירה.

    ש: את יכולה לתת לי דוגמא למשהו מיוחד שאת זוכרת?

    ת: אחד הארועים הבלתי נשכחים בשבילי היה פסטיבל הגרב הבודד, בו כולם הביאו את הגרביים הבודדים שלהם לואדי ועשינו איתם שלל דברים .היה ארוע שבו פתחנו משרד שידוכים שאפילו יצאו מימנו כמה זוגות 🙂 היו המון. חלק מאד משמעותי בשבילי היה במת מוסיקה כל כך הרבה אמנים הופיעו שם, חלקם חברה צעירים שרק התחילו ופתאום היתה להם הזדמנות לנגן לקהל גדול וחלקם מוזיקאים וותיקים שגרו באזור ובאו בפשטות לתת מעצמם בקהילה.

    ש: איך היו היחסים עם המועצה?

    ת: הייתה ברכת דרך לא רשמית בהתחלה ואחר כך העלמת עין שנמשכה לא מעט שנים. בסך הכל היחס היה חיובי וראוי לציין לטובה את חיים געש בנושא. הקושי התעורר כשזה נהייה גדול והגיעו רוכלים ונכנסו לסיפור גם משרדי ממשלה ואז זה נהייה מול המדינה ולא מול המועצה והשקשוק נסגר.
    אבל הוא לא מת. הרבה תינוקות נולדו לשיקשוק, הרוח שלו חיה גם כשהוא היה סגור.
    מכל סך הארועים האלה נולדה תרבות אלטרנטיבית של תושבים יוזמים, לא מחכים שהמועצה תעשה להם, התדר של השיקשוק משך הרבה אנשים דומים מהם צמחה הקבוצה שהקימה את הבית ספר הדמוקרטי ועוד יוזמות רבות, הוא הביא אנשים רבים למושבה שהמשיכו ליצור ברוח הערכים שלו.

    ש: והאמנת שהוא יחזור לחיים?

    ת: לא. היו נסיונות שלא צלחו לפני. ופתאום שהגדרות בואדי הוסרו לחי בלילה בלי שום מאמץ או מאבק הוא התעורר. השיקשוק המחודש מאד משמח, אנחנו המקימים עומדים שם ורווים נחת… כמו סבים.
    הדבר המדהים הוא שהשיקשוק חזר בדיוק באותה רוח כאילו רוחו המשיכה להתקיים בכל השנים שהוא לא היה.
    הילדים שלנו שגדלו בשיקשוק חוזרים לשם ואומרים שזה נוף ילדותם.

    ש: מה הדבר הכי חזק בשיקשוק בשבילך?

    ת: הצורה שבה הוא אבן במים עם כל כך הרבה אדוות ולא רק בתוך פרדס חנה.
    הבן הבכור שלי חזר לכרכור ופתח בחצר שלו דום קרקס, הרוח הזו היא רוח פרדס חנה-כרכור שהוא גדל אליה, יזמות מקומית, רב-גילאית ויצירתית. אנחנו יכולים לראות את הדור הבא מפריח את מה שזרענו.

    השיקשוק מתקיים בכל יום שישי הראשון של כל חודש בואדי. היוזמה שהתחיל זיו לפני יותר מ-20 שנה חייה ופועמת.

    ————————————————————————————————————————————————–

    לילה חפר – עובדת סוציאלית ומחברת סיפורי עוצמה לילדים. אוהבת את המילה על כל צורותיה ואת החמוץ-מתוק של החוויה האנושית. לדף הסיפורים והשירים של לילה חפר רצוא ושוב.


    להגיב
  • צ'אקרת הכתיבה (7) – הטור של שלי מרכוס

    [לפרק השישי – למקומות, היכון, כתוב]

     

    שעת ערב, הכלים שטופים, יש שקט באוויר, את מושיטה יד ופותחת ספר.
    קוראת דף ועוד דף, מסיימת פרק, ממשיכה לפרק הבא , הראש בתוך הספר, עף עם הדמויות, מרותק לעלילה.
    וואו! כמה טוב הוא כתוב, הקריאה קולחת, מסקרנת ואת נהנית מכל רגע.
    יש בידך את המוצר המושלם, המוגמר.
    את חושבת – איזה כשרון, הסופרת הזאת יושבת בחדר הכתיבה שלה וכותבת מילה אחר מילה, הן שופעות ממנה בהשראה אינסופית, משפטים מתחברים בהרמוניה, מוזיקה לאזנייך, פרק ועוד פרק, ספר.
    טה-דה! הסוף. המוציאים לאור מרוצים, הם מדפיסים מהדורה ועוד אחת ונותר רק לכתוב את הספר הבא.

    אז לא.

    כלומר, כן. אבל לא ממש ככה.

    מילה ועוד מילה, או יותר נכון – מילה ועוד מחיקה, עריכת משפט, מחיקת משפט, מה רציתי לכתוב בכלל? חוזרת אחורה, מתחילה מהתחלה ועל הרצפה ערימת דפים מקווצ'צ'ים.
    (כן, אני מאלה שכותבים עוד על דפים, עם עט).

    אחד הדברים שאני חוזרת עליהם בסדנאות הכתיבה שלי הוא חשיבות תרגול הכתיבה,
    או במילים שלי: למה חשוב לכתוב חרא?
    קחו גוש חימר, תכניסו אותו לתנור והנה לכם קערת קרמיקה יפה? כמובן שלא.
    אותו הדבר בכתיבה. והאמת שבכל אומנות.
    גם הכתיבה מתחילה כגוש, חומר גלם, רעיון , מחשבה ראשונית מבולבלת ולא מאורגנת – והגוש הזה הוא הדבר האינטואיטיבי שאת רוצה לכתוב. שאת חייבת לכתוב ולהוציא מתוכך החוצה.
    הטעות היא לחשוב שאת מוציאה את זה על ההתחלה מהוקצע, מלוטש ומסוגנן.
    זוהי טעות שגוררת איתה המון תסכול.
    אפילו לפני הסדר, לפני העמדת הסיפור בתוך מבנה, לפני כתיבת דף דמות ותכנון העלילה – כל אלה אבני דרך חשובות בעבודה שלנו – רק לכתוב.
    לכתוב חרא, לכתוב גרוע, זה לא משנה- לכתוב, לכתוב, לכתוב.
    לתרגל את הרעיון מכל מיני כיוונים, לערום דפי טיוטה מלאים, להוציא את זה החוצה.

    על מה לכתוב?

    מה זה משנה?

    על הציפור שצייצה הבוקר מול חלונך, על הדרך שבה הרדיו מטרטר, על זיכרון ילדות שעלה לפתע, על כך שלא היה חלב בבוקר לקפה שלך, על פחד, חלום, געגוע וכמה היית רוצה להיות עכשיו בשדרה השישית במנהטן.
    זה אפילו לא צריך להיות קשור לסיפור שאת עובדת עליו.

    בלי זה – לא תתגלה הכתיבה הטובה, הליטוש, היהלום שמסתתר בסיפור שלך, אותה כתיבה שאת קוראת בספר שמונח ליד מיטתך.
    מוצר מוגמר עובר תהליכים רבים, לשם כך אנחנו כותבים, בשביל התהליך, לא בשביל הספר.

    אנשים שהוציאו ספר יעידו כי הם לא יושבים לקרוא בו, ולא משום שהם יודעים מה כתוב בכל שורה, אלא משום שזה כבר לא מעניין, התהליך מאחורינו.

    תרגול כתיבה לשם כתיבה, כתיבת הדברים שאני כותבת לעצמי ואז זורקת לפח, זה דבר מאוד משחרר וחפשי. אני לא מחויבת לקוראים שלי ואפילו לא לעצמי ובוודאי שלא לשופטת הפנימית שתשב תמיד על כס המלכות שלה ופטיש שניצל בידה.

    כתיבה לשם כתיבה תמיד מחזירה אותי להתחלה ומזכירה לי למה אני כל כך אוהבת לכתוב.

    *הטקסט כתוב בלשון נקבה, אך פונה לשני המינים.

    _________________________________________________________________________________________

    שלי מרכוס – כותבת, בלוגרית סיפורים, מנחת סדנאות כתיבה למבוגרים ונוער, מלווה אישית כותבים בתהליכי כתיבה.
    כותבת הספר "עיניים שלי". מתגוררת במושבה החופשית פרדס חנה. לבלוג של שלי מרכוס >   לקהילת הכותבים >


    להגיב
  • 'כותבת בדיו לבנה' (6) – הטור של צילה זן-בר צור

    [לטור החמישי של צילה – החיבור מחדש אל האם הגדולה]

     

    כשסבתא שלי הגיעה לגיל שמעבר לזמן, היא אמרה לי:

    "צילה ג'ון, סיפורים הם תרופה. תספרי אותם במינון הנכון.

    פעם היינו נאספים סביב הכּוּרְסִי [קמין פחמים], שותים צָ'אי ומספרים סיפורים. היום אנחנו אבודים. תספרי לנו על האהבות שלנו. על החתונות שלנו. על הלידות והמיתות שלנו. על המסעות שלנו. על המשאלות שלנו. סיפורים הם תרופה לדַרְדֶ-י דֵל [כאבי הלב] שלנו".

    בילדותי גרתי בצל קורתם של סבי וסבתי האפגאנים בשכונת עמישב בפתח-תקוה. סבא משיח – מִיתִּי, היה סוחר זוטר ומרפא בקרב שבטי הפאשטונים באפגניסטן, וסבתא מַחְ'בּוּל הייתה נָאנְוֶה -אופת לחם.
    בשנים האלו נחשפתי לשפת הדָרִי (השפה האפגאנית), פתגמים, שירת נשים וסיפורי חכמה ודרך. הייתי עדה לטקסי ריפוי ולטקסי נשים כמו טקס 'הנזיד האדום' לנערה מתבגרת וטקסי 'הנזיד הלבן' לאישה בשלב הבתר-פריון. לתבשילים המסורתיים ולניחוחות התבלינים ובעיקר לשפת החלימה של הנשים.
    הנשים הקשישות במשפחה שלי לא ידעו קרוא וכתוב. הן לא כתבו בדיו שחורה, הן כתבו בחלב אם, בחוטי משי בשלל צבעים, ובתבלינים.

    במקל של קינמון הן כתבו ברכות, באניצי זעפרן הן כתבו נוסחאות ריפוי, בשורשי זנגוויל הן כתבו לחשים של אהבה ובמקל של כורכום הן כתבו קינות.

    לספר הביכורים שלי קראתי, 'כותבת במקל של כּורכּום' (קָלָם סָר מִיכּוּנַם אַז זַרצ'וּבֶּה). זהו פסוק פתיח מתוך קינת אישה על אימה או סבתה.
    את הקינה שמעתי לראשונה מפי דודתי בְּרוּכָה שקוננה על לכתה של אמה, סבתי מַחְ'בּוּל שאצלה גדלתי.
    וכך היא קוננה (תרגום משפת הדָרִי -השפה האפגאנית):

    אֲנִי כּוֹתֶבֶת בַּמַּקֵּל שֶׁל כֻּרְכּוּם.
    עַד מָתַי אֶשָּׂא אֶת הַסֵּבֶל?
    עַד שֶׁאֶרְאֶה אֶת הָאוֹר שֶׁלָּהּ.
    הוֹי, סֵבֶל עַד מָתַי אֶשָּׂא אוֹתְךָ?
    חֲצִי מִמֶּנִּי לֹא נִשְׁאַר.
    הַסֵּבֶל עַד מָתַי?
    גַּעְגּוּעַי אֵלַיִךְ
    נָזְלוּ בִּדְמָעוֹת עֵינַי.

    שלושה ירחים אחרי ששמעתי את הקינה מפי דודה בְּרוּכָה והקלטתי את ההנגנה הלירית שחזרה שוב ושוב, דודתי הלכה לעולמה.

    מני אז אני מקוננת בשפת סיפורי הנפש על לכתן. אותם סיפורים שהן השאירו לי כצוואה רוחנית.
    את אסופת הסיפורים הקצרים שאיגדתי לספר, 'כותבת במקל של כורכום', כתבתי בהשראת החיים עם סבי וסבתי. סיפורים ששמעתי מהנשים הקשישות של המשפחה ומתוך ראיונות עם נשים אפגאניות במהלך חמש עשרה שנות עבודת שדה במחקר על עולמה של האישה האפגאנית. וכל אשר נרקם בצבעים המדומיינים של סיפוריי. אסופת הסיפורים מגלמת את הפואטיקה של הנשים ואת חכמתם של זקני וזקנות השבט כמו גם את תרבותם של יהודי אפגניסטן.

    כיום אני יושבת עם נשים בהר מתחת לעצי האורן, סביב מדורה וניחוח של תה מרווה ותמרים ומספרת סיפורים. מתאמנת על המינון הנכון. 'סיפורים הם תרופה', שבה ואומרת סבתי. מילותיה מהדהדות בתוכי כמו הרוח באוושת העצים החולמים.

    מניחה כאן שלושה סיפורים בהשראת סבתא מַחְ'בּוּל שלי.

    שלוש כנריות

    "כשאבא שלי חזר מקַנְדָהָאר הוא הביא לי שלוש כנריות בפעמון נצרים," סבתא מספרת לי בשפה שלה ומונה אותן אחת אחת.
    "כנרית אחת בשביל שאלמד שירה, כנרית שנייה בשביל שאהיה מספיק אמיצה לעוף מהכלוב, וכנרית שלישית בשביל שאלמד את אומנות המגע. ואז אבא שלי הניח בכפות ידיי את הכנרית השלישית, שארגיש את פעימות הלב שלה. כשאבא שלי מת הן בכו ועפו לדרכן."
    סבתא ממשיכה לספר לי ושואלת אותי בשפה שלה: "ראית פעם דמעות של ציפורים?" אני מביטה בה ואוספת את דמעותיה בכף ידי הקטנה. ובכל דמעה משתקפת ציפור שיר קטנה מקנדהאר.

    סודות של ריפוי

    אני נושמת את הריח שלה, ריח של כמון ודבש. היא יושבת על השטיח ובין רגליה ההוֹוַנְג-דָסְתֶה [עלי ומכתש]. אני יושבת מולה ובידי מגש וחופנים של תבלינים. היא עורמת את הזִירֶה סָבְּז [כמון] אל תוך כלי הנחושת וכותשת בקצב של דהרת חמורים.
    "בידיים שלנו, הנשים, יש סודות של ריפוי," היא אומרת וסופרת בקצב הולם: יַכּ, דוֹ, סֶה, צְ'הָאר, פָּאנְג' [אחת, שתיים, שלוש, ארבע, חמש]. אני שומעת את שיירת החמורים העמוסים סלי תבלינים פוסעים בקצב באחד מנתיבי המשי של ארץ ילדותה. "בידיים שלך, דוֹחְ'תָּר [ילדה], תכיני תרופות, בידיים שלך תחבקי, בידיים שלך תכתבי, בידיים שלך תתפללי."
    אני מביטה בידיים הזקנות שלה החופנות מהמגש שבידי זָרְצ'וּבֶּה [כורכום], והיא ממשיכה לכתוש. "אם החמורים שבארצי ידעו לשאת את חכמתם של התבלינים ואת ניחוחם, את, דוֹחְ'תָּר, תלמדי לדעת שבידיים שלנו, הנשים, יש הרבה סודות".

    בישול זה כמו תפילה

    סבתא מלמדת אותי לבשל אָש-י פְּלָאוּ [נזיד] בסיר הנחושת שלה. אני נוטלת מהשק חמישה חופנים מלאים של אורז. סבתא מורה לי לעצום עיניים ולהרגיש את האורז. "יש להם נשמה," סבתא מעירה לי, ואני חשה דגדוגים בכף היד.
    "עכשיו ברכי גרגיר גרגיר ושטפי במים," ממשיכה סבתא להורות לי.
    "אבל זה ייקח לי כל החיים," אני מנסה להתנגד.
    "אז כל החיים תמייני גרגירי אורז ותשטפי אותם תחת הברז."
    סבתא לא מאבדת אף פעם את הסבלנות שלה. להפך, הסבלנות דבקה בה באמונה שלמה. סבתא חותכת גזרים לרצועות דקיקות ומפלחת באטיות כיפות של חבושים, וממשיכה ושולפת אניצים מבשר הצימוקים, ובמיומנות היא בוחשת בסיר בצלצלים בשמן שומשום וזורה קינמון ומלח ומבקשת ממני לשפוך את חופני האורז כמו נחל מפכה, וכבר שעה היא מכינה את סיר האָש-י פְּלָאוּ בעיניים עצומות. וכשהיא עורמת הכול לסיר וסוגרת את המכסה, היא פוקחת את עיניה ומתבוננת בתשומת לב על להבות הכירה המלחכות את תחתית הסיר.
    "בישול זה כמו תפילה," סבתא אומרת לי.
    ובלי לדעת למה אני עונה לה "אמן" ופורצת בבכי.

    מתוך: 'כותבת במקל של כורכום'.
    [הצילום מתחילת דרכי כמספרת סיפורים.]

    _________________________________________________________________________________________

    צילה זן-בר צור – חוקרת את הפולקלור של הנשים במרכז אסיה. מלמדת באקדמיה אנתרופולוגיה, אמנות ומגדר ומנחה טקסי מעבר.
    לאתר של צילה >


    להגיב
  • אהבה חופשית – הרומן שלי עם היהדות (6): הטור של איתי אשכנזי

    [לטור החמישי: ליל הסדר מזוית אחרת]

     

    היו היה שבט שחי מגעגוע.
    ואולי תשאלו איך אפשר לחיות מגעגוע, ולמה בכלל, ומה יש בו בגעגוע?
    אז תשמעו סיפור שיסביר את הסיפור.

    במקום אחד בעולם ישנו הר.
    ועל ההר עומדת אבן,
    ומן האבן יוצא מעין.

    ההר הזה עומד לו בקצה אחד של העולם
    ובקצה השני של העולם עומד לב.
    הלב של העולם.

    והלב של העולם עומד כנגד המעין וכוסף ומשתוקק מאד לבוא אל המעיין, וצועק את כיסופיו תמיד. וגם המעין משתוקק אליו.

    ללב העולם יש חולשה, שהוא כמעט בוער בלהט החמה, ואולי עוד יותר, מהגעגועים והערגה המלהטים בו. הוא כמעט ואינו יכול לשאת את ההשתוקקות והגעגועים אל המעין. למזלו, כאשר הוא כבר חייב לנוח מן ההשתוקקות הבוערת, ולנשום לרווחה, אזי באה צפור גדולה ופורשת כנפיה עליו ומגנה עליו מן החמה, ואז הוא זוכה לקצת מנוחה. וגם אז הוא מסתכל אל עבר המעיין ומתגעגע אליו.

    אז בעצם, אם הוא מתגעגע אליו כל כך מדוע אינו הולך אל המעין?
    זו שאלה מצויינת. אבל יש לה תשובה פשוטה.
    כאשר הלב עומד על ההר, הוא אמנם מתגעגע מאד, אך מראה המעיין במרחק מנחם אותו והנחמה נותנת לו את הכוח לחיות. אבל כאשר הלב רוצה להתקרב אל המעיין, הוא הולך לו בהרים ובגאיות ולרגעים בדרך המעיין נעלם מעיניו. ואם לרגע לא יסתכל על המעיין תצא נפשו, וימות… ולא רק הלב ימות. אלא העולם כולו. כי הוא הלב של העולם.

    ולכן, הוא אינו יכול ללכת אל המעיין, אלא רק לעמוד על ההר, להביט אל המעיין ולהתגעגע עד כלות הנפש.

    ודעו, כי למעיין הזה אין זמן. את הזמן המועט שיש לו בכל זאת, הוא מקבל במתנה מן הלב – יום אחד. ובהתקרב סיומו של היום, עלול לבוא זמנו של המעיין ויסתלק. ובעקבותיו יסתלק הלב ויתבטל העולם.

    ובאמת, סמוך לגמר היום, הלב והמעיין מתחילים לברך זה את זה, לחוד חידות ולשיר זה אל זה שירים נפלאים באהבה והשתוקקות גדולה.

    ויש איש מיוחד, איש חסד האמת, שמשגיח על אותו רגע מיוחד והוא נותן במתנה יום אחד ללב, והלב נותן למעין, ולמעין שוב יש זמן. ואם עקבתם אחרי כל הסיפור, אז תבינו שבזכות האיש הזה שמקבץ חסדים של אמת, העולם שלנו, וההר, והלב והמעיין מתקיימים. ממש עד היום.

    אז זהו הסיפור של הגעגוע.

    געגוע משהו שהיה ולמשהו שיהיה ולמשהו שבעצם נמצא ממש כאן אבל אי אפשר לגעת בו…. אפשר רק להתגעגע.

    זה כל כך מסתכל…
    אי אפשר להפגש באמת אף פעם…
    לגעת
    להתקרב

    אבל אולי יש כאן תעתוע ולא רק געגוע.
    כי בקשר אמיתי, מתגעגעים מכל הלב למי שממש כאן.
    כמו לאישה שאיתך.
    כמו לחיים ממש.
    ומי שמנסה בכל זאת להפוך
    את הקרובים אליו
    ואת חייו
    ל"שלו"
    מובטח לו שיביא לסופו של העולם
    או לפחות לסופו של הקשר

    בחכמת הקבלה מסופר על נקודה קדושה החבויה בעומק הלב, "רעותא דליבא" שמה, נקודה של אור אלוהי אינסופי, נביעה של געגועים ללא קץ. ואת הגעגוע הזה אי אפשר להפיס, אלא במחיר חורבן העולם.

    אז השבט ההוא שמכור לגעגוע,
    אנחנו חוזרים אליו עכשיו.
    הוא שבט אחד מיוחד, שמסכים לחיות כך – נוגע לא נוגע, מתגעגע.
    ובהסכמה הזו שלו יש אהבה עמוקה לעולם,
    הסכמה עמוקה לאפשר לעולם להתקיים
    ומשום כך,
    להשאיר תמיד
    נקודה של
    געגוע
    לא ממומש.

    ______________________________________________________________________________

    איתי אשכנזי, מורה לפנימיות התורה ולתפילה, מנחה קבוצות ימימה לגברים ולנשים, טיפול אישי וזוגי, מלווה עסקי, בעלים של "אידרא – קהילת לומדים" (www.idraraba.com). האתר של איתי: www.nigunpnimi.com   www.idraraba.com/itai
    שיעור פרשת שבוע מלווה בניגונים, ימי שני 20:45 פרדס חנה, לפרטים 0545362226


    להגיב
  • פוסט פסח

     

    אז לקחתי לי את החופש להעלות פוסט חג פוסט החג… מצאתי עצמי מתחבט ברגשות אשם (טוב בכל זאת חג בבית של אמא) שאני לא מעלה פוסט בזמן. כמו כולם. כזה של חג שמח וחירות וחופש ושאר ירקות. ונזכרתי שאין נושא שכתבתי עליו יותר מאשר "חופש" – וזה לא ממש עוזר. מילים כמו חול וכשמגיע המועד להרגיש חופשי אני שוב מרגיש חנוק ולחוץ ודואג. הכי לא חופשי שיש.

    ובכלל כשהים כבר עוד מעט לא חופשי, והחיים יקרים ועם כל הארובות לא ירחק היום שגם האויר יעלה כסף (ע"ע 'זכרון גורלי') – איך עדיין מוצאים את החופש בין המילים ובין האתגרים?

    אולי להפסיק להגדיר. להפסיק להבין. פשוט לנסות להרגיש

    ח ו פ ש

    אז אני משחרר את עצמי מהגדרות ומנסה מעכשיו פשוט להרגיש בתוך סיטואציות את החופש שלי בלי להבין למה.

    משחרר את עצמי מדד-ליינים דימיוניים שרק יוצרים לחץ מיותר.

    משחרר עצמי מלהרגיש חופשי כי צריך.

    ומשחרר את הפוסט הזה לאויר העולם, ככה, כמו שהוא (שחרור רגעי של פרפקציוניזם וניסיון להיות מקורי)

    חג שמייח!


    להגיב
  • מכּרכּרת בפרדס (6) – הטור של לילה חפר

    [לטור החמישי – העלייה השלישית]

     

    "אני רוצה לראיין אותך" אני אומרת לרואי עמנואל, הבעלים של מושבה חופשית.

    "מה פתאום". הוא עונה לי.

    "אבל אני כותבת על תלבל"שים, ואתה טבעת את הקיצור הזה" אני עונה.

    "אני אמצא לך מישהו. זה יהיה מוזר מידי להתראיין" הוא אומר, משל חושש לצאת נחתום שמעיד על עיסתו.

    "אבל אני רוצה לסגור מעגל עם פרק ההיסטוריה ולהגיע לכאן ועכשיו. החוליה החסרה לי זו ההגירה הגדולה מהמרכז למושבה, והכאן שאני כותבת בו הוא מושבה חופשית, אז אתה החוליה".

    עוד כמה ימים חולפים ואנחנו נפגשים, סוף סוף מחוץ למסך עם כוס צ'אי על המרפסת שלי.

    תלבל"ש הוא תל-אביבי לשעבר, ונקודת המסה הקריטית של ההגירה לפרדס חנה הייתה הקמת תחנת הרכבת. הגירת צפון שינקין (ראו טור קודם) טפטפה כבר משנות התשעים, אבל הפכה למבול עם חניכתה של תחנת הרכבת שאפשרה לשיר בלילה בחפלה ולהגיע בבוקר למשרד בתל-אביב.

    ש: כמה זמן חיית בתל-אביב, ואיך קרה שעזבת?

    ת: חייתי בתל-אביב עשור. רציתי טבע. הייתי בסביבה בכמה הופעות לזכרו של מאיר אריאל, הרגשתי את האווירה. היו גם המון סיפורים, על חפלות, על קהילה יוצרת. ההחלטה התקבלה תוך יום כשהגעתי להתנדב בזכרון-יעקב סביב פרוייקט שעשו אחרי מלחמת לבנון השנייה. העברתי יום עם אנשים מהאזור והחלטתי. הכול קרה מהר. רכבתי לכאן עם האופניים. מצאתי בית תוך 24 שעות, זה היה כל כך קל אז (ובואו לא נדבר על המחיר…).

    ש: ומה מצאת כשהגעת?

    ת: באמת היו חפלות. זו לא הייתה אגדה… מצאתי גם הרבה שקט ואפשרויות חדשות. היה הראגה, היתה "הידית", היו מלא מקומות התכנסות ומפגש לרווקים. לכולם היו זולות, הים היה פתוח. וכל הזמן עברו לפה אנשים. כל יום גילית פה עוד תלבל"ש. אלו גם היו ימי השיקשוק הראשון, לקראת סופו עם כל פלאותיו.
    אז עוד פרסמו בתים להשכרה במודעות על העצים, מצחיק איך זה נשמע כמו סיפור של היסטוריה רחוקה. ומושבה חופשית הייתה אז המקום היחיד להתעדכן (טרום ימי הפייסבוק). שם מצאת בית ועבודה והטורים של רונית היו כל כך יפים.

    ש: ואיך הייתה הפרידה מתל אביב?

    ת: בהתחלה עוד הייתי חוזר לבקר אבל זה הלך ונעשה יותר ויותר קשה. העיר הרגישה מוזרה יותר ויותר מפעם לפעם. אחת מנקודות המפנה שלי בהשתרשות פה (מעבר לילדים כמובן) הייתה כשהתחלתי לעבוד בראגה. בכלל הגעתי לשם כדי לעשות "ילדודנס" -מסיבת ריקודים להורים וילדים. אחרי כמה מסיבות אורי כהן, מייסד הראגה, עזב וטל הציע לי להצטרף כשותף. זו הייתה תחושה של השתקעות כאן. היה לי מקום משלי. היו שלוש שנים מדהימות. הראגה היה מקום שכל-כך הרבה מוסיקאים התחילו בו את הדרך (ע"ע נתנאל גולדברג). היו כל כך הרבה מופעים מיתולוגים, השיא היה מופע של פנטוזי כותב השירים המיתולוגי של הריינבואו (שאז נכנסו לראגה 190 איש אפילו שהיה מקום ל-80…). ושם גם פגשתי ערב אחד את רונית בר-אילן… קשר שהתפתח… וביחד הקמנו את מקום בזמן וגם נכנסתי כשותף במושבה חופשית.
    אני חושב שהרבה תלבל"שים שעברו לכאן בשנים ההן חיפשו יזמות. הם לא רצו להמשיך לחיות על הקו לתל-אביב, בשונה מחלק גדול מההגירה המאוחרת יותר, היה שם רצון לשנות אורח חיים.
    כל כך הרבה יוזמות התחילו בפרדס חנה. היה פה כסף חלופי הרבה לפני הביטקוין, כל תרבות הבארטרים, סירי לידה חוצי מגזרים, מקום מלא בהשראה.
    כשהגעתי הצטרפתי לקבוצה של בישול משותף של ארוחות ערב, כל אחד בישל יום בשבוע לכולם והיית מקבל הביתה קופסאות כל יום ממישהו אחר. זו יוזמה קטנה וכל כך פרדס חנאית שגם מחברת בין אנשים, חלק מהקבוצה הזו הם חברים טובים עד היום, קשר שנרקם דרך הקיבה…
    גם מושבה חופשית כמובן הייתה פורצת דרך, היא הייתה המקומון-בלוג האינטרנטי ראשון בארץ.
    ובכלל, פרדס-חנה הרגישה קצת כמו סן-פרנציסקו מקומית. מאגר בלתי נדלה של יצירתיות.

    ש: למה להחזיק את מושבה חופשית בימי הפייסבוק?

    ת: מושבה חופשית היא ישות עם חיים משל עצמה. כמעט מכרתי אותה כשגרנו בחו"ל, אבל כשחזרנו מפורטוגל הרגשתי שאני רוצה לתת לה חיים חדשים. העזיבה של רונית הייתה סוף של גלגול של מושבה חופשית והייתי צריך לחשוב איך לשמר את המהות שלה אבל לתת לה קול חדש. שלא לדבר על כך שהלוחות משרתים את תושבי האזור ונשאר תמיד קבל נאמן. וגם ל-20 אחוז מהאנשים בפרדס חנה אין פייסבוק מבחירה והם עדיין משתמשים במושבה חופשית כמקור מידע.

    ש: איך אתה רואה את פרדס-חנה היום?

    ת: לשמחתי עוד יש פה קהילה. למרות הגודל מעגלים קהילתיים עדיין מתקיימים. יש פה כל כך הרבה דברים שקורים בו זמנית ואתה פחות מרגיש חלק מהכל, אבל אתה יכול להרגיש פה חלק.
    אני ממש מקווה שפרדס-חנה תצליח לשמר את החיים שמחוץ לצרכנות. לשמר את המפגש האנושי שמאפיין אותה, שרואה ומתחשב ונותן מקום גם למי שיש לו פחות. שנצמד ללוקאלי. שימשיכו להיות פה מכולות, שאנשים ימשיכו ליזום פה ולחלום פה.

    אנחנו משוחחים עוד איזה זמן על חלומות. על האפשרות לשמור על צביון של מושבה בעיר של כמעט ארבעים אלף תושבים. ועל התקווה שאנחנו שותפים לה שהמקום הזה יכול להיות דף חדש לאנשים שמחפשים מקום שבו עוד אפשר להיפגש, גם אם לרגע.

    ————————————————————————————————————————————————–

    לילה חפר – עובדת סוציאלית ומחברת סיפורי עוצמה לילדים. אוהבת את המילה על כל צורותיה ואת החמוץ-מתוק של החוויה האנושית. לדף הסיפורים והשירים של לילה חפר רצוא ושוב.


    להגיב
  • צ'אקרת הכתיבה (6) – הטור של שלי מרכוס

    [לפרק החמישי – מדוע לא יחול פורים פעמיים בשבוע?]

     

    למקומות, היכון, כתוב!

    השבוע השתתפתי במרתון.
    יותר נכון, הובלתי את המרתון…
    התחלנו בתרגילי חימום, ואז ישר התחלנו לרוץ.
    כלומר, לכתוב.

    אני מדברת כמובן על מרתון כתיבה.
    מרתון שאינו תלוי מזג אויר, תנאי שטח, מרתון בו אפשר לשתות יין ובירה במקום מים ולנשנש תוך כדיי עוגת שיש של ריבת חלב ושמנת. (זה באמת מה שהיה על השולחן).
    התכנסנו , קבוצת הכתיבה ואני, הוצאנו קצת "קנאקים" מהאצבעות והתחלנו.

    למרתון כתיבה יש כמה מטרות:
    ראשית, לכתוב בלי להפסיק, לא לעצור את העט או המקלדת, להמשיך ברצף כתיבתי,
    ממש כמו בריצה אמיתית – אם תעצרו כל הגוף שלכם ייתפס.
    המטרה בכתיבה רציפה היא לתת קודם כל למה שלא שייך לצאת החוצה.
    בהתחלה תכתבו שטויות, דברים סתמיים או לא קשורים,
    ואם לא תעצרו, בשלב מסויים ייצא הסיפור האמתי החוצה.

    מה עושים אם אין מה לכתוב?

    כותבים: "אין לי מה לכתוב, אין לי מה לכתוב, אין לי מה לכתוב…" ופתאום יש מה לכתוב.
    זה עובד.

    שנית, לכתוב אינטואיטיבית. את מה שיש בבטן, לעצמך, בלי לשתף את השאר, הכי בלאדי, הכי מהלב, לדמם על הדף.
    כשאני כותבת בלי לעצור, כשהיד מהירה יותר מהמחשבה, קורה דבר מופלא: אני לא מבינה את כתב היד שלי (: ואני מגלה שכתבתי דברים שלא ידעתי שהם קיימים בי. זו מדיטציה בכתיבה.
    ושם- נמצא הסיפור האמתי, מתחת לשכבות שהסתירו אותו בשטויות, דברים סתמיים או לא קשורים.

    שלישית, להבין שלא משנה מה יש לכם בראש, עד שהעט לא פוגשת את הדף – שום דבר לא יקרה.
    יכול להיות לכם סיפור שלם, עלילה, דמות, ספר! נובלה! הרומן החדש!
    עד שהעט לא פוגשת את הדף, עד שהאצבע לא נוגעת במקש המקלדת- שום דבר לא יקרה.
    וכשזה קורה- זה מפתיע.
    מה שיש לכם בראש, משתנה כשהוא עולה על הדף, זה קסם.

    וכל זה מתרחש תוך כדי המרתון.

    מתחילים ב-5 דקות.
    עוצרים ומשתפים.
    ממשיכים ל-10 דקות של כתיבה רציפה.
    עוצרים ומשתפים.
    ואז 15 דקות כתיבה.
    עוצרים ומשתפים.
    ולבסוף, 20 דקות כתיבה רציפה.
    בשלב הזה, היהלום כבר מתחיל להיות מלוטש ויוצאים מהמרתון עם התחלה של סיפור טוב.

    תנסו בעצמכם.

    תקבעו לכם זמן, חמש דקות ועוד עשר ועוד חמש-עשרה ולבסוף עשרים דקות.
    אפילו לא שעה, אתם יכולים לתת את זה לעצמכם.
    תפתחו בקבוק בירה, פנקו את עצמיכם בפחמימה ריקה ליד ותתחילו.

    ריצה נעימה.

    _________________________________________________________________________________________

    שלי מרכוס – כותבת, בלוגרית סיפורים, מנחת סדנאות כתיבה למבוגרים ונוער, כותבת הספר "עיניים שלי", מתגוררת במושבה החופשית פרדס חנה. לבלוג של שלי מרכוס >   לקהילת הכותבים >

    בחופשת הפסח, תתקיים סדנת כתיבת פנטזיה לנוער בהנחייתי.
    הכינו את השרביטים:
    25-28/3 ראשון-רביעי, ארבעה ימי כתיבה קסומה, מ-9:00 עד 12:00
    במקום מופלא ומלא ביצורים אגדתיים: אורוות האומנים בפרדס חנה!
    יש חניה בשפע לחדי קרן ודרקונים.
    כל משתתפ.ת יכתוב סיפור פנטסטי שלם, מהפרק הראשון ועד האחרון, ניצור את העולם וחוקי הקסם, נוסיף דמויות ויצורים אגדתיים
    ונטווה עלילה מסמרת שיער.

    לפרטים נוספים: mamarcus77@gmail.com שלי

     


    להגיב
  • פוסט פגום… על אהבת חינם וקבוצת 'אבא פגום'

     

    לפני כשנה, חבר סיפר לי על קבוצת פייסבוק חדשה בשם "אבא פגום". מה זה סיפר, מייד גם הוסיף אותי לקבוצה.

    בהתחלה קצת נרתעתי מהשם. "אני? אבא פגום?" – אני הרי "אבא מושלם" (תשאלו את לירי), אולי נופל פה ושם. אבל פגום?

    החששות שלי אוששו ע"י שיטוט קצר בקבוצה, שמנתה אז כמה אלפים בודדים. הרבה בדיחות, הרבה שאלות שחוזרות על עצמן, הרבה More of the same. יצאתי מהקבוצה (לשאר הפייסבוק – הרבה בדיחות, הרבה שאלות שחוזרות על עצמן, הרבה More of the same).

    לפני כמה חודשים נתקלתי שוב בקבוצה. מה זה נתקלתי – בהפגזה מכל עבר – בע"פ, בשיתופים בפייס, בטלויזיה וגם במדבקות האלה.

    החלטתי לנסות שוב. נכנסתי. מה זה נכנסתי. חיכיתי שבוע להיכנס עד שאישרו אותי…
    ופתאום. 50,000 פגומים (היום כבר 87,000+ עם רשימת המתנה של מעל 10,000). מאות פוסטים מרגשים. אינספור מקרי עזרה הדדית ואהבת חינם. כן גם הרבה בורקסים (נשים יפות) ושאלות שחוזרות על עצמן ('איך משיגים מדבקה'). והמון סטייקים…
    ושפה מוסכמת: אנחנו פגומים, האישה היא מנכלית/צודקת, הילדים הם היורשים והבורקסים… וכל פעם שפוגשים פגום בכביש נותנים לו איזה ממתק מהחלון…
    את הקבוצה הקים סער בן הרוש והיום היא אחת הגדולות בפייס, עם מפגשים, טיולים וקניות משותפות. היא מייצגת יותר מאחוז מהאוכלוסיה בארץ ומדהים לראות איך ימנים ושמאלנים ודתיים וחילוניים וקרניבורים וטבעונים ואוהדי ביתר ומכבי… כולם פגומים ביחד וצוחקים ביחד על הרגעים הקשים של החיים.

    אני בהתחלה הייתי בעיקר אבא פגומתבונן. נהניתי להיות דנידין. הרואה את הצרות של אחרים ואינו נראה בקושי שלו.

    עד שהתקרב תאריך יום ההולדת של ליעם, ניסיתי את מזלי ופרסמתי את הפוסט הבא:

    קיויתי לארגן לו סיבוב קצר באזור.
    ואז זה התחיל:

    – איך שמחתי, השגתי לליעם מה שרציתי. אבל לא חלמתי על איך שזה המשיך…

    והמבול לא הפסיק:

    אני יכול להמשיך ולמלא כאן את הפוסט עד פסח…. קיבלתי הצעות מטורפות מדן ועד אילת, בכל כלי שהוא חוץ מכדור פורח (שנה הבאה) – בטרקטורון וטרקטור ומלגזה ורייזר ורכב שטח ואופנוע שטח וסוסים ומה לא…

    אה, והיה גם את זה:

    מיותר לציין איך הרגשתי באותו הערב. אני מכיר הרבה מקרים של עזרה הדדית ואהבת חינם גם מקבוצות באזור אבל לא נתקלתי בכזאת הצפה. אני יכול לקחת את ליעם עכשיו כל שבת עד יומולדת 8, לאזור אחר בארץ, לחוויה שונה…

    אבל החלק המרגש באמת היה מאות התגובות של אלו שלכאורה "לא יכלו לעזור". כמות האנשים ששאבה השראה מאהבת החינם הזאת ופרגנה, ואחלה מזל טוב, והתרגשה מהמחוות – היתה מתנה לא פחות גדולה.

    אחרי יומרוגש ברמות פרסמתי את פוסט התודה הזה:

    מאז יש לי מלא חברים חדשים. הזמנתי את המדבקה ואני פעיל ועוזר איפה שיכול. גאה להיות פגום. שוב מבין שדווקא כשאתה חושף את החולשה שלך, את הפגימות שמשותפת לכולנו, אתה מתקרב לאחרים…

    לאבאים שיודעים שהם פגומים ורוצים להצטרף לקבוצה (סבלנות…) >

    הנה הפתעה שהכין לנו אבא פגום אלוף אחד באמצע טיול רייזרים:

     

    [על המדבקה בצד ימין של האוטו בתמונת הנושא – פוסט מפרגן לא פחות בקרוב]

     

     

     


    להגיב
  • פסטיבל שייח' אבריק לתרבות אזרחית, 21-24 במרץ

    פסטיבל שייח' אבריק לתרבות אזרחית, 21-24 במרץ, טבעון

    ארבעה ימים. 380 אירועים. כאלף יוצרים.

    בבתים ובחצרות, ברחובות ובכיכרות, ביער, במגדל המים, במתנ"סים ובמרכז ההנצחה, בבריכת הכדורמים,
    בקרון הספרים ובשלהב"ת, בבית שערים ובגבעת זייד, במכללת אורנים ובגבעת חן ובסלון באמצע טבעון.

    עשרות מופעים מוזיקליים מכל סוג וז'אנר, הצגות תיאטרון, מחנה פרפורמנס, כפר קרקס, מיצבי סאונד, תערוכות,
    סיורים בטבע ובשכונות, סדנאות, שירה בציבור, שירה במערות, כנס אקדמי על מהפכות ומחאות, סדנת תכנון
    אזרחית, הקראות משוררים, טקסים, הרצאות, מסיבות גג ומסיבות רחוב, פעילויות לילדים ועוד הפתעות לאין ספור.

    ברוכים הבאים לפסטיבל שייח' אבריק השני לתרבות אזרחית !

    טקס פתיחה 2017

    פסטיבל שייח' אבריק הוא אירוע מופלא וייחודי בישראל, שיתקיים זו הפעם השנייה, בתאריכים 21-24 במרץ, בקריית טבעון. שמו המלא – "פסטיבל שייח' אבריק לתרבות אזרחית" – מעיד על מהותו – שהתרבות שייכת לאזרחים וצומחת מתוכם, כאינדיבידואלים וכקהילות יוצרות; לא כתוצאה של כוחות ממשלתיים או כלכליים.

    הפסטיבל הוא יוזמה מקומית של תושבי טבעון, שיוצרים, מפיקים ומארגנים את כל אירועי הפסטיבל. הרעיון פשוט וגאוני: כל אחד עושה מה שהוא רוצה, לוקח אחריות מלאה על היוזמה שלו, וכדי להגשים אותה – נעזר באחרים. ללא תקציב, ללא תמיכה מהרשות, יתקיימו במרץ כ-380 אירועי תרבות, שעליהם עמלים למעלה מ-1000 איש בהתנדבות, בכל מקום בקריה: בבתים, בחצרות, ביער, במבנים ציבוריים וברחובות. הפסטיבל הוא פסטיבל אירוח, ומבקרים מחוץ לטבעון מוזמנים להתארח בחצרות תושבי העיירה.

    בתכנית: עשרות מופעים מוזיקליים מכל סוג וז'אנר, הצגות תיאטרון ופרפורמנס, כפר קרקס שיפעל לאורך ימי הפסטיבל בקמפוס מכללת אורנים, מיצבי סאונד, הופעות ווקאליות מיוחדות במערות בית שערים, תערוכות, סיורים בטבע וסדנאות, מסיבות גג ומסיבות רחוב, תערוכת תכנון אזרחית, כנס אקדמי על מחאות ומהפכות, סלון פתוח שיפעל במרכז טבעון, מגדל מים שהופך למיצב סאונד, פעילויות רבות לילדים ועוד הפתעות לאין ספור. בפסטיבל אף מתארחות עשרות הופעות של מיטב המוזיקאים, האמנים הפלסטיים ואנשי התיאטרון מרחבי הארץ.

    בשנה שעברה התקיים הפסטיבל בפעם הראשונה ונחל הצלחה אדירה, במושכו אלפי מבקרים מכל הארץ. הפסטיבל הוכיח את עצמו כיוזמה התנדבותית-עצמאית ייחודית בישראל ובעולם מבחינת הרעיון שלו והיקף המעורבים. הוא חיבר בין קהילות שונות, ועורר את התרבות האזרחית בטבעון באופן חסר-תקדים, ובהשראתו נוצרו כבר פסטיבלים אזרחיים קטנים יותר שהתקיימו בקריה לאורך השנה.

    טקס סיום 2017
    [צילומים: מיכל אגוזי]

     

    לאתר הפסטיבל >

    לתוכניה הדיגיטלית >

    הפסטיבל בפייסבוק >

    מייל לשאלות ובירורים >


    להגיב
  • 'כותבת בדיו לבנה' (5) – הטור של צילה זן-בר צור

    [לטור הרביעי של צילה]

     

    "אִמָּא שֶׁלִּי לֹא לִמְּדָה
    אוֹתִי אֵיךְ לָלֶדֶת.
    הַגּוּף זָכַר וְיָדַע."

    בעת שאנחנו יושבות על ה'משבר' – מושב היולדת, אנחנו יולדות גם את עצמינו. הגוף זוכר ויודע. אז איך זה שישנן נשים שבעת הלידה הן מאבדות את החיבור עם האם הגדולה וכבר אינן מאמינות שהן תוכלנה ללדת ללא אבחת הסכין או המלקחיים או כיפת הוואקום.
    הייתי אחת מהנשים האלה. אחת שבאה לראשונה לחדר הלידה עם חלום שהתפקע. מיר'צה אליאדה אמר בזמנו שחניכה היא לידה, מוות ולידה מחדש. הלידות היו בעבורי מסע של חניכה ואם אדייק יותר אזי אומר שהלידות היו בעבורי שיעורים בחיבור ובהיקרעות שלי מעצמי ושוב חיבור עם תובנות ושוב. מחזוריות מעייפת ומפליאה כאחת. אחרי כל אחת משלוש הלידות שעברתי, שבתי הביתה פצועה. לקח לי זמן לאחות את הרקמות הפצועות, לא רק של הגוף, גם של הנפש. עד הלידה הרביעית שבה שבתי אל שוררות הלידה. כן, יש דבר כזה – ללדת מתוך תודעת השירה עם דולה שהיא חיית טוטם.

    במהלך עבודה השדה שערכתי עם הנשים האפגאניות הן סיפרו לי על הלידות שלהן. ועל המיתות הקטנות והגדולות שהן חוו בעת הלידה. נשים שהיו על סף המוות בעת לידתן, החלימו והפכו בעצמן לתומכות לידה לחברותיהן. הדולות כונו בשפת הדָרִי, בֶּצֶ'ה בָּעָ'ל כּוֹן – הנשים החובקות את היילוד והיולדת. הנשים ילדו בביתן על החֶ'שְתְּ שזהו המושב של היולדת. המָאמָא היא זו שיילדה את האישה ההרה בתמיכתן של הנשים החובקות.
    במהלך ירחי ההיריון, הנשים ערכו לאישה ההרה את טקס הפּוֹלָאד פַּנְג'וּנוֹן – טקס ההגנה לאישה ההרה.
    בטרם עריכת הטקס, הנשים כיירו יחד עם האישה ההרה כלי קיבול מחמר. לאחר הצריפה הן מלאו את הכלים בדגן ובקטניות; חיטה, שעורה, אורז, מש, שעועית, עדשים, פולי חמצה וברכו את האישה ההרה בפריון טוב וביבול מבורך. לאחר מכן הן ישבו סביב כירת הבישול ובישלו את 'נזיד האישה ההרה' שהותקן מדגנים, קטניות, שורשים ותבלינים מחזקים. במהלך הטקס עמדו הנשים במעגל. במרכז המעגל ישבה האישה ההרה על גבי החֶ'שְתְּ – המושב של היולדת, ובינות רגליה קדירת הנזיד. על מנת לא לזרז באופן מאגי את הלידה הן הניחו על מושב היולדת כרית משי רכה הרקומה בציפורי הסִימוֹרְגְ. הנשים ארגו מצמר תיק רפואה ולתוכו הכניסו קמעות הגנה ליולדת, אבני קריסטל, זרעים נרקוטיים, בשמי הרחה, שמני גוף טבעיים, ספרי תפילות זעירים וחגרו למתניה של האישה ההרה. לאחר מכן כל אחת מהנשים החזיקה חישוק עשוי פלדה, הן חיברו את החישוקים לשרשרת. סבבו סביב האישה ההרה שבעה סיבובי מעגל ימינה ושבעה סיבובי מעגל שמאלה תוך שהן קוראות את מילות ההגנה: "אדם וחוה פנים, חוץ לילת, סנוי סנסנוי וסמנגלוף". בתום הסיבובים כל אחת שלפה את החישוק והניחה למרגלותיה של האישה ההרה על מנת להגן עליה ולהרחיק את המזיקים בליווי הבערת קטורת האֶסְפָּאנְגְ' המיוחסים לה סגולות של שמירה והגנה.
    בהמשך הטקס האישה ההרה יצקה מהקדירה נזיד מהביל אל תוך פנכות חמר והגישה לנשים. כל אחת אכלה מן הנזיד עד שהקדירה שבידיה של האישה ההרה התרוקנה. הנשים קינחו את הקדירה וכל אחת העניקה מתנה ליולדת תוך כדי זה שהיא מניחה בקדירה את המתנה הסמלית ומברכת אותה בשמירה ובהצלחת הלידה.

    הלידה עצמה נערכה בבית בעזרתה של המיילדת ותומכות הלידה. הן חיזקו אותה במשקאות עתירי אנרגיה ובסיפורי העצמה. הנשים היו שרות ביחד מזמורים ועוזרות ליולדת דרך השירה לעבור את הצירים. במקביל קרובי משפחתה של היולדת היו יושבים בחצר הבית או בבית הכנסת וקוראים תהילים. המוּלָא היה תוקע בשופר על מנת לזרז את יציאתו של הוולד לאוויר העולם והיו שימושים מאגיים נוספים לזירוז לידתה של היולדת כמו כריכת חוט אדום סביב מגילת התורה ולאחר מכן סביב בטנה של היולדת. השקו אותה במשקה צמחים הנקרא, גוֹלֶה גָאו זְבּוֹן – 'פרח לשון הפר'.
    הלידה עצמה נעשתה על הח'שת תוך כדי זה שהמיילדת מברכת את היילוד כשיוצא לאוויר העולם בברכת האבות והאימהות. תומכת הלידה הייתה בוזקת מלח על היילוד כסגולה לשמירה ולהגנה, מנקה את גופו במי אזוביון ומפדרת באבקת הדס. לבסוף מחתלת אותו בדפוס החתלה מסורתי ומניחה בחיק אמו. במשך ארבעים ימים המכונים צֶ'הֶל רוּז האישה היולדת מוקפת בנשים תומכות. האחת מעסה את גופה ורחמה בשמנים טבעיים, השנייה מערסלת את התינוק ומטפלת בו, השלישית מבשלת ליולדת תבשילים מחזקים, הרביעית שרה מזמורים ליולדת וליילוד, החמישית מספרת סיפורים וכן הלאה. לכל אחת היה תפקיד בהחלמתה של היולדת ובטיפול ביילוד.

    בתום ארבעים הימים הנשים היו חוגגות את שיבתה של היולדת לחיי היומיום. כשראיינתי את הנשים האפגאניות על סיפורי ההיריון והלידה שלהן, אני עצמי הייתי בהיריון הרביעי שלי. שלושה ילדים ילדתי בבתי החולים בלידות ואקום כשאני לבושה בחלוק מסומן של בית החולים אזוקה למיטת במחטים ובצינורות המזרימים חומרים מכווצים וחומרים מרפים המשגעים את מערכות הגוף שלי. חדר הלידה הרגיש לי כמו חדר מלחמה. רופאים, מתלמדים ואחיות פלשו בידיהם אל המקום הכי אינטימי בגופי לשם בדיקת פתיחה, החדרת פתילות וגינאליות וגם סתם ככה לרכוש מיומנות. אף אחד לא שאל את רשותי. הייתי חיה פצועה שרגליה פרוצות לרווחה. איבדתי צלם. בתוך הכאוס הזה לא יכולתי ללדת. לבסוף הילדים שלי נולדו בוואקום ואני נותרתי חבולה ומתוסכלת.

    לא כך חלמתי ללדת.

    נכון שבהיריון הראשון הייתה לי תפישה רומנטית באשר ללידה אבל בלידה השנייה רציתי להתחבר לעצמי, לגופי, למקצב הדופק שלי ושוב הפחדים הכניעו אותי ללדת בבת החולים.
    "עם מבנה אגן כמו שלך בחיים לא תצליחי ללדת", כך הם זמזמו לי. ואילו אני הבטתי בעצמי וראיתי שיש לי אחלה מבנה אגן ללדת.

    בהיריון הרביעי הייתי נחושה ללדת אחרת. במקום אחר, בטבע. הייתה בי קריאה ללדת בשדה. בן זוגי תמך בי. נפגשנו עם מיילדת. בהתחלה היא מיאנה ללוות אותי ללידה בשדה בגלל היסטוריית הלידות שלי אבל לבה נפתח אל מול הכמיהה והידיעה העמוקה שבתוכי שהפעם זה הולך להיות אחרת. הפעם אני יוצרת את מרחב הלידה תוך הקשבה עמוקה לעצמי ולמקצב פתיחת עלי הכותרת של רחמי. כן, יש בתוכי פרח שנפתח. המטאפורה הזאת ליוותה אותי בהמשך.

    במהלך ההיריון יצאתי למסעות תודעתיים שבהם התחברתי לחיית הכוח שלי והיא באה אלי מהעדר שלה, יפה ומלאת הוד – הפילה. התחברתי אליה באופן אינטואטיבי. לאינסטינקטים שלה, לכוח שלה ובד בבד לעדינות שלה. היא ליוותה אותי בכל ירחי ההיריון. היא נכחה בכתיבה שלי, ביצירות החמר שכיירתי, בתנועה שלי, בשפה שלי, בריפוי שלי.
    כשהתחילו הצירים קראתי לטוטם הפילה. קראתי לה לתמוך בי, למזג בתוכי את הכוח שלה. קראתי לה שתזכיר לי שאני יכולה ללדת טבעי, שזה אך קדום ומוכר בשבט הנשי שגופי יידע את חכמת הלידה, קראתי לה ליילד אותי.
    בכל שעות היום של הצירים התחברתי לשדה, לפרחי הבר. החרציות כיסו את האדמה במרבדים צהובים. הלכתי הליכה מדיטטבית בשדה, עם עצמי, עם בן זוגי. לפרקים באה המיילדת ובדקה את דופק העובר. השמש שקעה. הבערנו אש. הלילה בא ואיתו הצירים. לא היה בי פחד. כל הפחדים נמסו עם הידיעה שהפעם אני יולדת כמו שחלמתי ללדת. בטבע. יש בי כוח לקבל את הצירים במלוא עוצמתם. הם חברותיי, עוזרות לי ללדת. טבלתי בבריכת מים אבל רציתי לשוב לאדמה. לחוש את רגבי האדמה תחת כפות רגליי היחפות. בצירי הלחץ הן הגיעו, המיילדת וטוטם הפילה שהייתה ונשארה תומכת הלידה שלי. היא הפכה אני ואני הפכתי היא. כרעתי על האדמה, רגליי הפכו רגליה, יציבות ומשרישות אל תוך האדמה, גופי היה גופה – כביר, מלא יופי והוד. נהמתי כמוה. המיילדת רקחה רטיות של צמחים ועיסתה את מקום הלידה בשמנים. כולנו קראנו לה. וכך נולדה ילדתי הקטנה בשדה של חרציות.

    העולם היה יכול לשמוע בשעה הזאת את ציפורי הלילה, את פרחי הבר ואת הבכי המטלטל שבקע מתוך בטני. בכי עמוק וקדמוני, בכי של הודיה. גופי יודע ללדת.

    שבנו הביתה כשהילודה בת שלוש שעות. על אף שהייתי כבר אימא מנוסה, עולם חדש נגלה לי. השדה סימן את לידתי מחדש. למדתי שבעדר הפילים יש טקסי לידה ומוות. ישנן פילות שהן מיילדות וישנן פילות שהן מקוננות ומשוררות את הלידה מחדש. מני אז, הראשון באפריל הוא לא רק סמן האביב ויום לידתה של בתי כי אם יום החיבור שלי עם עצמי.

    חמש עשרה שנים אחרי הלידה בשדה, יש ואני צריכה לטוות מחדש את החוט האורג את החיבור הזה לאם הגדולה, לקרוא לחיית הכוח ליילד עוד חלקים מתוכי אל האור. בכל ירח מלא אנחנו במעשה האהבה, מתות ונולדות מחדש, כך אמרו פעם הסבתות שלי.

    מעשה באהבה
    אִמָּא שֶׁלִּי לֹא לִמְּדָה
    אוֹתִי אֵיךְ לִנְשֹׁם.
    נוֹלַדְתִּי וְנָשַׁמְתִּי.

    אִמָּא שֶׁלִּי לֹא לִמְּדָה
    אוֹתִי אֶת מַעֲשֵׂה הָאַהֲבָה,
    אֲבָל הַפֶּרַח הִבְשִׁיל
    וְנִפְתַּח לְהֶבֶל פִּיו שֶׁל זָר.

    אִמָּא שֶׁלִּי לֹא לִמְּדָה
    אוֹתִי אֵיךְ לָלֶדֶת.
    הַגּוּף זָכַר וְיָדַע,
    וְנוֹלְדוּ מִתּוֹכִי שְׁנֵי עֳפָרִים
    שֶׁיָּנְקוּ בְּמַבָּטָם
    שְׂדוֹת מִרְעֶה יְרֻקִּים.

    אֲבָל אִמָּא שֶׁלִּי לִמְּדָה אוֹתִי
    לְהַאֲמִין וְלִקְרֹא בְּמַפּוֹת אַסְטְרוֹלוֹגִיּוֹת.
    אֲנִי מוֹשִׁיטָה אֶצְבַּע לַכּוֹכָבִים וְלַיְּרֵחִים,
    שׁוֹאֶלֶת עַל מַזָּלִי,
    וְהֵם עוֹנִים לִי:
    "אָנָאר, הַכְנִיעִי מַבָּטֵךְ.
    לְכִי עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה. קִרְאִי בְּמַפּוֹת הַדְּרָכִים,
    עַכְשָׁיו אַתְּ שָׁם".

    וְכָל הַיָּמִים, כָּל הַיָּמִים
    אֲנִי רָצָה עַל הֶהָרִים עִם עֳפָרַי הַקְּטַנִּים
    וְלוֹמֶדֶת מִכִּוּוּנֵי הָרוּחוֹת, מִנְּבִיעַת מַעְיָנוֹת,
    מִדְּרִיכוּת מַבָּטָם שֶׁל צַּיָּדִים
    וּמִצְּמִיחַת הָעֲשָׂבִים –
    שִׁעוּרֵי חַיִּים.

    השיר מתוך: אָנָאר בָּאלְחִ'י – ביוגרפיה סוּפִית דמיונית

    _________________________________________________________________________________________

    צילה זן-בר צור – חוקרת את הפולקלור של הנשים במרכז אסיה. מלמדת באקדמיה אנתרופולוגיה, אמנות ומגדר ומנחה טקסי מעבר.
    לאתר של צילה >


    להגיב
  • נתינה מאהבה להבראתה של שיר רוזמרי


    ❤ קצת על שירי 

    שיר היא האמנית והיוצרת של 'אומנות באור' The art of light
    אמנות מדהימה של גופי תאורה וסמלים גאומטריים ושבטיים מתרבויות שונות עשויים מעץ.

    בשנים האחרונות חוותה שירי תהפוכות רבות בחייה – ( מחלת עצבים SFN, מחלת פיברומיאלגיה, ניתוח אפנדציט שהסתבך והביא להידבקות איברים ותאונת דרכים קשה). לפני התאונה שפגעה בידייה הייתה צורפת מוכשרת.

    המצב הבריאותי שלה החל להדרדר באופן דרסטי עד חוסר היכולת ליצור ולהשתמש שוב בידייה.
    שיר חיה מטיפול לטיפול. רוב הזמן סגורה בביתה ללא יכולת לתפקד, חווה כאבי תופת שלא מניחים לה.

    לצערינו, היא תלויה לחלוטין באחרים.

    כיום, שיר מתרכזת כל כולה בחלום שלה לחיות בגוף בריא ולשוב לחיים חדשים ומאושרים.

    הרצון לחיות זועק מהלב של שיר ויש דרכים מגוונות לתרום למסע ההחלמה שלה.

    אני חברה טובה של שיר והייתי איתה ברגעי כאב וגם ברגעי תקווה.
    מדובר באישה מדהימה מלאה באהבה טהורה לכל הבריות.
    היא אוהבת את העולם ומרגישה שהיא עדיין לא מוכנה להפרד ממנו.

    ***
    בעוד כשבועיים לשיר יש תור למרפאה מיוחדת בפלורידה. התור נקבע חודשים מראש והוא קריטי מאוד!
    שירי כרגע הזמינה כרטיסים אבל אין לה תקציב בכלל כדי לממן את השהות ואת הטיפול עצמו. מדובר במרפאה פרטית שיכולה לעזור לה לשקם את התפקוד במערכת העצבים ולהפריד את איבריה שנדבקו. לקבוע תור למרפאה לוקח כחצי שנה והם מקבלים רק את מי שהם בטוחים שהטכנולוגיה שלהם יכולה לעזור. הם קיבלו את שיר והודיעו לה שיוכלו לסייע בתהליך ההחלמה שלה – וכל מה שנותר הוא לגייס מספיק כסף למימוש המטרה. הטיפול, הטיסות והשהות יקרים מאוד!
    בנוסף זקוקה שירי לליווי צמוד של מטפל\ת בשנה שלאחר השיקום.

    לכן יש צורך בתקציב של כ-180,000 ש"ח.
    עד כה גוייס בהצלחה סכום של 25,000 ש"ח.
    שמממן את הטיסה של שירי ואחותה כמלווה.

    אנא תרמו, כל תרומה תעזור כדי לאפשר לה לעבור את תהליך ההחלמה והשיקום כמשאלת ליבה.

    איך כל אחד מאיתנו יכול לעזור?

    יש לכולנו אפשרות לעזור ולתת מהלב שלנו לשיר – האפשרויות לתרומה הן מגוונות:

    – ניתן כעת להזמין את יצירות האומנות שלה דרך האתר בפייפאל או מפרדס חנה בנייד: 0544551994
    לדף הפייסבוק של אומנות באור The art of light > 

    – נוסף נפתח לשירי פרויקט מימון המונים לקידום המטרה שם ניתן לתרום כסף או לרכוש טיפולים כתמורה לתרומה:
    לפרויקט מימון ההמון >

    מכיוון ששיר חייבת לטוס בעוד שבועיים הדבר שהכי יועיל לה הוא פשוט לשלוח תרומה ישירה לחשבון הבנק שלה בהעברה בנקאית:
    שירי רוזמרי
    בנק הפועלים 12
    סניף 622 פרדס חנה
    מס חשבון 680285 

    משה בחור ישראלי שעבר טיפול במרפאה בפלורידה כותב את חוות דעתו  על הטיפול ועוד סרטונים על חווית החולי של שירי האהובה שלנו אפשר לראות כאן >

    ———————————————————————————————————————————————–

    ואם מישהו מחפש סאבלט ביתה של שיר האהובה❤??☄ מסובלט בזמן שהותת בטיפולים בחו"ל –  מה-21 למרץ עד ה-17 לאפריל בפרדס חנה. בית פרטי באווירה קסומה ,שטח גדול מקדימה ומאחורה עם טיפידום 7 מטר שעומד ריק ופתוח לכל עשייה. בבית ,4 חדרים שבכולם אפשרות שינה. בשכונת רמז על השדות מרחק הליכה משמורת טבע. 2,800 ש"ח לכל התקופה.
    תמונות אפשר לראות בפוסט בפייסבוק >

    תודה מכל הלב

    054-4551994 שיר


    להגיב
  • אהבה חופשית – הרומן שלי עם היהדות (5): הטור של איתי אשכנזי

    [לטור הרביעי: אל תשאיר את הכסף בכלא]

     

    עלילת דם עתיקה מספרת שיש דם בתוך המצות.
    למי שקצת מכיר איך מכינים מצות, ברור שדם הוא לא חלק מהמתכון.
    ובכל זאת, לפעמים אני תוהה למה באמת יש כל כך הרבה דם בליל הסדר?
    מכת דם.
    מכת בכורות.
    דם ואש ותמרות עשן.
    דם קורבן הפסח.
    דם מרוח על המשקוף.

    איזה מין ערב זה?
    למה יש כל כך הרבה דם בערב שנושא את שם החירות?

    הייתי רוצה להכניס אותנו לרגע לתוך הלילה הזה.
    ואולי למצוא שם שער לתשובה.

    אז בואו נהיה שם רגע. הנה, הלילה יורד. הגיע ליל הסדר. הדלתות נסגרות. המשפחות יושבות סביב השולחן.
    זהו לילה מאד חגיגי, אבל הוא נושא תחושה של מתח. ולא לחינם. בלילה הזה, מתרחש בירור עוצמתי מאד על הקשר בין הורים לילדיהם. בחוץ משתולל המשחית. ולעומת זאת, בתוך הבית מתרחשת ומבעבעת שיחה מרגשת וחזקה. שיחה שלא כולה מילים. למעשה, רובה מעבר למילים. היא עוברת מלב אל לב.

    זו שיחה על האהבה של הורים לילדיהם.

    בקולות שנשמעים מבחוץ, בכורות מצרים נהרגים. אבל זה לא משהו שאפשר לתייג אותו כמשהו שקורה ל"רעים", לאלה ש"מגיע להם" כי הם "הגזימו". להזכירנו, גם הבכור של אברהם עמד במצב מאד דומה, ולמרות שהוא לא נהרג, נראה שהוא היה מאד קרוב לזה…

    אז למה בעצם? למה מרחף האיום הזה על הבכורות מאז ימי קין, ועד למכת הבכורות במצרים? זו אחת השאלות שמונחות על שולחן הסדר.

    כדי להבין צריך לראות לנגד עינינו שתי אפשרויות קוטביות במערכת היחסים בין הורים וילדים.

    כשהמערכת הזו פורחת, הבכור גדל להיות אדם בפני עצמו, אדם חופשי. כלומר, אדם שיש לו קשר ישיר עם אלוהים ללא תיווך ההורים שלו. הוא אינו משרת את האב, אלא מקושר ישירות לשורש החיים, לה' יתברך. ומכיוון שכך, הוא נענה לצו המיוחד והאישי שהבורא הטביע בעולם עבורו.
    ומכיוון שכך, הוא מלא בשפע. הוא אהוב. ואוהב.

    את האהבה הזו, באופן טבעי, הוא רוצה למסור. הוא הופך להיות הבכור הכהן. זה שמוסר את השפע לשאר הנבראים, מלמד אותם בתורו ליצור קשר ישירות עם בוראם. וכאשר הם מתרחקים מעצמם, הוא עוזר להם לשוב.

    זו תנועה מאד משוחררת וחופשית. ההורה אינו משועבד לדאגה מה יהיה על הבן שלו. הוא משוחרר לתת לו את מה שהוא באמת צריך. גורלו של הבן אינו מלחיץ אותו, אינו מעיד שום דבר על האב, כי האב כאמור – חופשי. יודע את ערכו. אינו מאוים מהבן, מהצלחתו או מאי הצלחתו. האב אינו מרגיש שההסכמה של הבן להמשיך אותו, את דרכו או את כספו משפיעים על קיומו בעולם.

    האב שחרר את הבן. האב אוהב את הבן. האב חופשי לאהוב את הבן.

    מה עלול לקרות בקשר הזה, להבדיל?

    בדיוק ההיפך. האב מאוים. אינו משוחרר. מפוחד. זקוק לערך מבני האדם, מהחברה, או מהדימוי המעוות שיש לו על הבורא שממנו הוא מפחד. מדוע? משום שהוא מדמיין שגם הבורא אינו משוחרר. ואז…

    הוא מתחיל להיות משעבד. ללחוץ על הילד. לאיים עליו רגשית או פיזית. לייצר רגשות אשם. אפילו למכור לו מערכת "ערכית" מלאת פחד, שבה "אחרי המעשים נמשכים הלבבות".

    הילד נאלץ לבחור במלחמה, או בשעבוד. בחירה שקורעת אותו. כך או כך, זה לא נגמר טוב עבורו.

    הקשר העליון שהוא השורש לכל זאת – הוא הקשר בין ה' לבכורותיו – אדם וחווה. שתי מערכות יחסים משתקפות ומהדהדות זו בזו – הקשר שבין הבורא לאדם, והקשר שבין הורים לילדיהם.

    האם ה' לחוץ? משועבד? האם הבורא מפעיל עלינו כוחנות כי מעמדו מאוים כאשר איננו עושים את רצונו? כך נדמה לנו פעמים רבות. גם אם איננו אומרים זאת בפירוש. האם ייתכן שה' הוא אב משוחרר? האם אפשר לדמיין שהוא אינו מאוים, ולכן הוא מעוניין לשחרר אותנו באמת? אפילו ממנו?

    נבראנו בצלמו כדמותו של הבורא. ופירושו של דבר – חופשיים. האדם שחי בנאמנות לצלם אלוהים הוא אדם משוחרר, חופשי ממוסכמות ומפחדים. זהו הצלם שמבקש ה' שתגלה בעולם מכיוון שהוא עצמו כזה – אלוהים חופשי, רוצה עבור בניו שיהיו חופשיים באופן טבעי.

    ומכיוון שכך, כאשר האדם שחי בצלם תופס עמדת הנהגה, בפרט כלפי ילדיו, הוא עושה זאת כאדם חופשי ואוהב.

    אבל….

    מה שעלול לקרות, הוא שהאדם, כמו פרעה כנראה, מגלם את תמונת הראי העגומה של הקשר בין אב לבן. הוא מאוים מהבורא. מאיים על אחרים. מאיים על בניו. לא אוהב, אלא משעבד. מלחיץ. גם אדם שמשעבד את בנו למטרות "טובות" ו"ערכיות", הוא משעבד.

    כל שנה פחות או יותר השאלה הזו עולה שוב על השולחן – מה זאת? מה העבודה הזאת לכם?

    נדמה שזו בערך התשובה – יש אפשרות להיות הבן הכהן. להיות מלא אהבה ולהוריד אהבה לנבראים. ויש גם אפשרות להיות הבן המשעבד. הבן שמאוים מקיומו של אביו. שמאיים על קיומו של אביו ומנסה להחליף אותו. הבן שמאוים מקיומו של הנכד. כי זו החוויה הבסיסית שלו במציאות – מאבק קיומי, שליטה וכוח.

    לפני שזה לילה של חירות. זה לילה של הכרעה. של הכרעה חופשית שנובעת מן העובדה שאנחנו רואים טוב טוב את שתי האפשרויות – ראה נתתי לפניך את החיים ואת הטוב ואת המוות ואת הרע ובחרת בחיים.

    בשלב ראשון של הערב, אולי אפילו לפניו, ההורים עושים תהליך של תשובה פנימית – איך בחרנו עד עכשיו? באיזה עומק של ליבנו בחרנו? הם מתעוררים להיות כהנים. לא משעבדים.

    ואז הם מספרים לבנים על הבחירה שהם בחרו.

    בסוף הם מזמינים את הבנים לבחור גם הם כך. לא באיום. בחופש.

    הם לא מטשטשים את העוצמה שבבחירה. את ההשלכות שלה. הם לא מטשטשים את העובדה שיש דם באוויר. כי ריח הדם נושא את בשורת הבחירה ההפוכה. חשוב שתדע שיש אנשים כאלה סביבך. אתה תפגוש אותם. אתה עלול להיות כזה. סליחה, אבל לא פעם ולא פעמיים אני הייתי כזה כלפיך.

    אם תרצה. אפשר לספר לך איך לבחור בחיים. איך לבחור בחופש. שלך. של אחרים. איך לבחור באהבה. בעצם, שנינו נספר זה לזה, אני אקשיב. אתה תקשיב. אני אדבר. אתה תדבר. משהו נפלא יקרה בינינו. משהו חופשי. חופשי לאהוב.

    בוא נשב. הלילה ארוך. יש לנו הרבה להספיק.

    ______________________________________________________________________________

    איתי אשכנזי, מורה לפנימיות התורה ולתפילה, מנחה קבוצות ימימה לגברים ולנשים, טיפול אישי וזוגי, מלווה עסקי, בעלים של "אידרא – קהילת לומדים" (www.idraraba.com). האתר של איתי: www.nigunpnimi.com   www.idraraba.com/itai
    שיעור פרשת שבוע מלווה בניגונים, ימי שני 20:45 פרדס חנה, לפרטים 0545362226
    ואם אתם רוצים להתכונן איתי ועם אשתי היקרה מיכל לליל הסדר, בואו לסדנא ביום שישי 16.3, שכוללת הכנה רוחנית ומשפחתית ללילה המיוחד. קישור לאירוע בפייסבוק


    להגיב
Close